Posts Tagged ‘ישראלי’

תני לי דקה להתרגל אלייך שוב

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 12/12/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים


פורסם לראשונה בוואלה

ב-4 בינואר 2012 עלתה הסדרה "תא גורדין" על מסכי yes, דרמת מתח וריגול מצוינת בכיכובם של רן דנקר ומוני מושונוב. היא עקבה אחרי דיאנה ומיקי גורדין, שעלו לארץ מברה"מ בשנות התשעים והכו שורשים בישראל, אבל אחרי כל הזמן הזה עברם שב לרדוף אותם כאשר המפעיל שלהם צץ על סף דלתם ודרש לשאוב גם את בנם לסיפור. אייל גורדין, בנם הצבר, קצין מעוטר, מצול"ש ומצולק, נדרש להחליט אם לבגוד בהוריו או במדינתו.

הנה מספר דברים שקרו מאז שהחלה העונה הראשונה של "תא גורדין" ועד עכשיו:
* שודרו שתי עונות של "האמריקנים", דרמה המתרחשת בשנות השמונים ועוקבת אחר סוכני קג"ב הנטמעים בארה"ב כזוג נשוי עם שני ילדים, על מנת לרגל אחריהם. העונה השנייה, ובעיקר סופה, עסקו בדיוק במה שמתארת "גורדין" – מה קורה כשאמא רוסיה תובעת את ילדיך. העונה השלישית מגיעה ממש בחודש הבא.
* הזכויות לעיבוד אמריקאי ל"תא גורדין" נרכשו על ידי רשת NBC שהפיקה לה פיילוט בשם "M.I.C.E", שינתה את השם ל-"Coercion", לא הזמינה לבסוף סדרה מלאה, הזמינה שוב פיילוט חדש שנה אחרי כן תחת השם "Allegiance" שצפוי להגיע בחודשים הקרובים אל המסכים בארה"ב.
* הכנסת ה-18 נפלה התפזרה תשעה חודשים לפני זמנה, נערכו בחירות לכנסת ה-19. יאיר לפיד כיכב.

הנקודה ברורה, וזה עוד מבלי שנכנסנו לכל הדברים שפוטין עשה בכמעט-שלוש שנים מאז ששודרה העונה הראשונה של "תא גורדין". העיכוב בין עונה לעונה בסדרות ישראליות אינו חדש, זו טיבה של תעשייה לא עשירה במיוחד, אבל נדמה שאין נפגעות גדולות יותר מכך מאשר סדרות מתח. נפתולי העלילה בהן קריטיים למה שקורה על המסך. לו היה פרק שמסכם את העונה הראשונה חיינו היו קלים יותר וצפייתנו מיודעת יותר, אבל לא היה, ולכן הצפייה בפרק הראשון הייתה רצופה אמירות של "אה, כן, זה ההוא מהזה", ו"רגע, הוא לא מת?".

מה שכן, העונה השנייה מתמודדת בפיקחות יחסית עם הזמן הרב שחלף: גם העלילה קופצת בזמן. אנו מוצאים את הדמויות במקום שונה לחלוטין מכפי שהיו, חלקן לא התראו זו עם זו מאז סוף העונה הקודמת, כך שמן הסתם ייתכנו לנו השלמות פערים והעלאות זכרונות. מצד שני, אולי בגלל הזמן החולף ואולי בלי קשר, פתיחת העונה החדשה נבדלה מהראשון של קודמתה – היא היתה חסרה את ההתרגשות וגם את היכולת לעשות הכל באופן אינטליגנטי, מינורי יחסית וכמו-אגבי, שהפך אותה לאלגנטית למדי. האלגנטיות הזו קצת נעדרה הפעם (ספוילר קל לפרק הראשון), מה שהגיע לשיא עם קרב יריות בסופו של הפרק – כלומר לא סתם אקשן, אלא כזה שהורג את שני הניצבים שמעולם לא ראינו לפני כן, ומותיר את השלוש החשובות בניסיון להשאיר אותנו במתח עד הפרק הבא.

ובכן, כולנו צפינו ב-"24", צפינו ומיצינו, ו"גורדין" הזכירה אותה יותר מאי פעם – גם מרווחי זמן גדולים בין עלילות העונות, גם פוליטיקה משרדית כבדה + חפרפרת, ולבסוף גם אקשן שבסופו הגיבור נותר עומד. כל אלה הותירו תחושה מעט מסורבלת וקלישאתית בסדרה שחלק גדול מכוחה נבע מהמקוריות ומהרעננות שלה.

יחד עם זאת, ואולי זוהי עדות לקונספט החזק של "תא גורדין", אפילו כך פרק פתיחת העונה היה יעיל ומהנה לצפייה. ז'רגון הריגול והביטחון עדיין נשמע אמיתי ונכון ככל שאנו ההדיוטות יודעים, סצינת הפתיחה האכזרית שבה נטבחת משפחה – האמא באופן מבעית במיוחד – היתה מקצועית להפליא, הטוויסט שבו מתגלה המניע של העובדת הסוציאלית היה חכם, והסיפור המרכזי שיפגיש בין האחים לבית גורדין מסקרן מאוד. כך שבסופו של דבר "תא גורדין" אולי איננה יצירת מופת, אבל הנדבכים החיוביים האלה עשויים ליצור עונה מעולה, או לכל הפחות לספק לנו אקשן ישראלי ראוי.

פרקליטות העם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/11/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

"בוא'נה, היא עורכדינית טובה. פרקליטות העם זה יותר טוב מפרטי", אומר אחד הנאשמים המתועדים בסדרה התיעודית "תיקים מהסנגוריה" – שהפרק האחרון שלה שודר אתמול ב-yes דוקו וכל פרקיה זמינים ב-yes VOD – וקולע בדיוק למהותה. 'פרקליטות העם', זו שעומדת מצדו השני של המתרס, מנגד לפרקליטות המדינה. תהום אימתנית פעורה בין העם לבין המדינה שאמורה לדאוג לו, מעין אזור דמדומים שרוב האזרחים הנורמטיביים בטוחים שלעולם לא יידרשו לו.

