מד מן 7.14: אדם לאדם

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/05/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 14, הפרק האחרון אי פעם

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה 19 תגובות
הביקורת פורסמה לראשונה בוואלה

כל פרק אחרון בכל עונה של "מד מן" היה יכול לשמש גם כפינאלה של הסדרה, החל מדון החוזר אל ביתו הריק אחרי המצגת ל'קודאק' ועד הנחיתה על הירח בסוף חלקה הראשון של העונה הנוכחית. כל אחד ואחד מהשבעה הקודמים האלה היה טוב יותר מהפינאלה שקיבלנו בסופו של דבר. למעשה, כל אחד מהפרקים האחרונים מאז ש'סטרלינג קופר' מתה היווה פינאלה עדיפה – חברי הנהלת 'סטרלינג קופר' שעומדים לבדם בלובי בקומה השנייה, הטרמפיסט שלוקח דון, והישיבה בתחנת האוטובוס.

בפרק האחרון האמיתי נדמה שמטען הציפיות הכריע את מתיו וויינר בעת הכתיבה. עניין מאוד אנושי והגיוני, אבל כזה שהניב פרק מאכזב, לא עקבי ולפרקים לא סביר. היה שם תמהיל של סצנות מרגשות ומתבקשות במעמד כה מחייב, אבל הן מעדו על כתיבה פגומה. לפני תחילת העונה מניתי דברים שצריכים לקרות לפני ש"מד מן" מסתיימת, ובדרך זו או אחרת כמעט כולם קרו – מחצית מהם ממש עכשיו בפרק הסיום (כולל אישוש ראשון לכך שג'ין הקטן אינו אילם!).

למרות זאת, וכנראה בשל כך, מדובר במפח נפש. הרגעים האלה היו יפים אחד אחד, נימים זעו ודמעות זלגו, אבל קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא זרם כמו שצריך. נדמה היה שמדובר ברשימת מכולת שוויינר נחפז לסמן על פריטיה וי. אחרי שלוש עונות של מריחת זמן וחזרה על תבניות, ניתן היה לצפות שהסיומת תתוכנן עם מעט יותר אורך נשימה. המייצגת הגדולה לכך היא שיחת הטלפון בין דון לפגי. מצד אחד מדובר ברגע עצום, מכונן ומאוד מרגש שחיכינו למשהו דומה לו לפחות מאז "המזוודה" בעונה הרביעית, ומצד שני הוא התנהל באופן מוזר בואכה מזויף, במיוחד מצדה של פגי. הדברים של דון אמנם היו ביטוי גדול וחיוני לחוסר האונים והתלישות הנצחית שלו, אבל חלקים גדולים מהדברים של פגי נראו, ובכן, כמו טקסט כתוב שנועד להסביר לנו מה המצב (אפשר לחזור ל'מקאן') או לספק הרמה להנחתה ("דון, תקשיב לי, מה עשית שהיה כל כך רע?").

Jay R. Ferguson as Stan Rizzo and Elisabeth Moss as Peggy Olson - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

אפשר לתלות את זה בהלם שוודאי היכה בפגי, הקולטת שהיא מדברת עם אדם שבור ולא באמת יודעת מה להגיד, אבל הדיאלוג הזה לא נראה אמיתי אלא כמו משהו שצריך היה לקרות ועל כן קרה. התרומה המכרעת לתחושה הזו הגיעה מיד אחרי כן – פגי מתקשרת לסטן בדאגה, היא ממש חוששת לחייו של דון, אבל במחי משפטים ספורים סטן משכנע אותה לשחרר את דעתה מדון ומסיט את הנושא אל הסצנה הקיטשית והחריגה ביותר שידעה "מד מן" בכל תולדותיה, כמו פאן פיקשן לחובבי קומדיות רומנטיות. אפשר היה להחליק על זה ולהתמוגג מהמשחק התמיד-מעולה של אליזבת מוס אילולא בזאת הסתיים העניין של פגי בדון, האיש שאך לפני רגע חששה שיפגע בעצמו. לא שהיה לה מה לעשות מלבד לדאוג, אבל רצוי לאפשר לה לעשות את זה למשך יותר מעשרים שניות לפני שתיסחף אל הדבר הגדול הבא.

הערבוב הזה בין רגש ומלאכותיות הזו נכח גם בסדנת הטיפול העצמי. היה נוח ובוטה מדי למצוא השתקפויות כל כך מובהקות של דון – האישה שדוחפת אותו באלימות כדי להמחיש את דעתה עליו, האישה שננטשה על ידי אמה, וכמובן האיש שחי במקרר. עד כמה שכל אלה נגעו מאוד ללב, העובדה שנכחו באותו מקום ובריכוז כה גבוה הפכה אותם למה שהם – כלים עלילתיים – והזכירה ביתר שאת שמדובר בסדרת טלוויזיה.

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMC

השיחה של דון עם פגי הייתה האחרונה מתוך שלוש שיחות הכרחיות שביצע בפרק, ושלושתן הדהדו זו לזו. הן סאלי והן פגי הדגישו בפניו, "אבא/דון, תקשיב לי"; הן לבטי והן לפגי דון אמר שידבר או יראה אותן בקרוב. השיחות המשמעותיות ביותר נעשו לא פנים אל פנים אלא באמצעות הטלפון, "Person to Person" – שם הפרק ושמה של שיחת חוץ המיועדת ספציפית לאדם מסוים, ואינה מועברת אם אותו אדם לא זמין לענות. יש משהו כה דרמטי בהצהרה הזו של המרכזנית בפתחן – "יש לך שיחת אדם לאדם מדונלד דרייפר, האם תרצי לקבל אותה?". למה בעצם הדגש הזה? האם כדי לסמל שלנצח דון יהיה מרוחק? האם זו הסיבה שווידויי האהבה של פגי וסטן החלו טלפונית אבל הסתיימו זה מול זה?


זה הדבר האמיתי

January Jones as Betty Francis - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMCלא בכך הסתיימו החיבורים בפרק. מלבד שיחות הטלפון דון נפגש פנים אל פנים עם סטפני, אחייניתה של אנה. ג'ואן נפגשת עם קן ואז עם פגי ואז עם רוג'ר, פגי נפרדת מפיט ("A thing like that") ואז גם הארי נכנס כדי שנראה את פניו הדשנות פעם אחת אחרונה. זו היתה שרשרת של המחשות לכך שהקשר נשמר בין הדמויות האלה ככלות הכל. אחרי כמעט עשור שלם של עבודה משותפת היחסים ביניהם לא נמחים כל כך מהר. חיבור אנושי דומה הוא גם מה שמושיע כרגע את דון דרייפר – דווקא קהילת הזרים האלה משפיעה עליו יותר מכל.

יש הקבלה מאוד ברורה ומכוונת בין השוט שפותח את העונה השביעית לבין זה שסוגר אותה – ראשית מגיע קלוז אפ על פרדי ראמסן המביא את מילותיו של דון דרייפר: "זוהי התחלה של משהו" – כשם שאמר דון וצדק לפני מספר פרקים. "האם יש לך זמן לשפר את חייך?" המשיך פרדי, ומעט אחרי כן תיאר: "עכשיו אנחנו שומעים רק את הזמזום החשמלי: אוםםםםםםםםםםםםםםם". כעת אנו סוגרים עם קלוז אפ על דון שלכאורה שיפר את חייו ואומר "אוםםםם". הוא ללא ספק נמצא במקום טוב יותר, אבל כך קרה גם במקרים רבים אחרים בעבר, וניתן היה להאמין יותר לשלב הנוכחי בחייו אילולא מיד אחריו הגיע הג'ינגל שפתח את כל העניין לפרשנויות.

הפרסומת האיקונית לקוקה-קולה נראית כמו משהו שנהגה באותו מתחם שבו נמצא דון, כולל הגיוון הגזעי ועד לרמת הדמיון באנשים ובמיקום (למרות שהפרסומת צולמה באיטליה). ניתן להסיק מכך שדון רתם את החוויה המרוממת שלו לכדי הפרסומת המבחילה-מרוב-ציניות הזו. הרי הדרך הוכשרה לכך – מסתבר שאנשים בורחים מ'מקאן' כל הזמן ובכל זאת חוזרים ומתקבלים מחדש. תחזור "הביתה", כדברי פגי. ואם אנשים לא משתנים ודון הוא מי שהוא, היותו פרסומאי היא חלק מזהותו והגיוני שיהיה אחראי על אחד הרגעים הזכורים ביותר בפרסום. אפילו 'מקאן-אריקסון' ו'קוקה-קולה' סברו כך.

mccann

Coca

Mad Men - 07x14 - Person To Person Coke

אני חושב שלא זה העניין. קוקה-קולה הוצגה כאיזו משאת נפש עבור דון על ידי ג'ים הוברט, אבל הוא מצדו מעולם לא הפגין כלפיה יחס מיוחד. להיפך, כאשר הוברט ניסה לפתות אותו אליהם בכך שבטי הצטלמה לפרסומות של קוקה-קולה, נדמה היה שזה רק מכתים את הרעיון בעיניו של דון. כאשר עבד לאחרונה על התחזית ושאל את פגי ואת טד מה הם רוצים בחייהם, הוא מאוד בבירור לא התחבר אל הרצונות שלהם בתחום הפרסום. האם זה כל מה שיש?

בעיניי הפרסומת הזו של קוקה-קולה היא סגירת מעגל עם הפרק הראשון. "מד מן" היא סדרה על פרסומאים שלא יודעים להיות מאושרים, אז הם ממציאים את האושר ותולים אותו בדמות סיגריה או קוקה-קולה או מה שלא יהיה על שלט ענקי בצד הדרך כדי לקבל אישוש לכך שזה בסדר. הם בסדר.

ולבסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה

"זה יכול להיות שונה, אנחנו אנשים שונים"
(ג'ואן לריצ'רד)

אם הפרק הזה הותיר אותנו עם משהו, הרי שמדובר בתפישה שאנשים לא משתנים. מלבד פיט שעליו עוד ניתן להתווכח, כל היתר הפגינו את אופיים כפי שהכרנו אותו. פגי האסרטיבית בעבודה והמסתחררת בקלות בענייני הלב, ג'ואן שלעולם לא תוכל להפסיק לעבוד, וכמובן דון. שוב ושוב בפרק הוא מנסה לסייע לסטפני, אבל בכל פעם היא מיטיבה לאבחן את השגיאות בדבריו. "אני מעריכה את זה שאתה מנסה לעזור לי, אבל אני די בטוחה שאתה הוא זה שנמצא בצרות". ומאוחר יותר, כאשר ניסה להשפיע עליה כשם שפעם השפיע על פגי – להניח את עניין הילד מאחוריה ושהכל יהיה קל יותר ככל שתתקדם – היא אומרת את מה שכולנו יודעים אחרי כל כך הרבה זמן של מעקב אחריו: "אוי, דיק, אני לא חושבת שאתה צודק לגבי זה".

