Posts Tagged ‘תיעודי’

שוודיה אהובתי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/04/2015 בקטגוריה ‏כתבות

Nobelists

פורסם לראשונה בוואלה

כבר בפרק הראשון של "הנובליסטים", הסדרה התיעודית החדשה של yes דוקו (שזמינה במלואה ב-VOD), מומחשים ממדי הפספוס שלה. בשלב מאוחר במהלכו ישנו רגע שבו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה בפרס נובל לכימיה, מספר בדרך אגב שבתור ילד גנב נעליים בחוף כדי להתפרנס. רגע של וואו, פריט מידע מרתק ומסקרן שמגיע ללא התראה ובלי קשר לדברים הבעיקר-מקצועיים שנאמרו לפניו. אלא שאם קיווינו להמשך או לפשפוש נוסף במקורות, ואכן קיווינו, נכונה לנו אכזבה. זה כל מה שאנחנו מקבלים.

נקודת המוצא של "הנובליסטים" מתבקשת ומבורכת: אחרי שורה של זוכים ישראליים בתחומי הכימיה והכלכלה מאז תחילת המילניום, ביקש יוצר הסדרה אורי רוזנווקס להנגיש להמונים את הנושאים שעליהם עבדו ולתהות כיצד התחומים הללו רלוונטיים לחיינו. הבעיה היא שנקודת המוצא הזו צרה מדי, ובדיעבד מתברר שגם לא מאוד מעניינת.

לא נעים להגיד אבל אפילו במשימה המרכזית שלה "הנובליסטים" לא עומדת – רק בדרך אגב אנחנו מבינים את משמעות ההישג של פרופסורים צ'חנובר והרשקו על פי אנקדוטה שסיפר האחרון על ארוחה בשגרירות שוודיה. הוא מתאר כיצד במהלכה התפרץ מישהו מבעד לאבטחה כדי להודות להם על כך שטיפול ניסיוני שעבר בהתבסס על הגילוי שלהם, הצליח לרפא אותו מסרטן. אה, אז זה מה שהגילוי היוביקוויטין הזה סייע לעשות. פשש, סיפור רציני. אולי אפשר היה לחדד את זה במקום להראות לנו פעם אחר פעם את תהליך פירוק החלבונים בתא.

Nobelists 02

חשוב לציין שיש שוני מהותי בין הפרקים שבהם מתוארים סיפוריהם של הזוכים בכלכלה (ישראל אומן ודניאל כהנמן) לבין אלה המגוללים את עבודתם של הזוכים בכימיה (אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, דן שכטמן, מייקל לויט ואריה ורשל). מתוקף הממבו ג'מבו המדעי של הכימאים ניתן מקום רב להסברים שמנסים להאיר עיניים, ולמרבה הצער הם דוחקים ממדים אנושיים ואישיים שיסבירו לנו מי הם האנשים האלה ומה הוביל אותם אל המקום שבו הם נמצאים.

זה ממש ההפך מהפרקים על זוכי הנובל לכלכלה, שהגילויים שלהם – תורת המשחקים במקרה של אומן וקבלת החלטות במקרה של כהנמן – נובעים ממקורות פסיכולוגיים ואנושיים ועל כן דורשים התבוננות שונה שהתוצאה שלה מעניינת, או לפחות טלוויזיונית יותר. למעשה, הזכיות של האישים הללו דווקא בפרס נובל לכלכלה בשל תורות כה פסיכולוגיות נדמות שרירותיות, בעיקר במקרה של תורת המשחקים, וזהו היבט נוסף ש"הנובליסטים" נמנעת מלהסביר אותו.

יש חן רב ב"הנובליסטים", ללא ספק. הוא נובע לא מעט מהמרואיינים שלה – שחרף הסטריאוטיפ של החוקר הנחבא אל הכלים, רובם ככולם נגישים ועוברים מסך – ומהשימוש החמוד באנימציה כדי להפיח חיים במידע היבש. הבעיה היא שעם כל פרק ניכר עד כמה הסדרה מוגדרת על פי מה שנעדר ממנה. למשל, עדה יונת. גלריה של גברים מככבת לאורך חמשת הפרקים, והאישה היחידה מקרב הזוכים הישראליים נעדרת. יכול מאוד להיות שהיא סירבה לשתף פעולה וזה בסדר, זו בוודאי לא אשמת הסדרה, אבל כאשר רואים אותה בדרך אגב על המסך במסגרת אירוע של ועדת נובל, מן הראוי לפחות לגייס את האנימציה הזו כדי לציין שזו היא. גם סתם כיתוב ללא ניע יכול היה להספיק.

Nobelists 03

נעלמים נוספים: תרומתה של הסביבה ושל מדינת ישראל לזוכים, אם ישנה כזו. בין השורות עולה מדי פעם מידע על התנאים הדלים שבהם פעלו המדענים, ואחד הדברים החשובים ביותר שנאמרו בהקשר לפרס נובל כלל לא מופיע בסדרה – ההתבטאות של פרופסור צ'חנובר על כך שזכו בפרס למרות מדינת ישראל ולא בזכותה. ומה בדבר הדור הבא? האם התנאים לזכיית פרס נובל שהכשירו את דרכם של אלה לפני עשורים רבים עודם קיימים, או שהעשורים הבאים לא יהיו כל כך אדיבים אל מדענים ישראליים?

השאלות חסרות המענה האלה, יחד עם היעדר רקע אישי ואנושי בחלק מהמקרים, מביאים לכך ש"הנובליסטים" מכלה את רוב זמנה על גירוד מתמיד ולא מרגש של פני השטח. היא לא מצליחה – סליחה, היא לא מנסה – לנסח אמירה כלשהי על מה שהופך את הנובליסטים לנובליסטים ומה מבדל אותם משאר האוכלוסיה, דבר שניתן לצפות לו בהתחשב בשם הסדרה. בסופו של דבר הרושם המתקבל ממנה הוא זה של תוכנית דידקטית מהסוג שניתן היה למצוא פעם בשידורי הבוקר של הטלוויזיה הלימודית, סרוחים על הספה עם חום וכוס תה בקרבת מקום. חבל, כי "הנובליסטים" יכולה היתה להיות הרבה יותר מזה.

ביש גדא

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 29/03/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

פורסם במקור בוואלה

"הג'ינקס" של HBO היא מקרה מבחן של הקושיה האם ספוילרים הורסים הנאה מיצירה. במילה אחת: כן. במילה אחת אחרת: לא. הסדרה בת ששת הפרקים מגוללת את סיפורו של המולטי-מיליונר רוברט דרסט, 71, שהמילה 'תמהוני' קטנה מלתאר אותו, וחשוד בשלושה מקרי רצח ב-33 השנים האחרונות. האם הוא אכן עשה זאת או שמא מדובר באדם בעל המזל האומלל ביותר בעולם? הרי קוראים לסדרה "הג'ינקס", כלומר 'הנאחס'.

