Posts Tagged ‘פינאלה’

"מבט" אחרון ופרידה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/05/2017 בקטגוריה ‏כללי

הנה הביקורת שלי על מהדורת "מבט" האחרונה

 

דיון יומני הערפד 8.16, סיום הסדרה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/03/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

בטקסט להלן יש ספוילרים עד לעונה החמישית כולל, אבל בתגובות אפשר לספיילר עד לסוף הסדרה.

לפני כחודשיים החלטתי לחזור לראות את "יומני הערפד" כדי ליישר קו עם סופה. הפסקתי בעונה הרביעית (אז עוד היו בסביבה המקוריים הבלתי נסבלים, כולם חיפשו את התרופה לאלמוות ולבסוף העירו את סיילאס מרבצו). חזרתי לצפות קצת אחרי הנקודה שבה הפסקתי, והבנתי לחלוטין מדוע עשיתי את זה בעבר. זו הייתה נקודה מאוד מייגעת בסדרה. החזרה לסדרה אחרי כמה שנים גם גרמה לי לקלוט עד כמה רבים שם שחקנים ממש ממש גרועים, בעיקר איאן סאמרהולדר (דיימון) וסטיבן ר. מקנייט (ג'רמי), שאפילו ממצמץ באופן מלאכותי. כמה שמחתי שהוא מת וכמה הצטערתי שחזר. במקביל נזכרתי שוב שקנדיס אקולה (קרוליין) נמצאת כמה וכמה דרגות מעל היתר, היא חזרה להיות העוגן שלי גם ברגעים הקשים.

העונה החמישית שהגיעה אחרי הזמנים הקשים – עם קתרין שכבר אינה בת אלמוות, ההשתלטות על גופה של אליינה, החיבור עם בתה, הפרק ה-100 שהחזיר את כל הדמויות החשובות מתולדות הסדרה, וכן הלאה – הייתה נפלאה. בזמן שהתקדמתי בצפייה בה גיליתי פתאום שהסדרה לא צפויה להסתיים כרגיל במאי אלא היא מקוצרת ומסתיימת ב-9 במרץ (רגע לפני חגיגות 20 השנה ל"באפי". מקרי?), כך שלצערי יישור הקו כבר לא יקרה, אבל אני לגמרי מתכוון להמשיך לצפות.

במסגרת ההתייחסויות אליה בימים האחרונים במדיה, ראיתי כותרת שממש אהבתי (כמובן, לא נכנסתי לקרוא מחמת ספוילרים) – "'יומני הערפד' הייתה סדרה טובה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות". זה פשוט נכון. גדולתה בעיניי הייתה שברגעיה הטובים הרבים היא תמיד הייתה כתובה מעולה, גם כשהציגה תרחישים מלודרמטיים – כזה ישנו כבר בבסיסה כמובן, אהבתם של שני האחים לאליינה, מסיבה שנותרה תעלומה. הדמויות בה היו מנומקות, למעשים שלהן היו השלכות לטווח ארוך – מרחק שנים ועונות – ולא נשכחו ונדחקו הצדה. ובעיקר, רוב הזמן הרגש בה שידר כנות ואמינות. אפשר היה להיווכח בזה כל פעם מחדש כאשר מתו דמויות ותיקות – ההשפעה של המיתות האלה הייתה חזקה ומשמעותית על הנותרים מאחור.

כסדרה שהייתה חלק מהותי מהבלוג הזה, חשבתי שאולי חלק מהנוכחים ירצו להתייחס אל הפינאלה שלה. אני עצמי אגיע לקרוא אותן מתישהו. רק תנו אזהרות ספוילר מספקות כדי שהמילים הראשונות לא יסגירו את האירועים.

התיקון 4.08: כל מה שאני אומר

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 18/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 8, האחרון לסדרה

"זה היופי, לא הכיעור, שמותיר את הכאב העמוק ביותר"

זה המשפט שסחב את "התיקון" מהעונה הראשונה, מהרגע שבו דניאל חזה בפסל באמצע אזור מיוער. זהו ביטוי אשר מלווה אותו לאורך כל העונות בגרסתו הישירה או העקיפה; הוא תמיד נע ונד בין המחשבות הרעות למחשבות היפות יותר, אילו המצילות אותו בסופו של דבר מכורח המציאות. הפסל של האישה עם ראש העז חבוק בזרועה היא סמל בשבילו, כלי שבתוכו הוא יכול היה להטמיע את חוסר הביטחון והספקות שהיו לו לגבי הקיום מחוץ לבית הכלא. אמנת'ה לקחה אותו לטבע בפרק הראשון של הסדרה, קרווין המנוח בילה איתו את הזמן בין העצים הירוקים בזמן שדניאל חלם בהקיץ, המקום הפתוח והחופשי ביותר היה המפלט של דמות שהסתגלה להיות סגורה במשך 19 שנה. אותו חופש יפה הותיר בדניאל חותם עמוק יותר ככל שהסדרה נמשכה, ובפרק האחרון ראינו אותו סוף סוף מוצא הרמוניה עם אותו יופי.

הפרק האחרון של הסדרה היה עמוס בסגירות מעגל, סצינות על גבי סצינות שחייבו קופסת טישו ליד, כי היה ידוע שזו הפעם האחרונה שנראה אינטראקציה כזו בין דניאל לשאר הדמויות. עם כל הריגוש בכל סצינה, עדיין הייתה תחושה של החמצה – שאת האינטראקציות האלה היה צריך לפתח במהלך העונה, ולא לסכם את כולן בשיחות טלפון מרוחקות של כמה דקות. זה היה פרק שראינו סוף סוף את אמנת'ה פועלת ומקבלת את הכבוד הראוי לה, גם מבחינת אימה שמכירה באיכותה הלוחמנית, וגם מבחינת הכתיבה שלה. צוות הכותבים בראשותו של ריי מקינון חטאו בהזנחה רבה שלה מאז העונה השנייה של הסדרה, והיה ניתן לחוש סוג של כפרה עם כל החיבוקים והדמעות שהלכו שם, במיוחד בעובדה שהיא היחידה בסדרה שזכתה לבטא את שם הסדרה בתוך השורות שלה. אולי זה מאוחר לתקן את מה שקרה, אבל אפשר עדיין לאחות את מה שיש.

בפרק האחרון זכינו לראות את כל מי שתרם לחייו של דניאל. לא סתם הוא סיכם את שיחתו עם ג'ון בכך שאמר שהוא מכיר סוף סוף בתמיכה שהוא קיבל במהלך השנים, ויותר מכל באחריות שלו להמשיך את התמיכה הזו בעבודה על עצמו. אמרתי את זה לא מעט במהלך התקופה בה ביקרתי את הסדרה, אבל זה כבר לא משנה אם דניאל אשם או לא, הוא אדם חופשי כי הוא החליט על עצמו ככזה, ופה האחריות הכי גדולה שלו כלפי עצמו. התמיכה היא היופי שלא כואב, היא היופי שמנחם, והכיעור חייב להישאר איפשהו מאחור.

זכינו לראות דמויות מכל תקופת הסדרה חוזרות – את הסנטור מוכה השבץ, את השריף שגרם להרשעתו של דניאל, את מלווין מעורר הרחמים, את המלצרית שהתנכלה לדניאל בהתחלה ובסוף אימצה אותו לחיקה (תרתי משמע), את אבא של ג'ורג' מלטון המנוח, את טריי, את כריס והכי חשוב בסולם האהבות של דניאל – קרווין. אם לא הייתה סיומת לסדרה הזו בלי סצנת בית כלא עם קרווין, כנראה שהייתי חותמת כי הסדרה איבדה לגמרי את דרכה. אבל שם הכל התחיל, בקרווין נחה התמימות של דניאל, האמונה שהוא טלית שחלקה תכלת ויש בו יותר מאשר סתם תווית של אולי-רוצח-אולי-אנס. בפרק הזה הוא ייצג את היופי המנחם שבתוך דניאל, האסקפיסט מספר הסיפורים שידע בדיוק לאן לכוון את חברו כדי שיוכל לרגע לשכוח מהמקום בו המציאות כלאה אותם.

