עוד לא אפסה תקווה מ"איירון פיסט"

פורסם ע"י ‏איתי שלמקוביץ'‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

איירון פיסט, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ודרדוויל

עם עלייתה לאוויר של "איירון פיסט" בחודש מרץ 2017, כמעט והושלם הפרויקט המשותף של מארוול ונטפליקס, פרויקט המגנים (או, יותר במדויק, "עלילות קלייר טמפל"). ארבע עונות אוריג'ין כבר שודרו, כבונוס קיבלנו את העונה השנייה של "דרדוויל", והכלים על לוח המשחק מוכנים לקראת סדרת האיחוד "המגנים" שאמורה לעלות באוגוסט.

לאחר ש"איירון פיסט" עלתה לאוויר, התגבשה אצל חלק גדול מהצופים הרגשה שהיא החלשה מבין סדרות הפרויקט. אז נכון שישנה הטייה מובנית כנגד הסדרה, מכיוון שהיא עדיין טרייה בראש ואפקט הנוסטלגיה עוד לא הספיק להחליק את הפגמים שנורמלי למצוא לאורך עונה שלמה; אבל עדיין, בהשוואה בין הסדרות ניתן למצוא כמה נקודות שבהן "איירון פיסט" נמצאת בעמדת חסרון אל מול אחיותיה.

בתור התחלה, "איירון פיסט" נמצאת בז'אנר שקשה יותר לצופה של היום להתחבר אליו. כל סדרת טלוויזיה סוחבת על גבה את משא סדרת הקומיקס המקורית שלה, והז'אנר שבו היא נכתבה, בין אם היא נשארת נאמנה לז'אנר או ששוברת אותו במודע. דרדוויל הוא גיבור על, חד וחלק; ג'סיקה ג'ונס היא בלשית; לוק קייג' הוא גיבור על שחור (כן, בלאקספוייטיישן היה פעם דבר לגיטימי); ואיירון פיסט הוא לוחם קונג פו. שתיים מהסדרות, אלו שנושאות את שם הגיבור ולא את כינויו, לקחו את פני השטח של הז'אנר והשתמשו בו כבסיס לדיון בנושאים רחבים יותר; דרדוויל הוא גרסת נטפליקס לז'אנר שגם ככה נמצא בפריחה. רק סרטי קונג-פו כבר אינם תופעה תרבותית משמעותית, אבל סיפור האוריג'ין של איירון פיסט מונע ממנו להתעלם מהם. מכיוון ש"איירון פיסט" צריכה להשקיע חלק מהעלילה בז'אנר "לא מעניין", נוצרת הרגשה שהיא טובה פחות.

אבל סדרת טלוויזיה היא יותר מאשר הז'אנר שלה. בשיטה העלילתית של נטפליקס, שבה כל פרק הוא חלק מעלילה גדולה יותר ולא עומד בפני עצמו, לכל עונה יש גם סיפור ותמה מרכזיים שמולם מתמודד הגיבור. גם בנקודה זו, איירון פיסט קיבל את ההתמודדות הפחות מושכת.

יוצא נפסד כבר מנקודת הפתיחה. איירון פיסט

דרדוויל (בעיקר בעונתו הראשונה והאוריג'ינית) ולוק קייג' נלחמים בארגוני פשע. גם אם מדובר בארגון פשע מקומי יחסית – בהלז קיטשן ובהארלם – עדיין מדובר בהתמודדות של הגיבור מול פושעים, מול השאלה עד כמה רחוק יכול ללכת פורע-חוק ויג'ילנטי לפני שהוא הופך לפושע בעצמו. לא סתם האויבים של דרדוויל ולוק קייג' הם אנשי קהילה מכובדים – יזם נדל"ן, בעל מועדון, חברת מועצה – שני המטא-אנושיים, שהיו יכולים באותה מידה להיות חלק מהנוקמים, צריכים להילחם לא רק בפושעים האמיתיים אלא בדימוי של עצמם כפושעים. גם כאשר מאט מורדוק כבר התקדם והוכיח לעצמו שהוא צודק, הוא מעומת אל מול המעניש וצריך להצדיק מחדש את בחירתו לפעול (במקרה שלו, גם) מחוץ לחוק.

