מד מן 7.11: חיים וזמן

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 27/04/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 11, ספוילר

John Slattery as Roger Sterling and Christina Hendricks as Joan Harris - Mad Men _ Season 7B, Episode 11 - Photo Credit: Courtesy of AMC

כולם צריכים מישהו להישען עליו

פורסם לראשונה בוואלה

"אתם מוכנים? כי אני רוצה שתקדישו תשומת לב. זוהי התחלה של משהו"
(פרדי רמסן, תחילת העונה השביעית, פיץ' של שעון אקיוטרון)

חלקה השני של העונה האחרונה עד כה קרץ לרגעים וזכרונות רבים מעברה של הסדרה, אבל אף פעם לא באופן כה מאסיבי כפי שעשה הפרק הנוכחי. מעולם ההיסטוריה לא קשרה בין אנשים – המשפט שמלמל לעצמו דון שוב ושוב כשהיה תחת השפעת סמים יחד עם שאר המשרד בעונה השישית – כשם שעשתה הפעם. בשעה ש'סטרלינג קופר' נאלצת להיפרד מבניין Time-Life, הזמן והחיים הצטברו לכדי שכבות על גבי שכבות של אירועים מוכרים שחזרו שוב רק כדי להתהפך על פיהם. התרחשויות אחרות היוו אירוניה עצובה לעבר, ובמקרים מסוימים נסגרו מעגלים אקוטיים בחייה של "מד מן" ולו רק כי נאמרו בקול רם. עם הקרקע הנשמטת מתחת לרגלי הדמויות, מתחת לרגליו של דון, קשה היה לא להעלות על הדעת את הרגע הזה בפתיח שבו הצללית שלו עומדת במשרד בזמן שהכל זולג וקורס במהירות.

"אני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים"
(פיי מילר לדון דרייפר, סוף העונה הרביעית)

"חכו. זו ההתחלה של משהו. לא הסוף"
(דון דרייפר, שלושה פרקים לפני הסוף)

Mad Men Theme

את תהיי המומה לגלות עד כמה זה לא קרה

דון שאל פעם את פגי אם היא חושבת לפעמים על בנה שמסרה לאימוץ. "אני מנסה שלא", היא ענתה בדומה למה שאמרה עכשיו לסטן, "אבל אז זה צץ משום מקום. גני משחקים".

מעין גן משחקים הוא מה שהגיע אל פתחה הפעם, חבורת ילדים שבאה להתנסות בצעצועים והוציאה את הנוקשות של פגי בחברת האנשים הזעירים האלה, ואת זכרון בנה שאינו רחוק מגילם – הכאב מהפצע הישן שלה. עשר שנים פגי לא ממש דיברה על זה, מלבד השיחה הקטנה הזו עם דון או כאשר בערלות לב הטיחה את האמת בפיט בסוף העונה השנייה ("יכולתי לבייש אותך כדי שתהיה איתי"). היו מאז אזכורים ללא מילים, כמו כאשר החזיקה במשרד את התינוק של ג'ואן בידיה כאילו היא מחזיקה פוטבול, ואז פיט נכנס ושאל "מה זה". או מאוחר יותר כאשר אמו הדמנטית של פיט טעתה לחשוב שפגי היא טרודי ואמרה לה, "אני שמחה ששניכם בלעתם את גאוותכם, אם לא בשביל משהו אז לטובת הילד שעשיתם ביחד".

mad men peggy

קשר משפחתי

הפעם שוב ראה פיט את פגי עם ילדה דבוקה אליה, וההיסטוריה קשרה ביניהם. סודם המשותף הביא את פיט לגלות לה מיד את הידיעה שאך זה גילה בעצמו. נתיב הפוך מכפי שהיה בין פגי לסטן, ידידה הטוב ואיש סודה משכבר – קודם היא סיפרה לו על 'מקאן', אחרי כן על התינוק. היא לא יכלה לסכור עוד את פיה מפאת דברי אמה של הילדה-השחקנית, והיא עצמה יזמה את השיחה עם סטן. במהלך הסצנה המשמעותית הזו ביניהם התנגנה הנעימה "Stranger on the Shore", קטע אינסטרומנטלי של אקר בילק שכבר נשמע פעמיים בסדרה: בסוף העונה השנייה – הפרק שבו פגי מספרת לפיט שהרתה לו וילדה בן; ובפרק ה-11 של העונה השישית – הפרק שבו אמו של פיט טועה לחשוב שפגי היא טרודי. לא מקרי, סביר להניח.

