מד מן 7.12: האופק האבוד

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/05/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 12

פורסם לראשונה בוואלה

כאשר דון טס לבקר את מייגן בתחילת העונה הנוכחית, הוא נשאר ער לילה אחד וצפה בתחילתו של הסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה. "האם לא חלמתם מעודכם על מקום שבו ישנו שלום וביטחון, היכן שהחיים אינם מאבק אלא עונג מתמשך?", נפתח הסרט בכיתוב. "מובן שחלמתם. כך חלם כל אדם מאז ראשית הזמן. תמיד אותו חלום. לפעמים הוא נקרא 'אוטופיה', לפעמים 'מעיין הנעורים', לפעמים פשוט 'חוות התרנגולות הקטנה הזו'". במהלך הסרט עצמו מגיעים הגיבורים אל שנגרילה, עיר אוטופית בדיונית בינות להרי ההימלאיה שבה התושבים חיים מאות שנים ועדיין נראים צעירים, מחלות נעלמות וההרמוניה שורה בכל.

אבל אין שנגרילה ב"מד מן", אנחנו כבר יודעים מזמן שאוטופיה היא המקום שאינו יכול להיות, כך ששם הפרק מהווה הטעיה. האופק האבוד הוא בדיוק זה – אופק שאין דרך להגיע אליו. הרי בסופו של דבר היכן שלא תימצא, תמיד יהיה אופק.

הכוכבים נראים מאוד שונים היום

משהו מאוד מרגש פעפע מתחת לפרק היפהפה הזה כמעט בכל רגע בו, רחשים סוריאליסטיים שנבעו מהאורגן מבשר הרעות של רוג'ר, מברט המפציע לצד דון, מכל כך הרבה מחוזות חדשים שהוצגו לנו בבת אחת. החשש שהמעבר לתאגיד החדש ועצום הממדים יפיץ את אנשי 'סטרלינג קופר ושות' כה וכה – התממש. המשרד של דון נמצא בקומה ה-19, רוג'ר בקומה ה-26, הארי בקומה ה-24, סטן בקומה ה-14 וכן הלאה וכן הלאה. מחמיץ לב לראות כיצד כולם מתפזרים איש איש לפינה שלו.

ג'ואן היא הנפגעת העיקרית מהמעבר. פיט אמר לה בפרק הקודם שב'מקאן' לא יודעים עם מה הם מתמודדים, דון אמר לה הפעם שהוא בטוח שתצליח לפתור את הבעיה – שניהם טעו. ג'ואן היא דג קטן וחסר חשיבות בבריכה הענקית של 'מקאן", על פי יחס הגברים כלפיה נראה כאילו לא השתנה דבר מאז הפרק הראשון של "מד מן", והיא נוחלת מפלות בזו אחר זו עד שמגיעה שעתה להכיר באמת ולהתפשר. הסטטוס וההכרה שבנתה לעצמה בדי עמל והקרבה בעשור האחרון פשוט נמוגו ב'מקאן'. היא לא מסכימה להיות קורבן פעם נוספת, כך שהעזיבה שלה, הגם שנעשתה מתוך אילוץ ולא על פי תנאיה, מהווה בכל זאת ניצחון מסוים. אולי 'מקאן' היא דינוזאור מיושן, אבל זוהי ניו יורק, יש מספיק מקומות טובים לעבוד בהם ולא מעט רשתות שג'ואן טוותה לאורך השנים. היא לוקחת איתה את כרטיסיית מספרי הטלפון – אינדיקציה לכך שבכוונתה בהחלט להמשיך לעבוד. אולי ב'אייבון'? הרי חברתה הוותיקה קייט עובדת שם והמשרדים שלהם ממש לא רחוקים.

פגי לעומת זאת תיעלה את ג'ואן. אחרי שפקדה עם רוג'ר את משרדי 'סטרלינג קופר ושות' כמו רוחות רפאים, כולל אורגן, גלגיליות ושיחת רעים מקסימה ומסכמת, פגי מגיעה אל 'מקאן' סוף סוף באיחור של ארבעה ימים. האופן שבו פסעה במשרד בהילוך איטי וברקע מתנגנת המוזיקה הכל כל מזוהה עם ג'ואן, הזכיר מאוד סצנות רבות כאלה בכיכובה של הג'ינג'ית. על פגי לא הסתכלו מאותן סיבות, היא לא מהממת כמו ג'ואן, אבל כמוה פוסעת במסדרון כאילו המקום שייך לה וזוכה למבטים מכל עבר. משקפי השמש על עיניה, סיגריה משתלשלת מצד פיה, הציור היפני המיני-ביזארי מוצג לעין כל. היא לא כאן כדי לגרום לגברים לחוש בנוח.

באשר לרוג'ר – יש משהו אפלולי בעובדה שהסופרלטיב היחיד ששירלי מוצאת לנכון להעניק לו הוא "מבדר", במוזיקה המורבידית, בהערה על קומת המבוגרים שבה תקעו אותו ובאנקדוטה על כך שהיה צריך שידחפו אותו כדי לקפוץ למים. בניגוד לאופן שבו ויתר בקלילות על 'סטרלינג קופר' המקורית, נדרשים לו הפעם מספר ימים כדי להיפרד מהמקום ומהחפצים, לסתום את הגולל על מפעל חייו האמיתי, זה שבנה במו ידיו ולא קיבל בירושה. כל אלה לא נשמעים כמו הבטחה גדולה עבורו להמשך. מצד שני, הוא כבר היה בשפל גדול מזה בעבר ויצא ממנו, אז מי יודע.

