Posts Tagged ‘חניבעל’

חניבעל 3.13: זעם הכבשים

פורסם ע"י ‏רותם סופר‏
בתאריך 30/08/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"חניבעל" עונה 3 פרק 13, פרק אחרון בסדרה
חלק ראשון ללא ספוילרים, חלק שני כולל ספוילרים

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb

חלק ראשון – חניבעל, דרקון אדום ומה שביניהם

יום שלם אני חושב כיצד לכתוב על הפרק האחרון של הסדרה האהובה עליי, שאני אפילו לא נהנה לצפות בה. יום שלם אני גם לא מצליח לחשוב במדויק איך לעשות את זה: האם לדבר על הסדרה כולה, כי הרי זהו הפרק האחרון של הסדרה. כרגע, לתמיד. או להתעלם מהביטול, להאמין שיקרה נס והסדרה תחודש ולכתוב רק על הפינאלה וזהו. האם לכתוב עם ספוילרים או בלי, האם להגיד או מה חשבתי או להתעמק דווקא באיך הרגשתי. לא פשוט, אפילו קצת קשה לכתוב על סדרה שנגמרת כך, בפתאומיות, ומצליחה לסגור את הסיפור בצורה יוצאת מהכלל ועדיין להשאיר קווי עלילה פתוחים. זה מעצבן הקטע הזה, מעצבן שלסדרה מופתית כזו יש רק 3 עונות ו-39 פרקים ולחארטות כמו "היפים והאמיצים" יש כבר 7133 פרקים (באמת, תבדקו את זה). אז איך כותבים, מה בכל זאת עושים, אולי כדאי פשוט להציף את הכל.

חניבעל לקטר הוא דמות שחבר ואני מעריצים עוד מימי התיכון, כיתה י', עת היינו גיקים וחמודים ומתוקים, חולי סרטים. יום אחד החבר בא אמר לי "מה אתה גזור? איך לא ראית 'שתיקת הכבשים'?", לא בדיוק במילים האלו, אבל בערך. אכן, הרגשתי גזור ויום לאחר מכן אני וחניבעל לקטר כבר היינו בסטיז (אמא, אם את קוראת, בסטיז זה אומר חברים-הכי-טובים). עד היום מופלאה בעיניי העובדה שאנתוני הופקינס, שמופיע בסרט כחניבעל למשך זמן קצר כל-כך – של 16 דקות בלבד – זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זה מדהים. לא עברו יותר משבוע-שבועיים וגם את "דרקון אדום" ו"חניבעל", סרטי ההמשך, כבר השלמתי. "דרקון אדום" בכיכובם של אנתוני הופקינס, אדוארד נורטון ורייף פיינס, הוא סרט שמאוד אהבתי. אכן הוא לא היה ברמה של "שתיקת הכבשים", אבל הסיפור שהציג והכריזמטיות המחשמלת של נורטון כוויל גראהם, בשילוב אלמנטים מוצלחים אחרים, פשוט גרמו לי להתאהב.

חלפו מאז כמה וכמה השנים, סיימנו תיכון, התגייסנו, השתחררנו, התחלנו לעבוד (עדיין לא טסנו) ומתישהו בטווח הזמנים האלו החבר בא אליי ביציאה נוספת "שמעת? יוצאת סדרת טלוויזיה ל'חניבעל'!", "וואלה, באמת?? לא, לא שמעתי", עניתי. "מה אתה גזור? זה יהיה ב-NBC ומאדס מיקלסן ישחק את חניבעל!", בשלב הזה התעניינתי ונחרדתי גם יחד. מחד, NBC היא לא כזו רשת שידור פופולרית. הנה, עובדה – בסוף הם ביטלו את הסדרה. מאידך, אלוהים אדירים, מאדס מיקלסן, אחרי "ניצוד" (סרט נהדר מ-2012, שמאז יציאתו אני והחבוב כבר בסטיז, אמא את כבר יודעת מה זה אומר) ההתלהבות שלי לא יכלה להיות גבוהה יותר: "זה בטח יהיה חרא", עניתי. שוב, יצאתי גזור. "לא אחי, זה יהיה ענק!", ענה החבר. וצדק.