בתחומי התהום הזו מציגה "תיקים מהסנגוריה" בשקט ובמינוריות את הסיפורים והנאשמים המאכלסים אותה, חותרת תחת הנטייה הטבעית שלנו להסתכל רק במוצר המוגמר, בזוועות או סתם דברים מקוממים שהאנשים האלה עשו, ולפטור אותם בייחול שישלחו לכלא לכמה שיותר זמן. מלבושיהם של הפרקליטים, תמיד בשחור ולבן, עומדים בניגוד לשטח האפור הכמעט-תמידי שהתיקים המתוארים בסדרה מתקיימים בו.

חמש שנות צילומים הפכו את הדמויות מול המצלמה לנינוחות מולה. כמו זבוב על קיר מתקלף, בלי ראיונות, בלי קריינות וכמעט בלי מבטים למצלמה, אנחנו נחשפים אל תיק אחר תיק, שיטה שקטה ונטולת שיפוטיות המציגה את הנאשמים בראש ובראשונה כבני אדם, גם אם הם פדופילים, ומאפשרת למקרים לדבר בעד עצמם.

לאורך פרקי הסדרה ניכר ספקטרום מסוים של נאשמים – אלה שפשעו כי הדרך לשם הוסללה עבורם, אלה שנראים אשמים באמת, ואלה שנקלעו שלא בטובתם לכתב אישום. כל סוג פורט על נימים אחרים, אבל האחרון הוא זה שבו כל אחד יכול למצוא בו את עצמו בלי יכולת להגיד "לי זה לא יקרה". אחד המקרים הבולטים הוא זה של מאמא, גננת אפריקאית שהואשמה בגרימת מותו של תינוק ברשלנות, פעוט שנחנק בגן בו עבדה, אחד מ-12 ילדים שהיו תחת אחריותה. ההגנה טענה שהיא מוקרבת כקרבן על ידי העירייה המעלימה עין מכך שגננת אחת נאלצת להיות אחראית על יותר מדי תינוקות. מקרה עצוב אחר שייך ליאיר זריני, גבר בשנות החמישים לחייו שאיבד את העסק שלו, ועקב מילוי פרט שגוי לכאורה בטפסי הביטוח הלאומי בזמן שהיה בסערת נפש, המדינה תבעה אותו על ניסיון להונות אותה.

לאורך תקופת המשפט שלהם נראו שני האנשים האלה שפופים וכנועים מתחת לגלגלי המערכת. בשיחה שוברת לב בין זריני לבין עורכת הדין שלו במהלך תקופת המשפט שלו – שלוש שנים שנדחקו אל כמה דקות רבות עוצמה בפרק אחד – הוא סיפר לה שעדיין לא הצליח למצוא עבודה. "אני במצב לא טוב", הוא אמר. "אני מנסה את כל הדרכים והגיל הוא… איפה שאני לא שולח קורות חיים, מה זה, בגיל כזה מי יתן לך עבודה? לפעמים כשאני נכנס לדיכאון אני מוציא את עצמי באיזושהי צורה, אבל… זה לא יכול להימשך ככה".

קשה לעמוד בפני התממשות כזו של קושי פרוזאי, של עוול פשוט ומוכר וברור לכל מי ששלח אי פעם קורות חיים. אפליה על רקע גיל, אדם שאין לו דרך לכלכל את עצמו. הסיפור שלו, של מאמא, של הגבר המבוגר שנעצר כי גנב אוכל ושמפו כדי לאכול ולהתקלח והבטיח שלא יעשה זאת שוב – לא זאת בלבד שהוא גם סיפורם של רבים מהנאשמים כאן, חלשים ושוליים שקל לטפול עליהם את האשמה, אלא של כל אדם מן השורה שאיתרע מזלו.

המערכת המקולקלת הזו מתגלמת גם בקרב אלה שהפשע הוא דרכם ורוצים לחזור למוטב ולצאת מהבור, אלא שגם כאשר יש רצון אמיתי לתקן את דרכיהם המדינה לא נותנת להם את האמצעים לכך. בפרק השני אומר בפירוש נאשם הרוצה להשתחרר על תנאי ולקבל את הכוונתה של קצינת מבחן: "המצב שלי בחוץ, אני שוב פעם יוצא ואין לי כלום ביד". מה עוד נותר לו מלבד לחזור למה שהכיר?

הפרק האחרון, העוסק כולו בשיקום, מציג את אורן קורידו, פדופיל מורשע ומוכר שמנסה לעבור סירוס ולקבל הכוונה ממסגרת ייעודית מיוחד לטיפול בעברייני מין, אבל אין כזו בארץ. וגם את שלום גיגי, נער הפוסטר לצורך בעזרה. מסתערב לשעבר שסובל מפוסט-טראומה, נתון לייסורי מצפון פשוטם כמשמעם, שאיבד את עצמו בלי תמיכה נפשית אחרי שירותו הקרבי, מאחר שאת חודשיו האחרונים בצבא העביר כשהוא פצוע בבית החולים. איש חכם ורהוט שמצא מפלט בהתמכרות לתרופות מרשם או סתם סמים, ונזנח על ידי המערכת. "אני שהייתי קצין במסתערבים", אמר כאשר בקשתו לשיקום נדחתה, "וקברתי את החברים שלי ונפצעתי והלך לי העתיד, ועשר שנים אני משלם את המחיר יום יום, שעה שעה, לילה לילה ושותה 30 כדורים פסיכיאטריים – אני, לא מגיע לי? אז למי מגיע?". אם הסדרה כולה הציגה כתב אישום נגד המדינה, בא המשפט הזה וחרץ את דינה.