אני מרגיש מאוד שקט, ואני חושב שהחללית שלי יודעת לאן לטוס

"אני אמורה להגיד לך שאיחרת את הטיסה"
(רייצ'ל מנקן בחלומו של דון, הפרק השמיני לעונה)

בדיוק כאשר דון קם ממקומו במהלך הישיבה על בירה מילר, אומר ביל פיליפס, מנהל בכיר ב'מחקר קונוויי', על הצרכן האפשרי: "כדאי שיהיה יותר מזה, או במקרה הזה – פחות". נשמע כמו משפט המיטיב לקלוע למצבו הנוכחי של דון. מדהים להיווכח שהוא עדיין מצוי בשלב ביניים. מתגורר כרגע במלון ומחכה שיסיימו להכין את הרצפה בדירה החדשה שלו. איך לא – אין לדון היכן לעמוד. הוא מצטרף בחדר הישיבות אל עמיתיו, בורג בפס ייצור, אחד מתוך מאה בקופסה המונה "כמה מהדמיונות הטובים ביותר של התעשייה". מול כל אחד מהם ניצבים על השולחן עט של 'מקאן', חוברת נתונים, רוסטביף ופחית קוקה קולה. דון שומע את ביל מדבר על מרכז אמריקה, מסוג המקומות שדון עצמו ודאי הגיע מהם. וויסקונסין היא אחד השמות שמונה ביל, משם הגיעה דיאנה. דון נסוג אל תוך עצמו.

זהו הפרק השלישי מהסוף ומעשיו של דון מהדהדים אל הפרק השלישי מההתחלה, כאשר נטש את מסיבת יום ההולדת השישי של סאלי שהמה משכניו, ישב במכוניתו מול מסילת הברזל ונרדם מול הרכבות החולפות. הפעם במהלך הישיבה דון מסב מבט אל החלון, אל האופק, ומבטו נתקל שוב בכלי תחבורה שיכול לשאת אותו משם, מטוס חופשי, עתיר הבטחה, מעבר לאמפייר סטייט בילידינג. כשם שעזב את הבית במפתיע כך עושה הפעם דון בעבודה (בית הרי אין לו). בורח כמו שהוא יודע לעשות כל כך טוב, יוצא אל הדרכים, נוסע מערבה. על פי הגיחוך הקטן של טד מתחת לשפם כאשר דון פוסע החוצה, נדמה שהוא סבור כי זו הפעם האחרונה שייראה את עמיתו שוב בבניין הזה.

מאחוריו הוא משאיר את המשרדים של 'מקאן', עטויים גווני חום המזכירים מאוד את אלה של 'סטרלינג קופר' של תחילת שנות השישים. במקביל אד, עובד הארט של פגי, מדבר יפנית בטלפון במשרדים השוממים של הסוכנות הישנה, רוג'ר מביא לפגי את הציור שהיה תלוי במשרדו של ברט. רוחו של קופר שרתה על הפרק גם בלי שיבליח במכוניתו של דון. אחרי שבע שעות נסיעה הוא הוזה אותו שוב כשם שעשה מיד אחרי מותו, אבל הפעם באופן אורגני והגיוני בהרבה. השיחה ביניהם היא בעצם שיחה של דון עם עצמו, מה שמספק לנו הצצה נדירה מיד ראשונה אל רחשי לבו. "מה יש ברסין? אולי איזו מלצרית שלא איכפת לה ממך?… אתה אוהב לשחק את הזר", הוא מפגין מודעות עצמית גבוהה, ולבסוף אף קורץ לאלגוריה של "מד מן" כולה בציטוט מתוך "בדרכים": "להיכן נוסעת את, אמריקה, במכוניתך הנוצצת בלילה?".

מפתיע שרק עכשיו מאוזכר "בדרכים", ספרו של ג'ק קרואק מ-1957 החולק מוטיבים משותפים רבים עם "מד מן". בראש ובראשונה החיפוש אחר משהו, חמקמק, בלתי מוגדר, אם זה אושר או חלום אמריקאי או אוטופיה. הפוך מ"מד מן" – דון דרייפר ניסה בכל מאודו להשתלב בחיי התלם, בדיוק מה שבן דמותו של קרואק משיל מעליו לטובת מין, סמים ונדודים – אבל אלה הם אמצעים שונים להשגת אותה מטרה. ב"בדרכים" הדבר הזה אינו מושג, וסביר להניח שכך יהיה גם עם דון ב"מד מן".

כדור הארץ כחול

השילוב בין "Space Oddity" של דיוויד בואי לבין "מד מן" הזכיר לי את בת' (אלכסיס בלדל), אהובתו הדכאונית של פיט מהעונה החמישית. דיוויד בואי אומר בשיר (בתרגום חופשי), "אני פוסע מבעד לדלת / וצף באופן הכי משונה" – בת' אמרה לפיט כי לפעמים הכל כה אפל עבורה עד שהיא מרגישה שנפתחת דלת והיא רוצה לפסוע דרכה. בואי ממשיך: "על כן כאן אני יושב בקופסת פח / הרחק מעל העולם / כדור הארץ כחול ואין דבר שאני יכול לעשות", מה שמזכיר את אמירתה של בת' לפיט על כך שהעיניים שלו נראות כמו צילומי האסטרונאוטים של כדור הארץ מהירח. "לא הפריע לך לראות את כדור הארץ כל כך זעיר ולא מוגן, מוקף אפלה?" היא שאלה.

