בדיקה בציציות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 04/11/2015 בקטגוריה ‏כתבות

כבר בפרק הראשון של "שטיסל", כאשר תנור הספירלות המתחמם ניצב בין עקיבא (מיכאל אלוני) ואלישבע (איילת זורר), היה ברור שיש משהו בסדרה הזו, קסם אמיתי. די מהר לאורך העונה התברר שמדובר ביצירה שיודעת לרקום מהרגעים האלה סיפור מושך לב, ולספק עצמה גדולה באמצעים העדינים והקטנים ביותר. עד סוף 12 פרקיה, הדרמה העוקבת אחר חייהם של האב הציני (דב גליקמן) והבן האמן לבית שטיסל באחת הקהילות החרדיות בירושלים, מיצבה את עצמה כאחת הסדרות הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. בצדק היא זכתה ב-11 פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בכללם לדרמה הטובה ביותר.

לפיכך לא תהיה זאת הגזמה לומר שהציפיות מהעונה השנייה היו גבוהות, ואמנם היא מתעשתת עד מהרה, אבל בשלושת הפרקים הראשונים שלה "שטיסל" מוצאת את עצמה קורבן לסטנדרטים שהיא עצמה הציבה. אלוהים מדקדק עם צדיקים. במידה מסוימת מדובר בתמונת מראה לעונה הראשונה – קווי העלילה המרכזיים מזכירים את ההתרחשויות של העונה הקודמת, אבל חיוורים יותר. את מקומה של איילת זורר, שעיסוקיה בהוליווד מנעו ממנה לחזור לתפקיד האלמנה שהתאהבה בעקיבא, תופסת הדס ירון ("למלא את החלל") כדודניתו ליבי, וכמו במקרה של האלמנה גם כאן מדובר בסיפור אהבה שנושק לבלתי אפשרי. דימיון נוסף לעונה הקודמת טמון ביחסים בין גיטי (נטע ריסקין) לבעלה ליפא (זהר שטראוס), אלא שבמקום שליפא ימרר את חייה בהיעלמותו כמו בעבר, הפעם הוא עושה זאת בנוכחותו.

שני המקרים הללו מצד אחד מקנים תחושה מוכרת מדי ומצד שני אינם מוצלחים באותה מידה. קיווע הוא המייצג המושלם לכך – הוא נראה כמו גרסה דהויה של עצמו מהעונה הקודמת, רדום, תועה ונדחק אל השוליים. ההתקרבות בינו ובין ליבי נושאת עמה רובד מטריד ואף מתריס שמקנה תחושה זרה בסדרה מעודנת כמו "שטיסל". לעומתם היחסים בין גיטי לליפא בעיקר מייגעים. שוב הוא מכזיב, שוב מושך לכיוונים ארציים במקום להתחבר לקדושה, שוב עושה דברים מאחורי גבה. כשליפא היה בחו"ל בעונה הקודמת, הסדרה יכולה היתה להקדיש את מלוא תשומת לבה להתמודדות של גיטי, אבל כעת נוכחותו הופכת את הסיפור ואת דמותו למורכבים הרבה פחות. אם בעבר יכולנו להזדהות במידת מה עם הצורך האנושי של ליפא לפרוק עול בזמן שהיינו בצד של רעייתו, הפעם הוא אטום ובלתי נסבל. הדבר היחיד שמחזיק את הסיפור שלהם כרגע הוא המשחק המרהיב של נטע ריסקין, שהופכת את גיטי לדמות העגולה ביותר ב"שטיסל". ליפא כנגדה נראה כמו דמות שאינה בשלה ואינה מנומקת דיה.

לבעיות האלה אפשר להוסיף את הסיפור של רוחמי, שאמור להיות מקסים אבל בפועל הוא, לפחות בתחילתו, משונה ואף קצת מביך – קוראת אחר הנער ומבטיחה לו שהיא יכולה להציל אותו בזמן שהוא בורח. זה נראה קצת כמו סיפור חסידי נאיבי שפשוט לא מצליח להתממש באופן אמין על המסך. למה הנער הזה תמיד לבד שם? אין לו לימודים? אין אף אחד מלבדו בבית הכנסת הזה? ואיך רוחמי מצליחה להשקיף שם מהרחוב פעם אחר פעם בלי שום הפרעה?

Shtisel S02 Hadas

לא ברור מה היו התכנונים של היוצרים לקראת העונה השנייה לו איילת זורר היתה זמינה לחזור ואיתה דמותה של אלישבע, אבל נדמה שהיעדרותה טרפה להם את הקלפים בצורה שתחילת העונה מתקשה להתמודד איתה. למעשה, נראה שהיא אפילו לא מנסה. דמותה של אלישבע הוצגה כמישהי שאין בלתה עבור עקיבא, וכעת כשהיא איננה נותר ריק שלא באמת מתייחסים אליו או ממלאים אותו. אמנם במקביל יש כמה רגעים נפלאים כמו פעם – כמו כשעקיבא מצייר את אביו הישן, או שיחה נוגעת ללב בין שולם לגיטי, או שולם שמגלה כיצד הוא נתפס בעיני אחרים וגומר אומר לשנות זאת – אבל הם לא מצליחים להתגבש לכדי תמונה יפה ושלמה אחת כמו פעם.

הבשורות הטובות, חסדי השם, הן שיש גם נקודות חוזק. ליא קניג שנכנסה לנעלי חנה ריבר בתפקיד הסבתא, מתעלת את חברתה המנוחה ומחקה את המניירות שלה עד שנדמה שזו בדיוק אותה בובע מלכה. מעבר לעונג לנוכח הכישרון הגדול של קניג, יש בכך מחווה מרגשת לריבר ז"ל. גם השחקנים החדשים הנוספים מצוינים, שלא במפתיע – ששון גבאי שמתברר כי יכול לגלם כל אדם, וכבר אימץ קאץ' פרייז מלבב חדש ("רשועים ארורים") כנוחעם, אחיו של שולם; וגם הדס ירון, ששבה לגלם צעירה חרדית רגישה אחרי "למלא את החלל", חיננית וחמודה.

אבל חשוב מכל זה: הפרק הרביעי של העונה כבר טוב עשרות מונים. הוא עמוס התפתחויות מרגשות, מביא אל סופם כמה קווי עלילה בעייתיים, מציג חדשים ומתקן מסלולים. יש בכך כדי להפיח מחדש את האמון הגדול ב"שטיסל". הרי יצירה כזו שמתפוצצת מכישרון ומיופי לא יכולה להסתפק בבערה מהירה ולדעוך, כך שאפשר להניח ולקוות כי מדובר רק במעידה התחלתית שאחריה תחזור העטרה ליושנה.

פורסם לראשונה בוואלה

ראיון מעניין עם במאי הסדרה, אלון זינגמן

ביקור מאחורי הקלעים של העונה השנייה

תגיות:
© עידו ישעיהו