קטנה:
* אם יש כשל מהותי ב"תיקים מהסנגוריה", הוא מצוי בתיאור המקרה של בני שמואל, סיפור שהיה בכותרות במקביל לעליית הסדרה, אב שהואשם על ידי בתו באונס כאשר הייתה ילדה, בעקבות חלום שהציף את הטראומה. העיסוק בתיק השתלט על הפרק שבו שודר, היה צר ובלט במורכבות שלו באופן שממש לא התאים לפורמט, שהיה קטן למידותיו. היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

לצפייה אונליין בכל פרקי הסדרה

פינאלה איש חשוב מאוד

פורסם ע"י ‏רותם סופר‏
בתאריך 15/11/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

צילום: אוהד רומנו

סדרה חשובה מאוד הגיעה שלשום לסיומה (עד העונה הבאה?) והצליחה לעשות משהו שלא הרבה סדרות משכילות לעשות – לשלב בין כיף, פשטות וקלילות לעומק ומסרים פילוסופיים וחברתיים. זאת לא סדרה על אדם מפורסם ושמו יהודה לוי, זאת סדרה על שחקן טלוויזיה ידוע ומוכר לכל שעובר תהליך, נופל וקם ללא הרף ומנסה להתגבר על בעיותיו האישיות והמנטליות שנובעות ממי וממה שהוא. האדם הזה פוגש אישה רגילה ורחוקה שנות אור מאור הזרקורים, מופנמת יותר, סגורה – לכאורה, ההיפוך המושלם ממנו. וזה, המפגש והיחסים שנרקמים בין השניים, הוא בעצם הבסיס לכל הסדרה. מכאן מגיע הפאן, מכאן מגיע העומק ומכאן אנחנו כצופים יכולים לעמוד לא רק על ההבדל בין בני הזוג, שמערכת היחסים ביניהם נראית ככזו שנועדה מראש לכישלון, אלא גם על ההבדל בין סוגים שונים של אנשים בחברה – אחדים מופנמים, שקטים, אינטלקטואליים יותר ואחרים מוחצנים, חיות לילה ומסיבות, נהנים מתשומת לב רבה, אך באותה מידה גם עלולים לסבול ממנה. אם יש מסר ש"איש חשוב מאוד" מנסה להעביר, הוא שהעולם המודרני שלנו הוא דינמי מאוד ולכן סטראוטיפים ודימויים הם פחות רלוונטיים בו. נכון, אצל כולנו תכונות אופי מסוימות בולטות יותר מאחרות, אך אנשים משתנים, לומדים, מתגברים, נעשים אינפנטיליים שוב – זו בדיוק האנושיות הקיימת בכולנו. יום אחד אתה יכול למצוא את עצמך מחפש את עצמך בהודו ויום אחרי אתה איש עסקים מכובד ורציני באיזו חברה חשובה במרכז תל-אביב.

שאפו ליהודה לוי, על נכונות לגלם כביכול את עצמו ולשחק אדם שלפעמים נראה כמו אידיוט גמור ולפעמים יוצר כלפיו אמפתיה עצומה. תותחית-על אלמה דישי, שלא הפסיקה להפתיע מפרק לפרק וכמובן, תשואות להפקה, ליוצרים המוכשרים ובמיוחד לבמאי: הבימוי של הסדרה הזאת מגוון כל-כך. לעיתים, מציג נופים עירוניים מרתיעים במידה ומראה כמה שהאדם, גם אם הוא יהודה לוי, עשוי להרגיש בודד בתוך כל העולם העצום שהוא נמצא בו; ולפרקים, מהיר, קולח ופשוט מהנה, מהנה. כמו פרק באיזו תכנית ריאליטי, שנועד להכניס לאקשן ועושה זאת על-ידי תנועות מצלמה קצביות ותזזיתיות. לצד אלו, הסדרה נהנתה לכל אורכה מפסקול מצוין: מ'ארקייד פייר' ומוריסי ועד למוזיקת אלקטרו קצבית ומקפיצה. היה כיף, היה עמוק, היה מעניין. הלוואי שהעונה הבאה תגיע במהרה ותצליח לשמור על הרמה הגבוהה הזאת. העונה הראשונה של "איש חשוב מאוד" הייתה ללא ספק הפתעה ענקית. ככה עושים טלוויזיה.

"היהודים באים", וטוב שכך

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 09/11/2014 בקטגוריה ‏כתבות

jews

פורסם לראשונה בוואלה

כבר מהמערכון הפותח בפרק הראשון של "היהודים באים" קל לשער מהי ההשפעה הגדולה ביותר עליה. הרקע המדברי, המלבושים התנ"כיים וניתוץ הפרות הקדושות מעלים על הדעת מיד את "בריאן כוכב עליון", קומדיית המופת של מונטי פייתון שלעגה לקלות שבה דתות נוסדות והקימה על החבורה הבריטית בערך את כל אנשי הדת בעולם. "היהודים באים" נפתחת עם משה רבנו היורד מן ההר עם לוחות הברית אל עם ישראל ומתחיל לשנות באוזניהם את עשרת הדברות, והעם כדרכו מתחיל להקשות ולהתחכם. התוצאה אמנם רחוקה מלהיות הפתיחה החזקה ביותר ש"היהודים" יכולה הייתה לספק, למעשה המערכון בינוני למדי, אבל הוא מבשר יפה את הערמת הקשיים והתחכום העומדים בלבה של התוכנית עצמה.

מונטי פייתון הם אילן גבוה במיוחד להיתלות עליו, ולזכותה של תוכנית הסאטירה החדשה של הערוץ הראשון בכיכובם של מוני מושונוב, יוסי מרשק, יעל שרוני, יניב ביטון ועידו מוסרי, ייאמר שרוב הזמן היא לא נופלת. יחד עם זאת, בכוחה הגדול של התוכנית טמונה גם הבעייתיות שלה: אין לה אלוהים. זו הסיבה שהיא מגיעה יותר משנה אחרי שכבר שובצה לשידור בערוץ 1, בעקבות פרומו חמוד על רוצחים ימנים שהביא לקול צעקה מצדם של פוליטיקאים אופורטוניסטים, וגרם ליו"ר רשות השידור בדימוס אמיר גילת להסיר אותה מלוח השידורים עד להודעה חדשה. ואם הדבר הקטן הזה – בסך הכל 18 שניות – גרם לכך, ניתן רק לשער מה יעשו רגעים נפיצים יותר בסדרה.