הספוילר הגיע עוד לפני ששודר הפרק האחרון בארה"ב ביום ראשון לפני שבועיים, 15 במרץ – רוברט דרסט נעצר בשבת שלפני כן, מה שכמובן הפך את הפרק למעניין במיוחד עוד לפני שהקהל ראה ממנו פריים, והוא לא איכזב. מאז והלאה קשה היה לחמוק מספוילרים לסדרה. ב-yes הגיבו מיד והקדימו את שידור הסדרה מאפריל כמתוכנן לאותו סופ"ש, עת עלו ששת הפרקים ל-VOD, והחל מהיום ב-22:00 תשודר הסדרה בשידור יומי ב-yes דוקו. לצערי, לי זה לא מאוד עזר. למרבה הנאחס נחשפתי כמעט לכל הפרטים המשמעותיים בסדרה עוד לפני הצפייה בה, כך שלכל אורכה קשה היה לי להתחמק מהתחושה שחוסר ידיעה יעשה חסד גדול עם "הג'ינקס".

למען הסר ספק, מדובר בסדרה מעולה. יוצריה, הבמאי אנדרו ג'ארקי והמפיק מארק סמרלינג עושים עבודה נפלאה בלצייר את התמונה המלאה – מראיינים לסרט כל מי שיכול לשפוך אפילו מעט אור על האירועים. בין אם זה אחד משכניו של דרסט המתאר דברים מזווית הראייה שלו, הסניגורים והתובעים השונים במשפט של דרסט באשמת רצח שכן אחר, בלש טקסני שנשבר מול המצלמה על כך שלא הצליח להביא צדק למנוח, או אחייניתה של אשתו הראשונה של דרסט, קת'י, שנעלמה יום אחד ב-1982 ודרסט נותר חשוד תמידי בפרשה. לא זאת בלבד שהמרואיינים מרחיבים את הסיפור ואת היבטיו, אלא גם מעמיקים אותו מאוד. אותה אחיינית למשל, שהייתה תינוקת קטנה כאשר האסון היכה ושהדימיון בינה ובין הנעדרת יוצא דופן, מתארת כיצד המשפחה לא זכתה אפילו להתאבל ולנסות לרפא את עצמה. כל כך הרבה חיים שנהרסו, אלמנט שלא בהכרח עולה על הדעת בלהט העובדות הסנסציוניות.

הריאיונות המקיפים, חומרי הארכיון, השחזורים המינוריים, העיצוב האלגנטי, המוזיקה המעולה, העריכה המושלמת, הבנייה האיטית והמחושבת אל הקליימקס (הסצינה הופכת הקרביים שחתמה את הסדרה נרמזה כבר בסופו של הפרק הרביעי) – הכל הופך את "הג'ינקס" ליצירה המצוינת שהיא. יצירה דוקומנטרית אקטיבית שמול המצלמות חתרה וחקרה לאורך שנים כדי להגיע אל האמת, עד שאכן הצליחה בכך. ויחד עם זאת, היעדר הידע המוקדם הוא זה שהופך אותה לאירוע חד פעמי ומדהים. אני יכול רק לקנא במי שלא יודע מה צפוי לו בפרק האחרון, הקצר במיוחד ביחס לאחרים בסדרה (כ-35 דקות). אט אט אנחנו מוזמנים להיכנס לנעליו של ג'ארקי לפני שהוא מראיין שוב את דרסט – הוא ועמיתיו להפקה מתדיינים כיצד כדאי להם להנחית בפניו של המרואיין את המידע שיש להם, לתת לו להתפתל מולם ואולי אפילו מעבר לכך. ההזדהות עם ג'ארקי הנרגש הייתה מוחלטת, ידו רועדת והוא לא מסוגל ליצור קשר עין עם דרסט.

מכאן והלאה ספוילר למי שטרם מכיר את הפרטים: הסצינה החותמת, שעיקרה הוא דרסט מדבר וממלמל לעצמו בלי לדעת שוב שהמיקרופון מקליט אותו, הייתה מצמררת ומהממת אפילו עם הידיעה המלאה של מה שקורה בה. "זהו זה, נתפסת… מה לעזאזל עשיתי? הרגתי את כולם, כמובן", אמר לעצמו. מדובר בעדות שהמפיקים כלל לא היו ערים לה אלא עד שלב מאוד מאוחר בתהליך העריכה, כך על פי עדותו של ג'ארקי, אולם תזמון עצירתו של דרסט ממש יום לפני שידור הפרק עשוי להיחשב אצל הציניים שבנו לאקט שיווקי מדהים.

אחרי שהסתיימה הסדרה החלו כלי תקשורת מסוימים (בהם הניו יורק טיימס, שאחד מכתביו מרואיין לאורך הסדרה, באזפיד והגרדיאן) לתהות כמה זמן בדיוק נח הווידוי הזה של דרסט אצל יוצרי הסרט לפני שהועבר אל רשויות החוק. ג'ארקי אמר שהן ההקלטה והן המעטפה המפלילה הועברו אל רשויות החוק חודשים רבים לפני השידור. הטענה הזו גובתה על ידי משטרת לוס אנג'לס, שלדבריה המעצר נעשה בלי שום קשר לתזמון הפרק האחרון אלא על סמך ראיות חדשות שצצו בשנה האחרונה. מצד שני, זו אותה משטרה שמלכתחילה לא טרחה להצליב בין המכתב האנונימי שקיבלה המתריע על גופתה של סוזן ברמן לבין כתב ידו של רוברט דרסט. זאת ועוד, ציר הזמן בסדרה מעלה תהיות באשר למועד שבו נערך אותו ראיון מפוצץ עם דרסט – ניתן להבין שזה היה ב-2013, אבל בפועל זה היה ב-2012 – זמן רב שבו המעטפה המפלילה עדיין הייתה בידי יוצרי הסדרה. ג'ארקי הודיע שהריאיונות המתוכננים בעקבות סיום הסדרה מבוטלים עקב הסיכוי הסביר שכעת הוא ועמיתיו בגדר עדים בתביעה נגד דרסט.

כעת ההתפתחויות עם רוברט דרסט מככבות במהדורות החדשות בארה"ב. אחרי מעצרו בניו אורלינס בגין הרצח של סוזן ברמן נדחתה בקשת פרקליטיו לשחררו בערבות, והשימוע המקדים בעניינו יתקיים ב-2 באפריל, יום חמישי הקרוב. המשטרה שם חוקרת אותו גם בעניין היעלמה של אשתו וכן שני מקרי היעלמות נוספים שלא תוארו בסרט: משטרת יוריקה שבקליפורניה מעוניינת לחקור אותו בנוגע להיעדרותה של נערה בת 16 בשם קארן מיטשל ב-1997. דרסט נהג לפקוד בקביעות חנות שהייתה בבעלות דודתה של מיטשל והאפוטרופוסית שלה, והיה החשוד העיקרי במעורבות בהיעלמותה. בנוסף משטרת ורמונט שבניו אינגלנד חוקרת קשר אפשרי בין היעלמותה של סטודנטית ב-1971 אחרי שקנתה בחנות מזון הבריאות שלו.

