אחוזת דאונטון 6.09: הפינאלה

פורסם ע"י ‏meiravre‏
בתאריך 28/12/2015 בקטגוריה ‏כללי

ספוילר "אחוזת דאונטון" עונה 6 פרק 9, האחרון לסדרה

אחרי שש שנים בזמן הווה ו-13 שנה בזמן משפחת קראולי, הגיעה "אחוזת דאונטון" לסיומה בפרק ספיישל בינוני שהרגיש כמו חג ארוך במיוחד עם המשפחה. לא יהיה הוגן לסכם את כל הסדרה לפי הפרק הזה; למעשה, המאפיין העיקרי של דאונטון בארבע העונות האחרונות היה חוסר אחידות. אחר שתי עונות ראשונות מצוינות, שבהן הובאו לשיא האווירה התקופתית והשחקנים המצוינים, נדונו לארבע עונות שנעו בין שעמום צפוי רוב הזמן לרגעים יפים ומרגשים שהזכירו את הימים הטובים. הפער הזה נבע כמובן מהמחסור בציר העיקרי של סדרת דרמה – קונפליקט – והתפוגגותו של מוטיב חשוב בסדרה תקופתית – אירועים היסטוריים של ממש.

ההתמודדות של משפחת האצולה עם היורש ממעמד הביניים ושאלת will they/won't they בין מרי למת'יו החזיקה היטב את שתי העונות הראשונות, ואלה נעטפו באירועים היסטוריים מרעישים כמו שקיעת הטיטאניק ומלחמת העולם הראשונה. מרגע שנפתר הסבך הרומנטי של הצמד בדיוק כשבריטניה שקעה אל שנות העשרים המשמימות שלה, לא נשאר מהסדרה דבר. יוצרי הסדרה כשלו ביצירת קונפליקט חדש ומטעמים מובנים נמנעו מלדלג כמה שנים קדימה לתקופה שבה האירועים מסביב יציעו אחד כזה, ונשארו עם בסיס טוב שאין מה לעשות איתו. לא סתם בין פתיחת העונה הראשונה ב-1912 לסיום העונה השנייה בערב 1920 קרו יותר דברים מאשר בארבע העונות שליוו בנאמנות דקדקנית את חמש השנים הבאות. באופן סימבולי משהו, מצאו עצמם הצופים מתגעגעים לימים היפים שלפני המלחמה ממש כמו קרסון והרוזנת האלמנה.

במקום התרחשות של ממש, בחר ג'וליאן פלואוז, יוצר הסדרה, לעבור דמות דמות וליצור לה תת-עלילה קטנה, שתיפתר תוך פרקים ספורים בלי להשפיע על הדמות כמלוא הנימה. אמנם רובם ככולם של השחקנים נהדרים, אבל מי לעזאזל זוכר אם למיסיז פאטמור היה קטרקט ומיסיז יוז פגשה במחזר מהעבר או להפך, ומי הבין למה בעצם לענות את בני הזג בייטס בבתי משפט ובבתי כלא לסירוגין, כאילו הטיפול בסוגיית האונס של אנה לא היה חשוב דיו כשלעצמו (ואכן טופל היטב רוב הזמן).