כל הרגעים האלה התנקזו אל הפרק הנוכחי בכלל ואל הסצנה הזו בפרט. לא רק את האמת חשפה פגי בפני סטן אלא את ההשלכות שלה, כאלה שממצות על רגל אחת את הסיפור של פגי, זו ששאלה פעם את דון המזכירה אם היא חושבת שהיא מתנהגת כמו גבר. "אף אחת לא צריכה לטעות כמו שגבר עושה בלי יכולת להמשיך הלאה", אמרה פגי לסטן. "חייבת להיות לה האפשרות לחיות את המשך חייה בדיוק כמו שגבר עושה". והחשוב מכל: "אני לא יודעת לא כי לא איכפת לי. אני לא יודעת כי לא אמורים לדעת, אחרת אי אפשר להמשיך עם החיים".

Jay R. Ferguson as Stan Rizzo and Elisabeth Moss as Peggy Olson - Mad Men _ Season 7B, Episode 11 - Photo Credit: Courtesy of AMC

מה יש בשם?

הדברים האלה של פגי מקבלים משנה תוקף עם ג'ואן, שאמנם קורצה מחומר שונה בתכלית, אבל גם לא יכולה לטוס לפירמידות עם ריצ'רד או כל דבר גרנדיוזי אחר. היא כבולה לבן שלה, שהוא גם בנו של רוג'ר, כך שהסצנה המגיעה מיד אחרי השיחה בין פגי לסטן נדמית אירונית במכוון: רוג'ר אומר לדון שאין יותר סטרלינגים, שמרגרט היתה הבת היחידה של בן יחיד של בן יחיד. אלא שיש לרוג'ר בן. ממזר אמנם, נושא שם משפחה אחר אמנם, אבל יש.

שם הוא דבר חשוב, כך גילו רומיאו וג'ולייט וכך גם יודע היטב דון דרייפר, או בשמו המקורי דיק וויטמן. כך מקונן רוג'ר, שכבר לא יוכל לצעוק על מישהו "זה השם שלי על הדלת!" כדי להזכיר את מעמדו. "נתנו לך הכל", אמר פעם אביו של פיט לבנו, "הבאנו לך את שמך".

כעת שמו של פיט נהפך לו לרועץ. ההיסטוריה קשרה הפעם סבך בינו לבין האדם שהוא צריך בשביל בתו, טבח גלנקו, איבה (אמיתית!) בת 300 שנה חוזרת להוות לו מכשול (ראו פירוט על כך בקטנות למטה). אבל יש לפיט היסטוריה גם עם טרודי, וגם עם אביה והעסקים שלו, ואפילו אחרי כל הדברים הרעים שעברו ביניהם, הם שם ברגע האמת כדי לספק לו תמיכה.

Alison Brie as Trudy Campbell and Vincent Kartheiser as Pete Campbell - Mad Men _ Season 7B, Episode 11 - Photo Credit: Justin Mintz/AMC

הצפון זוכר

אתה בסדר

אחד הפרטים הכי מקסימים בטריפ LSD של רוג'ר בעונה החמישית, היה כאשר פתאום ברגע של חשש הופיע בפניו דון, חברו הטוב. "תסתכל עלי", אמרה לו דמותו, שבפועל לא היתה שם, "הכל בסדר. אתה בסדר". מעבר ליופי בכך שרוג'ר נתלה ברעו בעת מצוקה, מדובר בציטוט ישיר מהפרק הראשון של הסדרה, סצנה מתוכו שהגדירה את כל מהותה של "מד מן". במהלך מצגת עם 'לאקי סטרייק' הסביר להם דון: "פרסום מתבסס על דבר אחד – אושר. ואתם יודעים מה זה אושר? אושר הוא הריח של מכונית חדשה. זה החופש מפחד. זה שלט חוצות בצד הדרך שצורח בביטחון שמה שאתה עושה – זה בסדר. אתה בסדר".