בריאיון עם הניו יורק טיימס אמרו ג'ארקי וסמרלינג שהם ממשיכים לתעד את המתרחש. "באופן מעניין, בימים האחרונים לבדם היה מבול של שיחות מאנשים שאומרים, 'אוי, הייתי צריך לספר לך את זה' או 'אף פעם לא סיפרתי את זה'", אמר ג'ארקי. "אנחנו תמיד מגיבים לדברים כי אי אפשר לדעת מה יכול לצאת מדיונים מהסוג הזה. אנחנו תמיד מרותקים מזה. אנחנו עדיין במצב של עשיית סרט, כשם שאנחנו תמיד". כך שכנראה אפשר בהחלט לצפות לעונה שנייה של "הג'ינקס".

לצפות עם דמעות בעיניים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/01/2015 בקטגוריה ‏כתבות

שלמה ארצי. צילום: איתמר צוקרמן

פורסם לראשונה בוואלה

אחרי הספר והסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" על תולדות תרבות המועדונים בארץ הקודש ו"אנשי המכירות" על תולדות הפרסום הישראלי, ממשיך ניסן שור בפועלו המבורך ונובר בנבכי התרבות הישראלית. הפעם הוא התפנה לעסוק הנושא הרחב והמעניין ביותר עד כה – הפופ הישראלי, בסדרה התיעודית החדשה שלו בערוץ הראשון, "מקום בצמרת". למרבה הצער התוצאה מפוספסת. מראש נמנעת הסדרה מלהצהיר הצהרות או לסמן לעצמה מטרה, וכך הטאגליין שמופיע בצמוד ללוגו של "מקום בצמרת" הוא "ששה פרקים על פופ ישראלי". לא "תולדות", לא "כרוניקה", רק הקורקטיות הלקונית הזו שנראה כי תכליתה למתן ציפיות.

מדהים עד כמה הסדרה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול, אינה אחידה ברמתה. כמו מאזניים שכל המשקל בהם נמצא על מטוטלת אחת, חציה הראשון של הסדרה מפוספס, לא ממוקד ולעתים אפילו משעמם. לעומת זאת חלקה האחרון הומה מכל מה שחסר עד אז: עומק, תהליכים, עונג.

שלושת הפרקים הפותחים – "זמר הפופ", "זמרת הפופ" ו"להקת הפופ" – חולקים מבנה תמטי ומציגים בהם בזה אחר זה זמרים, זמרות ולהקות, במקטעים ואנקדוטות שקשה לאתר קשר ביניהם מלבד העובדה שהם זמרים, זמרות ולהקות. את חלקם רק שומעים ברקע, אחרים אנחנו רואים על המסך, לפעמים בלי שנכתב במי מדובר. הסתמכות כמעט מלאה על עוצמתם של חומרי הארכיון.

את חלק מהאמנים האלה אנחנו פוגשים גם בהווה, כוכבי עבר שהיום הם פתרון בתשבץ וחיוני שיצירה כמו "מקום בצמרת" תגאל את זכרם. בימינו הם עסוקים במה שהחיים זימנו להם אחרי שכוכבם הועם – לפעמים מדובר במוסכניק או בחקלאי, פעמים אחרות בגימלאי בבגד ים חושף טפחיים, אבל כולם מתבקשים לעמוד מול המצלמה על רקע חייהם הנוכחיים ולשיר את אחד מלהיטיהם הגדולים. ישנה תחושה שהקטעים האלה נועדו לדכדך ולהדגיש את הדיסוננס בין קיומם העכשווי של אלה שנגעו בתהילה לבין עברם הנוצץ, את הקלות שבה אדם חוזר אל האלמוניות והנשייה, אבל התוצאה שלהם מקסימה. קולותיהם של רוב זמרי העבר עדיין צלולים למדי, חלקם בגילאים מופלגים, וכאשר הם שרים שוב ומאחוריהם פרוזאיות עולמם, נדמה דווקא שהאפרוריות נצבעת במשהו שלעולם יישאר חלק מהווייתם ומזהותם.

מוטי פליישר. צילום: איתמר צוקרמן

על אף החביבות אין תחושה שמשהו גדול יותר נבנה מהסגמנטים האלה, והבחירה בזכרים, נקבות והרכבים נדמית שרירותית ובעיקר ממש שגויה. כלומר, אם מדברים על ירדנה ארזי למשל, למה לחלק את פועלה כסולנית ואת חלקה בשוקולד מנטה מסטיק לשני פרקים נפרדים, ועוד כאלה שמתוארים באופן לא כרונולוגי? הפירוק הזה מוביל לכך שרוב הזמן בשלושת הפרקים הראשונים לא ברור מה הסדרה מנסה לומר ומהי נקודת המוצא שלה, ובאופן אירוני הקצב בהם לקוי עד מאוד.

הבעיה המרכזית ב"מקום בצמרת" היא העריכה. יש בה החלטות תמוהות, לפעמים על גבול המקוממות, גם במיקרו וגם במאקרו. הדבר שמטיל בה מום מן הרגע הראשון הוא החלוקה שלה לנושאים. במהלך הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים נוצרת תחושה של חוסר, של ממד קריטי שאינו מקבל ביטוי.

הצרה המהותית היא שאין בשלושת הפרקים הללו שום התייחסות לעוסקים במלאכה עצמם. זה צורם במיוחד בפרק הלהקות המתאר כיצד הונדסו להקות הבנות מנגו וללדין, אבל בלי למנות בשמות של אותם מפיקים ממולחים שהגו ויצרו אותן (דבר שדווקא כן נעשה עם סקסטה באותו פרק, אגב), קל וחומר שבלי לשמוע אותם עצמם מספרים על האופן שבו עשו את מה שעשו. לאורך כל הסדרה אנו מקבלים הקשרים מעיתונאי תרבות, מה שמביא ליותר מדי להג מייגע שלא תמיד ברור על מה הוא מסתמך.

כך למשל העיסוק במיניות של זמרות הפופ – ורק שלהן, כמובן, כי אצל הגברים זה לא חשוב – הופך לאיזו תכלית. אין ספק שזמרות ישראל שמרו ברובן על פאסון תם וצחור, אבל הטיפול בנושא בסדרה גורם לו להישמע כאילו מדובר בדופי קריטי של הזמרות האלה, הדיון נעשה בשטחיות ורוב הזמן בא על חשבון המוזיקה עצמה. יתר על כן – פרק אחרי החפירה על המיניות, במסגרת העיסוק בלהקות, מוצגת באגביות תמונה פרובוקטיבית של שוקולד מנטה מסטיק עם פלחי עכוזה של רותי הולצמן מבצבצים בבגדים תחתונים. מה זה אומר על תזת המיניות? כלום, אין לכך התייחסות.