ואכן סדרה ענקית זו הייתה. כמה פוסטים כתבתי עליה, כמה הצקתי לאנשים איתה. ומזל שכך, כי לפחות 10 מכרים, חברים וקרובי משפחה התחילו לצפות בהמלצתי. כמה דיברנו עליה בפייס, כמה דנו בה בצבא. בלי הפסקה. לא יעזור כלום, למרות כל הגור, האלימות, הקור, היחסים הקרים שיש בינה לבין צופיה, הסדרה הזאת ממגנטת. מקפיאת דם ממש. אם זה מסיבות טכניות או פילוסופיות ונפשיות – הסדרה הזאת לא רק השאירה אותי במתח גבוה משבוע לשבוע, היא גם לימדה אותי המון. העשירה את הידע הפילוסופי, האמנותי, האינטלקטואלי שלי. מיקלסן הצליח ליצור חניבעל כל-כך נפלא וממכר, שמצליח לבלוע את הצופים בתוכו. להעביר מסרים מורכבים במשפט אחד בודד. איזה קסום, אולי מכושף, המשחק שלו. העובדה שהוא נבחר לגלם עכשיו נבל בסרט עתידי של מארוול, "דוקטור סטריינג'", לא מפליאה אותי. הוא הנבל האולטימטיבי.

נכון, ההשוואה לחניבעל של אנתוני הופקינס בלתי-נמנעת, אבל אני חושב שזו טעות לעשות כזו. קודם כל, מפני שהאחד נמצא בסדרת טלוויזיה והשני בסרט. שנית, כי מדובר בסוגים שונים כל-כך של הד"ר. בעוד הראשון, של הופקינס, למרות הכריזמטיות שלו מצטייר בעיניי כהרבה פחות אנושי וכמפלצתי באופן כמעט מוחלט, החניבעל של מיקלסן מציג איזשהו רוך, גם אם בצורת הדיבור הקרירה, גם אם בהתנהגות, זה חניבעל שמיועד ומצליח להקסים יותר. כנראה הסיבה לכך, היא יו דנסי, ששיחק את וויל גראהם בצורה הכי טובה שרק אפשר. החיבור בין השניים גרם לריכוך משמעותי בדמותו של לקטר. מערכת היחסים של חניבעל עם וויל, היא מהמעניינות שנראו בטלוויזיה, יחסי אהבה-שנאה, של שני אנשים, שני חברים, שמשלימים אחד את השני. נפשות תאומות. יחסים שמגיעים לשיא כל פעם מחדש.

כך, אחרי 3 עונות ו-39 פרקים, היחסים האלו מגיעים לשיא אחד אחרון. שיא השיאים אפשר לומר. והשיא הזה סוגר מסע מצמרר, נוטף דם ומענג הן מבחינת העשייה המותחת והבנויה היטב והן מבחינה מנטלית. לפני החלק השני, המכיל גם ספוילר על הפרק האחרון, ראויה לציון עבודתו של ריצ'ארד ארמיטג' (ת'ורין מ"ההוביט"), שלאורך כל חציה השני של העונה שעשעה אותי העובדה שהוא מגלם את "הדרקון האדום". למרות האירוניה, הוא גילם את הדמות בצורה קריפית במיוחד, חולנית ותמיד משוחקת היטב. מגיע לו שאפו ענק. זהו, הייתה עונה מטורפת. הייתה סדרה מטורפת. אני מאוד אתגעגע. תודה "חניבעל", עד לסעודה הבאה.

מעכשיו – ספוילרים. לא לקרוא אם לא ראיתם את הפרק האחרון.

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb 02

חלק שני – "זה כל מה שתמיד רציתי בשבילך"

השיא שהוזכר קודם מגיע בצורה של פרק סיום שמצליח לסגור כמעט, את כל הקצוות המעניינים האפשריים. חוץ מסיפורם של ג'ק, צ'ילטון וד"ר בלום – שלא זוכים לסיום משלהם. ואם אתם עדיין קוראים ולא ראיתם את הפרק אני באמת לא מבין למה, אבל הנה הגעתי לשיא: הנפילה. במן מחווה קודרת נורא לשרלוק הולמס (בסיפורו "הבעיה הסופית", המציג את נפילת רייכנבאך), בחר יוצר הסדרה, בריאן פולר, לסיים אותה בנפילה של וויל וחניבעל אל סופם. לאחר שחניבעל הצליח סוף סוף להוציא מוויל את המפלצת, את החיה שבו (הוא עשה זאת גם בעונה השנייה, אך בצורה פחות קיצונית) וגרם לו לשסות יחד איתו את פרנסיס דולרהייד, הדרקון האדום והנורא – שניהם מתחבקים, נאחזים אחד בשני ונופלים מהצוק אל עבר הגלים.