Jon Hamm as Don Draper and John Slattery as Roger Sterling - Mad Men _ Season 7B, Episode 11 - Photo Credit: Justin Mintz/AMC

אני בסדר, אתה בסדר

עבור רוג'ר באותו רגע ב-1966 – וכנראה בכלל – דון היה שלט הפרסום הזה. נוסך הביטחון האישי שלו. עכשיו, כששניהם בגילופין בבר, רוג'ר נושק על לחיו של חברו ומבטיח לו: "אתה בסדר". זה קורה ממש בערב של שקט בין תבוסה אחת למשנתה. מפעל החיים העצום של רוג'ר סטרלינג נמוג והניסיון של דון לבנות משהו נחרב. הוא הקים אותו עם שותפיו ב-1963, חיזק אותו באיחוד עם 'קאטלר גליסון צ'ואו' ב-1968 שזיכה אותם בעסקים של שברולט – שתי תקופות מלהיבות ומעוררות השראה שרוחן כמובן שרתה על הפרק הנוכחי. נמרצים, אופטימיים, מתגייסים לשריין לקוחות, נערכים לתקופה חדשה.

הציניות האכזרית הגלומה במכירת סיגריות כאושר, וכנגזרת ממנה כל אשליית עסקי הפרסום ומכירת השקר תמיד היתה זרם תת קרקעי ב"מד מן", אבל כיאה לפרק שסוגר מעגלים – זו הפעם הראשונה שבה היא חותרת תחת עצמה. בזה אחר זה הוכו חמשת השותפים חרף ניסיונותיהם, כל ההצלחות שלהם התפוגגו. כמעט כל פיץ' שלהם בפרק לא צלח. קן קוסגרוב סירב להצעה שלהם, 'מקאן-אריקסון' הבהירו שמלכתחילה לא היה בכלל על מה לדבר, אפילו עובדי 'סטרלינג קופר' לא מאמינים להם. הגיוני, כמה פעמים הם יכולים להצליח עם אותו דבר (בלי שזה יהפוך לטלוויזיה משעממת)?

כמו ב"הטרילוגיה האמריקנית" שקראה דיאנה בדיינר, כמו ספריה של איאן ראנד שברט קופר דחק בדון לקרוא בעבר – הקפיטליזם בסוף מנצח, החלומות הקטנים נרמסים. 'ברגר שף' והארוחה המשפחתית יישארו מאחור, חבורת "סטרלינג קופר' תיטמע בשקט בתוך 'מקאן', כל אחד יישלח לפינה משלו ובכך זה ייגמר. החיבורים היפים של הפרק הזה – ג'ואן שפורשת את זרועותיה על רוג'ר בזמן הבשורה או מאוחר יותר מחלקת חיבוקים לכל עמיתיה, היכולת לקפוץ אל משרד של אחד הרעים כדי לשאול משהו קטן – כל הדברים המובנים מאליהם האלה לא בהכרח יוכלו להשתמר, ארבעה מתוך חמשת השותפים שעובדים יחד יותר מעשור לא יוכלו להמשיך באותו אופן. השינוי נכפה גם על אנשים שלא משתנים.

Mad Men - 07x11 - Time & Life 08

באסה סימטרית

מי אם לא דון מהווה את העדות החיה לכך. פרק אחר פרק הוא איבד את אשתו, את הדירה והרהיטים וכעת את הסוכנות שייסד. אי אפשר לעבור את כל זה, לראות כיצד נעלמים כל הדברים שאדם מגדיר את עצמו באמצעותם, בלי לנסות לאחוז בעוגן כלשהו. לכולם יש מישהו להישען עליו. לפגי יש את פיט וסטן. לפיט יש את פגי וטרודי. לג'ואן יש את ריצ'רד שטס במיוחד אליה בן לילה. לטד יש את אהבתו הנושנה מהקולג'. לרוג'ר יש את מארי קאלבה. החיבורים האנושיים האלה, ההיסטוריה שקושרת ביניהם, הניבו כמה מהרגעים הכי יפים בפרק.

