חניבעל 3.13: זעם הכבשים

"חניבעל" עונה 3 פרק 13, פרק אחרון בסדרה
חלק ראשון ללא ספוילרים, חלק שני כולל ספוילרים

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb

חלק ראשון – חניבעל, דרקון אדום ומה שביניהם

יום שלם אני חושב כיצד לכתוב על הפרק האחרון של הסדרה האהובה עליי, שאני אפילו לא נהנה לצפות בה. יום שלם אני גם לא מצליח לחשוב במדויק איך לעשות את זה: האם לדבר על הסדרה כולה, כי הרי זהו הפרק האחרון של הסדרה. כרגע, לתמיד. או להתעלם מהביטול, להאמין שיקרה נס והסדרה תחודש ולכתוב רק על הפינאלה וזהו. האם לכתוב עם ספוילרים או בלי, האם להגיד או מה חשבתי או להתעמק דווקא באיך הרגשתי. לא פשוט, אפילו קצת קשה לכתוב על סדרה שנגמרת כך, בפתאומיות, ומצליחה לסגור את הסיפור בצורה יוצאת מהכלל ועדיין להשאיר קווי עלילה פתוחים. זה מעצבן הקטע הזה, מעצבן שלסדרה מופתית כזו יש רק 3 עונות ו-39 פרקים ולחארטות כמו "היפים והאמיצים" יש כבר 7133 פרקים (באמת, תבדקו את זה). אז איך כותבים, מה בכל זאת עושים, אולי כדאי פשוט להציף את הכל.

חניבעל לקטר הוא דמות שחבר ואני מעריצים עוד מימי התיכון, כיתה י', עת היינו גיקים וחמודים ומתוקים, חולי סרטים. יום אחד החבר בא אמר לי "מה אתה גזור? איך לא ראית 'שתיקת הכבשים'?", לא בדיוק במילים האלו, אבל בערך. אכן, הרגשתי גזור ויום לאחר מכן אני וחניבעל לקטר כבר היינו בסטיז (אמא, אם את קוראת, בסטיז זה אומר חברים-הכי-טובים). עד היום מופלאה בעיניי העובדה שאנתוני הופקינס, שמופיע בסרט כחניבעל למשך זמן קצר כל-כך – של 16 דקות בלבד – זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זה מדהים. לא עברו יותר משבוע-שבועיים וגם את "דרקון אדום" ו"חניבעל", סרטי ההמשך, כבר השלמתי. "דרקון אדום" בכיכובם של אנתוני הופקינס, אדוארד נורטון ורייף פיינס, הוא סרט שמאוד אהבתי. אכן הוא לא היה ברמה של "שתיקת הכבשים", אבל הסיפור שהציג והכריזמטיות המחשמלת של נורטון כוויל גראהם, בשילוב אלמנטים מוצלחים אחרים, פשוט גרמו לי להתאהב.

חלפו מאז כמה וכמה השנים, סיימנו תיכון, התגייסנו, השתחררנו, התחלנו לעבוד (עדיין לא טסנו) ומתישהו בטווח הזמנים האלו החבר בא אליי ביציאה נוספת "שמעת? יוצאת סדרת טלוויזיה ל'חניבעל'!", "וואלה, באמת?? לא, לא שמעתי", עניתי. "מה אתה גזור? זה יהיה ב-NBC ומאדס מיקלסן ישחק את חניבעל!", בשלב הזה התעניינתי ונחרדתי גם יחד. מחד, NBC היא לא כזו רשת שידור פופולרית. הנה, עובדה – בסוף הם ביטלו את הסדרה. מאידך, אלוהים אדירים, מאדס מיקלסן, אחרי "ניצוד" (סרט נהדר מ-2012, שמאז יציאתו אני והחבוב כבר בסטיז, אמא את כבר יודעת מה זה אומר) ההתלהבות שלי לא יכלה להיות גבוהה יותר: "זה בטח יהיה חרא", עניתי. שוב, יצאתי גזור. "לא אחי, זה יהיה ענק!", ענה החבר. וצדק.