המקרה של בת' הסתיים עם טיפול חשמלי שמחק את זכר פיט מראשה, ולמעשה כך זה נגמר כל פעם מחדש כי אחרי זמן מה היא חוזרת על אותם דפוסים. בדומה לדון, בדומה לדיאנה. בעלה אמר לו דברים דומים לאלה שנאמרו לפיט: הם אינם הגברים הראשונים שעברו את החוויה הזו עם האישה שנראתה להם כל כך אבודה.

דיאנה באואר היתה ונותרה השתקפות של דון. אפלה, תלושה, אנוכית, נודדת כמו נווד ממקום למקום. הפרבר הזה ברסין, וויסקונסין, נראה דומה להפליא לאוסינינג שבו גרה פעם משפחת דרייפר הכאילו-מאושרת, והבית של משפחתה מזכיר מאוד את הבית שהיה גם לדרייפרים. לורה באואר מכניסה את הזר פנימה למרות שבעלה לא בבית, כשם שעשתה בטי דרייפר עם איש המזגנים בעונה הראשונה, למורת רוחו של דון.

עשור אחרי כן הוא ממחיש את הסכנה שעשויה להיות גלומה באנשים זרים המופיעים פתאום על מפתן הדלת. "דון דרייפר, 'מקאן-אריקסון'", עוטה את "ביל פיליפס, מחקר קונוויי" ואז על פי הצורך הופך לגובה חובות. הוא עושה את זה טוב, אבל לא עד כדי כך. אמן ההתחזות התחיל לאבד את זה עוד לפני כן, הרגיש שאין לו כלום ושלא עשה שום דבר, נחשד כלא יותר מפרצוף יפה. כעת הוא גם לא מצליח לשטות בקליף באואר, שמנסה לספק קצת פרספקטיבה עבור דון לנוכח הדברים שעשתה דיאנה, שבעיניו היתה כה אבודה. "ובכן", אמר קליף, "אני איבדתי את הבת שלי לאלוהים ואת אשתי לשטן. איבדתי הכל". נדרש לו זמן לשם כך, אבל הוא הצליח לבנות משהו חדש.

גראונד קונטרול

לא נראה שנקודת המבט המציאותית והחשובה הזו שוקעת אצל דון. הוא ממשיך לנסוע משם, בכיסו מן הסתם המעטפה עם המזומנים, תעודת הביטוח הלאומי שלו והטבעת של אנה. אבל הוא לא פונה בחזרה לניו יורק אלא מערבה. זה משהו שהוא עושה, כפי שאמר רוג'ר לג'ים הוברט. כך עשה דון בעונה השנייה, כאשר במהלך נסיעת עסקים עם פיט לקליפורניה הוא השאיר את חפציו מאחור, הצטרף לחבורה מחוג הסילון ואחרי כן גם נסע לבקר את אנה דרייפר. כל אותו זמן אף אחד ממשפחתו, חבריו ומכריו לא ידע היכן הוא.

"ג'ים הוברט חזר מהחופשה", אמרה לו מרדית החמודה, "לא לנמנם". זהו עידן חדש שבו דון דרייפר כבר לא עובד בלי חוזה במחיצת חברים בסוכנות פרסום קטנה. הוא לא יכול לנמנם במשרדו, ללכת לקולנוע באמצע היום או להיעלם למספר ימים בלי שיהיו לכך השלכות. אם יש משהו שהסאגה הנוכחית עם ג'ואן הבהירה, זה שהוברט לא יהסס להילחם. 'מקאן' היא חדר הבקרה (mission control), כניסוחו של הארי קריין, וכנראה שדברים לא יחמקו מעיניה.

"אני לא יודע אם זו הונאת המאה", אמר הוברט לרוג'ר על הרכישה כולה, אבל בעיקר על דון עצמו, מה שכמובן לוקח אותנו בחדות אל ההונאה בבסיסו של דון – זהותו האמיתית. היכן שהשריפה התחילה. אד צייר יפה אילוסטרציה לכך, החייל, המצית והשריפה. אם נוסיף לכך את השלט שהתנוסס מאחורי ביל פיליפס בחדר הישיבות של 'מקאן', הסלוגן המעוטר (האמיתי) של החברה, ייתכן מאוד ש"מד מן" רומזת לנו כי הסוד הגדול הולך להיחשף.

Mad Men - 07x12 - Lost Horizon Car

Mad Men - 07x12 - Lost Horizon Truth

קטנות

* אם מישהו עדיין מצפה לקפיצה של דון מחלון בניין המשרדים, הוא בוודאי עלץ לנוכח הזגוגית שאינה מחוזקת כדי הצורך – הרוח שורקת מבעד לחריצים. מצד שני, זהו סמל דומה לפעם הקודמת שבה היה אזכור ל"האופק האבוד" – אז דון לא הצליח לסגור את דלת המרפסת שלו והקור חדר פנימה.

* האם המעלית היא הפעם האחרונה שבה דון נפגש עם ג'ואן? האם זו גם היתה הפעם האחרונה שבה נראה את דון ובטי (בירדי) ביחד? כי זו היתה סצנה מקסימה שבהחלט יכולה לשמש כפרידה יפה.

* דון שומע את "Sealed With a Kiss" בתחילת הנסיעה שלו, ואז הקריין בדמותו של ברט קופר אומר שהוא עדיין לא מוכן להיפרד מהקיץ. סביר להניח שכך גם דון, איש הקיץ בעצמו.

* ה. ריצ'רד גרין, שמגלם את ג'ים הוברט, היה מדהים בשיחה הארוכה עם ג'ואן. כיצד לאט לאט הוא מאבד את סבלנותו אבל מבלי להתפרץ או לתת דרור לזעם העצור.