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMC

בסופו של דבר ברור שהאישה שאיבחנה הכי טוב את דון דרייפר היא פיי מילר. בתחילת העונה הרביעית היא אמרה לו וצדקה שגברים כמוהו לא נשארים רווקים ושתוך שנה הוא יהיה נשוי, ובהמשך התווכחה איתו על היכולת של אנשים להשתנות. "את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר", הוא אמר לה בכעס. אחרי שכבר היו בני זוג ואז דון התאהב במייגן, הוא בישר לפיי והיא אמרה לו במרירות, "אני מקווה שאתה מאושר, ואני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים".

Caity Lotz as Stephanie - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Justina Mintz/AMCזו היתה תמצית הפרק האחרון של הסדרה כולה. אנחנו בהחלט יכולים לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר, והגם שהם עשויים לעטות תחפושת, לשנוא את עצמם ואת מי שהם, להיפטר מהכל, להגיע להארות ולחבק ברגש ובמחילה את בני דמותם – בסופו של דבר הם נשארים מי שהם. "אני לא יכול לצאת מכאן", אמר דון לפגי את מה שבעיניי הוא משפט המפתח של הפרק כולו, של הסדרה כולה. "כאן" במובן הרחב בהרבה, במובן של זהותו, של אישיותו. דון כלוא בעצמו. הסיפור העצוב של לאונרד איש המקרר, שפרט באופן כל כך מושלם על מיתריו של דון, הסביר פעם אחת נוספת את מקור השיבוש שלו. האיש שגדל בלי אהבה ולכן לא יודע לזהות אותה. הוא טוען, למעשה, שאין דבר כזה אהבה אלא מדובר במושג שהומצא על ידי אנשים כמוהו כדי למכור עוד גרביונים.

אבל אנחנו גם יודעים שדון בהחלט אוהב את ילדיו וקשור אליהם, ובהכירנו אותו ברור לנו שגם אם אינו מסוגל להיות חלק יומיומי מחייהם, הוא עדיין מוכרח לחוג סביבם כמו לוויין. כך שאמנם כעת בתקופת סוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1970 הוא מתבוסס לו בתיקון העצמי הנוכחי שלו, אבל לבסוף לא יפקיר אותם כמו ילדים מסכנים שנשלפו מספר של דיקנס. הרי דון מחייך בסוף הפרק הזה ממש כשם שחייך בסופו של הקודם – בשעתו הוא היה חופשי בדרכים ועכשיו הוא מאושר במדיטציה שלו. אז מה בכך בעצם? אין שום סוף בפרק הזה, להפך, יש בו המון התחלות של דברים. מדובר בלא יותר מאשר חוליה נוספת בשרשרת של פינאלות, ואחריה יש עוד שפשוט לא נראה לעולם.

Christina Hendricks as Joan Harris - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMC

Julia Ormond as Marie Calvet and John Slattery as Roger Sterling - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

Kiernan Shipka as Sally Draper and January Jones as Betty Francis - Mad Men _ Season 7B, Episode 14 - Photo Credit: Michael Yarish/AMC

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7, Episode 14 - Photo Credit: Courtesy of AMC

קטנות

* מתנצל על זה, אבל אני חייב להעלות מן האוב את מה שאמרה פגי למייקל גינזברג אחרי שהצהיר בפניה על אהבתו: "זה קורה כשעובדים עם אנשים, אבל זה לא אמיתי".

* את שילה מהסדנה ההיפית גילמה לא אחרת מאשר סופרגירל, הלן סלייטר.

* ברט גלמן גילם את מר קיי מהסיטקום הכה-חמוד-אך-מבוטל "תתקדם", שעקב אחרי קבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם. כאן הוא היה דניאל, אחד מהאנשים בקבוצה הזו שסטפני ודון היו בה. כאשר הם ישבו במעגל ונפתחו זה בפני זה הוא פשוט חזר להיות אותה דמות אקסצנטרית מאז. קצת מוזר.

* עדכון 21/5: וויינר מאשר שדון יצר את הפרסומת לקוקה-קולה.

תגיות:
  • אחת מאחת

    התגובה פורסמה במקור ב-6:25 והועתקה לכאן:

    ספויילר ספויילר ספויילר…..

    עדיין לא התעוררתם שם בארץ הקודש
    אבל כאן בחוף המזרחי החיים ממשיכים כסדרם לאחר הפינאלה (יענו- הולכים לשון בקרוב).

    רק שאף אחד לא יטען שהסיום היה לא קשור לאימג' שלפניו…….
    סוף סוף סיום שלא מאכיל בכפית ורומז בעדינות- והכל נשאר אותו דבר.
    היה יפה.

    • ניצן

      זה היה מדהים
      כבר חשבתי שהסוף MEH דון דרייפר נהיה היפי ומוצא גאולה ואז הפרסומת! (היא אמיתית נכון? זה נראה כמו פרסומת אמיתית מהסיקטיז-סבנטיז) וזה נהיה הסוף הכי טוב בעולם.
      הוא מחייך כי יש לו רעיון איך לנצל את העולם החדש הזה למכור קוקה קולה
      עולם כמנהגו נוהג וזה קצת מדכא אבל גם קצת מניח את הדעת

  • ליהי

    ספוילר ספוילר ספוילר….

    סוף מקסים, רגיש וחכם. לא מושלם, אבל היו שם כמה רגעים מדהימים, ובאופן מופלא, כמעט כולם היו קשורים בעיניי דווקא לפגי ולא לדון.
    אבל ללא ספק הסצינה האחרונה היא המדהימה והחכמה מכולן – כמו שאמרה אחת מאחת לפניי, דווקא הרמיזה הזאת על זה שלא משנה מה, החיים ממשיכים, ובעצם הכל די בסדר ככה, הייתה המופלאה ביותר.
    הגאונות היא דווקא בעצם זה שלא הייתה שום גאונות, פשוט פרק מלא באנושיות ותחושה כזאת בסוף של – וואלה, דווקא בסדר.
    נעים לסיים ככה סדרה.

  • better man

    ספויילר

    הסתיים כמו "באפי"

  • Michael Ginzburg

    אויש, איזה פינאלה מביך ומאכזב. בטוחני כי ברטרוספקטיבה, אנשים יזכרו את 'מד מן' כסדרה אולי הכי אוברייטד בכל הזמנים, היות וכמו שטענתי בעבר, לטעמי הפרקים הלא טובים בה (כולל הפינאלה, כמובן) היו רבים יותר מאלו הטובים. את הפינאלה החליטו הכותבים להפוך צפוי, בנאלי וחסר פואנטה ככל האפשר. כמעט ולא היה שום רגע שהיטיב עם החומרים בהם עסקה 'מד מן' בעבר, הכל התנקז אל תוך אמת אחת וברורה מראש.

  • אחת מאחת

    אחחחח
    היה נפלא……

    יאדו תודה על ההשקעה בגזירה של הפוסט לכאן.

    אני עוד צריכה לחשוב ולנסח איזו תובנה כללית לגבי הפרק/העונה/ הסדרה אבל הנה כמה נושאים בינתיים.

    ספויילרים
    ספויילרים
    ספויילרים

    אני חולקת על המאוכזבים- ואסביר למה

    שהתחלתי לצפות בסדרה (באיחור מה) בשנת 2008 או 2009 הייתי תחת ההשפעה של נמלטים, דקסטר, האוס וכו'. אני זוכרת תחושה מאוד חזקה שהיתה לי בפרק הראשון .

    במסיבת יום ההולדת שאחד הילדים הלך לאיבוד לכמה רגעים, כבר נדרכתי וחשבתי – יו מה הולך להיות כאן? איזו קטסטרופה? לאן הסדרה לוקחת אותנו- ואז כלום, פשוט ילד שהמבוגרים שניה לא שמו לב היכן הוא- בלי קטסטרופה, בלי הפתעה, בלי בהלה, כמו שקורה בחיים הרגילים. אז הבנתי הסדרה היא פשוט על החיים הרגילים, יש מספיק הפתעה ודרמה בארועים היומיומיים, הקטנים במשמעות שאנחנו נותנים לעולם שלנו, לא צריך ארועי 'דאוס אקס מכינא' (קונספירציות ממשלתיות, רוצחים סדרתיים, מחלות
    נדירות) בשביל להניע עלילה.

    כך למרות התחזיות- לא היתה קפיצה מהחלון,
    לא היתה שריפה, גרג לא נהרג בוויטנאם וחי עם תאומים ואישה שפגש בבי"ח, ומארי
    לא הורגת את רוג'ר אלא רק גורמת לו לעונג.

    סדרה פשוטה על החיים הפשוטים- ולא על אף אחד שגדול מהחיים. שום דבר מעבר.

    כמה היילייטס:

    ג'ואן- שריצ'רד הציע לג'ואן קוקאין- חשבתי 'אווי ויי זמיר, ג'ואן, למה? למה?, הנה
    ההדרדרות במדרון החלקלק מתחילה, הגבר המושלם בעצם יהרוס את חייך" .
    מצד שני ריצ'רד ושיחת המוטיבציה שלו (את נכס עם נוף מדהים שממתין לפתוח) – בעצם פתח את עיניה והצית את הקילר אינסטינקט היזמי שבה ("לא אוכל לכבות את החלק הזה בי").

    רוג'ר- מרגרט נפטרה, כפרה עליה. לפחות הוא נשאר בחיים, מפוכח, עשיר, מבוגר, עם עתיד שכמו שג'ואן אמרה- "הגיע בזמן" ורוג'ר הוסיף "ולאף אחד לא אכפת" . לפחות קווין יהיה מסודר.
    our beautiful little boy- a rich bastard, נפלא במיוחד ה"שלנו", שלנו של שותפות ולא ניכוס.

    סאלי התבגרות מהירה- מחליפה את בטי (מקווה שלפחות בעתיד הלכה ללמוד ופתחה קריירה- היא יכולה לפרוש עכשיו לפנסיה, אבל תמשוך עוד כמה שנים בעבודה).
    ג'ין- הילד בן פאקנג שבע- סופסוף אמר "לא" ואז נעלם.

    הנרי עזב.
    פעם שניה בפרק שגבר עוזב כי לאשתו יש רצון עצמאי, ראבאק מה נסגר אתכם שם במגדר שלכם? ועוד שאשתך גוססת?

    בטי ודון: (בטי כבר קבלה את הפיאנלה שלה שבוע שעבר).
    בטי: "אל תתן לגאוותך להפריע לרצונותיי"
    דון: "בירדי…" בטי: "אני יודעת…"

    פגי- בסוף הכל הסתדר- ווינר נתן לקהל את מה שרצה (חבל רק שלא היתה בטן הריונית שסטן עיסה את גבה- אל-לה דון ובטי שבוע שעבר). אהבתי את פגי הניחה את ידה על ליבה שהיא אמרה לסטן בטלפון "אתה כאן".

