Posts Tagged ‘טרנספרנט’

מה שאתם מביטים בו הוא העבר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/12/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Transparent -Season 2-GALLERYכבר בעונה הראשונה שלה "טרנספרנט" היתה סדרה שהעבר נוכח בה באופן תמידי, צל עיקש המלווה כל התרחשות, כל ממד פסיכולוגי. הבת-מצווה האבודה של אלי, אובדן הבתולים של ג'וש בן ה-13 על ידי הבייביסיטר, פרק שלם של פלאשבק לשנות התשעים שבו מורט/מורה (ג'פרי טמבור) יצא לסופ"ש של קרוס-דרסרים / טרנסג'נדרים; ואולי הכי משקף – הפתיח היפהפה של הסדרה הוא צילומי וידאו משפחתיים משנות התשעים, שבעונה החדשה שזורים בו פוטג'ים נוספים עתיקים עוד יותר, בשחור לבן.

נראה שהממד הזה אפילו גדול יותר בעונה השנייה והחדשה, שעולה היום (א') לשירותי ה-VOD של HOT וסלקוםTV. "כשאנחנו מביטים בשמים", אומר המרצה של אלי (גבי הופמן) בפתח הפרק השני לעונה, "אנחנו לא רואים את היקום כפי שהוא היום, אלא כפי שהיה לפני מאות, אלפי, מיליוני שנים. העבר העצום של כל כוכב שולח פוטונים שעפים מבעד לחלל, כל אחד הוא רמז באשר למקורות שלנו. מה שאתם מביטים בו הוא העבר".

העבר הזה שוב ושוב נדחף פנימה. זה מתבטא בהשלכות של כל בחירה של כל אחת מהדמויות. בנוכחותו המתמדת של קולטון, בנו של ג'וש (ג'יי דופלאס) שנולד לו לפני 18 שנה בלי שידע מריטה, השמרטפית ששמרה עליו. העובדה שהנער גדל עם אמו בקנזס, הרחק מחייהם הטרנדיים של הפפרמנים בסילבר לייק, לוס אנג'לס, הופכת אותו לעד מכמיר לב בתמימותו ובטוב לבו, שמבעד לעיניו אנחנו קולטים את גודל האסונות הרגשיים של האחרים. קולטון הוא חוליה נוספת בדינמיקה המשפחתית הדפוקה של משפחת פפרמן, ונוסף לו גם הדור שמעל הפפרמנים המוכרים לנו – רוז, אמה הקשישה של מורה, שלא יודעת שבנה הוא טרנסג'נדר.

השרשרת לא מתחילה ונגמרת כאן, ממש לא. בפרק הראשון לעונה האחיין של מורה, בן אחותו המתנכרת, רוקד בחתונה ופתאום אנחנו קופצים לקברט עליז ונהנתני בברלין של 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון. אימג'ים דומים צפים בפרק שאחרי כן, כאשר אלי צוללת לבריכה ושוב צפים פלאשבקים של בני משפחה מאז, בריות בעלות מיניות מטושטשת חוגגות בגרמניה הנאצית, אדישות או לא ערות לאלימות שהולכת לגדוע הכל – לא זאת בלבד שהן קוויריות אלא גם יהודיות, היבט שזוכה לתשומת לב גדולה יותר בעונה החדשה.

Transparent s02 (2)בהמשך אנחנו מקבלים פלשבקים מובהקים יותר מהתקופה הזו, משהו בדנ"א, הזיכרון הגנטי של משפחת פפרמן שנוכח שם בדמם ומתחת לתודעתם, מתווה את דרכם בין אם ירצו ובין אם לא. העבר הזה חובר אל ההיסטוריה הפרטית של כל אחת מהדמויות ומגיח מדי פעם בלי התראה – בסצנה החותמת את הפרק הראשון פתאום יושבת במרפסת מאחורי אלי דמות מוזרה שרק הפרקים הבאים חושפים מי היא, בהמשך מופיע במטבח דירתה של שרה אחראי המסדרון שנהג להעניש אותה בתיכון, וכן הלאה. הרגעים הללו מחדירים ממד סוריאליסטי, רוחות רפאים שרודפות את הדמויות, העבר העצום ששולח פוטונים מבעד לחלל.

בניגוד לעונה הקודמת של "טרנספרנט", שבה סיפורי הילדים שרה, ג'וש ואלי היו רוב הזמן הסחת דעת טורדנית מהסיפור הבאמת-מעניין של מורה, הפעם הם מספיק חזקים כדי להוות משקל נגד ראוי ואף יותר מזה. העונה מבססת ביתר שאת את חוסר היכולת של הדמויות שלה לפרוץ ממי שהן, את העובדה שהן לכודות בעצמן, במי שהן; אמירה אירונית וחדה עבור סדרה על משפחה שהפטרון בה יצא מהארון כטרנסג'נדר.