קטע מאוד מיוחד הוא הקטע הזה והוא נמצא ממש על הגבול הדק בין הברקה ל"מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". איכשהו, בזכות ההתכתבות המרוחקת שיש לסדרה הזו עם העולם העכשווי שנעשה יותר פתוח ומקבל, הקטע הזה כן עובד. הסצנה לקחה את היחסים בין חניבעל לוויל שלב נוסף קדימה והפכה אותם רומנטיים יותר מאי-פעם. תמיד היה קיים אלמנט של אהבה שלא יכולה להתממש בין וויל לד"ר, וכאן, באקט הזה, באקט הסופי בו הורגים השניים את האויב המשותף, את הרוע הטהור (כן, אפילו יותר מחניבעל), הם עושים למעשה את הפעולה הרומנטית ביותר שניתן לעשות. כך, משחרר את עצמו וויל מהכבלים שחוסמים ולא מאפשרים לרוע שלו לצאת ובעצם משלים את השינוי שלו – הוא הופך לנבל. הוא נהנה מההרג. חניבעל אומר לו שזה "כל מה שתמיד רציתי בשבילך, בשביל שנינו" והשניים מתחבקים. האב, מורה הדרך, מחבק את המפלצת שיצר והיא עונה לו "זה יפהפה". המשימה הושלמה, הדרקון האדום הובס, הקתרזיס מגיע בצורתו האפלה מכל – רוע שם קץ לרוע. מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, בגרסה המרושעת.

מיד לאחר מכן, מפיל וויל את עצמו ואת המורה הרוחני שלו, אל מה שנראה כמו מותם. ובכך, עושה אקט אחרון של גאולה עצמית. הוא מבין למה הוא הפך, מבין שהתקיימות במסגרת של חיים רגילים היא בלתי אפשרית מבחינתו וממפלצת שנהנית מקטל – הוא חוזר, לשבריר שנייה, לצורתו המקורית ושם סוף לרוע שלו ושל המנטור שלו, אותו הוא אוהב יותר מכל. כן, אפילו יותר מהמשפחה שהשאיר מאחור. כך סגירת המעגל של וויל הופכת למושלמת וסוגרת את אופיה של הדמות בצורה הטובה ביותר שאפשר. צורה שמוכיחה כי למרות האפלה, למרות הרוע, למרות הרצון התמידי בקרבו של וויל לשחרר את השטן שנמצא בתוכו – הוא קודם כל אדון לעצמו וככזה, הוא בוחר להישאר טוב, גם אחרי שהפך לנבל. גם אם עליו לשים קץ לחייו כדי להיות כזה. "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אמר הארווי דנט בסרט "האביר האפל", והגשים את שאמר כשהפך מהאביר הלבן של עירו לאויבה המר. וויל, לעומתו, בחר למות כגיבור.

חניבעל 3.12: מספר החיה הוא 666

פורסם ע"י ‏מיכאל גינזבורג‏
בתאריך 23/08/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "חניבעל" עונה 3 פרק 12

Hannibal - 03x12 - The Number of the Beast Is 666

"חניבעל לא יכול לאכול אותי"

זו חתיכת פריבילגיה להיות במקום שבו אפשר לומר על עצמך בביטחון כי אתה נמצא הרחק הרחק מהישג תאוותו וחכו של חניבעל לקטר. בדיליה, שנחלצה מהגורל האיום, מרגישה בנוח לחלוק את תובנותיה על וויל, לתהות מולו האם מערכת היחסים המזוכיסטית שלו עם חניבעל למעשה השילה מעליו את יכולת השליטה. הרי כרגע, לאחר חזרתו של וויל כיועץ אקטיבי בתיק החקירה של רוצח פיית השיניים, היכולת שלו להתבונן בנפשו של חניבעל הפכה מוגבלת. זכוכית התא של חניבעל מפרידה ביניהם. האמנם התקשורת המחודשת בין השניים מונעת את המושכות מידיו של וויל לטובת טכניקות המניפולציה המתוחכמות של חניבעל? הבנאליות של הרוע מצדו של חניבעל כבר הזיקה למשפחתו של וויל, כשזו נמלטה ברגע האחרון מלהפוך ללא יותר מאשר כתמי דם מאסיביים באדיבות פרנסיס דולרהייד, המתעב את הכינוי שהוצמד לו. חניבעל הצהיר העונה כי רק אכילתו של וויל תהווה קלוז'ר ביניהם. יש בזה מן נימה הומו-אירוטית אך בפועל זו הייתה רק פנטזיה שנועדה להסתיר את כוונתו האמיתית של חניבעל – לשמור על שגעון הגדלות שלו במחיר השפיות של סובביו. בייחוד כשזה נוגע אל שפיותו המעורערת של וויל.

