Posts Tagged ‘מקום בצמרת’

לצפות עם דמעות בעיניים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/01/2015 בקטגוריה ‏כתבות

שלמה ארצי. צילום: איתמר צוקרמן

פורסם לראשונה בוואלה

אחרי הספר והסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" על תולדות תרבות המועדונים בארץ הקודש ו"אנשי המכירות" על תולדות הפרסום הישראלי, ממשיך ניסן שור בפועלו המבורך ונובר בנבכי התרבות הישראלית. הפעם הוא התפנה לעסוק הנושא הרחב והמעניין ביותר עד כה – הפופ הישראלי, בסדרה התיעודית החדשה שלו בערוץ הראשון, "מקום בצמרת". למרבה הצער התוצאה מפוספסת. מראש נמנעת הסדרה מלהצהיר הצהרות או לסמן לעצמה מטרה, וכך הטאגליין שמופיע בצמוד ללוגו של "מקום בצמרת" הוא "ששה פרקים על פופ ישראלי". לא "תולדות", לא "כרוניקה", רק הקורקטיות הלקונית הזו שנראה כי תכליתה למתן ציפיות.

מדהים עד כמה הסדרה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול, אינה אחידה ברמתה. כמו מאזניים שכל המשקל בהם נמצא על מטוטלת אחת, חציה הראשון של הסדרה מפוספס, לא ממוקד ולעתים אפילו משעמם. לעומת זאת חלקה האחרון הומה מכל מה שחסר עד אז: עומק, תהליכים, עונג.

שלושת הפרקים הפותחים – "זמר הפופ", "זמרת הפופ" ו"להקת הפופ" – חולקים מבנה תמטי ומציגים בהם בזה אחר זה זמרים, זמרות ולהקות, במקטעים ואנקדוטות שקשה לאתר קשר ביניהם מלבד העובדה שהם זמרים, זמרות ולהקות. את חלקם רק שומעים ברקע, אחרים אנחנו רואים על המסך, לפעמים בלי שנכתב במי מדובר. הסתמכות כמעט מלאה על עוצמתם של חומרי הארכיון.

את חלק מהאמנים האלה אנחנו פוגשים גם בהווה, כוכבי עבר שהיום הם פתרון בתשבץ וחיוני שיצירה כמו "מקום בצמרת" תגאל את זכרם. בימינו הם עסוקים במה שהחיים זימנו להם אחרי שכוכבם הועם – לפעמים מדובר במוסכניק או בחקלאי, פעמים אחרות בגימלאי בבגד ים חושף טפחיים, אבל כולם מתבקשים לעמוד מול המצלמה על רקע חייהם הנוכחיים ולשיר את אחד מלהיטיהם הגדולים. ישנה תחושה שהקטעים האלה נועדו לדכדך ולהדגיש את הדיסוננס בין קיומם העכשווי של אלה שנגעו בתהילה לבין עברם הנוצץ, את הקלות שבה אדם חוזר אל האלמוניות והנשייה, אבל התוצאה שלהם מקסימה. קולותיהם של רוב זמרי העבר עדיין צלולים למדי, חלקם בגילאים מופלגים, וכאשר הם שרים שוב ומאחוריהם פרוזאיות עולמם, נדמה דווקא שהאפרוריות נצבעת במשהו שלעולם יישאר חלק מהווייתם ומזהותם.

מוטי פליישר. צילום: איתמר צוקרמן

על אף החביבות אין תחושה שמשהו גדול יותר נבנה מהסגמנטים האלה, והבחירה בזכרים, נקבות והרכבים נדמית שרירותית ובעיקר ממש שגויה. כלומר, אם מדברים על ירדנה ארזי למשל, למה לחלק את פועלה כסולנית ואת חלקה בשוקולד מנטה מסטיק לשני פרקים נפרדים, ועוד כאלה שמתוארים באופן לא כרונולוגי? הפירוק הזה מוביל לכך שרוב הזמן בשלושת הפרקים הראשונים לא ברור מה הסדרה מנסה לומר ומהי נקודת המוצא שלה, ובאופן אירוני הקצב בהם לקוי עד מאוד.

הבעיה המרכזית ב"מקום בצמרת" היא העריכה. יש בה החלטות תמוהות, לפעמים על גבול המקוממות, גם במיקרו וגם במאקרו. הדבר שמטיל בה מום מן הרגע הראשון הוא החלוקה שלה לנושאים. במהלך הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים נוצרת תחושה של חוסר, של ממד קריטי שאינו מקבל ביטוי.

הצרה המהותית היא שאין בשלושת הפרקים הללו שום התייחסות לעוסקים במלאכה עצמם. זה צורם במיוחד בפרק הלהקות המתאר כיצד הונדסו להקות הבנות מנגו וללדין, אבל בלי למנות בשמות של אותם מפיקים ממולחים שהגו ויצרו אותן (דבר שדווקא כן נעשה עם סקסטה באותו פרק, אגב), קל וחומר שבלי לשמוע אותם עצמם מספרים על האופן שבו עשו את מה שעשו. לאורך כל הסדרה אנו מקבלים הקשרים מעיתונאי תרבות, מה שמביא ליותר מדי להג מייגע שלא תמיד ברור על מה הוא מסתמך.