האלמנט הזה מתבטא ביופי רב ומרגש במיוחד בפרק הראשון, החתונה של שרה ותמי (מלורה הרדין עדיין מרשימה במיוחד), שבמהלכה שרה מבינה שאולי איפשרה למשבר אמצע החיים שלה לסחוף אותה אל מקום שלא תכננה להגיע אליו. הניסיון של ג'וש להקים משפחה עם רקל (קת'רין האן הנהדרת) ועם קולטון, ואובדן הדרך המוחלט של שרה, מהווים שניהם את שני הצדדים של אותו מטבע – חתירה להיאחז בעוגן כלשהו. להיאבק בעצמם, בבני זוגם, במשפחתם, במורשת שלהם, בטראומות של אבות אבותיהם, בזהות שלהם.

"טרנספרנט" מתארת את התהליכים האלה במכחול עדין וחומל, מריר אך מלא הומור, מעוטר בפריטת פסנתר יפהפיה ומערסלת (של דסטין או'הלורן), כתוב ומשוחק באופן אמין ומדויק. העונה השנייה שלה מאששת את מקומה כיצירה שבאה לפרק לגורמים מרכיבים בסיסיים כמו אישיות, מיניות, יהדות, התבגרות ומשפחה, ולבנות אותם מחדש באופן עקום, מסקרן, ותכופות נוגע ללב.

פורסם לראשונה בוואלה

תגיות:

אנחנו קיימים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/10/2014 בקטגוריה ‏כתבות

Transparent

פורסם לראשונה בוואלה

באחד הפרקים היותר מטופשים בעונה הרביעית והסופר-מאכזבת של "משפחה בהפרעה" הופך ג'ורג' בלות לחלש פיזית ורגיש במיוחד בלי סיבה נראית לעין. עד מהרה מתבררת הסיבה: הוא הופך לאישה, בערך – רמת הטסטוסטרון שלו צנחה והאסטרוגן עלה, מה שגורם לו להתנהג באופן נשי מהרגיל. חרף אווילותו הסיפור הזה הצחיק בזכות משחקו הנפלא של ג'פרי טמבור, אבל גם הוא לא הצליח לעמעם את הסקסיזם ולרכך את היד הגסה שכמו נשלפה מקומדיות מטופשות של לפני חמישים שנה.

את אותו כישרון עצום מביא טמבור כעת לאווירה רגישה בהרבה, במה שעל פניו נראה כמו תיקון לקו העלילה ההוא – "טרנספרנט", הסדרה החדשה והמהוללת של ג'יל סולוויי ("עמוק באדמה", "אהבה אחרי הצהריים") באמזון, בה הוא מגלם גבר בן 68 שמחליט לצאת מהארון כטרנסג'נדר. אם יש משהו שטמבור יודע – מלבד להפליא במשחק – זה לבחור פרויקטים. בשנות התשעים הוא הוריד את מפלס המודעות והעלה את מפלס הלב כסיידקיק היהודי האנק קינגסלי ב"המופע של לארי סנדרס". בעשור הקודם הוא היה כמובן אבי משפחת בלות' היהודיה המופרעת והנרקיסיסטית, כעת ב"טרנספרנט" הוא אביה של משפחה יהודיה נוספת ולא פחות מופרעת ונרקיסיסטית – פפרמן (Pfefferman), אלא שהמקרה שלה משורטט באופן הרבה יותר מעודן.

מורט פפרמן, פרופסור בגמלאות ששמר בסוד את זהותו המינית כטרנסג'נדר עוד מימי ילדותו, מחליט סוף כל סוף לחיות בגלוי כאישה – מורה. כאשר הוא מציג לשלושת ילדיו הבוגרים את מורה, הסודות של כולם יוצאים לאור בזה אחר זה. האחות הגדולה שרה (אמי לנדקר) מתמודדת עם נישואים כושלים שעומדים למבחן עם הופעתה מחדש של בת-זוגה לשעבר (מלורה הרדין, ג'ן מ"המשרד" מרשימה בתפקיד שונה בתכלית); ג'וש (ג'יי דופלס) מתעמת עם ההשלכות של המערכות הזוגיות הרבות שחווה; ובת הזקונים אלי (גבי הופמן) מתקשה למצוא את עצמה בעוד היא חיה על דמי האבטלה של המשפחה.