במקרה של ג'סיקה ג'ונס, כמעט מיותר לתאר – גם אלמלא היה לה הנבל הטוב ביקום מארוול כולו (ועל זה בהמשך), העיסוק שלה בהעצמה נשית ובאחריות אישית על חייהם של אחרים יוצר תמה מגובשת, רלוונטית ומדוברת כיום. ג'סיקה ג'ונס עוסקת בנושאים החשובים של תקופתנו, וברגע שעסקה בהם בצורה טובה – הפכה מיידית לסדרה טובה.

איירון פיסט, לעומת זאת, עוסק בשני דברים: קונג פו (המלחמה בין האגרוף ליד, מלחמה שלכל אורך הסדרה לא ממש ברור למה איירון פיסט נמצא בצד הצודק שלה) ועולם העסקים. זאת הסדרה המוארת ביותר ביקום מארוול, וחלק ניכר מעלילתה מתרחש בגורדי שחקים שטופי שמש. היה אפשר לחשוב שהסדרה עוקבת אחרי מלחמתו של דני ראנד האידיאליסט בתאגיד מרושע – אבל די מהר אנחנו לומדים שהתאגיד עצמו לא מרושע, ושהדבר הכי גרוע שאפשר לומר על המנהלים בו הוא שהם אוהבים כסף. דני ראנד לא נלחם נגד אנשי עסקים מרושעים – הוא נלחם על מנת להיות חלק מאנשי העסקים. הוא אפילו לא רוצה בהתחלה לשנות מבפנים, אלא רק לקבל את המגיע לו. הדבר הכי מרושע בתאגיד הוא שהוא לא מספק ביטוח שיניים לעובדים הזוטרים בו. בסוף הסדרה אנחנו מגלים שכל עולם העסקים והכסף הגדול הוא לא תמה מרכזית, אלא תפאורה לדברים אחרים, בלי אמירה – ובלי אמירה עולה המחשבה "אז בשביל מה השקעתי עכשיו זמן וצפיתי ב-13 פרקים". תאגיד ראנד הוא לא טוב או רע, הוא פשוט שם, כלי בשביל איירון פיסט ואויביו כאחד. וזה מוביל אותי להבדל העיקרי בין איירון פיסט לשאר סדרות מארוול – הנבל.

עיסוק טוב בנושאים חשובים הופך אותה לסדרה טובה. ג'סיקה ג'ונס

מאט מרדוק, ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג' נלחמים מול אויב ברור. ווילסון פיסק, קילגרייב, פה-כותנה – כולם רעים מההתחלה ועד הסוף. אחרי האקספוזיציה, אנחנו לומדים מיד מי האנטגוניסט, מול מי הגיבור שלנו יילחם – והקרב ייפסק כאשר הגיבור ינצח. דו קרב של גיבור מול נבל מחדד את העלילה, מאפשר לנו להתחבר לגיבור במלחמתו, מונע דילמות של מי צודק – בקיצור, יוצר סדרה מהודקת יותר. בטווח הארוך אפשר לראות את התפרים בעלילה המהודקת, את המקרים בהם הנבל הוא לא באמת נבל אלא קורבן של הנסיבות, אבל בסוף הצפייה הראשונה מגיע הקתרזיס, וקתרזיס מיתרגם בראשנו ל"אהבתי את מה שראיתי".

"איירון פיסט" סובלת מאד בתחום הנבל – יש לה פשוט יותר מדי מהם. אין דמות אחת, כולל הסייד-קיקים של הגיבור, שלא נראית בשלב זה או אחר כנבל, ולעומת זאת – אין אף דמות רעה שאין לה קטע של חזרה בתשובה. קטע, קצר ככל שיהיה, שבו אנחנו תוהים אם אולי היא בעצם צודקת. חלק גדול ממשך הסדרה עובר בשביל בכלל לגלות מי הנבל האמיתי של איירון פיסט, ואפילו אז – לנבל הראשי יש נבלים משל עצמו. העומס להבין מי נגד מי מפריע לשקיעה בתוך הסיפור. מילא אם היה מדובר בדני ראנד נגד העולם, כמו שקורה הרבה פעמים אצל מאט מרדוק; אבל הקונספט של אגרוף הברזל אומר שיש תמיד צד טוב וצד רע, ואנחנו כצופים לא יודע מי הוא הרע בסיפור. ישנן סדרות שעשו מחוסר הבהירות הזאת מטעמים – "הסמויה" היא תמיד דוגמה טובה – אבל אלו לא היו סדרות גיבורי על. לגיבור על יש את נבל העל שלו, ולוקח יותר מדי זמן עד שאנחנו לומדים מי הנבל האמיתי של איירון פיסט.