כך למשל העיסוק במיניות של זמרות הפופ – ורק שלהן, כמובן, כי אצל הגברים זה לא חשוב – הופך לאיזו תכלית. אין ספק שזמרות ישראל שמרו ברובן על פאסון תם וצחור, אבל הטיפול בנושא בסדרה גורם לו להישמע כאילו מדובר בדופי קריטי של הזמרות האלה, הדיון נעשה בשטחיות ורוב הזמן בא על חשבון המוזיקה עצמה. יתר על כן – פרק אחרי החפירה על המיניות, במסגרת העיסוק בלהקות, מוצגת באגביות תמונה פרובוקטיבית של שוקולד מנטה מסטיק עם פלחי עכוזה של רותי הולצמן מבצבצים בבגדים תחתונים. מה זה אומר על תזת המיניות? כלום, אין לכך התייחסות.

פחות מעניין לשמוע את אלה שתפקידם הוא להעיר, הרבה יותר מסקרן ומשמעותי לדעת מה הניע את אלה שידיהם יצרו את הדברים האלה. וכאן מגיע החלק השני והמוצלח של הסדרה. הפרקים "מוזיקה שחורה", "מאחורי הקלעים" ו"פופ ים תיכוני". מה שניתן היה לייחל לו בפרקים הראשונים מגיע אז, ובעיקר בפרק החמישי, שמציג את עבודתם של המפיקים וכל כך מענג עד שלא שמתי לב שהזמן עובר. זה היה פרק שהזכיר את סדרות התעודה המוזיקליות הגדולות של ה-BBC, כמו "ממשיכה לצעוד" על תולדות הפופ ו"רוקדים ברחובות" על תולדות הרוק.

בפרק אחד אנחנו מקבלים את החוסרים שהיו צריכים להופיע אצל הזמרים, הזמרות והלהקות – דיון על המעבר המוזיקלי מהתזמורות לסינתיסייזרים, אנקדוטות מקסימות דוגמת תקלה שמחקה את צלילי הפעמונים שקובי אושרת כל כך נלחם להשיג בתזמור של השיר "הללויה". אנחנו מתוודעים אל משפחת בוקובזה מרמלה ששלחה הררי גלויות למצעדי הפזמונים, ואף תייקה ואירכבה את התוצאות, שומעים על מעשה ההצלחה הגדולה שהשיגו יאיר ניצני ויזהר אשדות עם הרמיקסים שלהם לעפרה חזה (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הזמרות). לומדים סוף סוף מי היה האחראי ללהקת מנגו מאחורי הקלעים – יועד נבו, איש אתניקס (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הלהקות), ומי עמד מאחורי ללהקת ללדין – שי להב, איש מופע הארנבות של דוקטור קספר.

ששי קשת, אילנית, שלמה צח, אילנה רובינא. צילום: חנוך גינוסר

 

גם הפרקים האלה לא מושלמים. הפרק על המזרחית רחוק מלמצות את הנושא, ולעומתו פרק המוזיקה השחורה מיותר כמעט בכללותו. עם כל הכבוד לכושים העיבריים, להתכת ג'ז ותימנית ולמועדון הרגאיי "הסווטו", סדרה על הפופ הישראלי היא ממש לא האכסניה עבורם והשפעתם על הז'אנר אפסית. העובדה שהם ואמנים שוליים אחרים לאורך הסדרה תופסים זמן מסך יקר היא משונה ומבאסת, אבל מדובר בפרק מרתק דווקא בגלל שהוא עוסק בדברים פחות מוכרים, רק חבל שלא כסרט נפרד.

זה מצער במיוחד בהתחשב בפילים שנעדרים מהחדר: אם כבר חופרים בדברי הימים של הפופ הישראלי, הבחירה לא להתעסק אפילו קצת במלחמת המעריצות של ירדנה ארזי ועפרה חזה גובלת ברשלנות. וגם היא כאין וכאפס לעומת העובדה שאריאל זילבר, מזמרי הפופ הגדולים והמשמעותיים של ישראל, אפילו לא מאוזכר בששת פרקי הסדרה. איזו סיבה מתקבלת על הדעת יכולה להיות לכך? היו התעלמויות תמוהות נוספות, בעיקר ממה שקורה בעשור האחרון, מדודו אהרון ומשה פרץ, מהשפעת "כוכב נולד" ובית הספר רימון על הפופ העכשווי, ומרוני סופרסטאר, שמודרת אפילו מתוכנית על פופ ישראלי.

הלוואי שבעוד כמה שנים נקבל את "מקום בצמרת – העריכה המחודשת", שתטרוף מחדש את נושאי הסדרה ותגיש אותם על פי סדר הגיוני כלשהו, ותכלול עוד שניים שלושה אישים שיצירה המכבדת את עצמה אמורה לכלול אותם. כי אי שם בפנים מסתתרת סדרת תעודה מצוינת.

© עידו ישעיהו