עכשיו כשהגיעה מסתבר שישנם נוספים כאלה ב"היהודים באים", מקרים שנדמה כאילו נעשו לשם ההתרסה בלבד ומקנים תחושה שהתוכנית מועדת על הקונספט שלה ועל מזבח המרי-בכל-מחיר. משה המתמודד עם נדנודי העם במערכון הפותח הוא משהו שעוד אפשר להחליק, למרות המחסור החריף בצחוקים והסיומת הצולעת, אבל הטיעונים נגד אסתר המלכה במערכון שפותח את הפרק השני – במערכון שמופיע ממש כאן למעלה – גורמים להתכווץ במבוכה. מזל שהפאנץ' ליין המצוין גואל אותו.

טוב אם כן להיווכח לדעת שהרגעים המקרטעים זניחים וניגפים רוב הזמן מפני מערכונים שרובם חמוד וחלקם מעולה ממש. יוסף שכופה את סיפורי חלומותיו על אחיו (יניב ביטון הורס שם), או יצחק וישמעאל שמנסים להתחמק מחיתוך ערלתם, או ביאליק המקריא משירתו בפני קהל, רעיון אדיר שהיה הופך למושלם לו קוצר בחצי (כל אלה במקרה מהפרק השני). גם השאלונים משעשעים – שאלה אחת זהה שדמויות רבות מההיסטוריה היהודית עונות עליה.

אבל הרגעים המבריקים במיוחד הם אלה שבהם ישנו רובד סמיך של דו-משמעות. כמו למשל הישיבה הראשונה של משרד העלייה והקליטה, שבה דנים אנשי המשרד הלבנבנים בהעלאת יהודי אפריקה, ועד מהרה מתברר שהם עושים זאת בהקבלה ישירה להבאתם בכפייה של האפריקאים אל ארה"ב. הפיקחות במערכון טמונה בעובדה שהוא רוקד בהצלחה על שתי חתונות – מצד אחד מציג את עומקי הגזענות של חלק ממקימי הארץ האשכנזים, ומנגד מספק פרספקטיבה כשהוא רותם לצרכיו את הרטוריקה האכזרית במיוחד של ניצול שחורים על ידי לבנים.

אחת הדוגמאות הנהדרות הנוספות היא המערכון אצל הקב"ן במצדה. שימוש חכם בפרקטיקה הידועה של איום בהתאבדות אצל הקב"ן כדי להתחמק משירות, הופכת כאן למשאלה לא-להתאבד, הד ישיר ועגום לכל לוחם שאינו רוצה להישלח לקפח את חייו. וגם טייק על "סטן" של אמינם בפרק השני, שבמסגרתו ברוך גולדשטיין כותב לאלוהים כשם שהמעריץ הפנאט של אמינם כתב לו. רגעים מלאי השראה כמו אלה מחפים גם על הרגעים הפחות מוצלחים וממחישים שישנם כשרונות גדולים מאחורי כל הסיפור הזה.

היהודים באים - נטלי מרכוס ודני שוורצמן

"היהודים באים" מגיעה כדי להטיל ספק ולערער את המוסכמות, והיכן יש יותר כאלה מאשר בהיסטוריה היהודית? הרעיון כשלעצמו לא לגמרי חדש, "זוהי סדום" והרבה לפניה "חצי המנשה" היו שם קודם, אבל לעומתן "היהודים באים" אל"ף, לא מגבילה את עצמה אל התנ"ך אלא שולחת זרועות אל כל ההיסטוריה הקאנונית היהודית והישראלית, ובי"ת, טובה. עלייתה למסך היא המעשה האמיץ ביותר של הערוץ הראשון מאז שחבורה קומית קיצונית אחרת המונה ארבעה גברים ואישה אחת הגיעה אליו בשנות התשעים [1], וכמו "החמישיה הקאמרית" גם "היהודים באים" הולכת בגבורה אל מחוזות בוטים ומעוררי מחלוקת, ואגב כך נוגעת לא אחת בגאונות. אפשר כבר עכשיו להתחיל לעבוד על עונה שנייה? הרי חיכינו מספיק.

[1] למה שוב רק אישה אחת? במיוחד בהתחשב בעובדה שישנם מערכונים שהגברים מתחפשים בהם לנשים.

צפו בפרק הבכורה

וצדק חברתי לכל

פורסם ע"י ‏מיכאל גינזבורג‏
בתאריך 01/07/2014 בקטגוריה ‏כתבות

30 שקל לשעה

הסדרה הישראלית "30 ש"ח לשעה" מציעה ריאליזם צורב ומפוכח, דמויות עם נוכחות טבעית כובשת ושמירה על הזכות להתרחק מטלוויזיה מסחרית. יוסי מדמוני כבר מספיק מיומן בכתיבת טלטלות רגשיות ("בת ים ניו יורק" יחד עם שותפו גם ליצירה הנוכחית, דוד אופק), וגם הפעם יש באמתחתו מצבורים גדולים של סיטואציות מורכבות המדברות על הכאן והעכשיו של מעוטי התקווה בארצנו.

מדמוני מביע קול שלא נשמע מספיק ועושה תפקידו נאמנה עם סגנון המזכיר דוקו-דרמה ואת הקולנוע המשובח של האחים דארדן הבלגים. הומניזם, מסתבר, איננה מילה גסה. לא כפי שרוצים שנחשוב. ערוץ 2 לרוב מעדיף להתחמק מפרויקטים העלולים להטיח את האמת הקשה בפרצוף. בערוץ הראשון, לעומת זאת, עשו חושבים והחליטו ללכת על מנגינה קצת אחרת ולתת הזדמנות ראויה לסיפורן של אירנה, אמל ואסנת – עובדות ניקיון הנתונות למרותו של קבלן. המנטליות הכלכלית המקומית שאליה הורגלו מונעת מהן תחילה מרחק ביטחון מאפליה או התאחדות למען האינטרסים שלהן. חשיבותה של הסדרה נמדדת לא רק באיכויות המצוינות שלה במסגרת היותה ממונה על ייצוגים מוכרים של אקטואליה, אלא גם במתיחות הסוציולוגית אותה היא משכילה לפתח למקומות רבים. קשה להישאר אדיש לטלוויזיה עם לב משלה.

כדי לעשות נפשות לסדרה ביקשתי מיוסי מדמוני לשוחח עמו על היצירה שלו, ולשמחתי הוא נעתר.