* בלום ושמידט, אלה היו שמותיהן של הקופירייטריות הלבביות שהגיעו אל משרדה של ג'ואן. האם היה שגשוג של נשים יהודיות במשרדי פרסום בשנות השבעים?

תוספות מעניינות מהתגובות

* כשדון מסתכל אל עבר האופק בישיבה עם מילר, השובל שהתיר אחריו המטוס על רקע בניין האמפייר סטייט הזכיר לי צלב.

* לסדרה תמיד היה יחס דואלי כלפי ג'ואן. מצד אחד גברים לא מתייחסים אליה ברצינות בגלל המראה שלה, מצד שני מתי שהיא כן משתמשת במראה ובמיניות שלה זה מוצג באופן שלילי. וג'ואן לגמרי לא תמימה לגבי הנקודה הראשונה, לשרשרת-עט הזאת שהיא הייתה עונדת בעבר היה תפקיד די ברור.

תגיות:
  • מירב

    שוב וואו. לבטן. אין אין אין אין על ווינר. גם הכיוונים גאוניים, פשוט גאוניים! פשוט לרדת על הברכיים, וגם ההוצאה לפועל המופתית. גם שלושה פרקים מהסוף הוא מחדש בסגנון פסיכדלי מרהיב וכמובן מותאם תקופה (נכון היו כבר אבל לא כזה). בכיתי כמעט מהתרגשות וכאב ועוצמות מג׳ואן, מקו העלילה של דמותה, המתפתחת עם אמריקה הפמיניסטית. גם הסיפורים של בטי ופגי כמובן תומכים בזה, אבל אצל ג׳ואן זה לבטן – כמה קשה העליה! מול איזה עוצמות התנגדות גברית לשינוי הן עמדו אז!!! נכון, היא לא לקחה את זה עד לקצה, אבל הבאות שכן נתמכו על כתפי שכמותה.
    חזרנו גם לטקסטים מתומצתים ואלגנטיים, לנסתר ומרומז ומעודן כמו שעוד לא היה העונה ובכלל בעונות האחרונות. וויינר מזכיר לנו את כל האיכויות. וכמובן הריפרורים… .
    ודון, אוה דון. דון פשוט טרגי. הלב נחמץ. אף אחת לא צריכה אותו, החל מג׳ואן במעלית, אין את מי להציל. ואין מי או מה שיציל אותו…
    יפה ומפתיע לראות כמה קופר משמעותי לדון.
    ופגי על הסקייטים ועם הסיגריה והתמנון בסוף. קורע.
    רק עוד שני פרקים. מה יהיה?!! כאב הפרידה של הדמויות מסטרלינג קופר הוא כאב הפרידה שלי ממד מן!!

    • Tally S

      איזה אומץ יש לג'ינג'ית הזו! איזה אומץ! לי היו מתקפלות הברכיים כבר בתחילת השיחה.

  • Michael Ginzburg

    לא יודע מהיכן נובעת תחושת ה-וואו של מירב, רוב הפרק היה כתוב בטעם רע, ניסיון נואש לומר משהו משמעותי על שינוי, בעיקר פחד משינוי. כל העניין עם ג'ואן רב חשיבות אבל לא יכולתי שלא להרגיש כי התסריט מטפל בכך בצורה הכי פשטנית ושטחית שאפשר. מדהים איך הסדרה הזו פשוט תתפוגג מהזיכרון ורק מעריציה האדוקים יזכרו אותה לחיוב. זה מה שקורה כשהפרקים הלא טובים מספרם עולה על אלו הטובים. הייאוש הכרוני של דון ניזון מבדידות וביטויים לכך ראינו שוב ושוב, כמה אפשר? ווי גט איט. הנה פריים מגניב של פגי:

  • aviad

    תקראו לי בן אדם בהכחשה אבל אני חושב שבפרק הזה הפנמתי שהסוף הולך להיות מר במיוחד, לפחות בכל הנוגע לדון. סוף "טוב" לא ציפיתי בכלל, זו לא סידרה כזו אבל הרושם אחרי הפרק הזה הוא שגם סוף אמביוולנטי לא בדיוק הולך להיות כאן. דון מניח את הידים על החלון, מרגיש לכוד, וזה ישר הקפיץ לראש את הפתיח. אני מניח שזה סתם ווינר מתגרה בצופים ואני לא חושב שנראה את דון אשכרה קופץ מהחלון, אבל זה הכיוון הכללי.

  • מירב

    ושכחתי – כיוונים רוחניים.. ישו יציל אותך, הספר בדרכים, מייג׳ר טום הולך גם לשם לדעתי, וגם לפרשנות היותר ברורה. כמדומני דון מצדיע בהתחלה כשאומר: דון דרייפר מקאן אריקסון. מייג׳ור טום גם מרפרר יחד עם קופר לנחיתה על הירח ולמיס בלנקנשיפ she was an astronout.

  • מירב

    וגם: עוד הקשר לספר בדרכים חוץ מדון כמובן: חניכה- רוג׳ר חונך את פגי, בן הזוג של ג׳ואן עושה זאת בשבילה

  • הוספתי למעלה את הביקורת שלי.

  • SHULA

    פרק מאוד מדכא וקשה של מד מן…..החל מג'ואן וכלה בדון.
    מי שרקם את התכנית הגאונית היה רוג'ר ברגע של זחיחות, בעונה 7 פרק 7.
    והנה התוצאות הקשות.
    הבנין בכוונה מכוער ולא עדכני, נראה כמו בנין הסתדרות- או איך שדון הגדיר זאת בעונה 1
    "מפעל נקנקניות"

    זה רק אני או שהסצנה של פגי ורוג'ר עם הגלגליות והפסנתר זה הכי טווין פיקס. והתמונה של פגי עם המשקפי שמש- גם קטע שלקוח מטווין פיקס.
    יש כאן גם סצנה שלקוחה מהפוסטר של העונה.
    דון במכונית, העניבה פתוחה…..בורח…..
    ד.א- שימו לב לשלט של פנסילבניה- מקום ילדותו של דון
    האם לשם פני ומועדות.