פחות מעניין לשמוע את אלה שתפקידם הוא להעיר, הרבה יותר מסקרן ומשמעותי לדעת מה הניע את אלה שידיהם יצרו את הדברים האלה. וכאן מגיע החלק השני והמוצלח של הסדרה. הפרקים "מוזיקה שחורה", "מאחורי הקלעים" ו"פופ ים תיכוני". מה שניתן היה לייחל לו בפרקים הראשונים מגיע אז, ובעיקר בפרק החמישי, שמציג את עבודתם של המפיקים וכל כך מענג עד שלא שמתי לב שהזמן עובר. זה היה פרק שהזכיר את סדרות התעודה המוזיקליות הגדולות של ה-BBC, כמו "ממשיכה לצעוד" על תולדות הפופ ו"רוקדים ברחובות" על תולדות הרוק.

בפרק אחד אנחנו מקבלים את החוסרים שהיו צריכים להופיע אצל הזמרים, הזמרות והלהקות – דיון על המעבר המוזיקלי מהתזמורות לסינתיסייזרים, אנקדוטות מקסימות דוגמת תקלה שמחקה את צלילי הפעמונים שקובי אושרת כל כך נלחם להשיג בתזמור של השיר "הללויה". אנחנו מתוודעים אל משפחת בוקובזה מרמלה ששלחה הררי גלויות למצעדי הפזמונים, ואף תייקה ואירכבה את התוצאות, שומעים על מעשה ההצלחה הגדולה שהשיגו יאיר ניצני ויזהר אשדות עם הרמיקסים שלהם לעפרה חזה (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הזמרות). לומדים סוף סוף מי היה האחראי ללהקת מנגו מאחורי הקלעים – יועד נבו, איש אתניקס (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הלהקות), ומי עמד מאחורי ללהקת ללדין – שי להב, איש מופע הארנבות של דוקטור קספר.

ששי קשת, אילנית, שלמה צח, אילנה רובינא. צילום: חנוך גינוסר

 

גם הפרקים האלה לא מושלמים. הפרק על המזרחית רחוק מלמצות את הנושא, ולעומתו פרק המוזיקה השחורה מיותר כמעט בכללותו. עם כל הכבוד לכושים העיבריים, להתכת ג'ז ותימנית ולמועדון הרגאיי "הסווטו", סדרה על הפופ הישראלי היא ממש לא האכסניה עבורם והשפעתם על הז'אנר אפסית. העובדה שהם ואמנים שוליים אחרים לאורך הסדרה תופסים זמן מסך יקר היא משונה ומבאסת, אבל מדובר בפרק מרתק דווקא בגלל שהוא עוסק בדברים פחות מוכרים, רק חבל שלא כסרט נפרד.

זה מצער במיוחד בהתחשב בפילים שנעדרים מהחדר: אם כבר חופרים בדברי הימים של הפופ הישראלי, הבחירה לא להתעסק אפילו קצת במלחמת המעריצות של ירדנה ארזי ועפרה חזה גובלת ברשלנות. וגם היא כאין וכאפס לעומת העובדה שאריאל זילבר, מזמרי הפופ הגדולים והמשמעותיים של ישראל, אפילו לא מאוזכר בששת פרקי הסדרה. איזו סיבה מתקבלת על הדעת יכולה להיות לכך? היו התעלמויות תמוהות נוספות, בעיקר ממה שקורה בעשור האחרון, מדודו אהרון ומשה פרץ, מהשפעת "כוכב נולד" ובית הספר רימון על הפופ העכשווי, ומרוני סופרסטאר, שמודרת אפילו מתוכנית על פופ ישראלי.

הלוואי שבעוד כמה שנים נקבל את "מקום בצמרת – העריכה המחודשת", שתטרוף מחדש את נושאי הסדרה ותגיש אותם על פי סדר הגיוני כלשהו, ותכלול עוד שניים שלושה אישים שיצירה המכבדת את עצמה אמורה לכלול אותם. כי אי שם בפנים מסתתרת סדרת תעודה מצוינת.

פרקליטות העם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/11/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

"בוא'נה, היא עורכדינית טובה. פרקליטות העם זה יותר טוב מפרטי", אומר אחד הנאשמים המתועדים בסדרה התיעודית "תיקים מהסנגוריה" – שהפרק האחרון שלה שודר אתמול ב-yes דוקו וכל פרקיה זמינים ב-yes VOD – וקולע בדיוק למהותה. 'פרקליטות העם', זו שעומדת מצדו השני של המתרס, מנגד לפרקליטות המדינה. תהום אימתנית פעורה בין העם לבין המדינה שאמורה לדאוג לו, מעין אזור דמדומים שרוב האזרחים הנורמטיביים בטוחים שלעולם לא יידרשו לו.

בתחומי התהום הזו מציגה "תיקים מהסנגוריה" בשקט ובמינוריות את הסיפורים והנאשמים המאכלסים אותה, חותרת תחת הנטייה הטבעית שלנו להסתכל רק במוצר המוגמר, בזוועות או סתם דברים מקוממים שהאנשים האלה עשו, ולפטור אותם בייחול שישלחו לכלא לכמה שיותר זמן. מלבושיהם של הפרקליטים, תמיד בשחור ולבן, עומדים בניגוד לשטח האפור הכמעט-תמידי שהתיקים המתוארים בסדרה מתקיימים בו.

חמש שנות צילומים הפכו את הדמויות מול המצלמה לנינוחות מולה. כמו זבוב על קיר מתקלף, בלי ראיונות, בלי קריינות וכמעט בלי מבטים למצלמה, אנחנו נחשפים אל תיק אחר תיק, שיטה שקטה ונטולת שיפוטיות המציגה את הנאשמים בראש ובראשונה כבני אדם, גם אם הם פדופילים, ומאפשרת למקרים לדבר בעד עצמם.

לאורך פרקי הסדרה ניכר ספקטרום מסוים של נאשמים – אלה שפשעו כי הדרך לשם הוסללה עבורם, אלה שנראים אשמים באמת, ואלה שנקלעו שלא בטובתם לכתב אישום. כל סוג פורט על נימים אחרים, אבל האחרון הוא זה שבו כל אחד יכול למצוא בו את עצמו בלי יכולת להגיד "לי זה לא יקרה". אחד המקרים הבולטים הוא זה של מאמא, גננת אפריקאית שהואשמה בגרימת מותו של תינוק ברשלנות, פעוט שנחנק בגן בו עבדה, אחד מ-12 ילדים שהיו תחת אחריותה. ההגנה טענה שהיא מוקרבת כקרבן על ידי העירייה המעלימה עין מכך שגננת אחת נאלצת להיות אחראית על יותר מדי תינוקות. מקרה עצוב אחר שייך ליאיר זריני, גבר בשנות החמישים לחייו שאיבד את העסק שלו, ועקב מילוי פרט שגוי לכאורה בטפסי הביטוח הלאומי בזמן שהיה בסערת נפש, המדינה תבעה אותו על ניסיון להונות אותה.