בה בעת דון מנסה להיאחז באותם דברים מוכרים. באורח פלא, צוק העתים שוב הופך את קליפורניה לתשובה מבחינתו ואת דיאנה החמקמקה למשהו ששווה לנסות לשמר. אבל אין דיאנה. בדירה ששכרה אותה אישה מיושנת למראה מתגוררים כעת הסמנים לזמנים המשתנים, זוג גייז. דון הופשט מהכל, ועם הניסוח של ג'ים הוברט, "כולכם מתים והולכים לגן העדן של הפרסום", קשה לא להיזכר בפיץ' למלון בהוואי מתחילת העונה השישית, ובאיור של הגבר שהשיל את בגדיו ונעלם בתוך המים. "איך מגיעים לגן עדן?" ניסה דון לשכנע אז את אנשי 'רויאל הוואיין', "משהו נורא צריך לקרות".

Mad Men 06x01

בדרך לגן עדן

אבל עד כמה זה באמת נורא? נדמה שכולם – מקרב הדמויות המרכזיות, על כל פנים – משלימים עם הדין. אף אחד לא באמת רוצה לעבוד ב'מקאן', אבל בסופו של דבר פגי אומרת לסטן שיהיה בסדר, רוג'ר אומר דבר דומה לדון, דון בפרק הקודם אמר שהעתיד צריך להיות טוב יותר, פיט אומר לג'ואן שלראשונה הוא מרגיש שמה שיקרה אמור לקרות ושב'מקאן' לא יודעים עם מי יש להם עסק. אנחנו יודעים שהוא צודק. צודקת גם האקסית שלו, בוני המתווכת שאוזכרה באגביות. "ההצלחות שלנו נמצאות בידיים של אחרים ואנחנו מוכרחים לקחת אותן", היא אמרה פעם. זה עדיין נכון.

קטנות

* מרדית אומרת לדון שבתוך חודש לא יהיה לו משרד ולא תהיה לו דירה, כלומר עברו ימים ספורים מאז אירועי הפרק הקודם.

* האירוע שהמנהל מקדונלד התייחס אליו בשיחה עם פיט וטרודי הוא טבח גלנקו שהתרחש ב-1692, עת הזמינו אנשי שבט קמפבל את יריביהם משבט מקדונלד לצל קורתם ואז טבחו בהם בעשרות. הסיבה לכך היתה חוסר היעתרותם של בני שבט מקדונלד להישבע אמונים למלכים החדשים, וויליאם ומרי, והמלך אכן חתם על הוראה להשמדתם כמו שאמר פיט, אבל עשה זאת בעקבות מאמצי שכנוע של הקמפבלים מאחורי הקלעים. על פי עדותו של ג'ורג' ר. ר. מרטין, טבח גלנקו הוא אחד האירועים שהיוו השראה לחתונה האדומה ב"משחקי הכס".

* את הפרק ביים ג'ארד האריס, הלא הוא ליין פרייס, האיש שהחטיף אגרוף לפיט קמפבל בעונה החמישית. הפעם תחת שרביטו פיט הצליח סוף סוף סוף לחבוט במישהו, וברובד מסוים זו היתה היסטוריה יפה נוספת שבאה על סיפוקה.

* "קחו את שאר היום, תפתחו שמפניה", אומר ג'ים הוברט לשותפים. מיד אחרי כן כולם שותים בירה בכמויות.

John Slattery as Roger Sterling, Jon Hamm as Don Draper, Vincent Kartheiser as Pete Campbell, Christina Hendricks as Joan Harris and Kevin Rahm as Ted Chaough - Mad Men _ Season 7B, Episode 11 - Photo Credit: Justin Mintz/AMC

לחיי הבירה

* או, סוף סוף רגע חיובי בין ג'ואן לדון! תודה באמת.

* פגי לא רוצה ללהק ילדה עם שפתות. "שפתות זה חמוד", אומר לה סטן. ללא ספק שיחה שנערכה כאשר קירנן שיפקה לוהקה לסדרה אי אז לפני שנים.

* דון עוד עשוי לברך על היום שבו לקח איתו את מרדית החמודה והקלולסית, כך שיהיו לו פנים ידידותיות מדי בוקר בנבכי המכונה התעשייתית.