    • ההרצליינית

      הסצנות של פגי ורוג'ר היו מקסימות! אף-פעם לא ראיתי אינטרקציות משותפות שלהם, ושזה סופסוף קורה, זה משובב-לב והזוי גם יחד. ממש מקסים!

    • הוא כבר עבר על פני פנסילבניה כדי להגיע לוויסקונסין, ומשם כאמור הוא ממשיך מערבה (סנט פול נמצאת במינסוטה, ומשם הוא מן הסתם ימשיך לכיוון קליפורניה).

      • SHULA

        רגע המקורות של דון זה מפנסליבניה וממישיגן כזכור לי…..יש לי תחושה שלשם הוא נוסע….
        אני יודעת שהוא לא הולך לחזור לניו יורק…..גם סוף הפרק רמז על כך.
        אולי נוסע לקליפורניה

      • SHULA

        גדול יאדו….. זה בול מה שאמרתי.
        כנראה אני לא חושבת לבד.
        שמרדית והפקידה משם זה בול אותה דמות.
        ופגי חיקתה את דונה

  • dor_dugy

    כל מד מן כולה, גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל.

    עניין אותי כמובן הקטע שהקופירייטריות הן יהודיות. לא בטוח מה המשמעות של זה – אבל אולי כדאי לשים לב שגם אותו גרוש של דיאנה, אומר לדון שעליו לשים מבטחו בישו. במד מן היה דווקא עיסוק פה ושם ביהדות – אבל נצרות? מעט מאד. אולי יאדו זוכר האם אי פעם הם ביקרו בכנסיה. הקריאה לדון לחזור לדת בכל מקרה, מהדהדת כמובן לאדם אבוד במיוחד.

    שאלה מעניינת שעלתה לי – האם עד סוף הסדרה, דון בכלל יעבור לדירה החדשה שלו? זה ממש לא מקרי שהוא נע ונד עכשיו, כבר לא מקובע בעליל. הוא כהרגלו מהרהר על המוות ועל המתים – ושוב קופר מתגלה אליו. אני די בטוח שאנחנו כבר לא נראה את ג'ואן, אולי גם יש סיכוי שלא נראה עוד את בטי וסאלי, אבל לכו תדעו.

    שמתי לב עד כמה כמובן, יש הבדלים בתפאורה של מקאן לבין זו של סטרלינג קופר – אל מול החלונות השקופים הגדולים שהיו בין החדרים (וזה מעניין שמשרד פרסום בחר מוטיב של שקיפות – אפילו בפרק הקודם, כשיש דיון בין השותפים ג'ואן אומרת "אל תסגור את הווילון, הם יבינו שמשהו קרה") לבין האיטום המטורף של מקאן.

    פגי עברה מטמורפוזה מהירה מאד. קודם כל – המפגש עם רוג'ר היה אדיר,וסצינת ההחלקה שלה הייתה מדהימה בעיני. פגי התחילה את הפרק כעלובה ביותר – כמסכנה ביותר, כאומללה, זו שתקועה בעבר, וזו שאפילו נאחזת בו בצורה נואשת – ההתעקשות שלה מול הקופירייטר שיכין את הפרסומת לדאו כימיקל, שברור שאין בה שום תועלת ושום תוחלת, רק הדגישה עד כמה קשה לה לבצע את המעבר. אבל הפרק נגמר במשהו אחר – ג'ואן עוזבת, ופגי כנראה עומדת לתפוס את מקומה. כבר כתבתי על זה בחצי הקודם – שפגי היא מן ג'ואן של תחילת הסדרה מכמה בחינות (לא בהכל, מן הסתם) ושהיא הולכת ועוברת תהליך דומה.

    ואולי המסר הוא שזה דור אבוד? דון, רוג'ר וג'ואן, המבוגרים יותר שבחבורה לא מוצאים את עצמם. פיט ופגי דווקא כן.

    ולסיום, הרגע המהנה ביותר- כשהוברט כל כך זועם ושואל את רוג'ר האם זו הונאת המאה, ואיפה כל העובדים שלו, ומה קורה כאן – אתה מרגיש כאילו כל הצוות של סטרלינג קופר נתן להם מכה בכנף. מגיע למקאן שלא יהנו מדון ומג'ואן. מצד שני – האם בכלל נותר לדון מה למכור? כל החצי הזה בסימן של קריסתו (בעוד שהחצי הראשון דווקא היה בסימן של העליה שלו ובנייתו מחדש).
    אה כן, רגע מהנה 2 – הסיום עם דיוויד בואי ונהיגה אל האופק. קיטשי, לעוס מידי, אבל מושלם.

    • miss bojarsky

      בעניין הנצרות – כשדון מסתכל אל עבר האופק בישיבה עם מילר, השובל שהתיר אחריו המטוס על רקע בניין האמפייר סטייט הזכיר לי צלב.

      אני דווקא מאמינה שכן נראה את ג'ואן שוב. ובהחלט את סאלי.

      • SHULA

        את סאלי ובטי תראה בודאות בפרק הבא. הן מופיעות בפרומו.