אולי סגירת המעגל החשובה ביותר קרתה כאשר טדי יצא מחדר האוכל, חיכה בסבלנות ליד ג'נט וביקש ממנה שתושיט לו את הטלפון כדי שיוכל גם הוא, בדרכו העקיפה והמופלאה, להשלים עם קיומו של דניאל ולברך אותו חזרה אל החיק השני של המשפחה. כאשר דניאל יצא מבית הכלא, טדי דאג להוציא מדניאל את השדים הכי חשוכים שלו. זה היה עם טדי שדניאל דיבר לראשונה על ההתעללות המינית שהוא עבר בכלא, זה היה טדי שסבל מתסמונת הפוסט-טראומה של דניאל ושילם על ההתעללות המנטלית שלו עם חניקה מצד אחיו החורג הגדול, זה היה טדי שניסה לחפש את הרע בדניאל, ובסופו של דבר השלים שהרע שדניאל חשף בחייו בא רק לטובתו. הפעם טדי הבטיח להשאיר לדניאל את האור דלוק, הוא ויתר על החושך והוא מוכן להתבגר ולהמשיך הלאה. פעם אחרונה שאכתוב את זה – קליין קרופורד (בעזרת הכותבים כמובן) בנה דמות עמוקה להפליא, והיה תענוג לקרוא את המילים שלא נאמרו בין המבטים, אם היה לי פרס לתת לו על טדי טלבוט, הייתי מעניקה לו אותו עם דמעות של התרגשות בעיניים.

לאחר שדניאל השלים עם התקוות הקטנות שנזרעו בתוכו ועם האכזבות הקטנות שהוא חייב להעריך מאחר והן נובעות מציפיות שאף פעם לא היו לו, הוא סוף סוף גם קיבל את המציאות כפי שהיא. הוא מתקשר אל אימו לא רק כדי לסגור מעגל עם כולם, אלא כדי להתחיל מעגל חדש קטן יותר עם שיחות קטנות יותר על מה אכלה משפחתו לארוחת ערב ומה עבר עליהם, בלי ממבו-ג'מבו משפטי שבתקווה הוא באמת חלק מהעבר שלהם.

את הפסל דניאל לא שכח, הוא הקים אותו מחדש באותו שטח פתוח והפיח בו את החיים של קלואי. בעודו שוכב בחדרו במוסד לשיקום, ראה דניאל את היופי שיכול להיות לו, יופי לצפות לו, מעגל חיים נוסף שיש לו הזדמנות להיות חלק ראשוני בו. קלואי הפסלית היא עכשיו הפסל עצמו שמסמל בשביל דניאל שהיופי יכול להיות כואב יותר מהכיעור, אבל הוא גם יכול ליצור ממנו את האור שינחה אותו לקראת חיים רגילים יותר, לקראת הישרדות שמאזנת בתוכה את המציאות המשמימה ואת העולם הספרותי העשיר שיש לו בספרים וגם בתוך עצמו.

ריי מקינון אשם בהזנחה של דמויות, כותביו אשמים בכתיבה איטית לשם איטיות גרידא, אבל הם גם צריכים לקבל צל"ש על סדרה שלקחה סיפור חיים מעניין והפכה אותו לחלק מהווי מוכר לגמרי, טיפוסי, עם רגליים שכולן על קרקע צנועה שבה הדרמות הן חלק מהחיים של כולנו.

אני מודה לכל מי שהצליח לסבול את ביקורותיי ולמעט שהגיבו פה, ליאדו שנתן במה להתפתלויות שלי סביב הרעיונות של הסדרה, ויותר מכל אני רוצה להודות ל"התיקון", שלא פחדה להיות אליטיסטית בטעמה המוזיקלי והספרותי, ואיזנה את זה עם סיפורים על רגשות קטנים יותר, של כל אחד מאיתנו.

סעמק, אני בוכה, אני אתגעגע.

האישה הטובה 7.22: סוף

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 09/05/2016 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"האישה הטובה" עונה 7 פרק 22, האחרון לסדרה

טוב, זה היה אחד הפרקים הכי מעניינים בסדרה, מרובד מאוד שלא כדרכה, באופן שגורם לי לרצות לראות אותו שוב כדי לפענח למה התכוונו היוצרים. כלומר ברור, אלישה מסיימת את הסדרה כשהיא חבוטה ודומעת, ואז מיד מזדקפת ומתהדרת, עם האימג' הזה אין תהיות, אבל עצם העובדה שהחליטו לחבוט בה כך מהווה בחירה מסקרנת. מה חשבתם על הפרק?

והנה מה שאמרה עליו רג'ינה ספקטור, שהשיר שלה כיכב בו.

הנה סיכום שלי על הסדרה, שנכתב לפני הפרק האחרון.

אחוזת דאונטון 6.09: הפינאלה

פורסם ע"י ‏meiravre‏
בתאריך 28/12/2015 בקטגוריה ‏כללי

ספוילר "אחוזת דאונטון" עונה 6 פרק 9, האחרון לסדרה

אחרי שש שנים בזמן הווה ו-13 שנה בזמן משפחת קראולי, הגיעה "אחוזת דאונטון" לסיומה בפרק ספיישל בינוני שהרגיש כמו חג ארוך במיוחד עם המשפחה. לא יהיה הוגן לסכם את כל הסדרה לפי הפרק הזה; למעשה, המאפיין העיקרי של דאונטון בארבע העונות האחרונות היה חוסר אחידות. אחר שתי עונות ראשונות מצוינות, שבהן הובאו לשיא האווירה התקופתית והשחקנים המצוינים, נדונו לארבע עונות שנעו בין שעמום צפוי רוב הזמן לרגעים יפים ומרגשים שהזכירו את הימים הטובים. הפער הזה נבע כמובן מהמחסור בציר העיקרי של סדרת דרמה – קונפליקט – והתפוגגותו של מוטיב חשוב בסדרה תקופתית – אירועים היסטוריים של ממש.

ההתמודדות של משפחת האצולה עם היורש ממעמד הביניים ושאלת will they/won't they בין מרי למת'יו החזיקה היטב את שתי העונות הראשונות, ואלה נעטפו באירועים היסטוריים מרעישים כמו שקיעת הטיטאניק ומלחמת העולם הראשונה. מרגע שנפתר הסבך הרומנטי של הצמד בדיוק כשבריטניה שקעה אל שנות העשרים המשמימות שלה, לא נשאר מהסדרה דבר. יוצרי הסדרה כשלו ביצירת קונפליקט חדש ומטעמים מובנים נמנעו מלדלג כמה שנים קדימה לתקופה שבה האירועים מסביב יציעו אחד כזה, ונשארו עם בסיס טוב שאין מה לעשות איתו. לא סתם בין פתיחת העונה הראשונה ב-1912 לסיום העונה השנייה בערב 1920 קרו יותר דברים מאשר בארבע העונות שליוו בנאמנות דקדקנית את חמש השנים הבאות. באופן סימבולי משהו, מצאו עצמם הצופים מתגעגעים לימים היפים שלפני המלחמה ממש כמו קרסון והרוזנת האלמנה.

במקום התרחשות של ממש, בחר ג'וליאן פלואוז, יוצר הסדרה, לעבור דמות דמות וליצור לה תת-עלילה קטנה, שתיפתר תוך פרקים ספורים בלי להשפיע על הדמות כמלוא הנימה. אמנם רובם ככולם של השחקנים נהדרים, אבל מי לעזאזל זוכר אם למיסיז פאטמור היה קטרקט ומיסיז יוז פגשה במחזר מהעבר או להפך, ומי הבין למה בעצם לענות את בני הזג בייטס בבתי משפט ובבתי כלא לסירוגין, כאילו הטיפול בסוגיית האונס של אנה לא היה חשוב דיו כשלעצמו (ואכן טופל היטב רוב הזמן).

אפילו הגירה בין מעמדית נוספת בין ה'למטה' אל ה'למעלה', כמו זו של ברנסון שנישא לסיביל, לא התרחשה. מצבם של משפחת קרואלי היה רק קצת טוב יותר, בעיקר בזכות ליידי מרי, שההתמודדות שלה עם אופי קר עד נבזי ועם הרגשות שמתחת לו הפיקו כמה רגעים מעניינים, בעיקר ביחסים ארוכי השנים בינה לבין אנה הנאמנה ופחות בגלל המחזרים המתחלפים (מישהו לעזאזל הבין למה היא התאהבה בהנרי טלבוט ו/או מי זה בכלל?). סייע גם שובה המלבב והמאוחר של היריבות בין מרי לאדית, ולא רק כי האחרונה קראה לאחותה "Bitch". באופן כללי ילדת הסנדביץ' הקלאסית, ליידי אדית, הייתה הנציגה הבולטת בחוסר הכיוון של הסדרה, כשהיא מתאהבת בבני זוג בעלי נטייה להיעלם ומפילה את חוסר הביטחון שלה על מריגולד, הבת הממזרה שעברה הלוך חזור בין מספיק משפחות בשביל לפרנס ספין אוף עמוס תסביכים מודחקים. כל זה לא אומר שלא היו לנו כמה וכמה רגעים יפים ומשעשעים בדינמיקה בין המשרתים, בשורות מחץ מוצלחות ואפילו בלבבות שבורים; אבל אי אפשר לבנות סדרה שמתבססת על הגמגום של מוזלי ואפילו לא על יכולת הגשת הפאנצ'ים של מגי סמית.