לאורך תקופת המשפט שלהם נראו שני האנשים האלה שפופים וכנועים מתחת לגלגלי המערכת. בשיחה שוברת לב בין זריני לבין עורכת הדין שלו במהלך תקופת המשפט שלו – שלוש שנים שנדחקו אל כמה דקות רבות עוצמה בפרק אחד – הוא סיפר לה שעדיין לא הצליח למצוא עבודה. "אני במצב לא טוב", הוא אמר. "אני מנסה את כל הדרכים והגיל הוא… איפה שאני לא שולח קורות חיים, מה זה, בגיל כזה מי יתן לך עבודה? לפעמים כשאני נכנס לדיכאון אני מוציא את עצמי באיזושהי צורה, אבל… זה לא יכול להימשך ככה".

קשה לעמוד בפני התממשות כזו של קושי פרוזאי, של עוול פשוט ומוכר וברור לכל מי ששלח אי פעם קורות חיים. אפליה על רקע גיל, אדם שאין לו דרך לכלכל את עצמו. הסיפור שלו, של מאמא, של הגבר המבוגר שנעצר כי גנב אוכל ושמפו כדי לאכול ולהתקלח והבטיח שלא יעשה זאת שוב – לא זאת בלבד שהוא גם סיפורם של רבים מהנאשמים כאן, חלשים ושוליים שקל לטפול עליהם את האשמה, אלא של כל אדם מן השורה שאיתרע מזלו.

המערכת המקולקלת הזו מתגלמת גם בקרב אלה שהפשע הוא דרכם ורוצים לחזור למוטב ולצאת מהבור, אלא שגם כאשר יש רצון אמיתי לתקן את דרכיהם המדינה לא נותנת להם את האמצעים לכך. בפרק השני אומר בפירוש נאשם הרוצה להשתחרר על תנאי ולקבל את הכוונתה של קצינת מבחן: "המצב שלי בחוץ, אני שוב פעם יוצא ואין לי כלום ביד". מה עוד נותר לו מלבד לחזור למה שהכיר?

הפרק האחרון, העוסק כולו בשיקום, מציג את אורן קורידו, פדופיל מורשע ומוכר שמנסה לעבור סירוס ולקבל הכוונה ממסגרת ייעודית מיוחד לטיפול בעברייני מין, אבל אין כזו בארץ. וגם את שלום גיגי, נער הפוסטר לצורך בעזרה. מסתערב לשעבר שסובל מפוסט-טראומה, נתון לייסורי מצפון פשוטם כמשמעם, שאיבד את עצמו בלי תמיכה נפשית אחרי שירותו הקרבי, מאחר שאת חודשיו האחרונים בצבא העביר כשהוא פצוע בבית החולים. איש חכם ורהוט שמצא מפלט בהתמכרות לתרופות מרשם או סתם סמים, ונזנח על ידי המערכת. "אני שהייתי קצין במסתערבים", אמר כאשר בקשתו לשיקום נדחתה, "וקברתי את החברים שלי ונפצעתי והלך לי העתיד, ועשר שנים אני משלם את המחיר יום יום, שעה שעה, לילה לילה ושותה 30 כדורים פסיכיאטריים – אני, לא מגיע לי? אז למי מגיע?". אם הסדרה כולה הציגה כתב אישום נגד המדינה, בא המשפט הזה וחרץ את דינה.

קטנה:
* אם יש כשל מהותי ב"תיקים מהסנגוריה", הוא מצוי בתיאור המקרה של בני שמואל, סיפור שהיה בכותרות במקביל לעליית הסדרה, אב שהואשם על ידי בתו באונס כאשר הייתה ילדה, בעקבות חלום שהציף את הטראומה. העיסוק בתיק השתלט על הפרק שבו שודר, היה צר ובלט במורכבות שלו באופן שממש לא התאים לפורמט, שהיה קטן למידותיו. היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

לצפייה אונליין בכל פרקי הסדרה

קודם כל מזרחי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 28/10/2014 בקטגוריה ‏כתבות

Arsim 01

פורסם לראשונה בוואלה!

נדמה שאין דרך לצפות ב"ערסים ופרחות – האליטות החדשות" בלי שהיא תקרין ישירות על הצופה. בין אם הוא מזרחי שמזדהה או שאינו מזדהה עם הנאמר, בין אם הוא אשכנזי שמצקצק בניתוק או מתפלש בתחושת אשמה – הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי בערוץ 8 נפיצה מעצם היותה. כמעט כל משפט שם מעורר מחשבה ופולמוס ותגובה לכאן או לכאן. זה לא ככה, זה כן ככה, זה לא חייב להיות ככה, כך בדיוק זה אמור להיות. לכן מפתיע קצת להיווכח שהסדרה מתארת משהו צר ושטחי.

בפרק השני בסדרה (מתוך שלושה) יושבות כמה נשים חכמות בבית קפה ומנהלות שיחה ערה על תפישתן כפרחות בעיניים לבנות וגם בעיני עצמן. בזמן שהן מדברות מגיעה מישהי וסוגרת עליהן את הדלת, ממש ברקע מול המצלמה, והן קוראת לה לפתוח אותה בחזרה. "אתה רואה מה זה אשכנזים?", הן אומרות למצלמה, "בעלי הבית, אדונים, היא תסגור את הדלת מתי שהיא רוצה".

זו, אם תרצו, "ערסים ופרחות" על רגל אחת. סדרה שבאה לתאר את הקיפוח המזרחי וכיצד הפך השד השחור לכוח עולה, "אליטות חדשות" כשם הסדרה, אבל בפועל היא כל כך סובייקטיבית עד שקשה לגזור ממנה איזושהי אמת על המזרחיות העכשווית. רבים מהדוברים מכניסים אל אותה כפיפה מזרחית כל כך הרבה תחושות אפליה שלא קשורות אליה – דתיים, אוהדי בית"ר, גברים בעלי מבנה גוף גדול, אנשים הלובשים צבעים שאינם שחור וחום, עוברי אורח זרים, בנות ששמן 'אורטל', עשרת האחוזים שמעבידים את יתר התשעים. אם מדובר בתשעים אחוז הם בהכרח כוללים אשכנזים, לא?

הרגע ההוא בבית הקפה נראה למביט מהצד כמו שאלה של יחסי אנוש ונימוס בסיסיים – כמו שקורה אצל רוב האנושות כאשר כמה מחבריה מתקבצים ומדברים, מתישהו הווליום בשיחה נעשה גבוה מדי ומפריע לשכנים. זה הכל. אבל לא בעולם שמתארת "האליטות החדשות". בעולמה של הסדרה, האשכנזיה "תסגור את הדלת מתי שהיא רוצה" זה לא בסדר, אבל העובדה שאת כופה את השיחות ואת עשן הסיגריות שלך על שכנייך מתי שאת רוצה היא לגמרי סבבה. המשפט "אתה רואה מה זה אשכנזים?" יחזור שוב באותו פרק על ידי מישהי אחרת, הפעם בגלל שעוברת אורח מול המצלמה הורתה להם לא לצלם אותה. האשכנזים האלה והשטויות שלהם.