* נשארו שלושה פרקים, ואנחנו אמורים לראות בהם את דון בדירה חדשה ואת כולם במקום עבודה חדש – כלומר שלל סטים חדשים בשביל שלושה פרקים בלבד. מעניין יהיה לראות אם אכן כך יהיה או שיעקפו את זה ככל יכולתם.

* ג'ואן חיבקה את רוג'ר ואמרה לו שתראה אותו מחר, רוג'ר נישק את דון ואמר לו שהוא יהיה בסדר – לרגעים היה נדמה שהשם סטרלינג הולך למות בו ביום.

* מהאינסטגרם של אליזבת מוס:

elimos

תגיות:
  • miss bojarsky

    וואו, איזה פרק. וואו. יוצא מן הכלל. העונה נפתחה עם פרק בשם "אזורי זמן" שעסק בפעילות הדו-חופית של משרדי SCPD, בניו יורק ובקליפורניה. משרד משגשג. מאז אותו פרק מוטיב הזמן נמצא כל הזמן ברקע, כמו שעון מתקתק, סופר את את רגעיה של מד מן ודמויותיה לאחור, מזכיר לנו שהוא הולך ואוזל. והנה, ארבעה פרקים מסיום הסדרה ושוב אנחנו מקבלים פרק עם המילה "זמן" בשמו וגם הוא עוסק במשרדי SCPD בניו יורק ובקליפורניה, רק שהפעם, ככל שזה נוגע לסוכנות, הזמן נעצר. היא הגיעה לסוף דרכה. ולא יעזרו לדון, אוהב ההתחלות, הנסיונות למכור את זה כהתחלה חדשה. זה הסוף. עובדי הסוכנות מבטאים זאת היטב כשהם מתעלמים ממנו, וממהרים לפנות את החלל, עוברים הלאה.

    כמו שמרדית' אומרת לדון – אין לך דירה, אין לך משרד. הוא מאבד את הכל. ובעוד שאר הדמויות ממהרות לפגוש בני ובנות זוג, דון נשאר לבדו בבר. בלי סוכנות, בלי אהבה, בלי משפחה. אפילו דיאנה איננה. השעון שלו מתאפס, לאן הוא יילך מכאן?

    נשבר לי הלב על ג'ואן, כהשיא שומעת איזה תיקים מוצעים לגברי המשרד (טד מגשים את חלומו ומקבל חברת תרופות), ומתיישבת זקופה בכסאה עם ניצוץ בעיניה, מחכה לשמוע איזה לקוח חשוב היא תקבל, רק כדי לא לקבל כלום. היא נאבקה כה קשה להגיע למעמד שהיא הגיעה אליו, היא עושה את העבודה שהיא אוהבת, שהיא לא חייבת לעשות. אני יכולה רק לקוות שהיא שוגה, ושבכל זאת ייקחו אותה ברצינות במקאן ארקיסון. אבל לאור היחס שראינו שהיא מקבלת מהאנשים שלהם, זה לא נראה מעודד. אז אני מקווה שנותר בה כוח להאבק שוב, לחולל שינוי גם בסוכנות הענק.

    הפרק הזה היה שעתו היפה ביותר של פיט – מגן על כבודה של טרודי, דואג לעתידה של פגי, מנחם את ג'ואן. זה נגע לליבי. ג'ימיני כריסמס! המלך הורה לעשות זאת!

    ה"לא" של קן לרוג'ר ופיט היה צפוי ועדיין שובר לב. הו קן, עכשיו כשזכית לנקמה שלך, האם סוף סוף תפרוש מהעבודה שאתה שונא ותכתוב את הספרים שלך?

    שינוי גדול שכזה מערער את היסודות ומביא לבחינה של החיים, המוטיב השני של הפרק. אלמנט זה התבטא באופן הבולט ביותר אצל פגי, שהצורך להרהר בעתידה, בשילוב הילדים שהיא עבדה איתם, הוביל אותה להרהר בעברה, בילד שהיא מסרה לאימוץ לפני כל כך הרבה זמן. כשפיט רואה אותה, כשילדה קטנה מחבקת אותה, סביר להניח שגם הוא חשב על ילדם המשותף ועל כל מה שהם עברו ביחד מאז ועל כן מתעורר בו הרצון לדאוג לה. בזמן שבעבר היא ברחה מן המעשה, הדחיקה, לא חשבה, עכשיו היא בשלה מספיק להתמודד עם רגשות האשם ועם החסך. השיחה עם סטן מהווה תהליך של זיכוך שבו היא מספרת לו על הילד, מכירה בו וממשיכה הלאה.
    לא ברור לי רק בת כמה היא אמורה להיות כעת, אם על פי סטן היא איחרה את הרכבת וכבר לא יכולה להביא ילדים. היא לא באזור גיל 30?