Yossi Madmony

יוסי מדמוני (Larry Busacca/Getty Images North America)

מר מדמוני, תודה רבה על זמנך. חמלה ותום לב הם מוטיבים מרכזיים אצלך. אתה מרגיש שיש להם מקום הוגן במאבק נגד חוסר צדק ועוולות יומיומיות בישראל?
חמלה וטוב לב הם תכונות אנושיות, חלק ממוסר אנושי, והמוסר הזה הוא כמובן חלק מתפיסת עולם מאחורי מה שקרוי בשם קוד "צדק חברתי". מאידך בפועל, המוסר האישי הזה בטל בשישים לדעתי בחשיבות שלו בהשוואה למהלכים מבניים. המרקסיזם לא מתיימר להיות מוסרי אלא לתת כלים מבניים שמביאים לשיוויוניות גדולה יותר. אני לא מרקסיסט כמובן, אבל תפיסת העולם שלי אומרת שמוסר אנושי – צדקה וחמלה, הם לא הכלים הנכונים במאבק לצדק חברתי, אלא דווקא פעולות בירוקרטיות של חקיקה, מיסוי, זכויות עובדים וכדומה ששואפות אולי לצדק, אבל אין בהן מגע אישי של חמלה והרבה פעמים אין בינן לבין צדק דבר. למעשה על הקונפליקט בין מוסר לתפיסה מעמדית, שהיא מרקסיסטית בעיקרה, מתבססת הסדרה "30 ש"ח לשעה". אגב, העניים בסדרה הם לא אנשים "טובים יותר" מעצם היותם עניים, והעשירים הם לא מושחתים מעצם היותם עשירים (כמו שגורסת הנצרות למשל, דת ה"חמלה"). בסדרה זה לפעמים הפוך – עשירים עושים מעשים טובים, עניים מתנהגים רע מבחינה מוסרית, ועדיין ההזדהות בסדרה היא עם העני, כי הסדרה מציגה עולם שפגום מבנית. אדם בעמדת כוח הוא ברמה מבנית במקום מסוכן, יש לו פוטנציאל גדול יותר לגרום רע לא כי הוא רע מטבעו אלא פשוט יש לו את האפשרות לייצר רוע, את הכוח לפעול ברוע (וגם יש לו יותר אפשרויות ופניות נפשית לפעולות מוסריות). לעני את את המנעד הזה. הוא עוסק בהישרדות.

מערכות היחסים המיוחדות שאתה רוקם בין דמויות שונות לעיתים יוצרות את הרושם שיש לך אליהן קירבה חוצת גבולות בידיון. עד כמה עמוקה ההיכרות שלך עם המציאות בה הן חיות?
אני לא מאמין גדול במשחק. אני חושב ששחקן צריך תמיד לשחק את עצמו. לפעמים אני בוחר שחקן (הרבה פעמים זה בכלל לא שחקן מקצועי) ואז על בסיס ההיכרות איתו אני כותב מחדש את התפקיד, ואולי זה נותן את הרושם שהקרבה היא מעבר לבידיון. בשיטת עבודה כזו חשוב לי כמובן להכיר את האנשים שאני עובד איתם או כותב להם.

יש דיון מאוד בוגר ואותנטי בסדרה שלך, על הפער בין מה שחושבים לנכון לעשות ובין מה שבסופו של דבר עושים בפועל. איך הדיסוננס הזה מחדד את האמירה שלך על הפונקציה האנושית כגורם משתנה תחת נסיבות קשות?
בסופו של דבר הסדרה מציגה תפיסת עולם בה כל רגע וכל פעולה יכולים להימדד בכלים מוסריים. כל החלטה שלנו היא בעלת אספקט מוסרי, ולכן המטרה של האירועים בסדרה היא לחשוף את המנגנון המוסרי שלנו ולהציג אותו בדרך כלל בצורה מפתיעה (שהרי הפתעה היא כלי עלילתי רב עוצמה). פעולות שנראות מוסריות בסדרה, כמו הגיבורה אסנת שמאמצת בחורה מפגרת, מתגלים בפעולות תועלתניות. מצד שני מהלכים לכאורה לא מוסריים, כמו מעשי החסד בסדרה, מוצגים כמהלכים שעומדים בניגוד להיגיון, ולכן הם יותר כמו נקודות של אור לא מוסבר בתוך מציאות דטרמיניסטית. כאן אני חולק על המרקסיזם שהדטרמיניזם שלו מוחלט ולנקודות האור אין בו משמעות. כמובן שחלק מההתנהגות הלא מוסרית של הדמויות נובע ממציאות לוחצת, כלכלית, מגדרית ולכן הן לא תכונות רעות אלא סיטואציה. כדי לדון באספקטים האלה של המוסר הסדרה חייבת אם כן לייצר פערים בין ה"נכון" ל"מציאותי".

טלוויזיה, במיוחד בישראל, ידועה כעסק הפכפך. האם הפרסים בהם זכית במהלך השנים, כולל אלו על "30 ש"ח בשעה", נותנים לך אופציה רחבה יותר למימוש יצירתי? האם לפי ניסיונך אתה תופס את הטלוויזיה כמדיום עם מרחב פעולה עשיר יותר מזה של הקולנוע?
התווית שיש לי היא למזלי גם של מקצוען שיכול להתחבר למנעד רחב של סדרות, ומצד שני גם של יוצר אישי ואיכותי. ראשית זה מאפשר לי להתפרנס אך ורק מהעבודה כיוצר, מה שלרוב קשה בתעשיה הזו. מבחינת מימוש יצירתי, העובדה שאני יכול להציג קבלות בצורת פרסים/ביקורות ולפעמים גם אחוזי צפייה יפים זה בהחלט משהו שנותן לי סוג של עצמאות יצירתית. יש מגמה היום להסתכל על הטלוויזיה כמי שלוקחת את ההגמוניה. הרבה כוחות יצירתיים חזקים עוברים לטלוויזיה גם בגלל האפשרויות הכלכליות וגם בגלל השכלול של המדיום הזה. הבסיס לתפיסה הזו היא האפשרות שיש בטלוויזיה לייצר משהו יותר רחב יריעה, סדרה או מיני סדרה, שזה משהו יותר קרוב לרומן בעל נפח גדול ביחס לסרט. סרט הוא יותר נובלה קצרה. זה נותן לכאורה יתרון גדול לטלוויזיה. מאידך מבחינת שימוש בכלים סגנוניים הקולנוע נמצא שנות אור לפני הטלוויזיה (כמו שספרות מקדימה את הקולנוע).