        • dor_dugy

          טוב אז אולי אותן, אבל אני משוכנע (אם כי כמובן יכול להיות שאני טועה) שג'ואן לא תחזור עוד.
          אגב שכחתי לציין כמובן, את המעבר של התמונה מקופר לפגי, כמו גם מעבר המגניבות-מוזרות ביניהם. אולי כל הזמן הזה, פגי תהיה היורשת של קופר? למרות שמעולם לא החליפו מילה?

          • miss bojarsky

            לא ברור לי למה אתה כל כך משוכנע שדמות ראשית ומרכזית כג'ואן תעלם מהסדרה שני פרקים לפני סיומה.

            • dor_dugy

              דווקא בגלל הפרידה העצובה שלנו ממנה, ופרידתה הכמעט סתמית מדון. תחושה חזקה שהיא לא תשוב.

              • אני מאמין שהפרידה הייתה בין ג'ואן לדון, אבל לא שלא נראה שוב את ג'ואן.

                • miss bojarsky

                  כנ"ל. אני אהיה מאד מופתעת ומאד מאוכזבת אם ג'ואן לא תהיה בפרק הסיום.

      • מירב

        לא מסכימה על ג׳ואן ופגי. ג׳ואן ובטי הן האישה הישנה. פגי היא כבר עשור אחרי מייגן העשור שאחרי ולבסוף כמובן סאלי.

    • הייתה נצרות ושקלתי לציין את זה, אבל בסוף ויתרתי – בסוף העונה השישית ראינו את הכומר שהגיע לבית הזונות ונזרק על ידי הדוד מאק אחרי שניסה להחזיר את הבנות למוטב. רגע לפני שעזב הוא אמר לדיק וויטמן הצעיר, "החטא היחיד שאינו בר כפרה הוא להאמין שאלוהים לא יכול לסלוח לך".

      באותו פרק כומר אחר הציק לדון בבר והוא היכה אותו בפניו.

      http://tvyaddo.com/2013/06/mad-men-06×13-in-care-of/

      • dor_dugy

        שכחתי אגב את כל עניין הכומר ופגי. חוזר בי, יש נצרות.

    • ocean

      אני שמחה שכתבת על הניראות של מקאן, כי זה משהו שגם אני שמתי לב אליו – המסדרונות נראים צרים, כנראה בגלל צבע העץ החום הכהה. ואכן, דומה כי הכל שם אטום למעט הזגוגית במשרד של דון. לאורך כל הפרק דיברו על "הדרך של מקאן" לעשות דברים, אבל הדרך הזו מסומנת מראש בבעלת מבוי סתום, ומלבד לזרוק לעובדים נתחי גבינה ולראות אותם מתרוצצים אין באמת אפשרות לצאת מהמבוך הזה. המבוך בו חפצים ואנשים הולכים לאיבוד בין הקומות, ומעל הכל שוררת אחידות מזעזעת – גברים בחולצות לבנות, פחית קוקה קולה, קופסת קרטון לכריך בשר ופולדרים חומים שכולם פותחים בבת אחת כמו תרגיל ראווה אקרובטי בצפון קוריאה. אפילו כדי להגיע לנשות הקריאטיב היהודיות, צריך לעבור תהליך מסורבל ו"לתת לסובייטים לטפל בזה". אלא שכמו במשרדי סטרלינג קופר בעידן "המזוודה", גם פה העכבר מכיר דרך יציאה.

      • ocean

        דרך היציאה של דון הסתכמה כמעט תמיד במילה אחת: flight. לברוח. והנה, יש מטוס באופק. קופסת פח להימלט בעזרתה לכל מקום שהוא לא ההווה. אם לא היה צריך להסיע את סאלי, סביר להניח שהיה עולה על טיסה כלשהי. במקום זאת הוא מסתפק בקופסת פח נאמנה אחרת, ונוסע לעבר אופק אבוד. החלק העצוב בסיפור הזה הוא שדון בוחר לרדוף אחרי מטרה לא מושגת בידיעה גמורה שהיא כזו.

        פיי מילר צדקה. אפשר לחזות את התנהגותם של אנשים בעתיד בהתבסס על התנהגותם בעבר. אבל מתי בכל זאת נשבר דפוס? מתי מגיע שינוי? כשתחושות הפחד או חוסר השביעות הקיומיים עולים על תחושת ההרגל. בת' מגיעה למפתן הדלת והפחד שתעבור אותה שולח אותה לחיקם של נזעי חשמל. מה מאיים כך על דון? רק העבר שלו.

        לא חושבת שדון לא ישוב לניו-יורק. המחשבה שדיאנה נטשה את בתה לא התקבלה אצלו בהבנה מטבע הדברים, לכן הוא לא יעז לנטוש את ילדיו שלו. כאמור במקאן אין לו מה לחפש. האם תחושת ההונאה של הוברט תביא אותו לפעול משפטית נגד דון ואגב כך, לחשוף אותו ואת מספר ביטוח הלאומי השאול שלו? אולי. אבל יש לי תחושה שאם העבר אכן ירים ראשו, זה יהיה כדרכו של עולם בשל משהו אגבי או אנקדוטלי. תמונה של דרייפר המקורי בצבא לפני שדיק ויטמן הגיע. מישהו שיזהה את דיק ויטמן מהצבא, כשם שכבר קרה בעונה הראשונה. או אולי דו"ח חניה כמו זה שהוברט הבטיח לסדר.

        • dor_dugy

          זה קטע מעניין. לא חשבתי על זה בכלל על האפשרות שדיק ויטמן ייחשף בסופו של הכל. סגירה מעניינת, ומפחידה.

  • miss bojarsky

    הו אלוהים, איזה פרק מרהיב ומרסק לב. ואיזו ביקורת מבריקה ומחכימה נתת לנו יאדו, תבורך.