    למי שתהה איפה דון המזכירה – הרי היא.

    השוט ההולך ומתרחק של השותפים כשהם ישובים ליד השולחן במקאן אריקסון, מבינים שהם הפסידו ושזה נגמר, הוא אחד החזקים ביותר שהיו בסדרה.

    ג'ואן מניחה את ראשה על רוג'ר, רוג'ר מנשק את דון על לחיו – מחוות (יפיפיות) של פרידה מהדמות? אלוהים, אני מקווה שלא.

    • miss bojarsky

      משהו קטן ששכחתי – למה לעזאזל גרמו לטרודי להראות כמו איש חרדי?!

      • ההרצליינית

        חחחחחחחחח הרגת אותי עכשיו. אבל גם כשהיא נראית כמו איש חרדי, היא יפהפיה.

        • miss bojarsky

          תמיד 🙂 היא מהממת.

    • ההרצליינית

      פיט היה ממש מקסים הפרק! כ"כ שונה מהחלאה שהיה לאורך (כמעט) כל העונה.

      • miss bojarsky

        כפי שאמרתי לשותפותיי לצפייה – הגאונות של הדמות של פיט והגילום שלה על ידי וינסט קריתס היא הדואליות שלו, היכולת שלו להיות מבחיל ברגע אחד ומקסים ברגע אחר, לעיתים באותו הרגע ממש.

    • meiravre

      מכל התגובות פה גם אני מתחילה לחשוש שרוג'ר עומד למות.

    • ההרצליינית

      לפי ויקי, פגי היא ילידת 25.5.1939. כלומר, היא בת 31. לא איחרה את הרכבת ועדיין לא יכולה להביא ילדים. אם סטן אמר לה את זה, אז הוא די הגזים…

      • miss bojarsky

        תודה 🙂 אני שמחה לגלות שצדקתי לגבי גילה. אולי בשנות ה-70 עוד חשבו שאישה בגיל 31 שלא ילדה היא כבר רווקה זקנה שתשאר לנצח לבד…

        • ההרצליינית

          זה גם מה שאני חשבתי :-)….

  • תתש

    מת'יו וויינר לא אוהב להשתמש ברפרנסים. הוא עד כדי כך לא אוהב להשתמש ברפרנסים עד שהוא במודע מוותר על רפרנסים לא סתמיים וכאלו שכנראה הוא תיכנן להשתמש בהם (הדגל של הניו יורק מטס הוא הדוגמא הכי בולטת). ובכל זאת, הבן אדם זרק רפרנס למשחקי הכס (האירוע שמנהל המעון/גן הסרבן תיאור היה ההשראה לחתונה האדומה).

  • מירב

    שאפו שאפו לוויינר. הרגע הנוגע ביותר בפרק המקסים הזה הוא בין רוג׳ר לדון. הרבה מתפרק, שוב אנחנו חווים את כאב הפרידה על בשרינו עם התפרקות סטר לינק קופר, אבל גם הרבה קשרים חזקים ומתקיימים. והרגע הזה מזכך את כל עומק הקשרים הללו שאנחנו מלווים. רוג׳ר ודון, זו משפחה. רוג׳ר וג׳ואן, פגי וההוא (נו.. הוא פנוי עכשיו קדימה), פיט וטרודי (גם אפשרי ריוניון), ואפילו דון ומזכירתו. פרק יפיפה, הכיוון כתמיד וויינר לא מאכזב. תקווה שלי – שני פרקים אחרונים קפיצה בזמן. אבל וויינר כאמור תמיד בוחר בכיוון הראוי. אמא אא עוד 3 פ ר ק י ם

  • aviad

    (הייתי חושב שזה לא מכוון, לולא היה גם את הרפרנס ההוא לקרוסלה והשימוש החוזר בtwinge at the heart לפני שני פרקים) כשרוג'ר נשק לדון ואמר לו your'e ok, הדבר הראשון שקפץ לי בראש היה הפרק הראשון, וההגדרה של דון לאושר, התחושה הזאת ש you are ok. והנה מישהו אומר לו את זה, והמבט הריק של דון מנגד רק עשה את הסצינה היפה הזאת לעוד יותר עצובה.