"אני הדרקון האדום הגדול"

פרנסיס דולרהייד (ריצ'רד ארמיטאג' בהופעה מטמורפוזית מסחררת) כבר הספיק להפוך לאחת הדמויות היותר מרתקות בתולדות הסדרה. הקול העמוק והמפחיד שלו בטח הספיק להדיר שינה אצל חלק מהצופים. הפרופיל שלו כרוצח סדרתי עם מיומנות לזהות משפחות מושלמות למראה ולהטיח בהן את משקעי העבר שלו, כלומר לטבוח בהן ללא רחמים, היות והוא סבל מחיים בצל משפחה לא מתפקדת, הופך את קיומו כיצור לא אנושי לדימוי מעורר חלחלה בפני עצמו. הכמיהה שלו להפוך לדרקון אדום עצום מימדים, מיתוס שטני קלאסי, סוחט ממנו תעצומות נפש קשות מנשוא, מה שמוביל אותו בעקביות להבלחות מפלצתיות של תת מודע אפל, הרס עצמי שמותיר ממנו סימנים מטושטשים של אנושיות. ומזה וויל חושש. כשהוא מתייעץ עם אלנה וג'ק כיצד להערים על הפייה הדרקונית, לפתע אלנה מבזיקה לו כגווייה עם שברי מראה על עיניה, בדיוק כמו הקרבנות של דולרהייד. התודעה של וויל אינה מניחה לו, תמיד יבעבע בה חלק מדוכא, יצר אלים שאותו וויל השכיל ליישם ולהמיר ליכולת פענוח מבריקה של מקרי רצח. והיכולת הזו עלולה לצמצמם את הפער בין אישיותו המוסרית ובין דפוס פסיכו-פתולוגי מתמשך ומאולץ.

ואי אפשר בלי כמה מילים על ד"ר צ'ילטון. הזחיחות המאנפפת שלו מרצדת כאתנחתא קומית ולכן זו אירוניה מרושעת לראות את דמותו כטראגית לכל דבר. עצם הישרדותו את שלל העינויים שעבר במהלך הסדרה מעיד כי גם אחרון הציניקנים זכאי להיגאל. בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט (?) עשוי לשפוך אור נוסף על האינטראקציה המעוותת השוררת בין חניבעל-וויל-הדרקון האדום.

תגיות:

למה אתם חייבים לראות "חניבעל"

פורסם ע"י ‏רותם סופר‏
בתאריך 06/07/2015 בקטגוריה ‏כתבות

"חניבעל" היא, נכון לעכשיו, הסדרה האהובה עליי ואני אפילו לא נהנה לצפות בה.

באמת. אין כאן טריק. לא יגיע טוויסט שאומר שאני "ממש נהנה לצפות בה" או שורה מתחכמת שאומרת שזה מעבר לכך. במובן הפשוט ביותר, הסדרה הזאת באמת לא מהנה לצפייה. היא גיהינום עליי אדמות. יצירה שלא מרחמת לא על הדמויות בה ולא על הצופים בה. העולם שהיא מציגה הוא עולם קודר, שחור, רע, חסר פשרות, אפילו יותר מזה של "משחקי הכס". ואולי לנסות ולהשוות בין השתיים זה מוטעה. הדמויות תמיד מתקדמות ומשתנות, מעצבות לעצמן זהות חדשה לאור ההתפתחויות, לומדות את מקומן מחדש, אבל אף פעם הן לא מגיעות למצב של שלמות נפשית. כאילו הן נמצאות במשבר קיומי תמידי – תמיד תוהות על טבעו של העולם המכיל אותן: עד כמה הוא טוב? עד כמה הוא רע? ואיפה המקום שלהן בכל הסיפור. ובנקודה זו אחזור להתחלה, אני לא נהנה לצפות ב"חניבעל". הרי איך אפשר ליהנות מסדרה שגם כשהיא משלבת הומור, אתה מודע לכך שזה הומור נורא ציני ומרושע, כזה שמצחיק רק כי אתה רגיל לגיהינום בו אתה צופה. ועדיין, זו הסדרה האהובה עליי. אחרי "שובר שורות", אני חושב שזו הסדרה שהכי אהבתי אי-פעם. אפשר לומר שאני מזוכיסט. כן, זו המילה המתאימה. אני אוהב את הסבל שהסדרה הזו מציגה, את המאבק התמידי ברשע שנמצא סביבך ובתוכך. בכל פרק היא תופסת אותי חזק חזק, לופתת בכל הכח עד שאין לי אוויר לנשום יותר. גם בפרקיה הטובים פחות.