פרק הסיום היה אופייני מהבחינה הזו: הוא עבר מדמות לדמות והבטיח לה סוף טוב, יותר או פחות, גם כשנדרשה לצורך כך עוד אבחנה רפואית קטלנית שהתבררה כשגויה כעבור 30 דקות. אמנם לא ברור למה קרסון, מהדמויות היציבות והאהובות של הסדרה, היה צריך לחלות בפרקינסון ולעזוב את המשרה שסביבה סבבו חייו; נדמה כאילו העקשנות לומר לנו שהעולם משתנה (משפט שנאמר לפחות פעם אחת בכל פרק) הכריחה את התסריטאים לוודא שלא נשמור בזיכרוננו דימוי מתרפק של האחוזה.

לא ברור גם מי נשאר בצוות המשרתים, כשכל משרת פצח בקריירה חלופית, אבל ניחא. טוב שיש את תומס, מהדמויות הטובות ביותר של הסדרה, ובין היחידות שעברו תהליך הדרגתי ומנומק – מהמשרת הנכלולי שלא בוחל בשום דבר למען הקידום שלו אל דמות רגישה ונוגעת ללב, שאפילו בייטס (זוכרים את התעללויות העונה הראשונה?) נפרד ממנו בלחיצת יד. העיסוק בזהותו ההומוסקסואלית של תומס הצליח רוב הזמן לא להיות מודע לעצמו או סובלני באופן אנכרוניסטי, ונתן עומק למעשים שלו באופן שמעט דמויות נהנו ממנו.

רגע השיא של פרק הסיום, עם כל הכבוד לחתונה של אדית' (שמינית בסדרה, אם אני לא טועה), היה ביקורה של רוז מאמריקה, תזכורת לכישרון מלא החיים של לילי ג'יימס ולעימות המשעשע עם משפחת בעלה היהודי, שסיפק בשנה שעברה פרק כריסמס טוב בהרבה מהנוכחי. למעשה רוב פרקי הכריסמס, עם הופעות אורח מאמריקה וביקורים בסקוטלנד הכפרית, סיפקו קלוז'ר טוב ומרגש בהרבה מאשר הפינאלה. גם מי שציפה לאזכור, ולו רגעי, של מת'יו וליידי סיביל המנוחים נדון להתאכזב.

כך שאחרי כל נשיקות השנה החדשה והחיוכים הדדיים בין כל הדמויות, פרק הסיום לא רק לא סיפק אירוע סיום של ממש אלא גם קרטע בשימוש בנוסחה המנצחת של הסדרה: תלבושות מרהיבות, שחקנים טובים ואווירה רומנטית מלאת כוונות טובות. אבל אחרי הנמכת הציפיות ובלי שאיפות עלילתיות, היו די והותר רגעים כאלה לכל אורך העונות, להתכרבל מולם ממשית ומטפורית ולהיזכר בהם בחיבה. אולי העולם לא משתנה, אחרי הכל.

חניבעל 3.13: זעם הכבשים

פורסם ע"י ‏רותם סופר‏
בתאריך 30/08/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"חניבעל" עונה 3 פרק 13, פרק אחרון בסדרה
חלק ראשון ללא ספוילרים, חלק שני כולל ספוילרים

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb

חלק ראשון – חניבעל, דרקון אדום ומה שביניהם

יום שלם אני חושב כיצד לכתוב על הפרק האחרון של הסדרה האהובה עליי, שאני אפילו לא נהנה לצפות בה. יום שלם אני גם לא מצליח לחשוב במדויק איך לעשות את זה: האם לדבר על הסדרה כולה, כי הרי זהו הפרק האחרון של הסדרה. כרגע, לתמיד. או להתעלם מהביטול, להאמין שיקרה נס והסדרה תחודש ולכתוב רק על הפינאלה וזהו. האם לכתוב עם ספוילרים או בלי, האם להגיד או מה חשבתי או להתעמק דווקא באיך הרגשתי. לא פשוט, אפילו קצת קשה לכתוב על סדרה שנגמרת כך, בפתאומיות, ומצליחה לסגור את הסיפור בצורה יוצאת מהכלל ועדיין להשאיר קווי עלילה פתוחים. זה מעצבן הקטע הזה, מעצבן שלסדרה מופתית כזו יש רק 3 עונות ו-39 פרקים ולחארטות כמו "היפים והאמיצים" יש כבר 7133 פרקים (באמת, תבדקו את זה). אז איך כותבים, מה בכל זאת עושים, אולי כדאי פשוט להציף את הכל.

חניבעל לקטר הוא דמות שחבר ואני מעריצים עוד מימי התיכון, כיתה י', עת היינו גיקים וחמודים ומתוקים, חולי סרטים. יום אחד החבר בא אמר לי "מה אתה גזור? איך לא ראית 'שתיקת הכבשים'?", לא בדיוק במילים האלו, אבל בערך. אכן, הרגשתי גזור ויום לאחר מכן אני וחניבעל לקטר כבר היינו בסטיז (אמא, אם את קוראת, בסטיז זה אומר חברים-הכי-טובים). עד היום מופלאה בעיניי העובדה שאנתוני הופקינס, שמופיע בסרט כחניבעל למשך זמן קצר כל-כך – של 16 דקות בלבד – זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זה מדהים. לא עברו יותר משבוע-שבועיים וגם את "דרקון אדום" ו"חניבעל", סרטי ההמשך, כבר השלמתי. "דרקון אדום" בכיכובם של אנתוני הופקינס, אדוארד נורטון ורייף פיינס, הוא סרט שמאוד אהבתי. אכן הוא לא היה ברמה של "שתיקת הכבשים", אבל הסיפור שהציג והכריזמטיות המחשמלת של נורטון כוויל גראהם, בשילוב אלמנטים מוצלחים אחרים, פשוט גרמו לי להתאהב.

חלפו מאז כמה וכמה השנים, סיימנו תיכון, התגייסנו, השתחררנו, התחלנו לעבוד (עדיין לא טסנו) ומתישהו בטווח הזמנים האלו החבר בא אליי ביציאה נוספת "שמעת? יוצאת סדרת טלוויזיה ל'חניבעל'!", "וואלה, באמת?? לא, לא שמעתי", עניתי. "מה אתה גזור? זה יהיה ב-NBC ומאדס מיקלסן ישחק את חניבעל!", בשלב הזה התעניינתי ונחרדתי גם יחד. מחד, NBC היא לא כזו רשת שידור פופולרית. הנה, עובדה – בסוף הם ביטלו את הסדרה. מאידך, אלוהים אדירים, מאדס מיקלסן, אחרי "ניצוד" (סרט נהדר מ-2012, שמאז יציאתו אני והחבוב כבר בסטיז, אמא את כבר יודעת מה זה אומר) ההתלהבות שלי לא יכלה להיות גבוהה יותר: "זה בטח יהיה חרא", עניתי. שוב, יצאתי גזור. "לא אחי, זה יהיה ענק!", ענה החבר. וצדק.

ואכן סדרה ענקית זו הייתה. כמה פוסטים כתבתי עליה, כמה הצקתי לאנשים איתה. ומזל שכך, כי לפחות 10 מכרים, חברים וקרובי משפחה התחילו לצפות בהמלצתי. כמה דיברנו עליה בפייס, כמה דנו בה בצבא. בלי הפסקה. לא יעזור כלום, למרות כל הגור, האלימות, הקור, היחסים הקרים שיש בינה לבין צופיה, הסדרה הזאת ממגנטת. מקפיאת דם ממש. אם זה מסיבות טכניות או פילוסופיות ונפשיות – הסדרה הזאת לא רק השאירה אותי במתח גבוה משבוע לשבוע, היא גם לימדה אותי המון. העשירה את הידע הפילוסופי, האמנותי, האינטלקטואלי שלי. מיקלסן הצליח ליצור חניבעל כל-כך נפלא וממכר, שמצליח לבלוע את הצופים בתוכו. להעביר מסרים מורכבים במשפט אחד בודד. איזה קסום, אולי מכושף, המשחק שלו. העובדה שהוא נבחר לגלם עכשיו נבל בסרט עתידי של מארוול, "דוקטור סטריינג'", לא מפליאה אותי. הוא הנבל האולטימטיבי.

