ההיבט הדיקנסיאני

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/05/2015 בקטגוריה ‏כתבות

מרכז כובד רגשי. אביגיל לאורי בתפקיד קריסטל

פורסם לראשונה בוואלה

כל כך הרבה כוחות מרשימים יש מאחורי "כיסא פנוי". מיני-סדרה על פי ספרה באותו שם של ג'יי קיי רולינג, בהפקה משותפת של HBO ו-BBC ועם קאסט בריטי מובחר הכולל בין היתר את מייקל גמבון מ"הארי פוטר", ג'וליה מקנזי ("מיס מארפל"), קילי הוז ("אפר לעפר") ואחרים. המשחק – בעיקר של מקנזי הנפלאה – מעולה והצילום יפה, ובכל זאת מדובר ביצירה פושרת במקרה הטוב ומקוממת במקרה הרע.

שלושת הפרקים מאופיינים די במובהק: הראשון משמים כמעט לכל אורכו, השני מעניין, ואילו השלישי טיפשי, מייאש ומקומם. הבעיה העיקרית היא מוסר ההשכל הסוציאליסטי ש"כיסא פנוי" מתעקשת לדחוף לגרוננו. סיפור המעשה עוסק בפאגפורד, כפר אנגלי בדיוני קטן ושקט, טובל בירק ולכאורה שלו, אבל בשוליו מצויים שיכונים עניים שתושביו מתערבבים באלה של הכפר למורת רוחם של חלק מהתושבים. במרכז המחלוקת עומד 'בית סוויטלאב', מבנה עתיק שעד כה שימש כמקום שיקום עבור נרקומנים מאותם שיכונים, אבל כעת המועצה המקומית מנסה להשיג רוב דרוש כדי להפוך את המבנה למלון בוטיק וספא.

אם כמעט נרדמתם למקרא הפסקה הזו – הפרק הראשון סובל בדיוק מאותה בעיה. הוא עסוק בלנסות לבסס יסודות אפרוריים ובירוקרטיים תוך היכרות עם דמויות רבות, והגם שהוא בהחלט עושה עבודה ראויה בהצגת כולם (מן הסתם מסייעת לכך העובדה שהוא מבוסס על ספר), זה עדיין לא הופך אותו או אותם למעניינים במיוחד. הדברים מתחילים להתפלפל כאשר מי שנראה כמו הדמות הראשית נופח את נשמתו, ובכך נוצר מירוץ פוליטי על כסאו ועל הטיית ההצבעה שתקבע מה ייעשה עם בית סוויטלאב.

במרכזו של אחד הרגעים היפים הבודדים בפרק הבכורה, ואולי היחיד שבאמת גורם לרצות להמשיך לצפות, עומדת קריסטל (אביגיל לאורי בתפקידה הראשון והיחיד עד כה). מדובר בפרחולה קשוחה וזנותית-למראה שבעצם מחביאה תחת המעטה הזה לב רגיש, שנאלץ להתקשות ולהתבגר מהר מדי בגלל אמה הנרקומנית והכורח לטפל באחיה הקטן. מכאן והלאה קריסטל מהווה את מרכז הכובד הרגשי של "כיסא פנוי" כולה, והדבר היחיד שבאמת מחזיק את הצופים מול המסך. לא שיש דבר מה ייחודי באופן שבו דמותה משורטטת או משוחקת, שום דבר שלא ראינו בעבר, אבל ההיבטים האלה מוצלחים דיים כדי להיות אפקטיביים, לפחות עבור מי שאינו ציני מדי.

שירלי מקנזי נפלאה

אלא ש"כיסא פנוי" מקשה עלינו בכך, ולו כי כוונותיה הטהורות עטופות בתחבולות ומניפולציות ציניות. בידיה של המיני-סדרה משמשת קריסטל הצעירה כגיבורת משל מוסרני ודידקטי על תחלואי הקפיטליזם וחשיבותה של ערבות הדדית. הפרקטיקות שהסדרה נוקטת בהן מזכירות מעשיות נוצריות נושנות שנועדו לתקן את דרכי הילדים הפוחחים, ובהתאם היא נוטה לשטחיות מכעיסה. הפרק השלישי בסדרה הוא הסובל העיקרי מכך. בזה אחר זה מתרחשים אירועים הנובעים האחד ממשנהו בעקבות תוצאות הבחירות. סיבות ותוצאות מסתבכות ברגליהם של צירופי מקרים מצערים; רובם בהחלט מתקבלים על הדעת, אבל החיפזון שבו הכל קורה הוא לא פחות מאשר זלזול באינטליגנציה שלנו.

נדמה שהסדרה סימנה לה מראש מטרה שהכשילה אותה, אין ספק שזה יכול היה להיעשות טוב יותר. למעשה, זה נעשה טוב יותר פעמים רבות, בראש ובראשונה על ידי "הסמויה" – "כיסא פנוי" היא מעין מקבילה כפרית-בריטית לבולטימור על הסמים שבה, המעמדות, בני הנוער האומללים והמלחמה הממוסדת בעניים. אבל גם בלי להשוות לסדרה הטובה ביותר אי פעם, "כיסא פנוי" נכשלת כי היא מקריבה את העלילה והאמינות שלה על מזבח המסר.

© עידו ישעיהו