זהו חוסר מודעות תהומי ואירוני שמאפיין רבים מהדוברים בסדרה. ניסיון לכפות את תפישת עולמם על כל דבר ועל כל אחד. מגוחכת במיוחד סיטואציה שבה חברתה המזרחית של אחת המרואיינות אמרה שלשיטתה 'פרחה' היא אחת שמונעת מחוסר ביטחון והפגנת שואו, ואחרי שהלכה אמרה המרואיינת על החברה שהיא מצויה בהכחשה. דעתה השונה פשוט לא נחשבת.

רוב הסיפורים הקשים מובאים מפיהם של המרואיינים המבוגרים יותר, ועל פי ייצוגם של צעירים מזרחיים בסדרה נדמה כי ינקו את התחושה הזו והשליכו אותה על הווייתם, בין אם בהשלמה ובין אם בנקם. לצעירה כזו אומרת בפירוש אמה – אישה שללא ספק ספגה אפליה גדולה יותר – "יש לי הרגשה שאת לוקחת הרבה על עצמך, את לוקחת כאב של אחרים". ואכן הבת מיד מזכירה לה שסבא "הלך והתדפק על דלת לשכת העבודה והתחנן שיתנו לו פרנסה".

המקרה של סבא הוא סיפור עצוב אחד מני רבים שחשוב שיישמעו, חשוב שיירשמו, חשוב שיהוו לקח גם למזרחים וגם לאשכנזים, קריטי שיבהירו שעדיין יש אנשים בפריפריות שעדיין כלואים בחרא הזה. אבל הסדרה נמנעת מלטפל בפנים האלה. תחת זאת היא מציגה צעירים רבים המטמיעים את העוול שחוו אבותיהם ואבות אבותיהם, ומשתמשים בו לא רק כדי להעצים את עצמם ולשקם את הגאווה המזרחית הפגועה, לא רק כדי לתבוע חזקה מחודשת על התרבות הישראלית, אלא כדי לשאת את עלבונו של סבא על דש בגדם. כל דבר, תמים ככל שיהיה, נבחן בפריזמת הקיפוח הבלתי כלה והמתישה הזו.

יש בכך מלאכותיות עצומה שקשה להתנער ממנה, והעשייה הטכנית של הסדרה תורמת לה. שיחות כאילו-אמיתיות שנפתחות בצחקוק לא טבעי הנובע מנוכחות צוות הצילום, רגעים המקנים תחושה שהפרקליט מנחה את העדים. המצלמה שהגורל זימן אותה אל מתחת לבניין בדיוק כאשר הגיעה ניידת לסגור מסיבת קריוקי לילית. שיחת טלפון שמעירה את המרואיין כשבמקרה המצלמה שם כדי לתעד אותו וגם, הפלא ופלא, את הצד המתקשר.

Arsim 02

היתרון ב"האליטות החדשות" הוא דובריה הרבים, שחלק ניכר מהם מצליח לצייר תמונה מעניינת ומורכבת מאוד ואומר דברי טעם גם אם לא מסכימים עם כולם. אולם שמה של "ערסים ופרחות" מסגיר מראש את המטרה ואת הבעייתיות שלה. היא לכאורה מפרקת את המושגים האלה כדי להביע את האופן שבו הם נתפשים בעיני המתבונן לְבַן-המבט, אבל ביסודו של דבר מה שאנחנו רואים על המסך הוא מה שנבחר עבורנו, האג'נדה של הסדרה, והיא צרה ומגמתית. גם כשכבר מדברים על גזענות חשוכה שמתקיימת כאן ועכשיו, גם כשכבר יש דיון בסיבות שעדיין ישנן לקיפוח, הם נותרים בשוליים. "לא היה לי כוח ללכת ללמוד", אומר כלאחר יד מרואיין אחד בן 25 בפרק הראשון. "אף אחד מהאזור שלי גם לא לומד". ההצהרה הזו עוברת כמעט בשאננות. הבחור נשאל אם לדעתו זה מקרי והתשובה שלו היא בערך "לא יודע, פשוט אף אחד מהשכונה לא לומד". איך אפשר לשמוע משפט כזה ולא לעוט עליו ולחפור בו?

אין לי יכולת לנתק את הביקורת על הסדרה מהחוויה האישית שלי, מזרחי שצופה במזרחים – סליחה, ערסים ופרחות – מדברים על החוויה שלהם. אני, שבדרך קבע לא איפשרו לי להיכנס למועדונים כי "יש היום מסיבה פרטית", שנהג האוטובוס פתח איתי פעם בשיחה כדי לוודא שאני לא מחבל, שגדלתי בעצמי בשכונה לא פשוטה משופעת ערסים ופרחות, לא מצליח לקבל את זה. השכונה ללא ספק מותירה את חותמה – לשלילה והמון לחיוב – אבל בסופו של יום הבית הוא זה שמתווה את הדרך. "כשאני שואל את עצמי מה הציל אותי מליפול לתהום?" אומר אחד המרואיינים ועונה, "זה החינוך הבסיסי שקיבלתי בבית". אמא ואבא שמתעקשים על חינוך ושלא תתרועע עם חברים מפוקפקים ושלא תשליך את השקית על המדרכה ברחוב ושלא תצעק בציבור כי זה מפריע.

במחוזות שמהם הגעתי ערסים הם לא סתם גברים שנהנים לטפח את עצמם ולהיראות מקושטים ככל הניתן. ערסים הם הגסים והאלימים שהוציאו שם רע לכל אלה שריכוז הפיגמנטים בעורם דומה לשלהם. ניסיונה של הסדרה להרחיב את ההגדרה של 'ערסים' לכל מה שקשור לתרבות מזרחית החובבת הוד והדר, לא מנטרל את המשמעויות הנפיצות של ערס אלא להפך, מנציח את הסטריאוטיפים הגזעניים על המזרחים. אה, אז אנחנו ערסים? אוקיי, אז נהיה ערסים גאים. אנחנו פרחות עילגות? אז זה מה שאנחנו. כאילו יש ערך תרבותי חשוב בקולניות ובהמוניות ובקריוקי זייפני בקולי קולות אל תוך הלילה בלי שום התחשבות בסובבים.

בשיחות המתקיימות בשני הפרקים הראשונים יש פה ושם נגיעות בעניין התרבות המזרחית, בעיקר כזו שנולדה מהקיפוח ולא ממורשת נושנה, אבל רק הפרק השלישי מציג לאשורה את התרבות המזרחית העמוקה והמרשימה. אלא שמשום מה זה נעשה תחת הכותרת "המתמזרחים" – אשכנזים שגילו את הקסם המזרחי וביכרו את זוהר ארגוב על פני אריק איינשטיין. בכלל, מפתיע להיווכח כמה פעמים עולה שמו של איינשטיין במהלך הסדרה, יותר מאשר זוהר לצורך העניין. תמיד לגנותו הלבנה כמובן, כי להעדיף אותו זה מעשה בל יעשה אם אתה מזרחי.