נכון, ההשוואה לחניבעל של אנתוני הופקינס בלתי-נמנעת, אבל אני חושב שזו טעות לעשות כזו. קודם כל, מפני שהאחד נמצא בסדרת טלוויזיה והשני בסרט. שנית, כי מדובר בסוגים שונים כל-כך של הד"ר. בעוד הראשון, של הופקינס, למרות הכריזמטיות שלו מצטייר בעיניי כהרבה פחות אנושי וכמפלצתי באופן כמעט מוחלט, החניבעל של מיקלסן מציג איזשהו רוך, גם אם בצורת הדיבור הקרירה, גם אם בהתנהגות, זה חניבעל שמיועד ומצליח להקסים יותר. כנראה הסיבה לכך, היא יו דנסי, ששיחק את וויל גראהם בצורה הכי טובה שרק אפשר. החיבור בין השניים גרם לריכוך משמעותי בדמותו של לקטר. מערכת היחסים של חניבעל עם וויל, היא מהמעניינות שנראו בטלוויזיה, יחסי אהבה-שנאה, של שני אנשים, שני חברים, שמשלימים אחד את השני. נפשות תאומות. יחסים שמגיעים לשיא כל פעם מחדש.

כך, אחרי 3 עונות ו-39 פרקים, היחסים האלו מגיעים לשיא אחד אחרון. שיא השיאים אפשר לומר. והשיא הזה סוגר מסע מצמרר, נוטף דם ומענג הן מבחינת העשייה המותחת והבנויה היטב והן מבחינה מנטלית. לפני החלק השני, המכיל גם ספוילר על הפרק האחרון, ראויה לציון עבודתו של ריצ'ארד ארמיטג' (ת'ורין מ"ההוביט"), שלאורך כל חציה השני של העונה שעשעה אותי העובדה שהוא מגלם את "הדרקון האדום". למרות האירוניה, הוא גילם את הדמות בצורה קריפית במיוחד, חולנית ותמיד משוחקת היטב. מגיע לו שאפו ענק. זהו, הייתה עונה מטורפת. הייתה סדרה מטורפת. אני מאוד אתגעגע. תודה "חניבעל", עד לסעודה הבאה.

מעכשיו – ספוילרים. לא לקרוא אם לא ראיתם את הפרק האחרון.

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb 02

חלק שני – "זה כל מה שתמיד רציתי בשבילך"

השיא שהוזכר קודם מגיע בצורה של פרק סיום שמצליח לסגור כמעט, את כל הקצוות המעניינים האפשריים. חוץ מסיפורם של ג'ק, צ'ילטון וד"ר בלום – שלא זוכים לסיום משלהם. ואם אתם עדיין קוראים ולא ראיתם את הפרק אני באמת לא מבין למה, אבל הנה הגעתי לשיא: הנפילה. במן מחווה קודרת נורא לשרלוק הולמס (בסיפורו "הבעיה הסופית", המציג את נפילת רייכנבאך), בחר יוצר הסדרה, בריאן פולר, לסיים אותה בנפילה של וויל וחניבעל אל סופם. לאחר שחניבעל הצליח סוף סוף להוציא מוויל את המפלצת, את החיה שבו (הוא עשה זאת גם בעונה השנייה, אך בצורה פחות קיצונית) וגרם לו לשסות יחד איתו את פרנסיס דולרהייד, הדרקון האדום והנורא – שניהם מתחבקים, נאחזים אחד בשני ונופלים מהצוק אל עבר הגלים.

קטע מאוד מיוחד הוא הקטע הזה והוא נמצא ממש על הגבול הדק בין הברקה ל"מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". איכשהו, בזכות ההתכתבות המרוחקת שיש לסדרה הזו עם העולם העכשווי שנעשה יותר פתוח ומקבל, הקטע הזה כן עובד. הסצנה לקחה את היחסים בין חניבעל לוויל שלב נוסף קדימה והפכה אותם רומנטיים יותר מאי-פעם. תמיד היה קיים אלמנט של אהבה שלא יכולה להתממש בין וויל לד"ר, וכאן, באקט הזה, באקט הסופי בו הורגים השניים את האויב המשותף, את הרוע הטהור (כן, אפילו יותר מחניבעל), הם עושים למעשה את הפעולה הרומנטית ביותר שניתן לעשות. כך, משחרר את עצמו וויל מהכבלים שחוסמים ולא מאפשרים לרוע שלו לצאת ובעצם משלים את השינוי שלו – הוא הופך לנבל. הוא נהנה מההרג. חניבעל אומר לו שזה "כל מה שתמיד רציתי בשבילך, בשביל שנינו" והשניים מתחבקים. האב, מורה הדרך, מחבק את המפלצת שיצר והיא עונה לו "זה יפהפה". המשימה הושלמה, הדרקון האדום הובס, הקתרזיס מגיע בצורתו האפלה מכל – רוע שם קץ לרוע. מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, בגרסה המרושעת.

מיד לאחר מכן, מפיל וויל את עצמו ואת המורה הרוחני שלו, אל מה שנראה כמו מותם. ובכך, עושה אקט אחרון של גאולה עצמית. הוא מבין למה הוא הפך, מבין שהתקיימות במסגרת של חיים רגילים היא בלתי אפשרית מבחינתו וממפלצת שנהנית מקטל – הוא חוזר, לשבריר שנייה, לצורתו המקורית ושם סוף לרוע שלו ושל המנטור שלו, אותו הוא אוהב יותר מכל. כן, אפילו יותר מהמשפחה שהשאיר מאחור. כך סגירת המעגל של וויל הופכת למושלמת וסוגרת את אופיה של הדמות בצורה הטובה ביותר שאפשר. צורה שמוכיחה כי למרות האפלה, למרות הרוע, למרות הרצון התמידי בקרבו של וויל לשחרר את השטן שנמצא בתוכו – הוא קודם כל אדון לעצמו וככזה, הוא בוחר להישאר טוב, גם אחרי שהפך לנבל. גם אם עליו לשים קץ לחייו כדי להיות כזה. "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אמר הארווי דנט בסרט "האביר האפל", והגשים את שאמר כשהפך מהאביר הלבן של עירו לאויבה המר. וויל, לעומתו, בחר למות כגיבור.

כולם מחכים: עשור לפינאלה של "עמוק באדמה"

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 22/08/2015 בקטגוריה ‏כתבות

זה מה שאמרנו על הפרק האחרון של "עמוק באדמה", ששודר אתמול לפני עשר שנים.

יושבים שעות, מחכים (ספוילר עמוק באדמה 512)
yaddo

אני חושב שזהו הפרק האחרון הכי טוב שראיתי מעודי לכל סדרה אי פעם. מלאכת מחשבת מושלמת, שמובילה את הצופה יד ביד (של נייט) מהתקווה שבהיוולדה של ווילה פישר צ`נווית – בפעם הראשונה שבה פרק נפתח בלידה ולא במוות – אל תהומות הייאוש והאבל, ואז אל החמצן של ההתאוששות והתוחלת, ואז בשש דקות וארבעים שניות מדהימות, עותקות נשימה, יפהפיות, אכזריות, רומסות ושוברות לב, מזכירה לנו שוב מהו הסוף הבלתי נמנע. קלייר התרחקה עם המכונית ממשפחתה, נייט עשה ג`וגינג במראה הצדדית שלה ואז פג – זה היה קשה כבר כך, אבל לא הייתי מוכן לאינטנסיביות שהגיעה מיד אחרי כן.

אומרים שכל סיפור נגמר באחת משלוש אופציות: חתונה, נסיעה או מוות. אלן בול לא חסך באף אחת מהן, אבל הבהיר מהו הסוף האמיתי. היו שזורים כאן חתונות, נסיעה, הגשמות, ימי הולדת, אבל הם היו המדרון שהוביל אל מוות ועוד מוות ועוד מוות. בפיכחון ברוטלי הוגש לנו רגע מותה של כל אחת מהדמויות באופן שגרם לי בתחילה לדחות אותו. לא רציתי לדעת מה יקרה אחרי כן, תנו לי לנחש, תנו לי לחיות עם האושר והעושר או לפחות ההשלמות המתוקות-מרירות, אל תביאו לי על מגש את כל הסופים של כל הסיפורים. אבל במהרה הבנתי שאין אפשרות אחרת לסדרה שכל חייה רקדה בצמידות עם המוות. מכה אחר מכה קיבלתי את השמות המלאים, שנות הלידה והמוות וגזרי הדין בגרון חנוק: רות רואה את נתניאל מעשן ואת נייט הצעיר מחייך אליה רגע לפני שהיא נאספת, קית` המסכן נורה, דיוויד הוזה את קית` הצעיר, ברנדה מאזינה לבילי המלהג, פדריקו חוטף התקף לב על ספינת תענוגות וקלייר בת 102 לבד במיטתה, מוקפת בתמונות של משפחתה וחייה, אבל עיוורת.