כשלעצמם, כל אחד מהחסרונות של "איירון פיסט" (ז'אנר לא פופולרי, סביבת פעילות שגרתית, נבל לא מובהק) היה פתח לסדרה מוצלחת, שוברת שגרה, כזאת שיוצאת מנקודת פתיחה בעייתית ומנצלת אותה ליצירת משהו מיוחד. אבל הסדרה היא לא הראשונה ביקום מארוול-נטפליקס, היא החמישית שעולה לאוויר (אם מגדירים את שתי העונות של "דרדוויל" כשתי סדרות שונות), והיא עולה אחרי "ג'סיקה ג'ונס", אחד מהאירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנים האחרונות. הסדרה לא נמדדת בפני עצמה אלא אל מול הסדרות הקודמות, שהיו סוחפות ופורצות גבול, ולכן הצפייה בה נגמרת בתחושת אכזבה, ובכך שזאת סדרת מארוול-נטפליקס הפחות טובה מכולן.

אבל. היתרון הגדול של היקום הגדול, המורחב והמשותף של מארוול-נטפליקס היא שיש לדמויות הזדמנות לפרוח גם כשהן מסיימות את סיפור האוריג'ין. "איירון פיסט" כסדרה אולי הייתה החלשה מבין סדרות מארוול, אבל איירון פיסט עצמו יכול להיות רכיב משמעותי מהמגנים. נשאר לנו לחכות ולראות. אני מחכה לראות מי ינצח, אגרוף הברזל של דני ראנד מול עור הברזל של לוק קייג'.

  • רותם

    בעיניי הבעיה העיקרית של הסדרה היא שהיא פשוט מטומטמת. עבר קצת זמן מאז שראיתי אותה, אבל אני זוכר כרגע שלוש נקודות שחרו במיוחד:
    1. טורניר המורטאל קומבט המגוחך שמארגנת מדאם גאו – מה זה היה הדבר המטופש הזה? מי כתב את כל המשפטים מלאי הפאתוס שהדמויות אמרו? אם לפחות הייתה כוריאוגרפיה מעניינת, אבל כל העסק היה שיעמום טוטאלי.
    2. בחירה באסתטיקה על חשבון אמינות – במהלך הקרב בבית הספר יש תאורת מסוקים על הדמויות, בלי ששום מסוק נראה באופק. בטורניר המגוחך של גאו מתפזר עשן ממכונת עשן, כאילו מדובר באביזר שסביר שיהיה אותו במרתף שכוח אל. ברור שזו קטנוניות, אבל נקודת הפתיחה של הסדרה גם ככה מופרכת למדי, עם עיסוק בצ'י, אגרופים מוזהבים ועולמות מקבילים, אז אולי כדאי לשמור על אמינות במקומות האלה.
    3. דמויות שטוחות בלי אופי – נוראית מכל קלייר טמפל, שהתחילה מעניינת בדרדוויל, הפכה לפלקט שיורה קלישאות שחוקות בלוק קייג', וסיימה כאן כדמות טרחנית ומעיקה שרק קיוויתי שתמות ותפטור אותנו מנוכחותה בסדרות ההמשך. מעיקים גם משפחת מיצ'ם, קולין ובקוטו, שיוצרים ופותרים קונפליקטים בלי שום עקביות התנהגותית, אלא רק כדי לשרת את קידום העלילה.

    בכל מקרה, היא אכן פחות טובה משאר הסדרות של נטפליקס, אבל עדיין לא מדובר בזבל שמשודר ב-CW וב-ABC.