    פיט- מיליונר, צעיר, עם משפחה וקשרים כמה התקדם בעשור מהילד בוגר דארטמות' שחשב שהכל מגיע לו בזכות המעמד ולא בזכות עבודה.

    סטפני- שוב דון, שוב אישה צעירה שנטשה את ילדה, שוב הנסיון להסביר שקמים, ממשיכים הלאה ואח"כ הכל דוהה, אך סטפני לא מקבלת את זה ולא מוכנה באמת להמשיך הלאה.
    (ולחשוב ששם המשפחה של דיק הוא ויטמן – Our greatest glory is not in never falling, but in rising every time we fall, מאוד קלאסי) .

    דון- ההיפוך בין דון לפגי מההריון שלה בשיחת הטלפון.

    וכמובן הסוף, שהוא רק ההמשך של אותו דבר:
    קוקה קולה, דון חוזר למקאן, אך עם טוויסט קטן, הוא מביא אתו לעולם הפרסום את המטען שצבר בתור דיק בקליפורניה.
    מיזוג של דון ודיק שלכל אחד יש את המקום שלו, ללא בריחה מדיק.

    החיים פשוט ממשיכים הלאה…

    ******
    אגב שני נושאים שמציקים לי- מה הבעיה של
    דון להזמין מונית- אם יש שם טלפון?

    וסליחה שאני חוזרת אחורה- האם פגי מסרה את הילד לאימוץ או שאחותה מגדלת אותו והיא דודה שלו- של מי היה הילד בראשית עונה 2 שאחותה טפלה בו?

    • ההרצליינית

      כתבת מצוין! רק תיקון קטן- מרגרט לא נפטרה, אלא היא עדיין חיה בקומונה, מנותקת מהעולם שסביבה, ו"אבודה" כדברי אביה.

      • אחת מאית

        —-

        תודה, נכון את צודקת- משום מה התבלבלתי עם מונא (שתדבל"א) וחשבתי שהיא נפטרה.
        וכמובן תודה ליאדו שהעשיר ניתח והצביע על הטרנדים הקטנים כגדולים במהלך הצפייה.

    • SHULA

      אהבתי מה שכתבת.
      כי אני ב2010 כשהתחלתי לצפות בסדרה, זה בדיוק מה שחשבתי.
      סדרה על המציאות.
      אין רצח, בלאגנים.
      מי שבוגד, לא נתפס במיידי.
      אני חושבת שצריך לתת כאן קרדיט לג'ון האם – שמשחקן אלמוני לחלוטין שאף אחד לא מכיר, הפך את דון דרייפר לאייקון.
      גם לאליזבת מוס שעשתה עבודה מדהימה ושאר הקאסט.
      שאלה , כנראה לא שמתי לב- הנרי עזב??????

      • גם אני לא ראיתי שום אינדיקציה לכך שהוא עזב. להיפך – העובדה שסאלי מציעה שהוא יגדל את הילדים אחרי בטי, אומרת שהוא כנראה עדיין שם.

    • אסףר

      לא הבנתי, הנרי עזב? זה לא ברור מהפרק.

    • Tally S

      לא הבנתי…
      הנרי עזב?? מתי אמרו את זה?

    • מה פתאום עזב? כמו שנמרוד ציין מעליי, סאלי סיפרה לאביה על מחלתה של בטי כי רצתה שישכנע אותה לאפשר לילדים לגור עם הנרי. למחרת כשהיא מגיעה הביתה ושואלת את בובי איפה כולם, בובי אומר שבטי שוכבת ושהנרי בעבודה.

  • lil

    וואו- סגרו לנו את כל הפינות… אפילו מה קרה עם מרדית..
    מרגש ויפה, למרות הקטעים הקיטשיים,
    THERE IS MORE TO LIFE THEN WORK
    התרגשתי כשפגי הפכה לרגע לאמא של דון: "דון, בוא הביתה"
    כשכולם מדברים על home ודון מוצא אותו בדמות ommmm

  • meiravre

    ספוילר

    .

    .

    .

    התחושה הראשונה שלאחר הצפייה היא אכזבה. פרק מלא סצנות קצרות ורגעים מרגשים מאוד שאין להם קלוז'ר, כאילו יש עוד עונות שלמות לפנינו.
    נניח השיחה בין פגי לדון (שמתם לב שסמסונייט אוזכרו?) שהייתה מאוד מרגשת, אבל לא בא לה שום מענה בהקשר הזה. כנ"ל האמת המרה שהטיחה בטי לגבי יחסיו עם הילדים. האם הסוף של סאלי ודון הוא טריקת טלפון? באופן כללי, הסוף של דון לא סיפר ולא הבטיח שום דבר על העתיד שלו, הרי הוא לא יישאר בקומונה הזאת – יש לו גרושה גוססת וילדים שמחכים, ומה פגי תחשוב? הדבר היחיד שאהבתי בהקשר הזה היא דון מגיב למונולוג של האיש השקוף ומבין שכמה שקשים יהיו חייו, לפחות לעולם אף אחד לא יעלם ממנו או יהיה אדיש כלפיו. גם זה משהו.
    לגבי השאר – רוג'ר – לא מרשים במיוחד. ג'ואן – טוב לראות שיש עתיד. פיט נראה כאילו הוכנס כדי לצאת ידי חובה, למרות הקקטוס שהוא הפקיד אצל פגי שהיה רגע יפה על המשמעויות הנלוות. לפחות פגי וסטן סיפקו דקות ארוכות, משמחות ומרגשות מאוד, שהיו מבחינתי השיא של הפרק.

    לא זוכרת איפה ראיתי תזית לגבי השימוש בפרסומת הזו של קוקה קולה בפינאלה, למרות שהיא הייתה קצת מוזרה מחוץ להקשר. נראה שכרגיל במד מן, הלכו על האנדרסטייטמנט ועל העדפת הדבר שלא קרה על פני משהו שיקרה. אולי יאדו יאיר עוד פינות ותמות, אני ממשיכה להרגיש שזה רחוק מלהיות אחד הפרקים הטובים שראינו, דווקא עכשיו.

    • meiravre

      במחשבה נוספת ולאור מה שכתבו ocean ו-miss bajorski, אני מפויסת יותר עם הסיום. אולי הולמת את דון ההבנה שאין סיום ממשי ואן פתרון סופי לכל הבלגן, אבל יש רגעים של השלמה שמאפשרים להתקדם הלאה קצת טוב יותר.

      • miss bojarsky

        אני שמחה שעזרתי לך להתפייס קצת עם הפרק 🙂

    • meiravre

      ממשיכה להתפייס עם הסוף של דון לאור הפרשנות של ג'ון האם, כלומר שדון לא "התחבר לעצמו" כדי לזרוק את כל השקר הפרסומי אלא כדי לקבל את הצד הזה שבו מלכתחילה ולא ככיסוי לשקר הגדול. מה שמחדד שוב את התחושה שהסיפור כולו הוא לא על הזהות הגנובה של דון אלא על הדרך שבה הוא מתמודד ומנצל עם ההתחלה החדשה שהעניק לעצמו. קוריאה הייתה התחלה אחת וקליפורניה היא ההתחלה השנייה.

      אגב – עוד מישהו ראה את דון מציע את הטבעת של אנה לסטפני וחשב שעומד להיות כאן מייגן ב' (כלומר שהם יתארסו)? זה לא היה בלתי סביר.

      • כן, זה היה קצת מעורר חשש, ואני מניח שבכוונה היה כזה.

  • מירב

    בלת״ק . כל כך נרגשת שלא מסוגלת קודם לקרוא..
    אין אין אין אני על הברכיים. בוכה באמת. מהתרגשות. אוהבת אותך וויינר עד מאד !!!
    שיתוף אישי חבריי לדבר, לקראת פרידה גם מכם, לבן שלי קוראים אומי. מהמילה אום. הרגשתי שוויינר נותן לי מתנה אישית לסיום.

  • ocean

    ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

    בצפייה ראשונה – סיומת מאכזבת. בצפייה נוספת לאחר שהדברים קצת שקעו – סיומת יפה, אך עדיין מאכזבת קמעה. אני לא חושבת שהיינו צריכים למתוח את העלילה הזו על פני שבע עונות כדי להגיע לתובנה שידענו בסוף עונה 4: זה הכל על הילדות של מישהו, ומה שנטמע אז קשה מאד לשנות אח"כ. אולי המינון של ביטוי התכונות באותו אדם עשוי להתחלף בהתאם לנסיבות, אבל הד.נ.א. נותר קבוע.

    כזה הוא דון, וכאלה הם החיים. כלוא לנצח בספירלה או קרוסלה של שינוי, בגלל ילדות עשוקה מאד ובגרות עשוקה עוד יותר. ראינו אותו בכל השלבים – פורק עול בלי טיפת מחשבה, מבין שמשהו לא בסדר וחושב לתקן אותו, מגיע להחלטה להשתנות, פועל ומשיג לכאורה את השינוי המיוחל, מנסה להתמיד ואז בסוף – נופל שוב וחוזר חלילה.

    בפרק הסיום דון לכאורה מגיע לנחלה בזכות המדיטציות לשעת חירום שלו, אבל מעל הכל מרחפת הפרסומת האיקונית של קוקה קולה שמזכירה לנו שאהבה היא מושג שהומצא על ידי קופירייטרים כדי למכור גרבוני ניילון, וההרמוניה מסביב היא אשליה שנוצרה על ידי פרסומאי אחר כדי למכור משקה תוסס. לא הדבר האמיתי שרוצה לבנות לך בית ולתת לך שלווה, כשם שגורס בציניות הג'ינגל, אלא חיקוי של אושר – בערך מה שקוקאין עושה. לא פלא אם כן שהסם הזה הוצג אף הוא בפרק. ככלות הכל, I'd like to buy the world a coke, והעולם של שנות השבעים אימץ בחום את הססמה הזו ואת הפופולאריות של קוקאין והאופוריה המזויפת שלו לאקסטרים.

    חרף הציניות הנ"ל, אין הכוונה שהתחושה של דון מזויפת. בנקודת זמן הזו היא אמיתית, ממש כמו כל התמונות מחיי המשפחה שהוא העמיס על המקרן של קודאק. הפיצ' הזה בשעתו היה איקוני כשם שסביר להניח שהפיצ' של אותו פרסומאי לקוקה קולה היה. אבל אנחנו יודעים שזו מכונת זמן. מאחר שניתנה לנו הצופים הצצה לעשור שלם בחיי הדמויות של "מד מן", ברור לנו שגם אם דון מאושר כרגע ולא משנה אם זה אומר שהוא חזר למקאן לעשות את הפרסומת הגדולה של חייו או פרש לחיי רוחניקיות בקליפורניה, זה רק עניין של זמן עד שהמשך הדפוס של חייו יפציע.