פרופ' תומס פיקטי, כלכלן מודרני מוערך מאוד, טוען בספרו "הון במאה ה-21" שיצא זה לא מכבר, כי אי־השוויון ילך ויעמיק, העשירים ימשיכו להתעשר בקצב גבוה מזה של האנשים העובדים, נחזור בצעדי ענק להיות חברה מעמדית על בסיס "קפיטליזם בירושה". הפתרון מבחינתו טמון בהעלאת המס על העשירים אבל הוא מודע כי אין כמעט סיכוי שזה יקרה. להערכתך, אירועים כמו מחאת האוהלים ב-2011 וסדרה נוקבת כמו "30 ש"ח בשעה" יכולים להשפיע על דפוסים שליליים מן הסוג אותם מנבאים פיקטי ודומיו? האם ישראל הקטנה מסוגלת להפנים ולאמץ אורח חיים אקונומי שיעניק שוויון במקום להמשיך ולהתכחש לו?
במובן הזה אני מרקסיסט. "ככל שיהיה רע יותר כך זה טוב יותר". במצב בו רוב העשירונים חיים באופן נסבל – אין הסתברות לפעולה. באופן אבסורדי, ככל שאי השיוויון יגדל ועשירונים שלמים יידחקו אל עבר העוני, כך הסיכוי לשינוי גדל.

לסיום, מהן הסדרות האהובות עלייך בימים אלה בארץ ובחו"ל?
אני אוהב את "הפמליה", את "מד מן" כמובן, אהבתי את "פארגו". ועדיין הפייבוריטית שלי היא "טווין פיקס". בארץ מאוד אהבתי את המיני סדרה שעברה מתחת לרדאר, "יחפים" של אורי סיוון.

30 Nis 02

העונה השנייה של "30 ש"ח לשעה" משודרת בערוץ הראשון, ימי רביעי ב-22:00

סיכום 2013: מסביב לעולם ובחזרה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/12/2013 בקטגוריה ‏וידאו, כתבות

התחנה השנייה שלנו בסיכום השנתי: בריטניה. וישראל. ושאר העולם. הסיבה שכולן נכנסות תחת אותה מטרייה היא העובדה שבסופו של דבר כולן מהוות משקל נגד ליצירה האמריקנית, וכולן גם מזינות אותה. מצחיק להסתכל בכל הרשימות האלה ולגלות שבכל אחת מהן מצויה לפחות סדרה אחת שיש לה עיבוד אמריקני בשלבי עבודה כאלה ואחרים. בנוסף, עבורי לפחות כל התוכניות הללו לא מהוות חלק ניכר מהתפריט הטלוויזיוני שלי. מהבריטיות צפיתי בשלוש סדרות (על שתיים מהן כבר פירטתי בסיכום הסדרות החדשות), מהזרות צפיתי בפרק או שניים של "בורגן" ובפרק הבכורה של "קמים לתחייה", כאמור. את שתיהן אהבתי ועם שתיהן אני רוצה להמשיך, אבל מעבר לכך אני לא יכול לחוות דעה על איכויותיהן כמכלול.

מה שבטוח הוא ש-2013 מהווה נקודת מפנה בכל הנוגע לייבוא של תכנים בשפות שאינן אנגלית. לא רק כאן בארץ, גם בסיכומי המבקרים האמריקניים ניתן לראות נוכחויות זרות, בראשן "קמים לתחייה" ששודרה שם לאחרונה בערוץ סאנדנס ("התיקון", "קצה האגם"). באשר לסדרות הישראליות – גם באלה לא צפיתי הרבה, אבל אהבתי את מה שכן יצא לי לראות. לצערי "חסמבה דור 3" חביבתי נבצרה ממני בהיותי מנוי 'כן', אבל מלבדה צפיתי בשתי דרמות שאחת מהן הייתה מבדרת והאחרת הייתה מופלאה. ומה איתכם?

הסדרה החדשה | מסביב לעולם ובחזרה | ריאליטי, סבון ועוד | באסה | צחוקים | דראמההההה! | הפינאלות | ממתקי 2013: ג'ימי פאלון | ממתקי 2013: שאר תוכניות האירוח | ממתקי 2013: הסימפסונס | ממתקי 2013: אנימציה | ממתקי 2013: בשר ודם | הרגעים הגדולים

בכל הסקרים להלן ניתן לבחור יותר מתוצאה אחת.

 

מלבד The Fall ו"ברודצ'רץ'" היחידה שצפיתי בה, או ליתר דיוק צופה בה, היא "אחוזת דאונטון" אני עוקב אחרי העונה הרביעית שלה בימים אלה בערוץ 1, השבוע שודר הפרק השלישי. ההצלחה הפנומנלית שלה נשגבת מבינתי, לי אישית היא כבר לא מאוד עושה לי את זה, אבל אני נהנה ממנה כאשר אני צופה בה (אם ניתן לומר "נהנה" על מה שחוויתי לנוכח ההתרחשויות עם אנה בפרק השלישי). ליידי רוז מעניינת במידת מה, שקיעת האריסטוקרטיה והגינונים מרתקת אותי, ועל כן אני ממשיך איתה בעניין. היא לא מערערת את מעמדה של "ברודצ'רץ'" כסדרה הבריטית שהכי אהבתי ב-2013, וזאת גם הבחירה שלי בסקר למעלה.