גבי הופמן ולינה דנהאם הן חברות ילדות מאותן מתחמי בוהמה ניו יורקיים, שתיהן בנות של אמנים ואת התפקיד של אחותו הלא-יציבה של אדם ב"בנות" כתבה דנהאם במיוחד עבורה. ביום חמישי האחרון, בדיוק כאשר עלתה "טרנספרנט" במלואה לשירות ה-VOD של HOT, התארחה המפיקה האחראית של "בנות" ג'ני קונר בפסטיבל הטלוויזיה השנתי בניו יורק, והתראיינה מול הקהל למבקרת הטלוויזיה ווילה פסקין. כאשר נשאלה בנוגע לחביבות הלוקה בחסר של הדמויות ב"בנות", ביטלה קונר את הביקורת הזו. "בחיים האמיתיים אני מחבבת כל כך הרבה אנשים שהם כנראה בלתי-חביבים", אמרה. "כל הרעיון של חביבות די מטופש".

Transparent 2

דמויות לא נעימות מאכלסות בהמוניהן גם את "טרנספרנט", שכמו "בנות" מתנהלת גם היא באיזו סצנה עירונית מאגניבה ומעיקה, אלא שבמקרה שלה במקום ברוקלין בניו יורק מדובר בסילבר לייק בלוס אנג'לס. עולם עתיר טופו, מי מלפפונים ומנטה, בקבוקי מים מועשרים, יוגה, מלבושי היפים, חוסר יציבות, סמים מכל סוג והרפתקאות מיניות מכל וכל גם בגילאי שלושים ומשהו. התפאורה הזו ללא ספק תורמת לריקנות של הדמויות – חייהם של כל הילדים למשפחת פפרמן נראים דכאוניים ומדכאים.

"איך גידלתי שלושה ילדים כל כך אנוכיים?", תוהה מורה בפרק הראשון וקולעת בדיוק לבעיה של "טרנספרנט". בניגוד לג'ני קונר, אחדים מאיתנו הצופים מתקשים לטפח איכפתיות כלפי דמויות מעצבנות, ואסופת פפרמן מורכבת כמעט לחלוטין מכאלה. אולי זה מכוון. אולי ההתבוססות של שרה, ג'וש ואלי בבעיות העולם הראשון שלהם נועדה להאיר דווקא את דמותה של מורה – הקיצונית, המשונה, הגבר ש"הופך" לאישה – באור המציאותי והאנושי ביותר. המסע שלה הוא ללא ספק הפן המעניין והנוגע ללב ביותר בסדרה, היא כתובה ומגולמת ברגישות מצודדת שבסופו של דבר מצליחה לגבור על ההבל של ילדיה, אפילו שמשום מה היא מקבלת זמן מסך שווה לשלהם.

"טרנספרנט" נשענת ומסתמכת על הסיפור של מורה. היא מאפיינת יפה את הפורקן והאושר של חשיפת פניה האמיתיים, ובמקביל את חוסר היכולת להיפטר ממשא הבושה הכבד על כתפיו של מורט. הרגעים החזקים ביותר ב"טרנספרנט" הם אלה שבהם מורה מקבלת את סטירות הלחי במפגשים שלה עם העולם. נכנסת עם בנותיה לשירותי נשים ציבוריים, נתקלת במסעדה במכר ותיק שלא הכיר אותה כך ולא מצליח לעצור את צחוקו. חמור פי כמה – כאשר ילדיה שלה מאכזבים אותה.

אבל הסדרה יוצאת נשכרת מהאפשרות לצפות בה באופן מרתוני. מעשיהם המנדנדים של הילדים, שתופסים זמן מסך ניכר, מגובים בפסקול פסנתר מינורי אבל לא מדכא. כמעט כמו שיר ערש, שבערמומיות מה צובע את קורותיהם – גסים ככל שיהיו – בצבעים ענוגים. גם אם מוטב היה להקדיש להם פחות זמן מסך ולהתמקד יותר במורה, העדינות האוהבת והנוגעת ללב ב"טרנספרנט" מצליחה ליצור חיבור כלשהו אל הילדים ככל שמתקדמת העונה. שרה היא אישה שעשתה בחירות שגויות בחייה, ג'וש הוא גבר בודד שמפחד להישאר לבד, אלי היא אישה שפשוט לא מוצאת את מקומה בעולם.

האם כל זה שווה את הצפייה בעונה? לא בטוח. כמו שקורה פעמים רבות בסדרות מהסוג הזה, הפרקים האחרונים מתגמלים על הקושי של הראשונים, הם מרגשים הרבה יותר – אבל גם אז בזכות טמבור ודמותו ופחות בזכות הילדים. אם אנחנו צופים במשהו כדי להתחבר לחוויה מסוימת, הקליפ של ארקייד פייר ל-"We Exist" עשה עבודה לא פחות מרגשת בהרבה פחות זמן.

תגיות:
© עידו ישעיהו