    כל זה משליך גם על הסיומת לכאורה של שאר הדמויות. שום דבר לא בטוח, העבר שם כדי ללמוד ממנו והעתיד לא ברור, אז בואו לפחות ניהנה לשם שינוי מהכאן והעכשיו. כל הנ"ל יפה בפני עצמו – כמעט כולם מתחילים משהו חדש ולוט בערפל בפינאלה, ויש להעריך את ויינר שבחר לספק לנו סוף כזה ולא משהו נטול פרשנות. יחד עם זאת קשה להתעלם מכל החריקות שבדרך. חלקים רבים בפרק הרגישו מחוברים בגסות או נוחים מדי.

    קחו לדוגמא את הסצינה של פגי וסטן. נכון שהסחרור מתאים לדמותה של פגי ולמזלו של ויינר אליזבת' מוס שחקנית מדהימה, אבל לחתוך כך מהלוך הרוח של השיחה עם דון לשיחה התלושה מול סטן ולהכרה שניחתה עליה תוך דקה לגבי אהבתה כלפיו + כל מה שבא אח"כ? נו באמת. זה היה קיטשי ובעיקר פיל בחנות החרסינה של מד מן, ולא משנה כמה אנחנו אוהבים את החיבור בין הדמויות האלה או כמה שייחלנו לפגי שתקבל כבר את האהבה לה היא ראויה.

    ויש גם את כל הדמויות שדון פוגש בסדנה, שבאופן מושלם מדי מייצגות את כל מה שעבר בחייו. הבחורה שעמדה מולו יכלה בקלות להיות אמו, והתנועה שבאמצעותה בחרה להביע את רגשותיה כלפיו היא דחיקה החוצה. סטפאני היפהפיה היא אמא נוטשת בעצמה. כשזו מישהי קרובה אליו דון מסוגל להכיל זאת וכמובן לחשוב שזקוקים לו ולספק שוב את עצת הזהב – תשכחי עם זה ותתקדמי הלאה. עם פגי זה הצליח, עם אדם זה הגיע לאבדון, ואילו סטפאני מנטרלת בחוכמה את הבלוף הזה ומזכירה לו שהיא לא באמת האחיינית שלו. ולקינוח, הבחור בחולצת התכלת, צבע הוידויים והאמת של דון והשתקפות מוחלטת של מצבו באותה הנקודה. כשדון מחבק אותו ברור לכולנו שהוא בעצם מחבק ומקבל את עצמו. זה היה רגע יפהפה (והדמעות הרבות שהגרתי במהלכו יעידו על כך), אבל הוא עשוי היה להיות עוצמתי הרבה יותר אם דון היה זה שמדבר ונותן לאחרים לגעת ולהגיע אליו סוף סוף, ולא רק כשהם לא אוהבים אותו כשם שאיבחנה יפה בטי בשעתו.

    ועדיין, כאמור, אהבתי את הפרק. ואהבתי את הסדרה הזו, שניה מבחינתי רק ל"סמויה". אני לא חושבת שיהיה קל ליצור סדרה כזו בקרוב, ואשמח להתבדות. מה שבטוח הוא שאני כבר מתחילה להתגעגע – לחפירות שלנו כאן (בטוח אגיב כאן בפוסט עוד שלוש-ארבע פעמים), לביקורות של יאדו, ובכלל לדמויות. ולתחת של רוג'ר. A thing like that!

    • ocean

      עוד תוספות (אמרתי שאגיב שוב או לא אמרתי?):

      * זה גם עניין של זמן עד שסאלי תפציע עם דפוס משל עצמה בשל מה שינקה מהוריה ובפרט מאביה. דון איבחן זאת יפה באחד הפרקים האחרונים – היא לא תוכל לברוח מכך שהיא הבת שלו ושל בטי. בשיחה שלה עמו היא תיעלה אותו כמעט במדויק – דואגת לילדים אבל לא כוללת את עצמה בעסקה. למדריד היא לא תסע עכשיו, אבל כשהאחים שלה יהיו סמוכים ובטוחים אצל הנרי ולימודיה יסתיימו, היא תברח למסע שלה בהזדמנות הראשונה. בינתיים היא מצטרפת לבובי שכבר לא מביע את המצוקה שלו בכאבי בטן, ויחדיו הם מגלמים את המבוגרים שמכינים ארוחת ערב לג'ין. מיותר לציין, הסצינה הזו שברה את לבי.

      * ג'ין מדבר! סאלי שולחת אותו לראות טלוויזיה ובובי אומר לצאת בגסות, ממש כשם שבטי אמרה להם כשהיו קטנים יותר.

      * "חשבתי שזה דייט אבל התברר שזה היה משהו אפילו טוב יותר" – לא היה לי ספק לשנייה שג'ואן מהר מאד תמאס בבטן גב ותחזור לזרועות הרולדקס שלה. זו גם סגירת מעגל נאה לעיסוק בתסריטים במחלקת הטלוויזיה של הארי שנגדע במהרה לטובת מישהו שהוא לא אשה. בל נשכח שיש לה ניסיון אישי עם הקמת עסק מאפס – הסוכנות של דון שהוקדמה בחדר המלון הקטן, בדומה למה שהיא עושה עכשיו מסלון ביתה.

      * הפרק התרחש בתקופת ליל כל הקדושים, כשם שהעידו הקישוטים במשרד של פגי, לנצח "הצועניה ונווד". הוא נגמר בתחילת נובמבר, ותודה ללוח השנה של ג'ואן שהביאנו עד הלום.

      * דון לא מצליח להיפטר מהטבעת של אנה, כלומר, מהעבר שלו.

      * שם הפרק – על שם שיחות החוץ. דווקא אהבתי את זה, מראה שלא תמיד "רחוק מהעין רחוק מהלב", ושיש קשרים שהמרחק יתקשה לשבור כמו דון-פגי, דון-בטי, דון-סאלי.

      • ocean at work

        התוודעתי לדבריו של מת'יו ויינר על סוף מד-מן. מה אומר? האיש הרס לי את הסדרה במחי יד.
        מה זה לא ציניות? מה זה ממקום טהור? בשביל מה הראו לנו קוקאין ומה לגבי כל
        שאר הפרקים של הסדרה בה ראינו שוב ושוב את הזיוף של עולם הפרסום? זה הזוי,
        פשוט הזוי. הבן אדם פשוט לא זוכר את מה שהוא כתב בעונות קודמות. השיא: "הראיתי את הפרסומת לקירנן שיפקה, והיא אמרה שהיום לא מראים אנשים עם פנים כאלה טהורים בטלוויזיה". אני משערת שרוב בני הנוער יחשבו בדיוק כמוה משום שבגיל הזה הם מאד נוחים להשפעה, ובדיוק על זה בונים ומתבססים הפרסומאים. אתם מבינים? הפנייה של ויינר לשיפקה מייצגת את הציניות של עולם הפרסום ושל הסדרה ביתר שאת. הו, האירוניה.

        שימשיך להגיד לעצמו את כל השטויות האלה. זה מספיק גרוע שהוא הצהיר בעבר שלא ישייך עובדות היסטוריות לדמויות הפיקטיביות שיצר בסדרה, אבל בשביל לסדר לו פיתרון נוח שבר את העיקרון של עצמו. מאכזב ברמות תהומיות.

    • הסצינה בין פגי וסטן הייתה נוראית. היה אפשר לסגור עם האמירה של סטן שהוא נהנה לדבר איתה בטלפון ושהוא מתגעגע, ולסיים בפלירטוט קצר ומאוחר יותר להראות אותם ביחד מול מכונת הכתיבה. הצהרות האהבה והמחוות נראו כמו משהו מהארסנל של טד מוסבי ולא של סטן.

  • miss bojarsky

    אני מאלה שאהבו, חשבתי שזה היה סוף נפלא לסדרה נפלאה ולא התאכזבתי כלל. אני לא חושבת שעיכלתי אותו עדיין מספיק בכדי לכתוב משהו משמעותי. לא קלטתי למשל את רעיון שהפרסמות לקוקה קולה היא תוצר של המדיטציה של דון. אני לא חושבת שזה בהכרח המצב, אלא שזו אופציה ושווינר בכוונה השאיר את הדברים מעורפלים וגם את זה אני אוהבת. בראש שלי דווקא פגי היא זו שהגתה את הפרסומת. ובכל מקרה, השלווה שדון השיג בסדנא הזו היא אמיתית בעיניי. לפני הצפייה בפרק האחרון של הסדרה, ראינו קודם את הפרק הראשון, עם המשפט המפורסם לגבי אהבה וניילונים והנה בפרק הזה דון שומע איש עצוב אומר שהוא לא יודע מה זו אהבה ובמקום לדבר על הזיוף שבה הוא מראה אחת אחת אמיתית בכך שהוא קם ומחבק את האיש הזר, מזדהה עם כאבו ומביע את הזדהותו. גם אני הזלתי דמעות ברגע המופלא הזה. ואם דון חזר לפרסום, זה גם בסדר, אם זה משמח אותו, אם זה מה שהוא אוהב. ואני מאמינה שכן. ואני מאמינה שהוא הצליח שם להקל על עצמו מהמשא של העבר, לאמץ אותו ולחיות איתו במקום לברוח ממנו, לשכוח ולעבור הלאה.

    ג'ואן שוב נאלצת להקריב חיים של אהבה לטובת חיים של קריירה והגשמה עצמית. אני מקווה שביום מן הימים היא תמצא את הגבר שיוכל להכיל את האישה מלאת הכוח שהיא. בינתיים אני מאד גאה בה.

    אני לא חשבתי אף פעם ממש על פגי וסטן ביחד אבל החיבור ביניהם, שנכון, היה מזורז מדיי, היה מקסים ונוגע ללב ואני שמחה בשבילה.

    בפרק הראשון של הסדרה דון צופה לפיט עתיד כגבר עם מעט מדיי שיער, שיושב במשרד פינתי, נשכח ולא אהוב. השיער של פיט אכן הפך דליל יותר, אבל בניגוד לאיש בסדנא, הוא השכיל בסופו של דבר לגלות מיהו ומה חשוב לו ומצא חיים בלתי אפורים בעליל והוא נמצא בחוץ, באור, סועד וצוחק ולא על המדף במקרר החשוך. האנלוגיה הזו אגב הייתה מבחינתי השיא של הפרק, מהנאומים היפים ביותר שידעה הסדרה הזו והטלוויזיה בכלל.

    צלצול הפעמומים בסוף הפרק, כשדון עושה מדיטציה הזכיר לי את הצלצול של מכונת הכתיבה כשנגמרת השורה. כמה הולם.

    • miss bojarsky

      שכחתי לכתוב שאני אתגעגע קשות לסדרה הנפלאה הזו ושלל דמויותיה. היי שלום מד מן, את בסדר.