Downton Abbey 4

 

הרשימה הזו היא מעין וויש ליסט מבחינתי. אני מאוד רוצה לראות את רובה, אבל העובדה שברוב המקרים אני צריך להתבסס על תרגום באנגלית – עניין אפשרי אבל לא נוח – הופכת אותן לאופציה משנית תמידית. ממש אתמול צפיתי לראשונה בפיילוט של "קמים לתחייה", שהיה מסתורי ומרתק ברמות שאני לא זוכר מאז "אבודים". ההתמקדות שלה באנושיות ובאבל העניקה נפח עצום למאורעות המוזרים, בעיירה שאיבדה אוטובוס שלם מילדיה (וגם כמה מבוגרים) רק כדי לקבל אותם בחזרה כעבור מספר שנים. האפקט שהחזרה הזו יוצרת אצל הנשארים מאחור נע בין אניגמטי למסעיר, אבל בפרק הראשון הוא תמיד מעניין. עם זאת, כפי שציינתי בסיכום הסדרות החדשות, אנשי הקהילה החביבה שלנו המליצו לי להנמיך ציפיות.

Les Revenants Sisters

 

מקרב הקומדיות אהבתי מאוד מאוד את "טקסי דרייבר" בעונתה הראשונה, ובכל זאת כשהשנייה הגיעה השנה לא היה לי חשק אליה. כפי שקורה תכופות עם סדרות ישראליות, לא ממש זכרתי מה קרה בקודמת ולא היה לי חשק לצפות שוב ולהיזכר. במקרה של "חסמבה דור 3" זה היה אחרת. מלכתחילה מדובר בסדרת כיף שאין צורך להרגיש איתה מחויבות. לצערי בהיעדר 'חם' צפיתי רק בשני הפרקים הראשונים, אבל עצם העובדה שזה עד עכשיו מפריע לי, כשהעונה כבר הסתיימה, מלמד על כך שהיא הרוויחה את קולי. גם ביתר הסדרות ברשימה לא צפיתי, כך שזוהי ההצבעה היחידה שלי כאן, אם כי יצוין שאני אוהב את היצירות הטלוויזיוניות של עדי אשכנזי ובהחלט רוצה לנסות את "בלתי הפיך".

בסדרות הדרמה זה כבר אחרת. כאן צפיתי השנה בשתי סדרות מתוך הרשימה, בשתיהן כיכבה איילת זורר, ואחת מהן הפכה מבחינתי ליצירה משמעותית וחשובה. אבל ראשית: "בני ערובה", שניסתה ורוב הזמן הצליחה לספק מתח ישראלי מהוקצע. היא רחוקה משלמות, אבל בכל זאת מקדמת את הז'אנר בישראל כמה צעדים טובים קדימה. הדיאלוגים שלה היו אמינים (בשלב מאוד מתקדם בה, אולי אפילו בפרק האחרון, ראיתי בקרדיטים שניר ברגמן הוא אחד התסריטאים. הגיוני), הסיפור מורכב ומעניין והמשחק אמין. כה לחי. היא סיימה את העונה הראשונה שלה לאחרונה כשעדיין נותר לה סיפור לספר, ואני מקווה לראות את העונה הבאה לפני 2016. אבל עם כל חיבתי ל"בני ערובה", במקרה של "שטיסל" מדובר בליגה אחרת. סדרה שבמהלך העונה הראשונה העדינה, המרובדת, הלירית, החכמה והיפה שלה הפכה לאחת הדרמות הישראליות שהכי אהבתי מעודי (לצד "בת ים ניו יורק" ו"מרחק נגיעה"). כתבתי עליה במהלכה דברים שנכונים גם בסופה, ואני לא יכול לחכות לעונה הבאה שלה, שתגיע במהרה בימינו אמן.

מרשימת הבידור/ריאליטי צפיתי רק ב"ארץ נהדרת" שהפיקה את העונה הגרועה ביותר בתולדותיה לטעמי, ו"מצב האומה" שנשכחה ממני לחלוטין. צפיתי גם בפרק הראשון של "רויאל שף" שהיה מחפיר, ובכמה וכמה קטעי מוזיקה של רד בנד עם אמני ארצנו במסגרת "המופע של רד ודביר", התוכנית היחידה כאן שאני קצת מצר על כך שאני לא צופה בה.

סתם, חומדים לצון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 17/08/2013 בקטגוריה ‏כתבות

כיף בין דורי

העונה הראשונה של "חסמבה דור 3" הגיעה לפני שלוש שנים והייתה, ובכן, מושלמת. לא במובן של יצירת מופת, אבל בהחלט באופן שבו ניגשה אל חומר המקור והפיחה בו חיים עדכניים. הרעיון המעט מוזר להביא את החבורה הארכאית אל שנות ה-2000 ולהציג אותה בפני הדור (3) אשר לא ידע את מוסינזון, הפך בידיו של דרור נובלמן לקלחת מהנה של הרפתקאות והתנגשויות: זקנים בעולם צעיר, אתוס ציוני-ערכי מול "הנוער של ימינו", ועלילות אקשן מופרכות להפליא שאנשים אמנם מתים במהלכן, אבל הן מרופדות בקומדיה מעולה אז למי איכפת. מרכיב מהותי הוא הדמויות הגרוטסקיות שהסדרה מציגה, המגולמות על ידי גלריה מרשימה של שחקנים מעולים שניכר כי הם נהנים מהלצון הזה, ובהתאם הכיף זולג מהמסך.

אל קאדר הדמויות הרחב מצטרפות רבות נוספות, מאחר שבתחילת העונה החדשה מתברר כי הייתה גם 'חסמבה דור 2' (שגם היא מבוססת על ספרי מוסינזון, כמובן), הכוללת אף היא אפיונים חיוניים כמו 'השמן', 'הרזה', 'הג'ינג'י' וכמובן 'התימני'. ההצגה שלהם ממשיכה ללחוץ חזק על יחסים בין דוריים, הפעם בדמות נערה שבטוחה שאמה מתה ובעצם היא לא ונער שאמו עוזבת אותו, ואלה רק בשני פרקי הפתיחה. אחת החברות מהדור השני היא רחל היפה (אורנה פיטוסי), בוגדת שהפנתה עורף לחבריה ולארצה ומוכרת את כישוריה לכל המרבה במחיר. במקרה הזה מדובר, איך לא, בזרח זורקין, אחיו של אויבם המיתולוגי של החסמבאים (איציק כהן, שבאמת ממש דומה לזאב רווח, אחיו בסדרה). מסתבר שכיום הוא מעין אורן זריף רק עם אגו גדול יותר, ומנסה להניח את ידיו על מגילה מאוצרות המלך הורדוס שלבסוף תוביל אותו אל אוצר עצום בהרבה.