דיוויד: אנחנו נאחזים בכזו נואשות בעבר, ובשביל מה?
רות: מפני שבעבר הייתה תקווה.

נייט לקלייר: את לא יכולה לצלם את זה, זה כבר נעלם.

אכן סיום משובח
Number 6

ונדמה לי שלפחות בחלקים מהפרק, היה מאוד בולט (בעיני בכל אופן) המחסור באיפור של השחקניות. דבר שהצטלם הרבה יותר אנושי ואמיתי. זו גם בין הסדרות הבודדות (וגם סרטים) שהצליחו להציע סוף סגור באופן מוחלט לצופים, וזאת מבלי להפוך אותו למשהו מאולץ ומלאכותי.

אני מצטער אם זה כבר מתקרב לאובססיה
yaddo

אבל אני לא מצליח להירגע מזה ונודד באינטרנט כדי לחפש דעות וראיונות הנוגעים לפרק הסיום, כולל של סיה עצמה, שהשיר שלה התנגן בדקות האחרונות של הסדרה, כפי שציין Number 6. היא סיפרה שהם רכשו את זכויות השימוש בשיר והיא הסכימה מיד כי היא אוהבת את הסדרה, אבל חשבה שישתמשו בו בשביל פרומו או משהו. היא עצמה, שדרה באנגליה, עוד לא ראתה את פרק הסיום בזמן הראיון, אבל קמה משינה וראתה מלא מיילים מחברים בארה"ב, שסיפרו לה שהשיר שלה התנגן בפינאלה עצמה. Awesome, זה פחות או יותר היה הסופרלטיב המעמיק שהיא הצליחה לתאר באמצעותו את העניין.

אבל זה לא מה שחשוב; עכשיו אני גם מגלה שבאתר של HBO טרחו וכתבו את הודעות הפטירה המדווחים על מותה של כל דמות, ובכך מרחיבים את נקודת המבט של הסיקוונס הסופי. כך אנחנו למדים שאחרי שפרש דיוויד מניהול פישר ובניו הוא החל בקריירת משחק במחזות זמר. כאשר נפטר בגיל 75 רגע אחרי שראה את קית` הצעיר, היה לו בן זוג אחר ושלושה נכדים. מקסים. גם לפדריקו היו שלושה נכדים ואף הוא נפטר בגיל 75. כשברנדה נפטרה היה לה בן נוסף, פורסט, מלבד ווילה ומאיה המקסימות, מבעלה השני דניאל נתנזון.

וקלייר, אח, קלייר. כמעט חמישים שנה עבדה כצלמת אופנה ופרסומות וכעיתונאית-צלמת, עם כמה תצלומים זכורים על כריכות וושינגטון פוסט, W ודה פייס. היו לה תערוכות צילומים תכופות בניו יורק ולונדון והיא המשיכה להשתמש בתהליכי צילום מבוססי כסף כאשר כמעט כולם בתחומה עברו להשתמש בסריקה דיגיטלית ותמונות מוּנַעות-מחשב. היא החלה ללמד אמנות באוניברסיטת ניו יורק לאמנויות ב-2018 והשיגה קביעות עשר שנים לאחר מכן. בעלה האהוב של קלייר, טד פיירוול (רק עכשיו אני שם לב לסימבוליות של השם שלו), נפטר לפניה.

עוד אנקדוטה מעניינת שנתקלתי בה: לפי דיווחים של מי שראה, אלן בול, יוצר הסדרה שאף כתב וביים את הפרק האחרון, אומר בקומנטרי בקטע שבו בילי מדבר אל ברנדה, כי הוא מדבר שם על קלייר, ושברנדה is literally bored to death.

Ending_Six_Feet_Under

"את לא יכולה לצלם את זה, זה כבר נעלם"

ספוילר פרק אחרון
רעות

ראיתי את הש.ח החוזר אתמול בלילה- וגם אני עדיין לא מצליחה להשתחרר מהסיום המדהים הזה, ואין אפילו דרך לתאר במילים את התחושות שהוא השאיר בי. בעיקר אני מצטערת שפיספסתי כל כך הרבה עונות, אבל אני בהחלט מתכוונת להשלים.
עידו- אני לא בטוחה שגם מי שלא מכיר את הנפשות הפועלות יתרגש כל כך מהסוף, הוא עלול להיתפס באופן ציני למדי. ראיתי את הפרק עם חברתי הטובה שלא ראתה אפילו פרק אחד, (כלומר כפיתי אותו עליה), ובעוד שאני נחנקתי מדמעותיי, היא היתה משועשעת מהעובדה שעכשיו כשהרגו את כל הדמויות, הם לא יוכלו להתחרט ולעשות עונה נוספת. (אולי בעצם חברתי הבדר"כ לא רגישה היא לא הדוגמא הכי טובה).
וגם אני אראה את הסוף הזה שוב ושוב. איך אפשר שלא?

אני חושב שחברתך באמת לא דוגמא טובה
yaddo

אחרי ששמתי את הלינק ליוטיוב התחלתי לקרוא את התגובות שם, והיו שם המונים שראו את הקטע במנותק וממש בכו, שזה מרשים בעיני, בלשון המעטה. כנראה שהיא ממש צינית. האמת, עצם המחשבה של לראות את הפרק עם מישהו שיעיר הערות סרקסטיות מעורר בי חלחלה. זה פרק שאני מברך על העובדה שראיתי אותו לבד, ואפילו לא עם מישהו שכן אוהב את הסדרה, כי הייתי לגמרי משוחרר לחסל את מלאי הטישו מבלי להרגיש שאני מגזים.

אני חייבת לראות את הפרק לבד
רעות

מבלי שיטרחו להסביר לי ש`סדרת טלוויזיה היא רק טלוויזיה` וידרשו ממני להירגע…

ועכשיו אני שומע
yaddo

את Breath Me במנותק בפעם הראשונה מאז שצפיתי בפרק. שמעתי אותו עשרות פעמים בעבר, יש שירים טובים ממנו בהרבה, אבל הבחירה בו והעריכה המושלמת שהלבישה אותו על הקטע הזה גורמת לזה להיראות כמעט מיסטי, ועכשיו הוא מעולל בי שמות כמעט כמו לראות את זה שוב.

מד מן 7.14: אדם לאדם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/05/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 14, הפרק האחרון אי פעם

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה 19 תגובות
הביקורת פורסמה לראשונה בוואלה

כל פרק אחרון בכל עונה של "מד מן" היה יכול לשמש גם כפינאלה של הסדרה, החל מדון החוזר אל ביתו הריק אחרי המצגת ל'קודאק' ועד הנחיתה על הירח בסוף חלקה הראשון של העונה הנוכחית. כל אחד ואחד מהשבעה הקודמים האלה היה טוב יותר מהפינאלה שקיבלנו בסופו של דבר. למעשה, כל אחד מהפרקים האחרונים מאז ש'סטרלינג קופר' מתה היווה פינאלה עדיפה – חברי הנהלת 'סטרלינג קופר' שעומדים לבדם בלובי בקומה השנייה, הטרמפיסט שלוקח דון, והישיבה בתחנת האוטובוס.

בפרק האחרון האמיתי נדמה שמטען הציפיות הכריע את מתיו וויינר בעת הכתיבה. עניין מאוד אנושי והגיוני, אבל כזה שהניב פרק מאכזב, לא עקבי ולפרקים לא סביר. היה שם תמהיל של סצנות מרגשות ומתבקשות במעמד כה מחייב, אבל הן מעדו על כתיבה פגומה. לפני תחילת העונה מניתי דברים שצריכים לקרות לפני ש"מד מן" מסתיימת, ובדרך זו או אחרת כמעט כולם קרו – מחצית מהם ממש עכשיו בפרק הסיום (כולל אישוש ראשון לכך שג'ין הקטן אינו אילם!).

