פארגו 2.01: מחכים לדאץ'

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 16/10/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "פארגו" עונה 2 פרק 1, פתיחת העונה השנייה

 

זה קורה כל כמה שנים. מפעם לפעם מגיעה איזו תופעה תרבותית שהופכת לקונצנזוס מטורף, הקהל מפגין אהבה, הקולגות מרעיפים פרסים והמבקרים מריירים שבחים. "פארגו" היתה הסנסציה התורנית כאשר הגיעה ב-2014. ספין אוף לקלאסיקה של האחים כהן באותו שם, המתרחש שנים אחרי אירועי הסרט.

שנאתי את העונה הראשונה. סבלתי לנוכח הניסיון החלול של הסדרה לשוות לעצמה עומק ומיסתורין באמצעות שמות פרקים שכולם פרדוקסים נודעים, רגעי פילוסופיה נבובים, ציטוטים תנ"כיים ופואנטות נמרחות. לא יכולתי לשאת את חוסר היכולת וחדלון האישים הבלתי אמינים של שורת אוכפי החוק, את ההסתמכות המופרזת על צירופי מקרים או תכנונים עולבי אינטליגנציה שניצבים על כרעי תרנגולת. תיעבתי את הדמויות הקרטוניות, החד-ממדיות והבלתי-סבירות – בילי בוב תורנטון כרוצח שטני בלתי מנוצח שהכל מצליח לו, מרטין פרימן כחנון שבאמצע העונה הופך פתאום ללא הסבר לגאון קרימינלי. באופן כללי הסדרה הותירה תחושה של כתם על יצירת המופת המקורית שהיתה ההפך מכל אלה, ושאפילו בלי השוואות העיבוד המחודש מטומטם וגס.

כך שפרק פתיחת העונה החדשה היה הפתעה נחמדה במיוחד. כבר על הנייר הוא נראה מבטיח. הסיפור המקורי נחתם, איך ממשיכים מכאן? ובכן, אחורה. העונה השנייה חוזרת אל אירוע שאוזכר בדרך אגב בעונה הראשונה: לו סולברסון, אביה של מולי, סיפר על מקרה מחריד במיוחד שנתקל בו במסגרת עבודתו כשוטר מדינה ב-1979 – כמבוגר גילם אותו קית' קראדין, בצעירותו נכנס לנעליו פטריק ווילסון, ובנוסף לו הקאסט מרהיב בעונה הזו אפילו יותר מאשר בקודמת: קירסטן דאנסט, טד דנסון, ג'סי פלמונס ("שובר שורות", "אורות ליל שישי"), ג'ין סמארט ("24"), בראד גארט ("כולם אוהבים את ריימונד"), אדם ארקין ("שיקגו הופ"), ניק עופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), ג'פרי דונובן ("סוכן מחוק"), קירן קאלקין ("איגבי") וכריסטין מילוטי, שפחות או יותר משחזרת כאן את תפקידה מ"איך פגשתי את אמא".

FARGO -- Pictured: Kirsten Dunst as Peggy. CR: Mathias Clamer/FX

נכון לפרק הראשון החגיגה הזו מצדיקה את עצמה. בניגוד לפתיחת הסדרה שבה נרשמה הישענות יתרה על סרט המקור, הפעם הסיפור תופס חיים משלו ונוסק כבר מההתחלה. בקדחתנות וביזאריות, סצנה רודפת סצנה באופן שנראה כמעט שרירותי. אלא שהסצנות האלה גם עובדות היטב ומסקרנות בפני עצמן, וגם מצליחות לבסוף לצייר תמונה של המולה שמחה. זה מגיע כמובן לשיא עם ההתרחשויות בדיינר – בזה אחר זה ניתכות יריות, דקירות, מחבתות; דם נמזג בחלב (אימג' נהדר) ואז עב"מ ודריסה. רצף של רגעים סוריאליסטיים.

כמעט בשום שלב אין תחושה של משהו שלא ראינו לפני כן; הגיוני, כי נואה האוולי יוצר הסדרה נשען באופן כללי על יצירותיהם של האחים כהן. אולם בכל זאת, החללית ההיא בסופו של מרחץ דמים בדיינר – תמיד סט אידיאלי לירי המוני – הפיחה את רוח האבסורד הכהני בעוצמה, והפעם לא כחיקוי חיוור. כל זה כמובן אחרי הכיתוב שפותח כל פרק – "האירועים המתוארים כאן התרחשו באמת".

הסיקוונס הזה הוא השיא שמעיד גם על היתר; מה שהוביל אליו ומה שנבע ממנו. נדמה שהכל מתערבל בכל – הרציחות, הדריסה, החקירה, שבץ של ראש משפחת פשע, הקרב על הירושה במקביל לארגון פשע מהדרום שמנסה לתפוס חזקה בעיירה. האזרחים הקטנים נקלעים הפעם באופן הרבה יותר אורגני לקו האש ולמשחקים שגדולים עליהם בכמה רמות. מעבר לכך, לעומת השכפולים המביכים בפעם הקודמת, בפרק הפתיחה הדמויות מסתמנות כמעניינות יותר ומעוררות הזדהות, לפחות בחלקן, גם אם כמה מהן נראות כמו קלישאות שנוצרו כדי לשמש כלי עלילתי. החדשות הטובות במיוחד על פי הפרק הראשון, הוא שנדמה כי המשטרה בלאוורן, דקוטה הצפונית, הרבה יותר יעילה בשנות השבעים מאשר במילניום החדש.

חרף האופטימיות המרעננת אני מוכרח להזכיר לעצמי שגם הפרק המקביל בעונה הקודמת היה בסדר יחסית, ובוודאי שלא הסגיר את התהומות שהסדרה מסוגלת להגיע אליהן. כך שהציפיות נותרות מתונות בשלב המוקדם הזה של העונה השנייה, אבל למרות הכל יש ציפיה. "הדבר הזה רק ילך ויגדל", הבטיחה דמותו של ניק עופרמן. יהיה בסדר גם אם יישאר ממש כך.

תגיות:
© עידו ישעיהו