  • ההרצליינית

    בינתיים אין לי הרבה מה לומר… חוץ מזה שהפרק היה יוצא מן הכלל והעתיד נראה מעורפל. ואם לא שמתם-לב לכתוביות בפתיח, אז מי שביים את הפרק היה ג'רד האריס (ליין פרייס המנוח). אין ספק שהוא עשה עבודה מעולה בבימוי הפרק!

    • ההרצליינית

      ומבדיקה ב-IMDB, גיליתי שזאת עבודת הבימוי הראשונה שלו אי פעם. אין ספק שמדובר בבכורה מוצלחת מן הרגיל.

  • ההרצליינית

    אה, יש לי דבר אחד לומר: רוג'ר ומארי זוג. אין ספק שמדובר בזוג מהסרטים! שניהם שנונים, די פסיכים ומתאימים האחד לשניה כמו סיר נירוסטה למכסה שלו 🙂

  • Michael Ginzburg

    אהבתי מאוד את הנאום של פגי על נשים שנאלצות לוותר על חיים שלמים, על מימוש חלומות, רק כי יש להן ילדים. ואני מסכים עם תגובתה בנוגע לאישה המעצבנת ההיא שהשאירה ילדה לבדה במשרד תסיסתי ועמוס
    Fuck her ועוד איך

    • ההרצליינית

      בפרק הקודם קיבלנו הוכחה לכך, שנשים נאלצות לוותר על חיים שלמים ומימוש חלומות, רק כי יש להן ילדים- לאחר שהגבר החדש בחייה, לא אהב את העובדה שהיא אימא לילד קטן שתלוי בה חלק מן הזמן, היא נאלצה לדחות אותו. כלומר, נאלצה לוותר על האהבה החדשה בחייה רק כי יש לה ילד. רק לאחר שהגבר החדש בחייה (עדיין לא קלטתי את שם הדמות) התעשת והחליט שהוא מוכן לקבל אותה יחד עם הילד הקטן שלה, היא החליטה לשלב בין חיי האהבה לחיי ההורות (וזאת בנוסף לקריירה שלה).

    • ההרצליינית

      והאישה המעצבנת, שפגי (בצדק!) רתחה עליה, היא מסוג ההורים שרוצים שהילדים יהיו מפורסמים מגיל קטן ויוכלו לעשות כסף קל על חשבונם, מבלי להתחשב בטובת הילד. במלים אחרות, היא רחוקה מלהיות "אם השנה".

  • כרמל

    פרק פשוט מעולה, נהניתי מכל רגע.
    כשרוג'ר נשק לדון על המצח (והלך לפגוש את אמא של מייגן..), חשבתי על כמה אבהית המחווה הזו, וכמה יפה הקשר ביניהם.
    וכמה בילד-אפ אפשר לעשות בין פגי לסטן, נו כבר…

  • ocean

    תגובה זו נכתבת מתוך שינה

    * אין לי יותר מדי מחשבות סדורות כדי ליצור תגובה נורמלית. כל מה שאני יכולה להוסיף לדיון זה את החשבונות האובדים בגלל המיזוג: מצד אחד דון גם איבד את השולחן המשפחתי (ברגר שף), את הילדות (עוגיות פיטר פן), ואת האוטופיה (סאנקיסט [?] והתפוזים היישר מהעץ בקליפורניה). מצד שני הרעל והמלחמה של דאו כמיקלס נסוגו. אולי בכל זאת יש מקום לאופטימיות.