למרות זאת, וכנראה בשל כך, מדובר במפח נפש. הרגעים האלה היו יפים אחד אחד, נימים זעו ודמעות זלגו, אבל קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא זרם כמו שצריך. נדמה היה שמדובר ברשימת מכולת שוויינר נחפז לסמן על פריטיה וי. אחרי שלוש עונות של מריחת זמן וחזרה על תבניות, ניתן היה לצפות שהסיומת תתוכנן עם מעט יותר אורך נשימה. המייצגת הגדולה לכך היא שיחת הטלפון בין דון לפגי. מצד אחד מדובר ברגע עצום, מכונן ומאוד מרגש שחיכינו למשהו דומה לו לפחות מאז "המזוודה" בעונה הרביעית, ומצד שני הוא התנהל באופן מוזר בואכה מזויף, במיוחד מצדה של פגי. הדברים של דון אמנם היו ביטוי גדול וחיוני לחוסר האונים והתלישות הנצחית שלו, אבל חלקים גדולים מהדברים של פגי נראו, ובכן, כמו טקסט כתוב שנועד להסביר לנו מה המצב (אפשר לחזור ל'מקאן') או לספק הרמה להנחתה ("דון, תקשיב לי, מה עשית שהיה כל כך רע?").

Jay R. Ferguson as Stan Rizzo and Elisabeth Moss as Peggy Olson - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

אפשר לתלות את זה בהלם שוודאי היכה בפגי, הקולטת שהיא מדברת עם אדם שבור ולא באמת יודעת מה להגיד, אבל הדיאלוג הזה לא נראה אמיתי אלא כמו משהו שצריך היה לקרות ועל כן קרה. התרומה המכרעת לתחושה הזו הגיעה מיד אחרי כן – פגי מתקשרת לסטן בדאגה, היא ממש חוששת לחייו של דון, אבל במחי משפטים ספורים סטן משכנע אותה לשחרר את דעתה מדון ומסיט את הנושא אל הסצנה הקיטשית והחריגה ביותר שידעה "מד מן" בכל תולדותיה, כמו פאן פיקשן לחובבי קומדיות רומנטיות. אפשר היה להחליק על זה ולהתמוגג מהמשחק התמיד-מעולה של אליזבת מוס אילולא בזאת הסתיים העניין של פגי בדון, האיש שאך לפני רגע חששה שיפגע בעצמו. לא שהיה לה מה לעשות מלבד לדאוג, אבל רצוי לאפשר לה לעשות את זה למשך יותר מעשרים שניות לפני שתיסחף אל הדבר הגדול הבא.

הערבוב הזה בין רגש ומלאכותיות הזו נכח גם בסדנת הטיפול העצמי. היה נוח ובוטה מדי למצוא השתקפויות כל כך מובהקות של דון – האישה שדוחפת אותו באלימות כדי להמחיש את דעתה עליו, האישה שננטשה על ידי אמה, וכמובן האיש שחי במקרר. עד כמה שכל אלה נגעו מאוד ללב, העובדה שנכחו באותו מקום ובריכוז כה גבוה הפכה אותם למה שהם – כלים עלילתיים – והזכירה ביתר שאת שמדובר בסדרת טלוויזיה.

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMC

השיחה של דון עם פגי הייתה האחרונה מתוך שלוש שיחות הכרחיות שביצע בפרק, ושלושתן הדהדו זו לזו. הן סאלי והן פגי הדגישו בפניו, "אבא/דון, תקשיב לי"; הן לבטי והן לפגי דון אמר שידבר או יראה אותן בקרוב. השיחות המשמעותיות ביותר נעשו לא פנים אל פנים אלא באמצעות הטלפון, "Person to Person" – שם הפרק ושמה של שיחת חוץ המיועדת ספציפית לאדם מסוים, ואינה מועברת אם אותו אדם לא זמין לענות. יש משהו כה דרמטי בהצהרה הזו של המרכזנית בפתחן – "יש לך שיחת אדם לאדם מדונלד דרייפר, האם תרצי לקבל אותה?". למה בעצם הדגש הזה? האם כדי לסמל שלנצח דון יהיה מרוחק? האם זו הסיבה שווידויי האהבה של פגי וסטן החלו טלפונית אבל הסתיימו זה מול זה?


זה הדבר האמיתי

January Jones as Betty Francis - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMCלא בכך הסתיימו החיבורים בפרק. מלבד שיחות הטלפון דון נפגש פנים אל פנים עם סטפני, אחייניתה של אנה. ג'ואן נפגשת עם קן ואז עם פגי ואז עם רוג'ר, פגי נפרדת מפיט ("A thing like that") ואז גם הארי נכנס כדי שנראה את פניו הדשנות פעם אחת אחרונה. זו היתה שרשרת של המחשות לכך שהקשר נשמר בין הדמויות האלה ככלות הכל. אחרי כמעט עשור שלם של עבודה משותפת היחסים ביניהם לא נמחים כל כך מהר. חיבור אנושי דומה הוא גם מה שמושיע כרגע את דון דרייפר – דווקא קהילת הזרים האלה משפיעה עליו יותר מכל.

יש הקבלה מאוד ברורה ומכוונת בין השוט שפותח את העונה השביעית לבין זה שסוגר אותה – ראשית מגיע קלוז אפ על פרדי ראמסן המביא את מילותיו של דון דרייפר: "זוהי התחלה של משהו" – כשם שאמר דון וצדק לפני מספר פרקים. "האם יש לך זמן לשפר את חייך?" המשיך פרדי, ומעט אחרי כן תיאר: "עכשיו אנחנו שומעים רק את הזמזום החשמלי: אוםםםםםםםםםםםםםםם". כעת אנו סוגרים עם קלוז אפ על דון שלכאורה שיפר את חייו ואומר "אוםםםם". הוא ללא ספק נמצא במקום טוב יותר, אבל כך קרה גם במקרים רבים אחרים בעבר, וניתן היה להאמין יותר לשלב הנוכחי בחייו אילולא מיד אחריו הגיע הג'ינגל שפתח את כל העניין לפרשנויות.

הפרסומת האיקונית לקוקה-קולה נראית כמו משהו שנהגה באותו מתחם שבו נמצא דון, כולל הגיוון הגזעי ועד לרמת הדמיון באנשים ובמיקום (למרות שהפרסומת צולמה באיטליה). ניתן להסיק מכך שדון רתם את החוויה המרוממת שלו לכדי הפרסומת המבחילה-מרוב-ציניות הזו. הרי הדרך הוכשרה לכך – מסתבר שאנשים בורחים מ'מקאן' כל הזמן ובכל זאת חוזרים ומתקבלים מחדש. תחזור "הביתה", כדברי פגי. ואם אנשים לא משתנים ודון הוא מי שהוא, היותו פרסומאי היא חלק מזהותו והגיוני שיהיה אחראי על אחד הרגעים הזכורים ביותר בפרסום. אפילו 'מקאן-אריקסון' ו'קוקה-קולה' סברו כך.

mccann

Coca

Mad Men - 07x14 - Person To Person Coke

אני חושב שלא זה העניין. קוקה-קולה הוצגה כאיזו משאת נפש עבור דון על ידי ג'ים הוברט, אבל הוא מצדו מעולם לא הפגין כלפיה יחס מיוחד. להיפך, כאשר הוברט ניסה לפתות אותו אליהם בכך שבטי הצטלמה לפרסומות של קוקה-קולה, נדמה היה שזה רק מכתים את הרעיון בעיניו של דון. כאשר עבד לאחרונה על התחזית ושאל את פגי ואת טד מה הם רוצים בחייהם, הוא מאוד בבירור לא התחבר אל הרצונות שלהם בתחום הפרסום. האם זה כל מה שיש?

בעיניי הפרסומת הזו של קוקה-קולה היא סגירת מעגל עם הפרק הראשון. "מד מן" היא סדרה על פרסומאים שלא יודעים להיות מאושרים, אז הם ממציאים את האושר ותולים אותו בדמות סיגריה או קוקה-קולה או מה שלא יהיה על שלט ענקי בצד הדרך כדי לקבל אישוש לכך שזה בסדר. הם בסדר.

ולבסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה

"זה יכול להיות שונה, אנחנו אנשים שונים"
(ג'ואן לריצ'רד)

אם הפרק הזה הותיר אותנו עם משהו, הרי שמדובר בתפישה שאנשים לא משתנים. מלבד פיט שעליו עוד ניתן להתווכח, כל היתר הפגינו את אופיים כפי שהכרנו אותו. פגי האסרטיבית בעבודה והמסתחררת בקלות בענייני הלב, ג'ואן שלעולם לא תוכל להפסיק לעבוד, וכמובן דון. שוב ושוב בפרק הוא מנסה לסייע לסטפני, אבל בכל פעם היא מיטיבה לאבחן את השגיאות בדבריו. "אני מעריכה את זה שאתה מנסה לעזור לי, אבל אני די בטוחה שאתה הוא זה שנמצא בצרות". ומאוחר יותר, כאשר ניסה להשפיע עליה כשם שפעם השפיע על פגי – להניח את עניין הילד מאחוריה ושהכל יהיה קל יותר ככל שתתקדם – היא אומרת את מה שכולנו יודעים אחרי כל כך הרבה זמן של מעקב אחריו: "אוי, דיק, אני לא חושבת שאתה צודק לגבי זה".