  • dor_dugy

    אני אהבתי. קשה לי להגיב לדברים הגדולים, אז אתמקד בכמה קטנים.
    שימו לב, זה הכה בי למה בטי תמות- כי דון צריך להשיל בדרך את כל מה שמאפיין את דון דרייפר. זה כולל את המכוניות, העבודה – והאישה.
    אגב, זה פרק שבו כל הזמן היו שיחות טלפון. יותר מכל פרק אחר. לדעתי זה לא סתם אבל לא בטוח מה זה אומר- ריחוק? והסצינה בין פגי לסטו במעבר מפנים מול פנים לטלפון ושם שוב לפנים מול פנים- נהדרת.

    כל הדמויות בחרו. פגי בחרה בזוגיות ולהימנע מסיכון. ג׳ואן בהרפתקאה בקריירה. רוג׳ר ב…..כיף חיים. ודון הוא כמובן החידה כביכול, ולכן הסיום הנהדר והעצוב הזה לדעתי. אגב רוב הדמויות לראשונה במעין תחושת שלמות. קצת שלמה מידי, אבל ניחא.

    עצוב לי על סאלי, יותר מכל, בפריים האחרון. תחושה שתגדל בסבנטיז כדמות שבורה

    • miss bojarsky

      לגבי שיחות הטלפון – אני הרגשתי שדווקא הריחוק הפיזי של הישחות אפשר אינטימיות, אדם לאדם. דון נפרד מבטי בדמעות ואז חושף בפני פגי את התחושות הכה קשות שלו לגבי עצמו. ואילו סטן מצליח להתוודות על אהבתו לפגי.

      אני לא מרגישה שפגי בחרה להימנע מסיכון, אני מרגישה שהיא בחרה להישאר ולעשות את מה שהיא טובה בו ואוהבת, להתמיד במסלול שהיא בחרה לעצמה ולהגשים את שאיפותיה ולא להתפתות למשהו חדש ונוצץ. זאת בהמשך לשיחה של פיט ואחיות מהפרק הקודם.

      • dor_dugy

        אכן, כל שיחות הטלפון מאפשרות כנות. זנ מתחבר קצת למה שסטן אמר לפגי- פנים מול פנים בא לו לחנוק אותנ אבל בטלפון היא נהדרת

    • ocean

      ספוילר ספוילר ספוילר

      ממש לא מסכימה לגבי בטי. היא פרנסיס כבר כמה שנים, ולפי ההיגיון שלך הילדים שאכן נושאים את שמו המזויף של אביהם צריכים למות גם כן. זה לא מתקבל על הדעת כל כך.

      • miss bojarsky

        אגב פרנסיס – שמו המלא של דון דרייפר הוא דונלד פרנסיס דרייפר.

      • dor_dugy

        נכון, אבל בטח בכל זאת מייצגת מאד מאד משהו שקשור לעברו של דון בשיאו כדון דרייפר. תהליך ההשלה מתחיל אולי בין השאר בגירושין ובגילוי של בטי על עברו האמיתי של דון – ועובדה שעם מייגן הוא גלוי, לפחות בקטע הזה, די מההתחלה. ואפשר שוינר ריחם עלינו ולא הרג גם את הילדים, אבל נראה, אם להודות – שדון קשור הרבה יותר לבטי ולסאלי מאשר לבובי, ובוודאי שלא לג'ין, שהוא כבר מציאות-פרנסיסית-בעליל.

    • dor_dugy

      ועוד משהו קטן – בהחלטה לפצל את עונה 7 לשני חלקים, לדעתי, אין שום ספק שהחלק הראשון היה טוב יותר מהחלק השני, באופן משמעותי. אולי בכל זאת היה כדאי לאחד את שני החלקים וזה היה עוזר קצת יותר ליצור רצף עם החלק השני, לכו תדעו.

  • עמנואל

    כמו שכתב מאיר אריאל: וכל האסונות הרי הולכים למעדן חלב.

    וגם הקליפ הזה קפץ לי מעמקי הזכרון גם בגלל הפרק, וגם בגלל האירועים בארץ
    https://www.youtube.com/watch?v=6sOpbRL8R4g

  • Chen Honig

    יש לי הרגשה שאני Over-Stretching אבל יאללה:

    הקטע עם לאונרד הקפיץ לי ישר לראש מחזה בשם "כלאדם" (אני לא זוכרת אם הוא אוזכר בסדרה), בו הגיבור מזמין את הרכוש שהוא צבר עם השנים (הוא מאמין שאליו הוא חש אהבה) ייטיב עם שמו ויעלה אותו כמה שלבים למעלה ברשימת המוזמנים לגן-עדן, אבל הרכוש שלו טוען כי זה רק יביא להרעה בתנאיו של "כלאדם" מאחר והוא צבר לעצמו רכוש בעוד יש הרבה נזקקים בעולם, שלהם הוא לא נתן כלום.

    בסוף המחזה "כלאדם" (ספויילר?), מבין הגיבור במחזה כי הדרך לגן-עדן, לחיק האלוהים ולאהבתו, היא דרך מעשים טובים.

    הנה יושב לו לאונרד אחד, ההיפך הגמור מדון דרייפר היפה והכריזמטי, כלאדם שמעיד על עצמו כמשעמם, והוא טוען משהו אחר לגמרי: האהבה קיימת, אך היא מופשטת מדי, היא שם אבל אי אפשר באמת לראות אותה, אנשים מנסים לגרום לה להתקיים, אך ללא הועיל. דון וחבריו משדרות מדיסון הפכו את האהבה למוצר, משהו שנשאר במקרר ועתידו להתקלקל בסופו של דבר, אנשים אולי ימצמצו לכיוונו, אבל לא בטוח שהם יבחרו דווקא בו. אולי החיבוק של דון כלפי לאונרד הוא מתוך התנצלות מסוימת על כך שהוא והמפרסמים האחרים אחראים על הפנטזיות הזמניות, על הריחוק מהמופשט וירידה לגשמיות הצרכנית. אם זו הייתה ישועה שדון חיפש, הפרק היה מסתיים עם המדיטציה בלי הפרסומת של קוקה קולה.

    בעולם של מד מן, כפי שנכתב פה, המפרסמים המציאו את האהבה בשביל למכור, ובסוף הסדרה, דון המציא את התקווה בשביל למכור קוקה קולה. הוא לקח השפעה מהרוחני ביותר, ועשה ממנו מוצר ציני של צריכה. מבחינתי זהו סיום מושלם לסדרה הזו, שמו של דוןדיק, אם יש גן-עדן בכלל, יהיה בסוף הרשימה לחיבוק חם מסנטה קלאוסאליהו הנביא.

    לגבי האחרים, כתבו פה לפניי מספיק.

    לגבי רוג'ר, הוא דיבר צרפתית, הוא חייך, הוא יהיה קשור לג'ואן לעד דרך הילד המשותף, והוא מאושר בחלקו. זה מה שרציתי בשבילו, עם שפם או בלי.

  • meiravre

    ובמחשבה שלישית (ואחרונה?), לא התאכזבתי מהרעיון כמו מהביצוע, ומד מן היא הלא מלכת הביצוע הטלוויזיוני. אבל כמו שאומרים, לא משנה התוצאה אלא הדרך, ומד מן היא דרך מופלאה, יפהפייה ומרגשת ששינתה את כל המבט שלי על טלוויזיה ונכנסה לי, על כל דמויותיה, עמוק ללב.

    תודה יאדו על הביקורות הנהדרות שלך. הצטרפתי לצפייה מאוחר, ואין ספק שבלעדיהן לא הייתי מתעמקת ומתאהבת בסדרה עד כדי כך.

  • miss bojarsky

    תודה לך יאדו, על שלל ניתוחים מבריקים, מעשירים, מחכימים ומענגים, שהוסיפו רבות להנאה שלי מהסדרה המופלאה הזו. לחיי סדרה חדשה שתניב ניתוחים שכאלה בעתיד הקרוב ולחייך!

    • תתש

      מצטרף לתודה.

  • ההרצליינית

    ורק אותי הקטעים עם פגי וסטן קרעו מצחוק? פשוט כל הסיטואציה ביניהם היתה כתובה בצורה נורא קומית. זה נראה כאילו הסצנה הזאת היתה חלק מסיטקום ולא מסידרה "כבדה" כמו מד מן. מה שכן, מאז הסצנה המפורסמת ההיא בעונה הרביעית, שבה הם התפשטו האחד מול השניה, היתה לי הרגשה שהולך להיות ביניהם משהו. ובעונה השישית, בפרק שבו כולם התמסטלו לדעת, בקטע שבו אמר לה שיש לה "תחת יפה", ההרגשה הזאת התחזקה. אין ספק, כבר מזמן הם היו צריכים להיות ביחד, עוד הרבה לפני הפרק האחרון בהחלט.

    • miss bojarsky

      בהחלט 🙂 מתישהו במהלך הצפייה אמרתי שזה הפרק הכי מצחיק של מד מן אי פעם.

      • ההרצליינית

        בהחלט מצחיק. גם הקטעים עם רוג'ר ומארי היו מצחיקים (בייחוד הקטע שבו הם רבים אחרי שהם עושים סקס והיא שולחת לישון בסלון מול הטלוויזיה). אבל במקרה שלהם, ההומור הוא מתבקש- בכל-זאת מדובר ב-2 "פסיכים" (במובן החיובי של המילה) :-).

    • SHULA

      זה היה שקוף החל מעונה 4 הפרק בו היא עבדה בערום איתו בחדר במלון.
      הכי הארי פוגש את סאלי

    • meiravre

      לדעתי, ההומור זה מה שעשה את זה לא קיטשי ומגוחך כמו שסברו רבים אלא לאנושי, גמלוני כמו ששני פגומי תקשורת כמו סטן ופגי היו מתנהלים.

  • ההרצליינית

    וגם אני חושבת שזה פרק סיום נפלא. ממש לא מבינה את כל המאוכזבים והממורמרים.

  • ocean

    השיר שהכי מקושר לי לסדרה בראש: lost property של הקומדיה האלוהית. כן, ההיא של דאנטה. https://youtu.be/RnlLhq1kW10

  • Michael Ginzburg

    'עמוק באדמה' נותרה הדרמה הטובה ביותר שראיתי בחיי עד כה, 'מד מן' לא התקרבה כמעט לקרסוליה, אז אם מישהו טרם צפה, תעשו זאת, אנא מכם. ומודה לך שוב יאדו, כפי שכתבתי בפייסבוק, הביקורות המצוינות שלך העפילו לא פעם על הקרטוע המתמשך של 'מד מן'. ושמח שגם אתה זיהית את כל הפגמים של הפינאלה. תודה גם ממני על כל המילים והזמן שהשקעת.

    • ocean

      עמוקב סדרה נפלאה, אבל לא משתווה למד-מן בשום פרמטר. מה שכן, הפינאלה שלה היתה ועודנה היפה ביותר בתולדות הטלוויזיה מבחינתי.

      • מסכים לגבי שתי הטענות.