הסדרה הומה בהכתבות ביזאריות כאלה. שייקספיר זה רע (כאילו אשכנזים הוגים בו יומם ולילה), ללמוד אנגלית ומילים לועזיות זה פסול, ביאליק היה עוכר ספרדים (טענה מופרכת אגב, אבל למה שזה ישנה), מזרחי בהכרח שווה טוב. בשום שלב לא עולה הסברה שכן, כמו בכל ז'אנר אחר חלק גדול מהמוזיקה נחות להפליא וזה לגמרי בסדר לבוז לו. תשאלו את אביהו מדינה. הדברים הרבים שאינם ירודים נאלצו לחכות, כך נדמה, עד שהגיעו האשכנזים המתמזרחים בפרק האחרון כדי להסביר ולהמחיש לנו באמצעותם את הפאר והחיות של התרבות המזרחית, לתת את החותמת הלבנה על התרבות השחורה.

סיפורם של המזרחים הוא סיפורו העגום של כל דור שנדפק על ידי זה שקדם לו, ולמרות ההבדלים הניכרים, קל מאוד למתוח קווים בין רבים מהסיפורים העולים בסדרה לבין מה שקורה עכשיו אצל הדור הראשון של רוסים בארץ. שניים מהם אפילו משתתפים בפרק השלישי ומספרים על ילדותם בסביבה המזרחית, שככל שידעו היא היא הייתה הישראליות. אולי יש בכך משהו אופטימי. כור ההיתוך לא עשה עבודה מדהימה בעשרות השנים שהוא פועל, אבל בכל זאת הניב משהו חמקמק שאפשר לקרוא לו ישראליות, וזו תמיד מאותגרת ותמיד משתנה. שאולי מ"הפרלמנט" ניסח את זה כנראה טוב מכולם: "היום אין את הדבר הזה אשכנזים, מזרחים, רוסים – היום כולם מזרחים".

נ.ב.
בערוץ המתחרה, yes דוקו, התחילה בשבוע שעבר סדרה תיעודית אחרת, "תיקים מהסניגוריה", שעוקבת אחרי מספר מקרים משפטיים המטופלים על ידי הסניגוריה הציבורית. שני הפרקים הראשונים שלה מספקים תמונה אגבית אבל מאוד ברורה על זהות העבריינים – ארבעה מתוך הששה המיוצגים הם צעירים מזרחים והשתיים האחרות הן רוסיות. האגביות השותקת הזו מסבירה בעוצמה גדולה ואובייקטיבית את מקומו השריר והקיים של הקיפוח גם כיום, טוב בהרבה מרוב מה שנאמר ב"האליטות החדשות".

קץ הילדות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/08/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

וויליאם וג'יליאן

ב-13 שנות קיומה תיעדה "ילד בן זמננו" כמה רגעים לא פשוטים. כבר בהתחלה, למעשה, ראינו שני זוגות הורים ששכלו את ילדיהם ברחם, ובהמשך כמה מהילדים נאלצו להתמודד עם גירושין או עם בידוד חברתי. יחד עם זאת, מעולם לא הייתה עונה כל כך עצובה כמו העשירית, שהפרק הראשון שלה (מתוך שניים) שודר הערב בערוץ 8. גם בגלל שככל שעובר הזמן יותר הורים מתגרשים ומצלקים את הילדים, ואולי גם כי בעבר היו מספיק אלמנטים שחיממו את הלב במקביל, ואילו הפעם הם נכחו במנות מדודות במיוחד. אחרי יותר מעשור שאני צופה בילדים האלה ובמשפחות שלהם, קשה שלא להיקשר לפחות אל חלקם, וגם במקרים של חיבורים פחות מובהקים, עדיין מדובר בהיכרות "אמיתית" שמשפיעה על יחסי כלפי מה שעובר עליהם.

הסדרה, למי שלא מכיר, היא פרויקט שאפתני ומרתק של BBC העוקב אחרי 20 משפחות בריטיות שנולדו להן ילדים בראשית המילניום, כדי לנסות להבין מה מעצב את האישיות ואת מי שאנחנו. העונה העשירית שלה שודרה בתחילת השנה בבריטניה, ואם אפשר לסמן בה מוטיב אחד מובהק, הרי שזהו פיכחון. 13 שנה אחרי תחילת הפרויקט ו-50 אחוז מההורים המשתתפים בו התגרשו. כבר ראינו בעבר רגעים מדמיעים במיוחד שנבעו מהפרידות הללו. קאלווין היה פעוט זעיר כשהוריו נפרדו, וכחלק מהתגובה שלו הוא היה "הופך לפסל" – מפסיק לנוע ונשאר על עומדו בלי לזוז ככל שיכל. כמה שנים אחרי כן המסכן חווה שוב שבר דומה כאשר בן זוגה החדש של אמו, שהיווה עבורו דמות אב נוספת, נפרד מאמו. "אני רוצה לספר לך משהו", הוא אמר בעצב למישהי מצוות ההפקה שעמדה מאחורי המצלמות, בעוד רגע מדהים של הסדרה, וחשף בפניה שהם נפרדו.

את שרלוט ראינו בקטנותה משחקת בבובות שייצגו את משפחתה – הבובות שלה ושל אחותה מתחבקות וישנות ביחד, אבל לא הבובות של אבא ואמא. אחד המשפטים הכי משניקים בסדרה כולה נאמרו על ידי אביה, ריצ'רד, כשהביט על בתו שרק נולדה אחרי שתאומה מת ברחם ואמר, "אני תוהה אם היא יודעת שהיא לבד". שרלוט היא כעת ילדה בת 12 וחצי שמבינה לאשורן את הסיבות לפרידת הוריה וערה לחלוטין לנסיבות: במקום שהטרגדיה תקרב ביניהם, היא הפרידה.

הילדים נמצאים בשלב ביניים, על קצה של הילדות וספו של גיל העשרה. חלקם כבר נראים כנערים – לאיתן השתנה הקול והוא גבה בטירוף (ולמזלו גם נראה הרבה יותר טוב מהילד הכעור שהיה) – וחלקם עדיין לא, אבל גם בשלב המוקדם הזה רובם כבר הרבה פחות נטול דאגות, הרבה פחות ילדותי, הרבה יותר מודע לחיים האמיתיים. הלנה, הילדה הראשונה שנולדה בפרויקט (בשבוע 22 להיריון, פגה יחידה ששרדה מקרב שלישיה ועם סכנה ממשית וגדולה לחייה), כל כך אהבה ארמונות ופיות ואגדות – עכשיו היא רוצה להיות עיתונאית חוקרת. בהתאם ההורים מרגישים שהם מתחילים לאבד את הילדים, והכל שזור בטון מלנכולי של הזמנים היפים שלא יחזרו עוד. אליסון אומרת על פאריס, "אני מסתכלת עליו והתינוק שלי נעלם. אני רואה בפנים שלו הבזקים של הגבר שהוא הולך להיות". ואביהם של התאומים אלכס ואייבו מגדיר את הילדות כתהליך של אובדן. הם היו בני שנה, עכשיו הם בני 12 ומשהו, הם לעולם לא יהיו שוב בני שנה וכן הלאה. ג'יליאן, אמו של וויליאם, שתמיד הייתה ממש כנה מול המצלמות, מבכה בכאב רב ובפה רועד את הבחירה שלה להפוך לאם במשרה מלאה במקום להמשיך בקריירה שלה כפרקליטה, תחום שהייתה טובה בו ויכולה להצליח בו.