    מהפרק הראשון של חצי העונה אני אומרת שדיאנה היא ייצוג של דון, כך שגם אני בהחלט ראיתי זאת בפרק הזה. דון אבוד כמוה, מחפש מישהי שתציל אותו, כשמאחוריו שביל ארוך של הלבבות השבורים של הנשים שניסו להצילו ולא הצליחו. גם הוא קם ונעלם, כמוה, מחפש אחר אופק חדש.

    בניגדו לדיעות אחרות שעלו פה בתגובות, אני חושבת (ומאד מקווה) שהוא לא בדרך להתרסקות, אלא שהמסע הנוכחי יוביל אותו אל הקרקע, למקום בו העבר וההווה שלו מתלכדים לכדי מקום של השלמה עצמית. הוא לא ימצא שנגרילה, הוא יבין שאין מקום כזה ושאין טעם להמשיך לחפשו. הוא יאחד את דיק ודון לאדם אחד שלם שמקבל את עצמו, על יתרונותיו וחסרונותיו. שוב, אני מקווה.

    הכאב הגדול ביותר בפרק הוא כמובן על ג'ואן. כפי שחששתי, במקאן יש לה ערך רק עבור נשים צעירות יותר, שרואות בה מודל לחיקוי. אין לזלזל בכך, אבל את המעמד החשוב והשווה שהיא השיגה בקרב הגברים ואנשי הכוח בדם, יזע ודמעות היא איבדה בתהליך הסתחררות מהיר. החל מדניס שלא טרח להקשיב לה והטיח בה שאין לה זכות להתלונן, דרך פרג שחשב שמגיע לו לקבל ממנה טובות הנאה ועד לג'ים הוברט שהבהיר לה שאין לה כל חשיבות עבורם ושהוא מעדיף לשלם לעורך דין מאשר לתת לה את המגיע לה. לבסוף, כשגם בן בריתה הוותיק רוג'ר מודה שאין לו אפשרות לעזור לה, היא נאלצת שלא לממש את ההבטחה לדון שהיא תסדר את העניינים, כפי שהיא תמיד עשתה בעבר, ולוותר. כולי תקווה שהיא אכן תמצא לעצמה מקום חדש שבו יידעו להעריך אותה ושאת המאבק שלה תמשכנה פגי, בלום, שמידט ודומותיהן.

    רוג'ר מזכיר לפגי שיש לו לב בעייתי, אנחנו זוכרים היטב רוג'ר וחוששים לך עד מאד. הסצינות שלו עם פגי היו יוצאות מן הכלל ומענגות עד מאד.

    אני גם מאמינה שהסצינה בין דון ובטי עשויה להיות האחרונה שלהם יחד. הם מפויסים ומבינים זה את זו, חברים וותיקים.

    • Chen Honig

      אם רוג'ר יתפטר מהחיים, אני אתפטר מהסדרה. הכי קל להגיד את זה עכשיו כשזה הסוף ופשוט צריך להתכחש לפרק או שניים.

      אני גם חושבת שדון לא נמצא במצב של קריסה – הוא תמיד במצב של חיפוש, אני מקווה שהוא ימצא את עצמו איכשהו מטפל במשפחת דרייפר המקורית המתרחבת. בטי לא צריכה אותו, לא הילדים שלו, גם לא פגי המחליקנית, נשארה רק האחיינית של אנה.

      אני מקווה לעוד פיט בשני הפרקים האחרונים.

      ואין לי משהו חכם להוסיף לכל מה שנאמר פה. רות סוף.

      • SHULA

        פגי הביאה אותה בהחלקה מטורפת…..גם המשקפי השמש ….הרגו אותי

        • Chen Honig

          זו הייתה שבירת דיסטנט אבסולוטית, סצינה מעולה!!!

      • miss bojarsky

        גם אני מקווה שהוא יגיע לאחיינית.

        • לגמרי, אני לא אסלח לוויינר אם לא נראה שוב את סטפני.

          • SHULA

            הטבעת מצביעה למקום הזה

  • מירב

    יאדו ביקורת מעולה. מצטרפת לתחושה שדיק וויטמן וה טראומה (החייל והמצית) חוזרים

  • meiravre

    שוב פרק נפלא. הקו של ג'ואן היה מכעיס ומאכזב ומעורר גאווה בו זמנית, מקווה שזו לא סוף דרכה בצוות.
    *תיקון קטן – למזכירה של דון קוראים מרדית', לא? כתבת מלאני.

    • כמובן, תודה.

  • CatRobot

    פרק מעולה וסיכום מעולה. הבלוג הזה כל כך מעשיר את הצפייה בסדרה, שאני ממש שמח שהפנדה חזרה לצפות והתחילה לקרוא. 🙂

    אין לי מה להגיד על הפרק, חוץ מזה שהוא היה מדכא. ושאני מקווה שדון לא ימות, כי הוא מניאק אבל כזה שרוצה להיות טוב. אגב, אני יודע שזה לא קשור אבל מאוד הייתי רוצה לראות את פיט נענש על הניצול של פגי והאונס של האומנת הגרמנייה, אבל זה כנראה לא יקרה כי החיים קשים.

  • קופירייטר מתוסכל

    אם דון לא יחזור לניו-יורק, זה אומר שהוא לא יקפוץ מהבניין ?