  • Nachman Ben Harush

    מסכים עם רוב הדברים שכתבת בביקורת.
    הסדרה מתחילה מאוד לאט, אבל – זה היה כך עם כל סדרות מארוול-נטפליקס, גם עם דרדוויל, גם ג'סיקה ג'ונס וגם לוק קייג'. בדרך כלל כשאני שומע ביקורות על הסדרות הללו זה מאנשים שנטשו בפרקים הראשונים מחוסר סבלנות. בנוסף לכך אני חושב שאנשים כבר התרגלו לנוסחא של הסדרות הללו. בסך הכל שודרו כבר 4 עונות של סדרות מארוול בנטפליקס (2 עונות לדרדוויל), והתבנית היא די קבועה. מה שהיה מלהיב מאוד בדרדוויל, כבר פחות מלהיב כיום. לרעת הסדרה עומדת גם הציפיות שהולכות ונבנות מהסדרות הללו מסדרה לסדרה.
    לגבי הקרבות, הם באמת הולכים ומשתפרים עם הזמן. אבל בהחלט הביקורת העיקרית שראיתי על הסדרה, אחת שאני לא יכול להגיד שהיא לגמרי לא נכונה, היא ביקורת על כמות הקרבות. באמת אין יותר מדי מהם. רק ב2-3 פרקים האחרונים אנחנו זוכים למנת קרבות מגע הגונה. בסדרה על איירון פיסט, זה לא מספיק. זו סדרה שצריכה להיות כולה בסטייל של סרטי ברוס לי. הם כן שילבו כמעט כל אלמנט אפשרי מהזאנר בסדרה, בצורה מאוד מהנה אפילו, אבל שוב- הבעיה עם הכמות, ולעיתים גם אורך הקרבות.
    גם בגזרת האיסטר אגס, הגזרה האהובה עלי מכל, הסדרה ענייה. יש כמה רפרנסים וניים-דרופינג מהנים בכל זאת.
    למרות הכל אני נהנתי מאוד מהסדרה. ככלל, על פי מה שראיתי, הסדרה קיבלה ביקרות לא רעות מהצופים (8.2 בIMDB ו85% מהצופים בעגבניות), אבל המבקרים קטלו אותה, לדעתי מהסיבות שהזכרתי.
    ואני חייב להוסיף כמה מילים על נטפליקס, חווית הצפיה שלי היתה לא פחות ממד-הי-מה. שווה בהחלט כל אגורה שאני משלם להם, וזה אחוזר מזערי ממה שמשלמים להוט או ליס..
    השידור החלק, באיכות גבוהה, והכתוביות המובנות בעברית (דבר שבכלל היתה הפתעה מדהימה) פשוט היה כיף. בנוסף בצפיה בנטפליקס הוא מעביר את הצופה אוטומטית לפרק הבא, חווית בינג' אולטימטיבית ☺☺

  • שין-גימל

    מעניין, אם כי לא מה שיגרום לי לעשות בינג' של הסדרה הזו (ברשימת ההשלמה שלי עדיין יש את לוק קייג' והעונה השנייה של דרדוויל).
    בכל מקרה לגבי ג'סיקה ג'ונס אני חושב שהאמירה שהיא סוחבת על גבה את משא הקומיקס המקורי שלה אינה רלוונטית. כלומר כן, היא שואלת את מה שנוח לה מהנראטיב, אבל הפוקוס העלילתי אחר לחלוטין כבר מההתחלה. וג'סיקה בעצמה דמות בעלת אופי שונה למדי מהמקור. ומעט מאוד מעריצים יתלוננו על כך, גם כי מה שנעשה עם הדמות בסדרה הוא פורץ דרך, אבל גם כי בסך הכל היא כתובה מספיק טוב כדי שזה לא ישנה. נשמע שזה לא היה המקרה כאן.
    ג'ונס ודרדוויל קיבלו שניהם ביקורות אוהדות, לוק קייג' כבר פחות, ואיירון פיסט נקטל. נראה שהחבר'ה של דרדוויל הם שמקבלים לידיהם את המושכות ב"המגנים", ואיתם אולי באמת יש לאיירון פיסט סיכוי לפרוח.

© עידו ישעיהו