אפילו הגירה בין מעמדית נוספת בין ה'למטה' אל ה'למעלה', כמו זו של ברנסון שנישא לסיביל, לא התרחשה. מצבם של משפחת קרואלי היה רק קצת טוב יותר, בעיקר בזכות ליידי מרי, שההתמודדות שלה עם אופי קר עד נבזי ועם הרגשות שמתחת לו הפיקו כמה רגעים מעניינים, בעיקר ביחסים ארוכי השנים בינה לבין אנה הנאמנה ופחות בגלל המחזרים המתחלפים (מישהו לעזאזל הבין למה היא התאהבה בהנרי טלבוט ו/או מי זה בכלל?). סייע גם שובה המלבב והמאוחר של היריבות בין מרי לאדית, ולא רק כי האחרונה קראה לאחותה "Bitch". באופן כללי ילדת הסנדביץ' הקלאסית, ליידי אדית, הייתה הנציגה הבולטת בחוסר הכיוון של הסדרה, כשהיא מתאהבת בבני זוג בעלי נטייה להיעלם ומפילה את חוסר הביטחון שלה על מריגולד, הבת הממזרה שעברה הלוך חזור בין מספיק משפחות בשביל לפרנס ספין אוף עמוס תסביכים מודחקים. כל זה לא אומר שלא היו לנו כמה וכמה רגעים יפים ומשעשעים בדינמיקה בין המשרתים, בשורות מחץ מוצלחות ואפילו בלבבות שבורים; אבל אי אפשר לבנות סדרה שמתבססת על הגמגום של מוזלי ואפילו לא על יכולת הגשת הפאנצ'ים של מגי סמית.

פרק הסיום היה אופייני מהבחינה הזו: הוא עבר מדמות לדמות והבטיח לה סוף טוב, יותר או פחות, גם כשנדרשה לצורך כך עוד אבחנה רפואית קטלנית שהתבררה כשגויה כעבור 30 דקות. אמנם לא ברור למה קרסון, מהדמויות היציבות והאהובות של הסדרה, היה צריך לחלות בפרקינסון ולעזוב את המשרה שסביבה סבבו חייו; נדמה כאילו העקשנות לומר לנו שהעולם משתנה (משפט שנאמר לפחות פעם אחת בכל פרק) הכריחה את התסריטאים לוודא שלא נשמור בזיכרוננו דימוי מתרפק של האחוזה.

לא ברור גם מי נשאר בצוות המשרתים, כשכל משרת פצח בקריירה חלופית, אבל ניחא. טוב שיש את תומס, מהדמויות הטובות ביותר של הסדרה, ובין היחידות שעברו תהליך הדרגתי ומנומק – מהמשרת הנכלולי שלא בוחל בשום דבר למען הקידום שלו אל דמות רגישה ונוגעת ללב, שאפילו בייטס (זוכרים את התעללויות העונה הראשונה?) נפרד ממנו בלחיצת יד. העיסוק בזהותו ההומוסקסואלית של תומס הצליח רוב הזמן לא להיות מודע לעצמו או סובלני באופן אנכרוניסטי, ונתן עומק למעשים שלו באופן שמעט דמויות נהנו ממנו.

רגע השיא של פרק הסיום, עם כל הכבוד לחתונה של אדית' (שמינית בסדרה, אם אני לא טועה), היה ביקורה של רוז מאמריקה, תזכורת לכישרון מלא החיים של לילי ג'יימס ולעימות המשעשע עם משפחת בעלה היהודי, שסיפק בשנה שעברה פרק כריסמס טוב בהרבה מהנוכחי. למעשה רוב פרקי הכריסמס, עם הופעות אורח מאמריקה וביקורים בסקוטלנד הכפרית, סיפקו קלוז'ר טוב ומרגש בהרבה מאשר הפינאלה. גם מי שציפה לאזכור, ולו רגעי, של מת'יו וליידי סיביל המנוחים נדון להתאכזב.

כך שאחרי כל נשיקות השנה החדשה והחיוכים הדדיים בין כל הדמויות, פרק הסיום לא רק לא סיפק אירוע סיום של ממש אלא גם קרטע בשימוש בנוסחה המנצחת של הסדרה: תלבושות מרהיבות, שחקנים טובים ואווירה רומנטית מלאת כוונות טובות. אבל אחרי הנמכת הציפיות ובלי שאיפות עלילתיות, היו די והותר רגעים כאלה לכל אורך העונות, להתכרבל מולם ממשית ומטפורית ולהיזכר בהם בחיבה. אולי העולם לא משתנה, אחרי הכל.

© עידו ישעיהו