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMC

בסופו של דבר ברור שהאישה שאיבחנה הכי טוב את דון דרייפר היא פיי מילר. בתחילת העונה הרביעית היא אמרה לו וצדקה שגברים כמוהו לא נשארים רווקים ושתוך שנה הוא יהיה נשוי, ובהמשך התווכחה איתו על היכולת של אנשים להשתנות. "את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר", הוא אמר לה בכעס. אחרי שכבר היו בני זוג ואז דון התאהב במייגן, הוא בישר לפיי והיא אמרה לו במרירות, "אני מקווה שאתה מאושר, ואני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים".

Caity Lotz as Stephanie - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMCזו היתה תמצית הפרק האחרון של הסדרה כולה. אנחנו בהחלט יכולים לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר, והגם שהם עשויים לעטות תחפושת, לשנוא את עצמם ואת מי שהם, להיפטר מהכל, להגיע להארות ולחבק ברגש ובמחילה את בני דמותם – בסופו של דבר הם נשארים מי שהם. "אני לא יכול לצאת מכאן", אמר דון לפגי את מה שבעיניי הוא משפט המפתח של הפרק כולו, של הסדרה כולה. "כאן" במובן הרחב בהרבה, במובן של זהותו, של אישיותו. דון כלוא בעצמו. הסיפור העצוב של לאונרד איש המקרר, שפרט באופן כל כך מושלם על מיתריו של דון, הסביר פעם אחת נוספת את מקור השיבוש שלו. האיש שגדל בלי אהבה ולכן לא יודע לזהות אותה. הוא טוען, למעשה, שאין דבר כזה אהבה אלא מדובר במושג שהומצא על ידי אנשים כמוהו כדי למכור עוד גרביונים.

אבל אנחנו גם יודעים שדון בהחלט אוהב את ילדיו וקשור אליהם, ובהכירנו אותו ברור לנו שגם אם אינו מסוגל להיות חלק יומיומי מחייהם, הוא עדיין מוכרח לחוג סביבם כמו לוויין. כך שאמנם כעת בתקופת סוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1970 הוא מתבוסס לו בתיקון העצמי הנוכחי שלו, אבל לבסוף לא יפקיר אותם כמו ילדים מסכנים שנשלפו מספר של דיקנס. הרי דון מחייך בסוף הפרק הזה ממש כשם שחייך בסופו של הקודם – בשעתו הוא היה חופשי בדרכים ועכשיו הוא מאושר במדיטציה שלו. אז מה בכך בעצם? אין שום סוף בפרק הזה, להפך, יש בו המון התחלות של דברים. מדובר בלא יותר מאשר חוליה נוספת בשרשרת של פינאלות, ואחריה יש עוד שפשוט לא נראה לעולם.

Christina Hendricks as Joan Harris - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMC

Julia Ormond as Marie Calvet and John Slattery as Roger Sterling - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

Kiernan Shipka as Sally Draper and January Jones as Betty Francis - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMC

קטנות

* מתנצל על זה, אבל אני חייב להעלות מן האוב את מה שאמרה פגי למייקל גינזברג אחרי שהצהיר בפניה על אהבתו: "זה קורה כשעובדים עם אנשים, אבל זה לא אמיתי".

* את שילה מהסדנה ההיפית גילמה לא אחרת מאשר סופרגירל, הלן סלייטר.

* ברט גלמן גילם את מר קיי מהסיטקום הכה-חמוד-אך-מבוטל "תתקדם", שעקב אחרי קבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם. כאן הוא היה דניאל, אחד מהאנשים בקבוצה הזו שסטפני ודון היו בה. כאשר הם ישבו במעגל ונפתחו זה בפני זה הוא פשוט חזר להיות אותה דמות אקסצנטרית מאז. קצת מוזר.

* עדכון 21/5: וויינר מאשר שדון יצר את הפרסומת לקוקה-קולה.

תגיות:

צדק פרטי 6.13: ההבטחה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 20/04/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "צדק פרטי" עונה 6 פרק 13, הפינאלה בקצרה (מאוד)

justified-finale

המשך…

המועדון נסגר

פורסם ע"י ‏אריאל נורה כהן‏
בתאריך 27/03/2015 בקטגוריה ‏כתבות

לא יודע איך ראיין מרפי נראה או בן כמה הוא, אבל מערכת היחסים שלי איתו מזכירה לי מערכות יחסים רומנטיות שלקחתי בהן חלק בעבר – לפחות מבחינת רגשות ההערכה, האהבה, האכזבה והכעס שיש לי כלפיו, עם סיומה של אחת מסדרות הדגל שלו, "גלי". כן, אני יודע שמדובר בחדשות מרעישות עבור רבים – הסדרה לא נפחה את נשמתה לפני שנים אלא רק לפני ימים ספורים.

אתחיל מההסבר לגבי התחושות השליליות. אם יש עובדה אחת שגורמת לי להזדהות עמוקה עם יוצרים טלוויזיוניים היא ההסכמה על עצם האכזריות של השוק הזה באמריקה. כשבעלי סמכות וכישרון משקיעים את מרצם בעונה מסוימת מבלי לדעת מראש אם היא תהיה אחרונה או לא, לעתים קרובות הם נדרשים לבצע שינויים משמעותיים בתסריט ברגע האחרון. זה חפיפניקי, זה מורגש, זה מעיק – וזו לא אשמתם. גם אין לזה פתרון רחב ואמיתי (אם כי מעניין יהיה לבחון את השפעת עידן נטפליקס על השוק בהקשר הזה בטווח הארוך – הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 1). לכן המתנה הכי גדולה שיוצר יכול לקבל היא הידיעה הוודאית שהעונה הבאה שיפיק תהיה האחרונה, ועמה מרווח נשימה, מקום לבריינסטורמינג, ודרך שהוא יכול להתוות מראש – ללא הפתעות של הרגע האחרון ומתוך ידיעה שמדובר ברגע האחרון.

כשיוצר מקבל מתנה שכזו ונכשל, אני עצבני. בחודשים האחרונים "דם אמיתי" נפלה במלכודת הזו עם עונה אחרונה עלובה ומפוהקת וסיום שוביניסטי שפגע ב"חתרנות" הנתפסת שהסדרה התיימרה להציג, ובשבוע שעבר זה קרה גם למרפי – שגמר את הסדרה בעונה משעממת, מבולבלת, מבולגנת מבחינה תסריטאית וכזו שלא מצליחה להתעלות מעל הדשדוש המורגש של השנים האחרונות. אין ספק – אם בעבר מועדון "גלי" הזכיר מסיבות גייז תל אביביות ומגניבות, בשנותיו האחרונות הוא דמה יותר למועדון שהיה בבסיס הצבאי שלי – חדר קטנטן ומדכא עם ספה בלויה וטלוויזיה ישנה.

אז מה בעצם קרה שם שהפך את הקוליות השובבה לטרחנות מעייפת? מהרגע שחברי מועדון "גלי" המקוריים סיימו תיכון ונעלמו איש איש לדרכו, האמינות העלילתית נעלמה. העונה הרביעית, למשל, התמקדה בחיי רייצ'ל וקורט בניו יורק, כשחברים נוספים באים להופעות אורח. במקביל, הציגו לנו את הדור הבא של המועדון – שנעלם כשלעומת שבא בעונות הבאות, פרט שבקושי הורגש מרוב שאותן דמויות היו צל חיוור של המקור. אבל אמינות מעולם לא הייתה החלק החזק של "גלי" ואפשר לסלוח על המחסור בה – כשיש דבק תסריטאי שמצליח לחבר בין עלילות חמודות ודמויות מעניינות. תיכון מקינלי והחבורה המקורית מילאו את התנאי בשלוש העונות הראשונות. אחריהן – הסדרה הלכה לאיבוד.