סבא וסבתא של מת'יו

הפירוט הזה אינו מקרי – נדמה שהמצלמות הפעם מתמקדות יותר בהורים ופחות בילדים, שאולי היו פחות נכונים לשתף פעולה כעת כשהם מסוגלים לעמוד על דעתם. הם שוזפים פחות את המסך והתוכנית נמנעת מניסויים חברתיים מעניינים כפי שעשתה בעונות קודמות. יתר על כן, לראשונה מוצגים לנו גם סבא וסבתא של רבים מהילדים, מה שאמנם מוסיף נפח מעניין לעולמם, אבל גם מדגיש ביתר שאת את ההתבגרות וצובע את הפיכחון בצבעים עזים אף יותר. המקרה המובהק ביותר הוא של סבתו חולת הפרקינסון של מתיו, שבר נוסף של דינמיקה משפחתית מוכרת – מצבה דרש את העברתה לבית אבות כדי שתקבל השגחה צמודה. המראה של בעלה שפוף הראש היה פשוט שובר לב.

אבל כמובן, אין פיכחון ושברון לב גדולים יותר מאשר במקרה של איב, שאיבדה את אמה למחלת הסרטן כשהייתה בת 8. ראינו את גוויעתה של האם כבר בעונת 2008 ואת ההתמודדות של איב בעונת 2010, אבל הפעם קיבלנו מנה מזוקקת שלה, של אחותה הקטנה ושל אביה. קשה להישאר אדישים. הילדה שמצד אחד נשמעת כמו נערה בוגרת ומנגד נתלית באמצעים תמימים, כשיחד עם אחותה היא מפריחה אל השמים בלונים עם מכתבים לאמם, מספרת במעין קורקטיות של שגרה על הרגע שבו אביה סיפר לה שאמה מתה ועל כך שבעיקר חסרים לה החיבוקים שלה.

כשהתחלתי את הצפייה בסדרה לא ממש העליתי על דעתי שהמעורבות הרגשית שלי תיאלץ אותי לצפות בגרון חנוק בחלק ניכר ממה שעובר על הילדים האלה ועל משפחותיהם. והגם שלא הכל כה עגום בעונת 2013, מה שכן – נתלה ולא מרפה כמו ילד קטן.

איב

שעת שיא

פורסם ע"י ‏מיכאל גינזבורג‏
בתאריך 25/11/2012 בקטגוריה ‏כתבות

אבא יודע הכי טוב

הדוקו המרתק "פריים טיים אמריקה" (2011, שודר בארץ בערוץ 8), או בשמו המקורי בלעז America In Prime Time, הוא סקירה בת ארבעה חלקים על התפתחות מדיום הטלוויזיה האמריקני משנות ה-50 ועד היום. הפרק הראשון עוסק בדמות הגבר, השני בדמות האישה, השלישי בדמות האאוטסיידר והרביעי בדמות הנאבקת על מקומה בעולם. חובה לכל צופה טלוויזיה באשר הוא לראות איך הגענו עד הלום – תור הזהב של הטלוויזיה המודרנית.

פרק 1 – Man Of The House
"יש מיסקונספציה לפיה גברים מנהלים את העולם, בעוד שבמציאות אף אחד לא באמת מנהל את העולם".
המשך…

תגיות:

אחים לצרה

פורסם ע"י ‏יערה‏
בתאריך 14/08/2012 בקטגוריה ‏כתבות
http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/430c9256.jpg

גלית גוטמן, דגם 5467ג'

לא הייתי רואה את "אחים לכל החיים" אם לא היו משתתפים בפרק היום זוג אחים שאני מכירה, ובגלל שהפרק עסק באחים בכורים ואני בכורה, נשארתי לראות עד הסוף, חשבתי שאולי אקבל כמה תובנות. אז לא ממש, חוץ מזה שכל משפחה שונה וקשה מאוד להכליל תובנות על אחים בכורים, או אחים בכלל, או על משפחות, או סתם על יחסים בין שני אנשים. היו שם שלושה זוגות אחים שהתמקדו בהם, ו(נראה לי) פסיכולוג שגם דיבר על אחים בכורים.

החצי הראשון של התוכנית היה די בנאלי ולא חידש כלום בנושא.
"הייתי ילדה יחידה, חדר משלי וצעצועים משלי, ופתאום הגיעה אחות ואני צריכה להתחלק בכל הדברים האלה!".
"וזה היה קשה?"
"כן."

המשך…

אתם שם בטלוויזיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/05/2012 בקטגוריה ‏כתבות

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/1d7327b8.jpgאיזו הפתעה לא נעימה הייתה להיתקל בקולו של רוגל אלפר מקריין את "אתם שם בבית", הסדרה של ערוץ 8 על תולדות הפריים טיים הישראלי, שהפרק האחרון שלה שודר אתמול. עוד לפני שהתנתקתי מחם הפסקתי לצפות ב"ינשופים" שהנחה אלפר, בעיקר בגללו. ההתחכמויות שלו והאופן המשוחק שבו סיפק את הטקסט היה מעצבן והסיח את הדעת. בקרדיטים שבפתיחת הפרק הראשון הסתבר לי שהוא לא רק מקריין אלא גם אחד מיוצרי הסדרה, וזה ניכר. הסיבה השנייה שהפסקתי לצפות ב"ינשופים" שבהנחייתו הייתה ההומוגניות הבלתי נסבלת של הפאנל, הידיעה מראש של מה מהאייטמים לשבט ומה לחסד, גם אם בשוליים ישנם כמה חילוקי דעות מינוריים. זה הפך להיות משעמם.

המשך…

אתה ראשון, יא פשה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/04/2012 בקטגוריה ‏כתבות
http://i42.tinypic.com/5x68m1.jpg

טופול, פשנל ואורי זוהר

היום משודר בחם בידור ישראלי הפרק הראשון מתוך שלושה של המיני סדרה התיעודית הנפלאה "פשה", המספרת את סיפורו של אברהם 'פשנל' דשא. אני ממליץ עליה בחום למי שטרם צפה, ואני משער שמדובר ברובכם המכריע. מחר ומחרתיים ישודרו שני הפרקים הבאים. אחרי השידור הראשון של הסדרה לפני חמש שנים בדיוק, כתבתי עליה את הדברים הבאים:

הלוואי שאפשר היה לספר את הסיפור הזה באופן לא כרונולוגי, שלא ייחתם בשברון הלב של ירידת קרנו של אברהם דשא, פשנל, בקטע העצוב והלא יאמן בעצמתו בו הוא מתרה באהבה בנכדו העולל פעור העיניים, בן כמה חודשים בלבד, שלא ייכנס לעסקי התיאטרון ויהי מה, ואם הוא הולך להיות שחקן שלא ידבר איתו. המשך…

© עידו ישעיהו