ניתן לזקוף זאת לזכות חמש נקודות ראויות לציון: הראשונה, כאמור, בניית עולם שחור. לא אפל, שחור. לגמרי, במלוא מובן המילה, שתקווה היא אלמנט מאוד חלש בו. עולם חסר רחמים עם אמיתויות מאוד ברורות. השנייה, זו כנראה החשובה ביותר עבורי, אסתטיקה – איך שהעולם הזה מצולם ומבוים. הכל מדויק, כשעון שוויצרי, מוקפד ודידקטי כגרמני בעבודתו. אין זווית אחת מיותרת, קטע אחד שהופיע ולא היה בו צורך. הכל מחובר ורקום כאילו נעשה ביד אמן. היופי החזותי הוא הצד החזק ביותר של הסדרה הזו. הנקודה השלישית היא המשחק המשובח מדי של כל הקאסט. אם יש אי-דיוקים הם עלולים להגיע משחקני משנה ולרוב קשה להבחין בהם, אז הרמה הגבוהה נשמרת באופן תמידי. הנקודה הרביעית היא הפסקול הנע בין אופרות מפעימות אוזניים לבין מנגינות כבדות וצורמות, מפחידות לעתים. פסקול שהולך יד ביד עם האסתטיקה החזותית ותמיד מגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. הנקודה החמישית והאחרונה היא החָכמה, הפילוסופיה העומדת מאחורי הסדרה. פילוסופיה קיומית ברובה המנסה לעמוד על הבנת היחיד; בחינת חלקו ואופיו המיוחד של הפרט בחברה בה הוא נמצא.

בין שלל צבעי הקשת החבויים עמוק בתוך הגוון השחור ש"חניבעל" מציגה, בסופו של דבר, לקהל צופיה; ומעבר להיותה סדרת מתח שלא משאירה אוויר לנשימה, זו קודם כל סדרה על דמויות, על האופי המיוחד של כל אחת מהנפשות הסובלות בה. כל דמות נבחנת לא מבחינה ערכית ולאו דווקא לכף זכות או חובה, אלא קודם כל ומעל לכל – ככזו הפועלת בנסיבות קשות המובילות אותה למצבים מעניינים כאלה או אחרים. מכאן נוצרת ההזדהות עמה, לא מהיכולת לקחת מצב ולהשליך אותו על חיי היום-יום, שהרי "חניבעל" מציגה עולם רע מדי ודמיוני במונחים של צופיה, כי אם מההבנה שעולם כזה אמנם לא יכול להתקיים, אך ניתן ללמוד ממנו הרבה על אופיו ומהותו של האדם.

מה ניתן ללמוד מכך על האופי של הצופים בסדרה, קשה מאוד לדעת. אולי הם מזוכיסטים, יתכן והמתח מדביק אותם לכיסא כל פעם מחדש. אם תשאלו אותי, זה שילוב של כל חמש הנקודות שציינתי. שילוב שגורם לי להצטמרר כל פעם מחדש; להיבלע עמוק בתוך העולם השחור ש"חניבעל" מציגה לנגד עיני גם כשהמראות מבעיתים. זה לא כיף, זה לא מהנה. זה סבל. אבל זה סבל ממכר. סבל שבלתי אפשרי להוריד ממנו את העיניים. הסבל הטלוויזיוני המופשט והלופת ביותר שידעתי בחיי.
Hannibal

תגיות:

חניבעל 2.13: מיזומונו

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

מה חשבתם על "חניבעל" עונה 2 פרק 13, סיום העונה השנייה?

Hannibal - 02x13 - Mizumono

תגיות:

חניבעל 2.01: קאיסקי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 03/03/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

מה חשבתם על פתיחת העונה השנייה של "חניבעל"?