    • dor_dugy

      עמוק באדמה אכן הדרמה הטובה ביותר, אבל זה לא באמת חוכמה. עם הדמויות של עמוק באדמה הרבה הרבה יותר קל להזדהות. הדמויות של מד מן מעבירות אותך גיהנום רגשי, ולפעמים נראה שהן קרות לב לחלוטין.
      עם זאת לא הייתי משתמש בביטוי כמו "לא התקרבה לקרסוליה", זה גורם למד מן להישמע כמו סדרה מחורבנת ברמות על, והיא ממש לא לדעתי. זו עדיין אחת הדרמות הטובות ביותר שראיתי אוור.

      • Michael Ginzburg

        'עמוק באדמה' העבירה אותי ייסורים קשים, המטען הרגשי שהיא הותירה בי גדול לאין שיעור. מד מן לא תיכנס אפילו לרשימת 50 הסדרות שאהבתי בחיי, כמעט מדי חודש יוצא לי לראות סדרה או מיני סדרה עם תעצומות נפש ואינטיליגנציה עמוקה יותר משלה. לאחרונה למשל השלמתי את 'קמים לתחייה' הצרפתית (Les Revenants) והיא עודנה מהדהדת בי. בהחלט הערכתי את מד מן מדי פעם אבל לא עד כדי כך.

        • dor_dugy

          לכלכת. אני אפילו לא בטוח שראיתי 50 סדרות, ומד מן ללא ספק בטופ 5 שלי. אבל טעם וריח וכו

  • SHULA

    יאדו. ביקורת מדהימה!
    מסכימה עם כל מילה, פרק טיפה מאכזב, לא סוגר קצוות.
    אני לוקחת ממנו את סצנת איש המקרר של "האנשים השקופים".
    נראה שאין דמיון בין איש המקרר לדון, איש חסר כריזמה לא יפה. אך מסתבר שיש הרבה מן המשותף ודון מתחבר לתוכן הנאום.
    דון כל הזמן בחיפושים, חושב שסטפני היא משפחתו, מה שהיא מבהירה לו היטב שלא!
    סצנת הטלפון בין פגי לדון מעולה מבחינתי, כי דון מסכם את כל הסדרה בדקה: בגדתי, גנבתי זהות, הרסתי את ביתי ולא הצלחתי לעשות כלום.

    נ.ב הציוצים של קוקה קולה אדירים!

  • Chen Honig

    אולי עכשיו ייתנו אמי לג'ון האם? אליזבת מוס? וינסנט פיטהייזר?

  • בוולצ'ר פירסמו השוואה בין ההופעות הראשונות והאחרונות של חלק ניכר מהדמויות, והוא מלא שגיאות. בינתיים חלקן נערכו לאחר תלונות הקוראים בתגובות (למשל, במקור נכתב שדיק גנב את הזהות של קצין שפגש בבי"ח צבאי; ההופעה האחרונה של טרודי עדיין מצוינת כאחד מפרקי עונה 4, למרות שהופיעה שוב ושוב מאז, ובתקציר אף מתואר האיחוד שלה עם פיט בשני הפרקים האחרונים.)
    http://www.vulture.com/2015/05/mad-men-memorable-characters-first-last-appearances/slideshow/

    • מוזר שנתנו לזה לקרות, הם מאוהבים בסדרה הזו.

  • מטבע הדברים יש הרבה ענייני מד מן היום בבאזז ואיש השלג, עדכוני חדשות התרבות היומיים שלנו בוואלה.

    http://e.walla.co.il/item/2855785

    ג'ון האם התייחס בריאיון ל-Vulture לפרסומת של קוקה קולה שנעלה את הפרק, ולהשערה שמדובר בדון עצמו שהגה אותה.

    "כשאנחנו מגלים שדון נמצא במקום המוזר הזה, ואדם זר מספר סיפור שהוא כל כך מזדהה איתו על חוסר הערכה וחוסר הבנה, זה תהליך של תהודה מוחלטת עבורו. אנחנו רואים אותו במקום הכל כך פגיע הזה, מוקף בזרים והוא מוצא נחמה באדם היחיד שהוא יכול ברגע הזה, אדם זר.

    "הפרשנות שלי היא שביום שלמחרת דון מתעורר והוא במקום היפהפה הזה, ופתאום יש לו את הרגע שבו הוא מבין מי הוא באמת. המישהו הזה הוא איש פרסום. ולכן, הרעיון הזה נולד אצלו.

    "אני יודע שאנשי אומרים, 'אוי, זה נראה כל כך קומדיה רומנטית וקיטשי, או מה שזה לא יהיה. אבל זאת לא סוף הדרך. העלם לא מתפוצץ אחרי הפרסומת לקוקה קולה. אף אחד לא אומר שסטן ופגי חיים ביחד באושר ועושר, או שהעסק של ג'ואן יצליח, או שרוג'ר ומארי יחזרו מפריז כשהם ביחד. שום דבר מזה לא גמור. מת'יו ויינר אמר פעם: 'אני רוצה שהדמויות שלי יהיו קצת יותר מאושרות בסוף', ואני חושב שזאת האמת. אבל הנקודות האלה הן בשום אופן לא נקודות הסיום של הדמויות".

    הרעב לעוד "מד מן" כבר הוביל את ג'ון האם לזרוק את הרעיון הראשון לספין אוף איכותי. "כשאנשים בוכים בסוף הפרק, אתה מבין שזה בגלל שהסיפור נגמר", סיפר האם בטקס המיוחד שערכה האקדמיה האמריקאית לטלוויזיה לכבוד הסדרה ביום ראשון. "אני חושב שספין אוף או פריקוול או סיפור מקור אחר שיספק עוד זמן עם הדמויות האלה יהיה פחות מתגמל במידה מסוימת.

    "יחד עם זאת, אם זה יקרה הייתי רוצה שזה יקרה לסאלי. הייתי רוצה לראות אותה גדלה בשנות ה-70 והופכת לכוכבת רוק כמו ג'ואן ג'ט, רוכבת על אופנוע והורגת מישהו, עושה המון המון כסף והופכת לאוליבר סטון, יוצאת עם קורט קוביין בניינטיז. היא פשוט אבן בוחן לכל דור. הייתי רואה את הסדרה הזאת "Sally Through the Decades".

    קירנן שיפקה הנפלאה שגילמה את סאלי בסדרה, נשמעה נלהבת מהאפשרות הזאת, בריאיון שהעניקה בעצמה לאתר Deadline. "זה ממש מצחיק שהוא כבר כתב את כל הסדרה בעצמו. אני לגמרי אוהבת את זה, לא אומרת לא".

    דיברנו על הפרסומת של "קוקה קולה" שסגרה את הפרק האחרון בהחלט בסדרה ונחשדת כעבודה של דון. עכשיו הגיע הזמן להכיר את מי שהגה אותה באמת. ביל רקר, מנהל הקריאייטיב של "מקאן אריקסון" שהגה את סלוגן "I'd Like to Buy the World a Coke", לא ממש שותף ליגון העולמי.

    "לא אכפת לי, בכלל לא צפיתי בפרק", סיפר בריאיון ל-CNN. בהמשך חשף כי החל לצפות בסדרה אולם נטש בסיום העונה השנייה. "זאת הפכה להיות סדרה שעוסקת בחיים של האנשים ופחות בתעשייה שבה הם עובדים, בפרסומות ובדרך שבה הן מקבלות תשומת לב".

  • כרמל

    כמה נושאים קטנים על הפרק.
    שמתם לב שמארי קלבה אומרת לרוג'ר שהילדים שלה בקנדה. האם זה אומר שמייגן חזרה לקנדה? למה לה? לא ראינו אותה מאז שהיא נהייתה עשירה, אותי דוווקא די מעניין מה קרה איתה, היא בכל זאת היתה דמות מרכזית בעונות האחרונות…

    רק לי היה ברור מזמן שסטן מאוהב בפגי?? וגם די ברור שפגי תבין בסוף שגם היא אוהבת אותו. אבל אני מסכימה ש"רגע הגילוי" היה קצת מביך…

    אוף איזו באסה שנגמר…

  • תתש

    עם כל הדגש על הסצנה האחרונה ובכלל סיומה של הסדרה, אחד הרגעים הכי יפים ומרגשים בתולדות הסדרה נשכח. הוידוי של האיש שחי במקרר והתגובה של דון כמעט הביאו אותי לדמעות. פשוט משחק עילאי של ג'ון האם ואוון ארנולנד (אפשר לזכות באמי רק על סצנה אחת?).

    הכמה דקות אחרונות של הפרק העלו בראשי משפט שדון אמר בפרק הראשון "אושר… זה חופש מפחד. זה שלט בצד הדרך הצועק בבטחון שמה שאתה עושה זה בסדר"

    • הייתי מרגיש יותר בנוח אם התגובה של דון לא הייתה כוללת חיבוק ספונטני. אני יכול לראות את דון בוכה בסיטואציה כזאת (עם זרים בלבד, כמובן, לא עם בני המשפחה שלו), החיבוק מרגיש לי קצת יותר מדי (בדיוק כמו שתחילה של רומן בין סטן לפגי הוא מתבקש, אבל אפשר היה לעשות את זה יותר בעדינות).

  • דבורה

    באחת הסצנות היפות של הפרק – השיחה בין פגי לדון, היא שואלת אותו: אתה לא רוצה לעבוד על קוקה קולה? וזה לדעתי משפט מכוון להבנה כי דון הגה את הרעיון של הפרסומת המסימת.
    ואני רואה גם בתגובות שג'ון האם אמר שלזה באמת התכוון המשורר…
    —ועוד מילה על המשחק המדהים של ג'ון לאורך כל הסדרה. שימו לב למשל בפרק הזה איזו קשת של רגשות הוא מציג לנו בלי מילים.
    זו רק אני שנלהבת ממנו כך?
    אם יש למישהו קישור לראיונות שעשו איתו אחרי הקרנת פרק הסיום, אודה לו אם ישתף
    כאן.

    • חשוב לציין שג'ון האם משער שלזה הכוונה בפרסומת, הוא לא באמת יודע. רק מתיו וויינר יודע, ואני תוהה אם כמו דיוויד צ'ייס מורו גם הוא ישתוק לגבי המשמעות של הסוף.

      • לא חושב שיש כאן מיסתורין אמיתי כלשהו. בסוף השיחה עם פגי דון אומר שהוא מתכוון לחזור, ופגי אומרת שיקבלו אותו בחזרה. ההקבלה (כולל התלבושות והתסרוקות) בין הפרסומת לחבורה שעושה יוגה היא ברורה לחלוטין. יש כאן אולי מקום לפרשנויות מסויימות (האם דון אדם טוב יותר, האם הוא באמת הרס את השם הטוב של האדם אליו הוא מתחזה, האם עולם הפרסום ציני לחלוטין או שהשימוש שלו בתרבות שסביבו היא מחווה טהורה) וגם לתהיות לגבי העתיד (מה יקרה עם הילדים, איך יראו היחסים בין דון לסאלי), אבל הסוף עצמו ברור לחלוטין.