ואכן סדרה ענקית זו הייתה. כמה פוסטים כתבתי עליה, כמה הצקתי לאנשים איתה. ומזל שכך, כי לפחות 10 מכרים, חברים וקרובי משפחה התחילו לצפות בהמלצתי. כמה דיברנו עליה בפייס, כמה דנו בה בצבא. בלי הפסקה. לא יעזור כלום, למרות כל הגור, האלימות, הקור, היחסים הקרים שיש בינה לבין צופיה, הסדרה הזאת ממגנטת. מקפיאת דם ממש. אם זה מסיבות טכניות או פילוסופיות ונפשיות – הסדרה הזאת לא רק השאירה אותי במתח גבוה משבוע לשבוע, היא גם לימדה אותי המון. העשירה את הידע הפילוסופי, האמנותי, האינטלקטואלי שלי. מיקלסן הצליח ליצור חניבעל כל-כך נפלא וממכר, שמצליח לבלוע את הצופים בתוכו. להעביר מסרים מורכבים במשפט אחד בודד. איזה קסום, אולי מכושף, המשחק שלו. העובדה שהוא נבחר לגלם עכשיו נבל בסרט עתידי של מארוול, "דוקטור סטריינג'", לא מפליאה אותי. הוא הנבל האולטימטיבי.

נכון, ההשוואה לחניבעל של אנתוני הופקינס בלתי-נמנעת, אבל אני חושב שזו טעות לעשות כזו. קודם כל, מפני שהאחד נמצא בסדרת טלוויזיה והשני בסרט. שנית, כי מדובר בסוגים שונים כל-כך של הד"ר. בעוד הראשון, של הופקינס, למרות הכריזמטיות שלו מצטייר בעיניי כהרבה פחות אנושי וכמפלצתי באופן כמעט מוחלט, החניבעל של מיקלסן מציג איזשהו רוך, גם אם בצורת הדיבור הקרירה, גם אם בהתנהגות, זה חניבעל שמיועד ומצליח להקסים יותר. כנראה הסיבה לכך, היא יו דנסי, ששיחק את וויל גראהם בצורה הכי טובה שרק אפשר. החיבור בין השניים גרם לריכוך משמעותי בדמותו של לקטר. מערכת היחסים של חניבעל עם וויל, היא מהמעניינות שנראו בטלוויזיה, יחסי אהבה-שנאה, של שני אנשים, שני חברים, שמשלימים אחד את השני. נפשות תאומות. יחסים שמגיעים לשיא כל פעם מחדש.

כך, אחרי 3 עונות ו-39 פרקים, היחסים האלו מגיעים לשיא אחד אחרון. שיא השיאים אפשר לומר. והשיא הזה סוגר מסע מצמרר, נוטף דם ומענג הן מבחינת העשייה המותחת והבנויה היטב והן מבחינה מנטלית. לפני החלק השני, המכיל גם ספוילר על הפרק האחרון, ראויה לציון עבודתו של ריצ'ארד ארמיטג' (ת'ורין מ"ההוביט"), שלאורך כל חציה השני של העונה שעשעה אותי העובדה שהוא מגלם את "הדרקון האדום". למרות האירוניה, הוא גילם את הדמות בצורה קריפית במיוחד, חולנית ותמיד משוחקת היטב. מגיע לו שאפו ענק. זהו, הייתה עונה מטורפת. הייתה סדרה מטורפת. אני מאוד אתגעגע. תודה "חניבעל", עד לסעודה הבאה.

מעכשיו – ספוילרים. לא לקרוא אם לא ראיתם את הפרק האחרון.

