חיים שחורים

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 30/04/2016 בקטגוריה ‏כתבות

The Carmichael Show - Season 1

הכל מוכר ונעים, אפילו מדי: סיטקום משפחתי עם סטנדאפיסט בתפקיד הראשי, על משפחה והבעיות שלה, אף פרק לא משפיע ישירות על הפרק שלאחריו, הוא מצולם מול קהל חי, בארבע מצלמות. לאורך השניות הראשונות של "The Carmichael Show" אפשר לחשוב שחזרנו לשנות ה-80 או ה-90. מי ירצה לצפות בסדרה שנראית ככה? מאז "משפחה בהפרעה" למדנו שהסדרות הטובות ביותר מצולמות במצלמה אחת, או לפחות מצולמות גם וגם עם עריכה חדה (ע"ע "איך פגשתי את אמא"). רק ככה סדרות יכולות להיות סאטיריות ועוקצניות, פארודיות ורלוונטיות. בעידן שאחרי "קומיוניטי" ועוד סיטקומים שאומרים לי שהם מאוד טובים, מי צריך סיטקום שנראה כאילו הוא יצא מרצועת השידור הלילית של ערוץ הילדים בניינטיז?

אבל להחליף ערוץ זה קשה. אז נשארים עוד כמה שניות ואולי מתחילים לגלגל עיניים בקול – האמא היא אמא שחורה נוצריה אדוקה קולנית, האב הוא אב קשוח, האח הוא לוזר, החברה של הגיבור לא מצליחה להשתלב בגלל שהיא "לבנה" מדי, והאקסית של האח היא מטורפת שכזאת. אפיונים גסים ומוכרים שנעשו שוב ושוב בשלל סדרות בשלל מקרים. וזה לא שחסרים גם סיטקומים שחורים על המסך, כן?

ואז, לפתע, באמצע הפרק – הגיבור (מייקל קרמייקל) מתחיל לשאול את עצמו והמשפחה שלו למה הם בכלל הצביעו לאובמה. הוא מאתגר אותם "להגיד למה הם הצביעו לאובמה – בלי לדבר על הצבע שלו או להגיד את המילה "תקווה". באמצע פרק שיכול היה למצוא את עצמו ב"אריזת משפחתית" (חברה של מייקל רוצה לספר להורים שלו שהם גרים יחד, הוא מעדיף לשקר בנושא הזה) לפתע מועלות שאלות פוליטיות מצחיקות. אומנם מעט לא קשורות, אבל מילא. אז אתה ממשיך לפרק הבא – פרק שמדבר בצורה כואבת פתוחה וארוכה על תנועת "Black Lives Matter", על האיום ששחורים חשים משוטרים, על אנשים שמנצלים את ההפגנות כדי לגנוב, ועושה את כל זה תוך כדי שהוא מצחיק. או פרק לאחר מכן, שמדבר על הרגלי האכילה ההרסניים של אמריקה, ובפרט אמריקה הענייה והשחורה. או פרק לאחר מכן שמדבר על היחס של הקהילה השחורה להומוסקסואלים ולטרנסקסואלים באותו הפרק (אחד ההורים: "צריך לתת לנו זמן להתרגל! אנחנו עוד זוכרים שלא היה לנו טלפונים בבתים") ואתם מבינים שיש משהו עמוק יותר בסדרה הזאת.

כי האמת היא שזה קל במובנים מסוימים להיות חתרני בימינו. פתח פייסבוק, תחשוב על פאנץ' שנון לגבי המדיניות של הימין בפורומים הנכונים (אם אי אפשר להכניס חמץ לגן חיות אז שיהיה אסור להכניס גם חמצן לגן החיות שהוא הבית היהודי!) ובום! אתה אושיית אינטרנט. תצלמו את עצמכם מדברים מול המצלמה על ההומופוביה אצל חברי הכנסת החרדים-דתיים-ימנים ואתם מעוררים "סערה באינטרנט". לואי סי קיי יכול לעשות עונה שלמה על עצמו יושב במקלחת ומקבל מסרונים על דברים נוראיים שמתרחשים בחוץ בלי שום פאנץ' או בדיחה ברקע ולהיות מהולל כיוצר אמנות. בימינו סדרת אינטרנט מחתרתית או אפילו סדרות קומיות ב-HBO ונטפליקס יכולות להראות ולהגיד מה שבא להן לקהל משוכנע מראש, ולקטוף שבחים על האומץ והתעוזה שלהם.

אבל התוכנית של קרמייקל אף פעם לא הולכת למקום האיזוטרי, החתרני או המשכנע משוכנעים. כבר מבחירת הפורמט שלה, היא מקשה על עצמה לצעוק את המסרים שלה בצורה ברורה ומציגה את הדרך להסתכל עליהן של כל דמות ודמות. משאלות על ביל קוסבי, אקדחים בבתים ועוד – כל דמות בסדרה מביעה עמדה בנושא לפי אפיון הדמות, ובהתאם מתפתחת והדיון נראה הרבה יותר מעמיק מאשר ג'ון אוליבר שתוקף באכזריות את אויביו ומוסיף ככוכבית "to be fair".

הפורמט הטלוויזיוני העבש של הסיטקום המשפחתי משמש לא רק מלכודת דבש לצופים לא זהירים, אלא גם פורמט נכון שמכריח את היוצרים לקחת כמה צעדים אחורה לפי שהם פורקים את מה שיש להם להגיד. כמובן שבסופו של דבר תמיד יש מסר אחד, אבל כאשר הוא מגיע בעקבות מסע של דמות ודיאלוג עם דמויות אחרות, עם השלכות של המחשבות הראשונות שלהם, יש לו הרבה יותר משקל וערך. בייחוד כאשר מדי פעם הדמויות לא לומדות. הסדרה הזאת אמנם לא סיינפלד עם תנאי ה"אין חיבוקים" שלה, אבל לא כל סיפור נגמר בכך שכל הדמויות לומדות את הלקח וכולן מאושרות. העולם בחוץ מאתגר, וזה משתקף בתוך הסדרה הזאת.

אז למי הסדרה הזאת? לחובבי טלוויזיה שחורה, או טלוויזיה קצת שונה, שרוצים את האקטואליה שלהם דרך משקפיים של נוסטלגיה? אולי. אבל אולי היא פשוט לאנשים שרוצים לראות סיטקום מצחיק.

תגיות:
  • Mika Gill

    באמת מחדל שאין פה תגובות!
    אחלה רשומה, ותודה על הסבת תשומת הלב לסדרה הזו שממש אבל ממש לא התכוונתי לראות אף פעם.
    תודה יהונתן!

  • Pingback: עין הדג | אוסקר 2018: תוהו ובוהו()

© עידו ישעיהו