        אגב – אני לא ממש רואה את הסוף של הסופרנוס כפתוח לפרשנות או אניגמטי – הוא בעיקר אמיץ וחכם בעיני.

        • ברור שיש, והוא מכוון. דון לא אמר לפגי בשום שלב שהוא מתכוון לחזור, הוא אמר שהוא לא יכול ולבסוף "נתראה". ברור שיש סיכוי (טוב) שוויינר התכוון לרמוז בכך שדון חזר ויצר את הפרסומת הזו, אבל בהתחשב בכך שאמר בעבר שלעולם לא יתן לדמויות שלו קרדיט על פרסומת אמיתית מוכרת, כדאי גם לקחת את זה בחשבון (:

          • הבעיה היחידה היא שלפרסומת הזאת אין שום הקשר אפשרי אחר. אם מניחים שחייב להיות לה קשר לדמויות בסדרה, אז זה הפיתרון ההגיוני היחיד. אחרת, יכלו גם לשים פרסומת למשקפי שמש עם בר רפאלי.

            אבל מאז שראיתי סוף סוף את הפרק אתמול עלתה לי תהיה חדשה – מתי וויינר חשב על הסיום הזה? על הקישור לפרסומת הזו? כי אם זה קרה לפני כמה עונות, יכול להיות שהרבה מהמהלכים העלילתיים (הכניסה של מקאן, הבריחה של דון למערב, ההבאה של סטפני לקליפורניה) נעשו על מנת לאפשר את הסיום הזה. העלילות האלו לא בהכרך רעות, אבל הייתי רוצה לקוות שהסיום נתפר לעלילה ולא העלילה לסיום.

            • הוא אמר שזה עלה בדעתו כבר מאמצע העונה החמישית, כמדומני.

              והפרסומת בכל מקרה קשורה כי גם בעולמה של הסדרה היא נעשתה, עם דון או בלעדיו, במקאן-אריקסון, המקום שאליו חזר או שממנו נמנע.

              • אם אני רואה בסרט צייר עומד מול נוף, ומייד אחרי זה תמונת שמן של אותו הנוף בדיוק, ברור לי שהצייר הוא זה שצייר את התמונה, אחרת לחיבור הסצינות האלו אין שום משמעות. אם היה נרמז איפה שהוא בפרק שפגי עשויה להתקרב לחשבון של קוקה-קולה, או שהיה בפרסומת חיבור כלשהו אליה, היה אפשר לחשוב שאולי היא עומדת מאחורי הפרסומת. מד מן היא לא סדרה תיעודית על עולם הפירסום באמצע המאה ה-20, היא סידרה על דמויות שעובדות בתחום הפרסום. אם לסצינת הסיום אין קשר לדמויות, אז אין לה משמעות.

                • לא חייב להיות לה קשר עלילתי מובהק, יכול גם להיות לה קשר סימבולי.
                  התמה המרכזית בסדרה היא הציוניות באיך עולם הפירסום מנכס את הסמלים של אושר בשביל מכירת מוצרים. זה רעיון שחזר שוב ושוב בהרבה וריאציות (בראשם במצגת הקרוסלה). כל הזמן יש את התחושה שדון הוא בן אדם של חיצוניות. הוא מגדיר אושר לפי סטטוסים- נישואים- עבודה. סמלים. בדיוק כמו שהוא לוקח את הסמלים האלה ומציג אותם באופן שטחי וציני בפרסומות.
                  לעיתים נראה כי הסדרה מנסה להגיד שכדי להשיג אושר אמיתי צריך לזנוח החשיבות של כל "הסמלים". הנישואין- הרכוש- העבודה- המעמד. רק כך כביכול יכול דון להשיג אושר. כולל להיות כן עם עצמו ועם העבר הבעייתי שלו (כפי שעשה במצגת הרשי ועם ילדיו). אבל המציאות יותר מורכבת. אין שחור ולבן וקו אחד שעובר בין אושר אמיתי לאושר מזוייף. וכאילו אושר אמיתי הוא דבר אחד ויציב, לא פשוט אוסף של רגעים. לדעתי הסוף בא להגיד שזה הולך ביחד- הזיוף עם האמת. למרות מה שהוא חושב, דון עבר רגעים אמיתיים בסדרה. היו לו רגעי חיבור עם הילדים, אולי מעטים אבל היו, היו לו רגעים כנים של אהבה עם מייגן. היו לו רגעי חיבור וחברות עם פגי ואנה. והיה לו אושר. ולפעמים הוא היה מזוייף ולפעמים אמיתי. הוא היה מועט, אבל הוא היה.
                  ומבחינתי המשמעות של השוט הסופי היא בדיוק לשבור את הגבול כביכול בין השניים. אולי דון חזר ועשה את הפרסומת הזו לקולה, ואולי זו פגי שעושה, ואולי זה לא אף אחד מהם. הרעיון מבחינתי הוא שמשהו יכול להיות אמיתי ולגרום לאושר, ו*גם* להיות מנוצל לצרכים קפיטליסטים וזה לא סותר אחד את השני. האנשים בסדנת הויפאסנה הזאת, ובכלל אנשים שמאמינים בדרך החיים ההיפית- חלקם מגיעים לאושר אמיתי- חלקם רק עוטים תלבושת מזוייפת, והסמל של ה"היפי" עצמו משמש באופן ציני למכור מוצרים. זה לא אומר שהוא לא אמיתי, למישהו, איפשהו שמוצא את השלווה דרכו. אותה "אהבה" שדון טוען שהיא בס"כ מושג שהומצא על ידו כדי למכור גרביונים, היא כן אמיתית, למישהו, גם לו, והיא באותו זמן גם משמשת כדי למכור ניילונים. מבחינתי השוט הסופי של הפנים של דון ולאחר מכן המעבר לפרסומת בא להגיד- אין חציצה בין השנים. הזיוף והאמת הולכים ביחד. ואולי זה בסדר.

                  • הכל נכון – אבל בעולם של מד מן יש הרבה מטאפורות, אבל אין מטא – הכל מתרחש סביב הדמויות – בין אם מדובר בדברים שהם יוצרים או שהם מגיבים עליהם. אני רואה בנתיים שויינר פתר את התעלומה, ודון אכן יצר את הפרסומת – הייתי שמח אם היינו רואים את הצללית שלו מופיעה מול המסך ברקע, ופותרת את המעט ספקות גם בסדרה עצמה.

  • Michael Ginzburg
  • רן לנדאו

    אני לא מצליח להבין את הסוף, קצת חסר סיום עם דון
    לאן הולך ומה יעשה
    מה עם הילדים? מה איתו? מה עם פרידה מבטי?

  • Michael Ginzburg

    ראיון מרתק עם מת'יו וויינר – האוריג'ין של 'מד מן', התינוק של פגי ומדוע לעולם לא יהיה ספין אוף –
    http://www.esquire.com/entertainment/tv/interviews/a33815/matthew-weiner-interview-mad-men-final-season/?mag=esq&click=yr

    • הוא מזכיר שם את בוב בנסון…. שכחתי ממנו לגמרי

  • מת'יו וויינר עשה אתמול שיחה מקיפה בספרייה הציבורית בניו יורק, שאשתדל לסכם אחר כך, אבל בינתיים זה: דון אכן יצר את הפרסומת לקוקה קולה.
    https://www.yahoo.com/tv/mad-men-finale-matthew-weiner-119490567755.html

  • אורית אור

    פרק מעולה למרות שלכאורה ניראה שיש בו קיטש או דילוגים מעניין לעניין.
    לטעמי הדמויות מתבגרות וחל בהן שינוי תוך כדי הכרה מה עלולה או עשויה להיות המציאות של כל אחד מהם:
    פגי חשבה שאוטוטו היא ממוקמת במקום בכיר מאוד בעבודה , אך עדיין ללא אהבה , היא פשוט הסתכלה למקומות הלא נכונים , עד שסטן ממקד אותה.
    ג'ואן, אחרי שנים שהיתה מאהבת אך בקטע המקצועי לקח הרבה זמן עד שהפכה בזכות לא בחסד להיות שותפה וגם אם נאלצה לעזוב רוצה לצאת לדרך עצמאית בדרך שלה ולהצליח מבלי להיות אובייקט מיני, היא עוד לא מוכנה להיות האחות ניינטינגל של עוד מזדקן עשיר. היא רוצה פירמה משלה.
    פיטר אופורטוניסט מולד אבל יודע שהחברה הכי טובה שלו זו אשתו האקסית ולכן יודע שהעתיד יאיר לו פנים כשהיא והבת שלהם לצידו, מבחינתי הוא זה שהולך קדימה.
    רוג'ר ,מרגיש שהזמן לא ממש הולך לצידו ומוצא לנכון מעבר להתנסויות והפריקיות שלו למרות שחובר למישהי בגילו אבל היא יכולה להעיף אותו כל רגע לפי המצב רוח שלה, ולכן העוגן הוא הבן המשותף עם ג'ואן שהוא רוצה לדאוג לעתידו.
    בטי, בשיחה האחרונה עם דון היא לשם שינוי זו שמחליטה מה כמה מי ואיפה ויודעת שלמרות הכל יש קשר מאוד חזק של אהבה שלה ושל דון, כשיש ילדים משותפים עם השנים הכעסים כבר נמוגים ונשארת סוג של חברות ושותפות גורל.
    ודון, אין ספר שהתהליך שהוא עובר זו היכרות ללא משוא פנים עם עצמו, ללמוד לחיות עם השקרים לעצמו ולאחרים, להכיר בטעויות , ולנסות לבנות את עצמו מחדש. השיחה עם פגי עוזרת לו להיות קשור לדבר שהוא הכי טוב בו והוא עולם הפירסום שמעריך אותו, כל זה בשילוב עם מדיטציה ושלוות נפש.
    לאחרון חביב, נושא הטלפון, הדרך לבטא ולהתבטא גם באירועים הכי משמעותיים, זה היה הוואטסאפ של היום, כשהכל כבר בלתי אמצעי. אתגעגע……

  • Saturn

    פרק סיום הסדרה:

    מה זה החרטה הזה? אלוהים כמה שהסדרה הזו מאכזבת. הגעתי אליה באיחור והשלמתי את 4 העונות הראשונות במהירות יחסית ואני עדיין לא מבין את הקטע. מה אמור להיות כל כך טוב פה למעט המשחק והשחזור התקופתי?

    מגיב אחד אומר שהאיש עם סיפור המקרר משקף באופן מושלם את המצב של דון. מגיב אחר אומר שהם ניגוד מושלם.
    אני מנסה להבין מה פה בדיוק ההקבלה כאשר דון הוא ההיפך הגמור. הוא האיש שעליו הספוטלייט כמעט לאורך כל חייו הבוגרים. האיש שכולם נושאים מבטם אליו ובוחרים בו.
    אז באמת שלא הבנתי מה אמורה להיות ההשתקפות פה.