Hannibal - 03x13 - The Wrath of the Lamb 02

חלק שני – "זה כל מה שתמיד רציתי בשבילך"

השיא שהוזכר קודם מגיע בצורה של פרק סיום שמצליח לסגור כמעט, את כל הקצוות המעניינים האפשריים. חוץ מסיפורם של ג'ק, צ'ילטון וד"ר בלום – שלא זוכים לסיום משלהם. ואם אתם עדיין קוראים ולא ראיתם את הפרק אני באמת לא מבין למה, אבל הנה הגעתי לשיא: הנפילה. במן מחווה קודרת נורא לשרלוק הולמס (בסיפורו "הבעיה הסופית", המציג את נפילת רייכנבאך), בחר יוצר הסדרה, בריאן פולר, לסיים אותה בנפילה של וויל וחניבעל אל סופם. לאחר שחניבעל הצליח סוף סוף להוציא מוויל את המפלצת, את החיה שבו (הוא עשה זאת גם בעונה השנייה, אך בצורה פחות קיצונית) וגרם לו לשסות יחד איתו את פרנסיס דולרהייד, הדרקון האדום והנורא – שניהם מתחבקים, נאחזים אחד בשני ונופלים מהצוק אל עבר הגלים.

קטע מאוד מיוחד הוא הקטע הזה והוא נמצא ממש על הגבול הדק בין הברקה ל"מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". איכשהו, בזכות ההתכתבות המרוחקת שיש לסדרה הזו עם העולם העכשווי שנעשה יותר פתוח ומקבל, הקטע הזה כן עובד. הסצנה לקחה את היחסים בין חניבעל לוויל שלב נוסף קדימה והפכה אותם רומנטיים יותר מאי-פעם. תמיד היה קיים אלמנט של אהבה שלא יכולה להתממש בין וויל לד"ר, וכאן, באקט הזה, באקט הסופי בו הורגים השניים את האויב המשותף, את הרוע הטהור (כן, אפילו יותר מחניבעל), הם עושים למעשה את הפעולה הרומנטית ביותר שניתן לעשות. כך, משחרר את עצמו וויל מהכבלים שחוסמים ולא מאפשרים לרוע שלו לצאת ובעצם משלים את השינוי שלו – הוא הופך לנבל. הוא נהנה מההרג. חניבעל אומר לו שזה "כל מה שתמיד רציתי בשבילך, בשביל שנינו" והשניים מתחבקים. האב, מורה הדרך, מחבק את המפלצת שיצר והיא עונה לו "זה יפהפה". המשימה הושלמה, הדרקון האדום הובס, הקתרזיס מגיע בצורתו האפלה מכל – רוע שם קץ לרוע. מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, בגרסה המרושעת.

מיד לאחר מכן, מפיל וויל את עצמו ואת המורה הרוחני שלו, אל מה שנראה כמו מותם. ובכך, עושה אקט אחרון של גאולה עצמית. הוא מבין למה הוא הפך, מבין שהתקיימות במסגרת של חיים רגילים היא בלתי אפשרית מבחינתו וממפלצת שנהנית מקטל – הוא חוזר, לשבריר שנייה, לצורתו המקורית ושם סוף לרוע שלו ושל המנטור שלו, אותו הוא אוהב יותר מכל. כן, אפילו יותר מהמשפחה שהשאיר מאחור. כך סגירת המעגל של וויל הופכת למושלמת וסוגרת את אופיה של הדמות בצורה הטובה ביותר שאפשר. צורה שמוכיחה כי למרות האפלה, למרות הרוע, למרות הרצון התמידי בקרבו של וויל לשחרר את השטן שנמצא בתוכו – הוא קודם כל אדון לעצמו וככזה, הוא בוחר להישאר טוב, גם אחרי שהפך לנבל. גם אם עליו לשים קץ לחייו כדי להיות כזה. "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אמר הארווי דנט בסרט "האביר האפל", והגשים את שאמר כשהפך מהאביר הלבן של עירו לאויבה המר. וויל, לעומתו, בחר למות כגיבור.

© עידו ישעיהו