Hannibal - Season 2

תגיות:

כתום, שחור ועוד עדכונים צבעוניים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 21/07/2013 בקטגוריה ‏וידאו, חדשות

כתום הוא השחור החדש, נויורק, ניק עופרמן משתין, משחקי הכס מאורסטדים, ג'סי והריפרז מתאחדים ועוד חדשות, קטעי וידאו (שחלקם פורסם לאחרונה בפייסבוק וטוויטר של הבלוג) וכמה דברים שקורים בימים הקרובים בטלוויזיה.

Orange is The New Black

יום ראשון

בלוויין,
בכן בסיס ב-20:35, נויורק.
עונה שנייה וחדשה, שידור יומי כמובן. צפיתי בעונה הראשונה אבל הפעם אני מוותר.

בכן תעו ב-22:00, מיכאל הנקה: המקצוע במאי.
פסטיבל טרייבקה 2013. במשך 25 שנה ביסס הבמאי מיכאל הנקה ("סרט לבן", "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "מחבואים") את מעמדו כאחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע. מעבודותיו המוקדמות ועד "אהבה" (Amour), זוכה פסטיבל קאן האחרון ופרס גלובוס הזהב, יצר הנקה עולם ייחודי שחושף את תחלואי החברה שלנו, כמו גם את הפחדים הקיומיים וההתפרצויות הרגשיות של האדם. באמצעות החזון של שחקניו וחומרים שטרם נראו קודם, מתעד הסרט את עבודתו של אמן נדיר.

בכבלים,
בחם 3 ב-22:15, השעה.
פרק אחרון.

בערוץ 8 ב-23:00, ניצוצות בין כוכבים.
הסדרה המצליחה מבית סאנדנס חוזרת בעונה חדשה בשידור יומי. הסדרה מפגישה את המוחות היצירתיים ביותר בדורנו, מלאה במפגשי צמרת אינטימיים ומרגשים של הכוכבים הגדולים, עם השמות הגדולים של המדע, האקולוגיה, האוכל, המוזיקה והספורט. בפרק הראשון נפגשים כוכב הקולנוע ג'יימס פרנקו עם אמנית המיצג האוונגרדית, מרינה אברמוביץ'. בזמן שהיא הופכת אותו לפסל חי, השניים דנים בסיכונים היצירתיים שמגדירים את העבודה שלהם.

בחם 3 ב-23:05, כתום הוא השחור החדש.
דרמה קומית נועזת ופרובוקטיבית של ג'נג'י כהן ("העשב של השכן") שעלתה בנטפליקס ב-11 ביולי, וכעת עולה במלואה ל-VOD בחינם ובמקביל משודרת בשידור יומי בחם 3. את צוות השחקנים מובילה טיילור שילינג ("בר מזל", "ארגו"), כשלצדה ג'ייסון ביגס ("אמריקן פאי"), לורה פריפון ("מופע שנות ה-70"), קייט מאלגרו ("מסע בין כוכבים: וויאג'ר"), נטשה ליון ("אמריקן פאי", "כולם אומרים אני אוהב אותך") ופבלו שרייבר ("הסמויה"). הסדרה מבוססת על ספר זיכרונותיה רב-המכר של פייפר קרמן, "Orange Is the New Black: My Year in a Women's Prison". עוד לפני שהושקה חודשה הסדרה לעונה נוספת על ידי נטפליקס. פייפר צ'פמן (שילינג) היא מאורסת טרייה שמחליפה את חיי הנוחות של ניו-יורק במדי הכלא הכתומים של בית-הסוהר הפדראלי לנשים. צ'פמן מרצה את עונשה על עסקת סמים לה הייתה שותפה יחד עם אלכס (פריפון), סוחרת סמים בינלאומית והמאהבת שלה לשעבר. במהלך 15 חודשי המאסר שלה, נאלצת פייפר לשרוד את מצוקות חיי הכלא, כשהיא נזרקת לתרבות מרתקת שהיא לחלוטין לא בנויה אליה, שבה כנופיות הן משפחות. בעוד היא יוצרת בריתות חדשות ולא צפויות עם קבוצת נשים אקסצנטריות וישירות, פייפר בודקת מחדש את האמונות שלה.

סרטים

בלוויין,
בכן 3 ב-22:00, לורנס איש ערב.
סרטים שחייבים לראות.

המשך…

© עידו ישעיהו