    ואז אני קורא את ההודעה של אושן, ואת התגובה שהיא כתבה לאחר מכן על הדברים שוויינר אמר על הסוףסדרה ואיך זה הרס לה את כל הסדרה (אפשר סיכום מה הוא אמר?) ולמרות שאני מזדהה עם ההתבאסות, אני לא יכול לא לחייך קצת כאשר 'מאד מן' לכל אורכה הייתה בנוייה על חורים שצוות הכתיבה משאיר ושכל צופה ממלא איך שהוא רוצה בכל מיני תאוריות ופרשנויות מרחיקות לכת עד לכדי ניתוח פריימים ובגדים, ואז מסתבר שהכל היה פרי מוחו והכל בניין קלפים שכן יוצר הסדרה פשוט לא התכוון לכך.

    כמו שאוהבים להגיד על ז'אנר האימה שהוא הכי יעיל כאשר לא מראים את התפלץ ונותנים לדמיונו של הצופה להכתיב את הפחד, ואז כשמראים את הייצור ה'קסם' נשבר.

    כך הייתה 'מאד מן', יותר עסוקה בלאפשר כמה שיותר צמתים ומקומות לצופה ליצוק את המשמעותתוכן שמתחשק לו (ולשייך בלי היסוס ל'אשף' וויינר). וכאשר הסדרה הייתה יותר 'מתחייבת' והציגה דברים על פני השטח וישירות, שם היא הייתה הרבה פחות מוצלחת והשאירה אותי מגרדת בראשי: 'מה פה כל כך כביר?'.

    כאשר ביקורות ודיונים על הסדרה לרוב מכילים יותר תועלת ותבונות (בפוטנציה) מאשר מה שאני לפחות דליתי בזמן הצפייה עצמה, יש פה בעיה.


    בקטנה: החליפו את הילד שמשחק את ג'ין? כי בפרק הזה מדובר היה בילד ששיחק את אייבל בעונה האחרונה של ילדי האנרכיה. הייתי רוצה להאמין שהייתי מזהה אותו פה בפעמים הקודמות בהן ג'ין הופיע העונה, שכן הילד-שחקן הזה שיחק תפקיד לא קטן ובSOA והיה ממש גרוע.

    • Saturn

      אגב, הנה ניסיון שלי לנסוך משמעות שאין דרך לדעת מה זה באמת אומר ואם מדובר במעשה מכוון:

      הבחור המזוקן (זה שישן באותו חדר של דון וסטפני) במפגשי הסמינר – במפגש הראשון הוא לובש חולצת פסים שחור-לבן לרוחב. במפגש השני הוא לובש סרבל שכזה בצבע כתום.

      שתי התלבושות דומות מאוד למדי האסירים המוכרות – האחת הקלאסית והישנה, והשנייה ממש עדכנית. אין לי מושג באיזה שנה החלו להלביש את האסירים בסרבלים הכתומים האלה.

      make of it what you will.

    • ocean

      אלה לא חורים אלא בדיוק ההיפך – הזיוף והציניות של עולם הפרסום לא היו פרשנות של הצופים אלא היוו מנטרה שחזרה על עצמה לאורך כל הסדרה בצורות שונות ומשונות. האזכור האחרון לכך היה אך לפני פרקים בודדים, בפיצ' של עוגיות פיטר-פן: דון הטיל וטו על השימוש במילה 'אהבה'. הגישה הזו לפרסום כמאשש מזויף של אושר ואהבה היתה אחד העוגנים של הסדרה, והנה בפרק הסיום ויינר עקר אותו כדי לדחוף פרסומת איקונית שהוא מאד אוהב.

      חורים = למשל החיבה של דון לקוקה קולה שמעולם לא הוצגה ובטח ובטח לא כלוויתן הלבן שלו. את זה הצופה *כן* היה צריך להשלים מעצמו. לזכותה של מד מן יאמר שאין לה הרבה כאלה (הצורם ביותר – ג'ואן ויגואר).

      שורה תחתונה: היה עדיף אם ויינר היה סותם את הפה ומשאיר את הסוף פתוח לפרשנות במקום להרוס אותו. אם כבר ללמוד משהו מ'הסופרנוס', אז את זה.

      • Saturn

        האמירה שלי כוונה לסדרה ככולה, אם כי 'חורים' זה לא ניסוח טוב. אני די מסכים עם ההסתכלות שלך ואם וויינר סתר אותה אז זה די מעאפן.

        הכוונה שלי ב'חורים' זה שלכאורה התבונות וה'בשר' של הסדרה היה נגיש רק בקריאות ניתוחים של אחרים ומתבסס בעיקר על איך שהצופה רצה לראות את העניין. ניתוחים אלה הרחיקו לכת לדברים כמו הספרים שנראים בפריימים, הלבוש של הדמויות וחיבורים לדברים שקרו לפני עונות שלמות.

        לי נדמה ש'מאד מן' השקיעה את זמנה כדי לאפשר לכל מנתחי הכורסא ליצוק את המשמעות שהם מצאו לנכון.

        לראיה, כל הדיבורים והצפי על שריפות, על התרסקות המטוס של פיט, על החרצית שלכאורה מסמנת מוות – כל הלכאורה 'דפוסים' שהצופים זיהו בעבר, וייחסו ליד מכוונת של היוצר וכסימן לבאות.

        כמו המגיבה האחרוןה שמיהר לחפש את השיר שהתנגן בקרדיט הסיום וליישם אותו על אחת הדמויות.

        אמרתי בעבר שלצפות בסדרה ואז לקרוא את הדיונים מרגיש כמו מגדל עשוי קלפים בלי שום יכולת לדעת אם זו הייתה כוונת המשורר. ועכשיו שהמשורר התייחס לעניין ושמט את הקרקע תחת ההסתכלות על פרסומת הקוקה-קולה, מה זה אומר על כל המגדלים שכל המגיבים האחרים בנו לאורך הסדרה תוך כדי תשואות לוויינר?

        • ocean

          אבל רוב הדברים שציינת אכן היו בעלי משמעות – אליבא דמלבישה הראשית של הסדרה והאנשים שאחראיים לעיצובה. זו כן סדרה של פרטים קטנים ומכוונים, ואת זה הצופים לא המציאו אלא אולי רק שכללו יותר מדי. אני מבינה שלא לכל אחד זה מתאים, אבל מכאן ועד להגיד ש"הסדרה השקיעה את זמנה בשביל לאפשר למנתחי כורסא ליצוק משמעות" עוברת דרך ארוכה מאד.

          טיעון הפרסומת של ויינר כשומטת מגדל קלפים לא תקף כאן, כי אם כן זה אומר שהעובדות *ולא הפרשנויות* שהוא שיבץ בכל הסדרה, היו חסרות ערך. והן לא.

  • דבורה

    ראשית ברצוני ליאדו על הפוסטים המשובחים שליוו אותי לאורך כל העונות, העשירו והחכימו עד מאד. כמו כן תודה לכל המגיבים שהפכו את מד מן למשובחת יותר, דרך זויות ההסתכלות השונות.

    אולי אין טעם לפשפש בעבר, אבל יש שאלה שמציקה לי כבר מתחילת העונה השביעית ועם הסיום היא התחזקה אצלי, אני מצטטת פה מתגובתו של ocean לפרק השלישי שמציג את מה שלא הבנתי במילים ברורות ובהירות כדרכו:

    "דון מוותר על ההזדמנות לפתוח דף חדש, כשלמרבה האירוניה סוף סוף לא מדובר בבריחה. לעזאזל, אם הסוכנות שנחשבת לאחת מהטובות ביותר מחזרת אחריו, כמה באמת נזק הוא גרם לסוכנות האם שלו? ברט קופר פלט שהוא לא אוהב את איך שמדברים עליהם. ומי אם לא דון יודע לשנות את נושא השיחה? ג'ים קאטלר זועק שהלקוחות שלהם חייבים לדעת שהם חושבים על העתיד, והציע מיד להחליף את דון במחשב – אבל מי אם לא דון דרייפר הוצג בעקביות כמתמחה בלמכור את העתיד ללקוחות? אתם מבינים: אנשים חושבים. מחשבים – לא. רוג'ר היטיב לנסח את הבעיה האמיתית: הכל אישי. ברט קופר טען אחרי מכתבו של דון בנושא הטבק ש"יצרנו מפלצת" וש"השפלת אותנו בכך שלא כללת את שמנו במכתב". ג'ואן נפגעה ממנו בגלל שנפטר מהתקציב של יגואר ובכך גרם לה "לעבור את כל זה לחינם". ג'ים אכן שונא את דון, ולהיפטר ממנו רק יעזור לשנות את מאזן הכוחות של הסוכנות לטובת האנשים שלו. ורוג'ר? ראינו כבר בפרק הקודם שהוא מתגעגע אליו. היום הוא גם הביע זאת באופן מפורש. הוא לא הטיפוס שיתן לאחיו לנשק לדמם בשטח ולהישאר מאחור.

    הבעיה שלי עם כל זה היא שאני באמת לא מבינה את ההיגיון התסריטאי בהסכמתו של דון לחזור לסוכנות שלו, ועוד בתנאים פחותים שכאלה. בסופו של דבר הוא זר גם בסוכנות של מרי וולס וגם בסוכנות האם שלו. במקום חדש הקולגות לפחות לא יהיו עוינים כלפיו, ויהיו לו המון אתגרים שירוו את צמאונו. אז מה העניין? הייתי מבינה אם מדובר בסוג של לקיחת אחריות, אבל כאמור – לא נגרם נזק של ממש לחברה! יתרה מכך: הדף הזה לעולם לא יחזור להיות חלק כמו פעם. האתמול לא באמת יכול לחזור. דון הושאר לבסוף מסיבה אחת ועיקרית: הפיטורין שלו יגרמו לחוסר יציבות כלכלית בסוכנות. ועדיין, הוא זורם עם זה.פשוט לא הגיוני."

    סוף ציטוט.
    האם יש למישהו תשובה על חוסר ההגיון הזה? (בפרט שראינו כי היתה מטרה להותיר את דון ריק מכל נכסיו: עבודה, בית, אשה – יכלו אם כן לתת לו לענות את התשובה ההגיונית: לא! ולצאת כבר אז למסע הגילוי הפנימי שלו…)
    ושוב תודה על הכל.

    • אני חושב שקיבלנו תשובה די ברורה בהמשך העונה (ולמיטב זכרוני כתבתי על זה גם באותו הפרק) – דון העדיף להישאר ולתקן. מבחינה מקצועית הסוכנות הזו הייתה הדבר המשמעותי ביותר שעשה, הדבר שהקים בעצמו יחד עם עמיתיו (ועל פי רעיון שלו). הוא העדיף להילחם מאשר ללכת למקום אחר.

      • דבורה

        תודה.

© עידו ישעיהו