    • גם אם הוא יחזור לניו יורק זה לא אומר שיקפוץ מבניין (:

  • Saturn

    כמה אפשר למחזר את קו-העלילה היחיד של ג'ואן שתמיד מתנקז ל 'אני פצצת מין וכל הגברים מתנהגים בצורה לא נאותה כלפיי'? כמה פעמים אפשר לראות את זה? מיצינו את זה פעם אחר פעם.
    כמעט כל פעם שג'ואן נמצאת באותה סצנה עם גבר שהוא לא מהדמויות המרכזיות שוב מזלזלים בה ומפנים אליה תגובות מיניות וכדומה.

    חלאס לדפוק את זה על הראש שלנו. בסדר, כל גבר בסדרה מרייר על ג'ואן ומפנה אליה אמירות מיניות. מספיק, כאילו מנסים בכוח לחנך אותנו כביכול על התקופה הזו וכמה קשה זה היה לנשים.
    עשיתם את זה כבר אלף פעם. לא צריך עוד. כמה עצלנים אפשר להיות כדי להשתמש שוב באותו דבר בקו העלילה המסיים של הדמות?

    ג'ואן כבר ביכתה את מר גורלה כאשר בפגישה של כולם עם ג'ים הוא לא נתן לה חשבונות. היא חשבה שהיא גמורה. אבל הנה היא במשרד ואחרי הביקור של הקופירייטריות כולה חיוכים.
    אבל אז האיש שצוות אליה כמובן מזלזל בה ואומר אמירות, ואז שהיא פונה לפרג האחראי לנסות לסדר את זה. מתברר שהוא עושה זאת בעיקר כי הוא חפץ בה. כמובן.

    כמה אפשר ללכת שוב לאותה באר? מה זה מוסיף? במה זה תרם? די אירוני בהתחשב שג'ואן היא הדמות הנשית החזקה וה'פמיניסטית' כביכול אבל רוב העלילות שלה תקועות על גברים חרמנים. את זה אי אפשר לעשות עם פגי שאף אחד לא רוצה לגעת בה עם מקל.

    הם הציפו את האפשרות שג'ואן תיפול בין הכיסאות במעבר לאריקסון אז שפשוט יעשו שג'ואן באה מלכתחילה לג'ים לדבר על זה וכך היו מגיעים לשיחה לגבי מיליון הדולר או חצי מיליון הדולר שייתנו לה. למרות שאני מניח שצריך שהיה לה את הקלף של האיום ללכת לתקשורת לגבי ההתנהגות אז שוב ממחזרים בזולות ובעצלות את אותו הדבר שהם עשו עם הדמות עונות שלמות.

    זה הכי טוב שיכלו לחשוב עליו?

    אפשר להגיד את זה על כל הסדרה בעצם. רצה בסיבובים סביב הזנב של עצמה.
    אולי מישהו יבוא ויגיד שזה עוד רובד לסדרה ולשם שניתן לה לאור הגדרתו של איינשטיין של שגעון.

    • Michael Ginzburg

      שמח שאיני לבד! מסכים איתך.

      • מירב

        סליחה אני חייבת להכנס כאן כקול נשי מול האמירות הקשות. עלילות ג׳ואן בפרק הזה חשובים על אף הקושי לצפות, ומביאים את הפן השוביניסטי/פמיניסטי בסדרה לגבהים ועומקים הראויים ליומרות שלקח וויינר על עצמו בלייצג נאמנה את הסוגיה בסדרה. אני חייבת לציין שאני מתקשה לראות אמירות כאלה יוצאות מפיה של אישה, גם בסגנון וגם בתוכן, כי כל אישה חוותה נתח מזה על בשרה (בין אם כג׳ואן בין אם כפגי) ויודעת שאמנם התקדמנו, אבל לא מאד… . מזמינה אתכם לצפות בסרטון שצילמה השנה אישה בנסיעתה באופניים ברחוב, כדי להבין משהו על מה נשים עוברות באופן יומיומי. היום. לא לפני 45 שנה. ושרשרת העט? אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להתייחס… .

        • Saturn

          הקושי היחיד בצפייה זה המחזור הנוראי. השימוש הנוסף בקו העלילה הזה לא העמיק דבר. ראינו יחס מטריד יותר לנשים בסדרה בעבר. בדרך כלל כמשכפלים קווי עלילה זו הזדמנות לראות כיצד הדמות השתנתה, מגיבה אחרת למצב או מתייחסת אחרת למקרה.

          • מירב

            לדעתי הושג במלואו. ואין פרידה ראויה מג׳ואן מזו.

    • תתש

      לסדרה תמיד היה יחס דואלי כלפי ג'ואן. מצד אחד גברים לא מתייחסים אליה ברצינות בגלל המראה שלה, מצד שני מתי שהיא כן משתמשת במראה ובמיניות שלה זה מוצג באופן שלילי. וג'ואן לגמרי לא תמימה לגבי הנקודה הראשונה, לשרשרת-עט הזאת שהיא הייתה עונדת בעבר היה תפקיד די ברור.

  • מירב

    מתקשה להפרד… . בהמשך לכיוונים הרוחניים, צפיתי אתמול שוב בפרק 8, החלום עם רייצ׳ל והתחלת המיגנוט של דון לדיאנה.. . ובפרק האחרון המטוס המצביע מזרחה (?).., יחד עם בדרכים ומייגור טום הנסחף, דון הולך אחרי סימנים. האם ההיפי יביא אותו לפגוש את סטפני? (נטע אלכסנדר מנבאת קשר אבהי. אני הולכת איתה, יותר אלגנטי וראוי). בכל מקרה יגיע לדיק . בכך לדעתי אין ספק.. .
    ובאשר לטרוניית ההליכה במעגלים שהועלתה כאן, כן, זה מכוון, מה לעשות חיינו נעים במעגלים, בתקווה בספירלה… .

© עידו ישעיהו