יש משהו מאוד יאה ואף מתבקש בהישענות הזו של "חסמבה דור 3" על היסטוריה יהודית ותנ"כית כדי לגולל עוד סיפור עכשווי ואקטואלי. מדובר אמנם בסיפור שגרעין שלו ניתן למצוא כבר באחד הספרים, אבל בטלוויזיה קשה למצוא סדרות מקור שבאמת דולות מההיסטוריה העשירה העומדת לרשותן, ובפרט כדי להגיד משהו על ימינו. בעונה הקודמת זו הייתה חמדנות תאגידית, הפעם מדובר בשרלטנות של אנשי דת מסוימים. הרלוונטיות הזו מייצגת באופן אולטימטיבי את ההצלחה היצירתית של העיבוד הטלוויזיוני: נותן כבוד לכל החתונות שעליהן הוא רוקד, חוצה קהלים, ובעיקר מפגין טונות של מודעות עצמית ורוח שטות חיננית.

***
השנתיים וחצי שחלפו בין העונה הראשונה לשנייה הפכו את הצפייה בפתיחת העונה למשחק זיכרון. במהלך הצפייה נשמעו אבחנות כ"וואלה, לא זכרתי שגם אקי אבני כאן" ותהיות כ"מה נסגר בשעתו עם הזורקינים?". ברור שקצב ההפקה הישראלי אינו מתוקתק כמו בסדרות האמריקניות, אבל פרק זמן שכזה פוגע אנושות בעניין שסדרה מייצרת. במקרה של "חסמבה" הקלילה זה אולי עוד בסדר, אבל כש"תמרות עשן" חזרה אחרי יותר משנתיים וחצי, מישהו בכלל זכר מה הלך שם?

———–

פורסם בפנאי פלוס של השבוע (הקרדיט נשמט, אבל ניחא).

תנור ספירלות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 31/07/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

צילום: רונן אקרמן

כבר בפרק הראשון של "שטיסל" היה רגע פשוט נפלא. עקיבא (מיכאל אלוני) הקים גמ"ח של תנורי חימום, ואלישבע (איילת זורר) באה אליו במהלך גשם סוער כדי לבקש אחד. היא עמדה על סף הדלת, כפי שהצניעות דורשת, ולפני שהוא נותן לה תנור ספירלה החליט עקיבא לבדוק שהוא אכן פועל, לגנוב בכך עוד כמה דקות במחיצתה. הוא חיבר את התנור ובינתיים הם הסתכלו זה בזו במבוכה, ביניהם ניצב התנור, והספירלות המתחממות שלו סיפרו את כל הסיפור.

לאורך הפרקים הבאים היו עוד כמה רגעים ממוגגים כעין זה. כמו למשל מִצְוַת החינוך שעקיבא ביקש לבצע ולהכות את תלמידו השובב, אבל לבסוף לבו לא מלאו והוא נתן לו חטיף בננה במקום. או שני בעליה המנוחים של אלישבע שמתקיימים בדימיונה במטבח (כמו אצל מגי ב"חשיפה לצפון"), ומשתתקים לחלוטין כשהילד ישראל נכנס לחדר; אמנם פרי דימיון אבל עדיין מתגעגעים לילד שלהם.

מתחילתה "שטיסל" הייתה סדרה נורא מתוקה, אבל הרגעים הקטנים האלה רמזו שוב ושוב שיש בה משהו יותר מזה. אני חושב שהפרק האחרון, החמישי, היה הראשון לממש את ההבטחה הזו במלואה (ספוילר לפרק). המשך…

תגיות:

אחים לצרה

פורסם ע"י ‏יערה‏
בתאריך 14/08/2012 בקטגוריה ‏כתבות
http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/430c9256.jpg

גלית גוטמן, דגם 5467ג'

לא הייתי רואה את "אחים לכל החיים" אם לא היו משתתפים בפרק היום זוג אחים שאני מכירה, ובגלל שהפרק עסק באחים בכורים ואני בכורה, נשארתי לראות עד הסוף, חשבתי שאולי אקבל כמה תובנות. אז לא ממש, חוץ מזה שכל משפחה שונה וקשה מאוד להכליל תובנות על אחים בכורים, או אחים בכלל, או על משפחות, או סתם על יחסים בין שני אנשים. היו שם שלושה זוגות אחים שהתמקדו בהם, ו(נראה לי) פסיכולוג שגם דיבר על אחים בכורים.

החצי הראשון של התוכנית היה די בנאלי ולא חידש כלום בנושא.
"הייתי ילדה יחידה, חדר משלי וצעצועים משלי, ופתאום הגיעה אחות ואני צריכה להתחלק בכל הדברים האלה!".
"וזה היה קשה?"
"כן."

המשך…

יום של אושרי

פורסם ע"י ‏Tomer Soiker‏
בתאריך 10/06/2012 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

http://www.ifeel.co.il/images/u/images/oshri.jpgספוילר "הישרדות VIP"

עד שיש מהלך אסטרטגי אמיתי ממקום נכון ("החלשים" מתעלים על "החזק" ומבצעים פעולת מנע שתשמיד אותם בהמשך; מי האמין שלאיתי שגב יש את זה?), מגיעה העריכה המטומטמת ומורחת את כל ההכנה לבגידה הגדולה על פני פרומואים והקדמות בדמות "הערב" ו"בהמשך"* עד שכשמגיע רגע האמת, היחיד שמופתע הוא אושרי ומבחינתי הוא מחוץ למשחק כבר מהפרק הקודם.

הקדימון לפרק הבא רק חושף עוד מאופיים האמיתי של תורג'י ושות', שלא אכפת להם לשרוף את מי שאינו עומד עין בעין איתם, כל עוד זה לא החבר אושרי שיועד להצטרף לברית שלהם ברגע האיחוד (דרך אגב, נותרו רק תשעה שורדים ועדיין אין מיזוג שבטים?). המשך…

© עידו ישעיהו