יש שמייחסים את ההתדרדרות למותו הטראגי של כוכב הסדרה קורי מונטית', אך כבר העונה הרביעית – האחרונה בנוכחותו – הראתה סימנים של עייפות. שמונה חברי המועדון שסיימו תיכון הלכו ובאו לבקר כאילו אין חיים אחריו, בריטני ספירס קיבלה פרק מחווה שני (כי יש מחסור ידוע בזמרים ששווה להקדיש להם פרקים) והנמברים המוזיקליים הרשימו לעיתים רחוקות יותר. בנוסף, החל מהעונה החמישית פחות או יותר הורגשה ההחלטה מלמעלה להפחית מעט את מספר שירים ולהתמקד יותר בעלילה – שאם להודות על האמת, אף אחד אף פעם לא באמת צפה בסדרה בגללה. פטירתו של מונטית', עצוב להודות, דווקא הפיחה רוח חיים מסוימת בסדרה – היא חזרה לשיח הציבורי אחרי שכבר הוספדה, יצרה פרק מחווה מרגש וראוי לשחקן המנוח וקטעה את העלילה של פין הדסון – שבעונה הרביעית דמותו לא הצליחה להשתלב בפרקים באופן טבעי כבעבר. אחרי שההלם עבר ועד סוף הסדרה – "גלי" לא הצליחה לחזור למה שהייתה או להתפתח באופן ראוי בפני עצמו.

אבל – וזו הנקודה שחשוב לי יותר להדגיש – אין בכל אלה מספיק על מנת לקחת מהסדרה את ימיה הטובים, שראוי להרחיב גם עליהם. הסדרה הייתה חדשנית, מעניינת, מצחיקה, מרשימה, והיו לה השפעות משמעותיות שאינן ברורות מאליו. ראשית, כמות הדירות בתל אביב שבהן נפגשים גייז לדפיקת ראש אלכוהולית לפני יציאה למסיבה בימי שישי עם קטעים מהסדרה ב"יוטיוב" גדלה מאוד בשנים האלה. אין מה לעשות, זה כיף, טראשי ויוצר אווירה מושלמת לחגיגה. שנית, המוזיקה – "גלי" נפלה כשהיא ביצעה גרסאות כיסוי שדמו מדי למקור, אך כשגילתה יצירתיות – היא עשתה את זה עד הסוף ובאופן מוצלח במיוחד. זה בא לידי ביטוי במאש-אפים פרועים ומעולים (הבולטים שבהם, בעיניי, הם של אדל ומייקל ג'קסון), בהופעות אורח שגרמו לחיוך (בריטני ספירס, קייט הדסון, וופי גולדברג, פטריק ניל האריס ועוד) ובפרקי מחווה כיפיים במיוחד – לספירס, מדונה ול"מופע הקולנוע של רוקי" (עם הופעה של בארי בוסטוויק – בארד המקורי מהסרט). בעצם, אפשר לסכם את זה במשפט הבא – כשזה היה לא משהו, זה היה די מאכזב – אבל כשהיה טוב, היה ממש כיף.

בסופו של דבר, המשמעות של "גלי" הולכת רחוק הרבה יותר מהיותה מוזיקת רקע נהדרת לוודקה רדבול – היא הייתה פורצת דרך בכל הנוגע למגוון הרחב של ייצוגים להט"ביים (הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 2) ואוכלוסיות מיעוטים באופן כללי (נער נכה בכיסא גלגלים, נערה הלוקה בתסמונת דאון). הסדרה חינכה דור שלם של אמריקנים לקחת כברורה מאליה עובדה שלא עברה באופן כל כך ברור בסדרות טלוויזיה בעבר – יש הרבה יותר מ"סוג" אחד של דמות גאה. הגיי לא חייב להיות נשי כמו שלסבית יכולה להיות ולהרגיש נשית, והוא גם יכול להיות שחקן בנבחרת הפוטבול, או להתחבר עם הקוורטרבאק. אישה יכולה להימשך לגברים ועדיין להרגיש שהיא לא נולדה במין הנכון, וכל נער יכול לאמץ זהות נשית וגם דיוותית אם זה מה שמתאים לו.

העונה האחרונה, יאמר לזכותה, אפילו הציגה מהלך של ניתוח לשינוי מין אצל אחת מהדמויות שביטא באופן הולם את הרוח הליברלית המבורכת שנשבה מהסדרה. מצד אחד, הדמויות לא היו עמוקות מדי בהתאם לרוח הכללית, ומצד שני – ההתעסקות של הדמויות עם יחס החברה לשונות שלהם הייתה אמיתית ואמיצה – כולל השפלות והתקפות הומופוביות, בסביבה החברתית וגם המשפחתית. כמו כן, הסדרה התיישרה עם מגמות פוליטיות בארה"ב, כולל הצגה של חתונה הומואית ולסבית משולבת של דמויות מרכזיות בעונה האחרונה. השיא של מגמה זו ב"גלי" קרה לפני כמה שנים, כשביקורת חריפה נשמעה כנגד "גאוות היתר" שמוצגת בסדרה לפי תפיסות מסוימות (ניסוח מעודן שלי, המקורי היה גס יותר) – ואישררה את חשיבותה בהקשר זה. השחקנים והיוצרים, כמובן, גינו בחזרה את הגינוי ולא סטו מילימטר מדרכם. את תרומה זו לשינויים ביחס החברה לחברי הקהילה הגאה לא ניתן ואין סיבה לקחת מ"גלי" – ושלוש עונות גרועות לא משנות את זה.

ואם כבר הגעתי לחלק המפרגן, גם שני פרקי הסיום (ששודרו ברצף) היוו סוף ראוי, גם אם צולע עלילתית. הסיום של שניהם העלה דמעות, ושל הראשון – ששמו "2009" – היה מרגש במיוחד. הפרק חזר לשנה הראשונה של הסדרה דרך עלילה מקבילה לפרק הראשון, שנגעה לספקות שיש לחברי מועדון "גלי" הטרי לגבי חבירתו של פין הדסון (מונטית') לחבורה. למעשה, למרות היעדרו של השחקן, נוכחותו הורגשה בפרק באופן מובהק. השחקנים עצמם הוצערו מעט עם לבוש, איפור ותסרוקות שהחזירו אותם ללוק שהיה להם בפרק הראשון, והשיא היה כשהעלילה החדשה-ישנה חברה לביצוע הקלאסי והמזוהה ביותר עם הסדרה של "Don't Stop Believin'" – יחד עם מונטית' המנוח. הפרק השני הציג את כוכבי הסדרה בשנים שאחרי עד לחניכת האודיטוריום הישן מחדש על שם פין הדסון – וחסר היגיון תסריטאי באופן מובהק (למשל, עם חזרתה של אשתו לשעבר של המורה ויל שוסטר בהווה – איך היא קשורה?). עדיין, זה עבר באופן לא רע – בין אם בגלל הרכיבה על גל הנוסטלגיה מהפרק הקודם, העובדה שדמויות רבות מהעבר חזרו להופעות אורח או הידיעה שמדובר ברגעים האחרונים בהחלט.

הבחירה בשיר האחרון, "I Lived" של OneRepublic, לא הייתה מבריקה ויוצאת דופן – אך הלמה את רוח הסדרה והשאירה טעם של עוד (טוב, אולי בעצם לא עד כדי כך). כמעט כל מי שהיה משהו בשש עונות הסדרה היה שם באופן קצת מוזר ולא מובן, שלמרות הכל הרגיש נכון. ככה אני בוחר לזכור את "גלי" – כסדרה שעשתה טוב. ידעה לרגש. הייתה למעלה ולמטה. ניפקה קאברים טובים, והצליחה להיות יותר מטראש חסר משמעות, למרות ימיה הפחות עליזים. המונולוג האחרון בסדרה, של מאמנת המעודדות סו סילסבטר שהפכה מהאויבת המסורתית של מועדון "גלי" לזו שאומרת עליו את המילים החמות ביותר, מסכמות נהדר את מה שהיוצרים ניסו להעביר במהלך שש שנותיה (וגם את הפוסט):

"מה שהבנתי לבסוף… צריך הרבה אומץ כדי להסתכל מסביב ולראות את העולם לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא צריך להיות. עולם שבו הקוורטרבאק הופך לחבר הכי טוב של הנער ההומו, והנערה עם האף הגדול מגיעה לבסוף לברודוויי. המשמעות של 'גלי' היא לדמיין את העולם ככה ולמצוא את העוז לפתוח את הלב שלך ולשיר על זה. זו המשמעות של מועדון 'גלי'. למשך הרבה זמן חשבתי שזה מטופש, ועכשיו אני חושבת שזה בערך הדבר הכי אמיץ שמישהו יכול לעשות".

תגיות:
© עידו ישעיהו