    * תפס את עיני – מוטיב הים ממשיך לככב אצל פיט. והפעם, תמונה ענקית של ים תכלת וסירת מפרש בסצינה בה הוא חולק סוד עם פגי. בפעם הקודמת שזה היה ניכר כל כך, אמו נדחפה אל מותה בשיט תענוגות. גם פיט וגם פגי, אגב, מתואמים להפליא בלבוש שלם

    * בהמשך לציור נטול האם שלו בפרק הקודם, סטן מאשש את מה שחשבתי – גם לו אין אמא. "היתה לי אמא… לא ידעתי אם היא רצתה אותי". חוץ מזה קצת מקסים בעיניי שהוא הופך להיות עבור פגי מה שהיא עבור דון.

    * פיט חזר אחורה לטרודי ומשפחתה. טד חזר לאהובה מקולג' לאחר שכשלו מלהבין מה השתבש אחרי שהחל הקשר שלהם בשעתו. האם דון ימצא מפלט אצל בטי, הפסיכולוגית לעת מצוא? כמו שאמרתי, זו הדרך היחידה שלו לנצח את ההתחלות של דברים.

    * בכל הפרק הציגו לנו סוד שאמור היה להישאר כמוס, וככל שהזמן נקף הוא הלך והתגלה ליותר אנשים. האם זה מה שיקרה לדון? האם יש בכלל משמעות לגילוי הסוד הזה מבחינה חברתית?

    * אי אפשר להוציא את המזכירה מג'ואן. רק אחת עם ניסיון כמו שלה יודעת שעדיף לגדוע שמועות באיבן, ושרצוי לא לסגור את הוילון אם רוצים לשדר שהכל תקין.

    * ג'ואן ורוג'ר היו מתואמים בבגדים שלהם בסצינת אובדן חוזה השכירות (שחור, נקודות, ספלאש של צבע אדום).

    * חרציות לבנות על לוח השנה של פגי בביתה, ושוב על אוזניה של מרדית', בלבוש כחול שהתתכתב עם זה של רוג'ר. אל תהרגו לי אותו, נו. אל.

    * אם הייתי צלולה הייתי מנסה להיזכר היכן פגי לבשה כבר את השמלה בסצינה עם צייד הראשים. מזכירה לי את השמלה עמה סיכמה עם טדי שואו להתחיל לעבוד אצלו.

    * סצינת הסיום עצבנה אותי. היתה מעושה מדי ולא הגיונית בקונטקסט של הסדרה. יש דרכים אחרות להביע אי-אמון בהנהלה.

    * אהבתי שהראו גם ילדים שחורים שבאים לאודישן (במעלית עם דון).

    • ocean

      עוד משהו. דון לא נלהב בעליל מקוקה קולה (וכבר הזכרנו פה את התרגיל המלוכלך ההוא עם בטי לפני כמה עונות), כמו שהוא לא היה נלהב מיגואר. ימי תהילתו היו בתחילת שנות השישים כמו הפרסים על הקיר שלו, והם מזמן מאחוריו. אני לא יודעת עד כמה מחייב החוזה שלו, אבל אם יש לו מיליון דולר לחלק למייגן אז כנראה שמצבו טוב. קשה לי לראות אותו מתמיד במקאן, ועוד יותר קשה לי לראות אותו מתמיד בפרסום. אלא אם כן הוא לא ילך לכלא בעוון עריקות, מעניין אותי מאד לדעת לאיזה כיוון יפנה. תכל'ס אם הוא אוהב כל כך התחלות, צריך לחפש לו מקצוע שיענה על הדרישה הזו. פרדי עבד כצייד ראשים, וגם דאק. אולי זה מה שגם הוא יעשה, יעזור בהתחלות החדשות של אנשים אחרים.

  • SHULA

    אני חייבת להעיר לגבי "רוגר ודון חברים טובים". לדון אין חברים, כך גם לרוגר. החברה היחידה של דון מתה בעונה רביעית. הם קולגות ולא הרבה מעבר. לגבי שאר הפרק. מזכיר גם את פרק 11 בעונה הרביעית בו הם מודיעים כי לאקי סטרייק עזבו. וגם את פרק 6 בעונה 6 בו הם מתאחדים עם טד צאו. הפעם, וזה היה ברור, רעיונות הקסם של דון לא יעבדו יותר. מי שהולך לישון עם כלבים יקום עם פשפשים. מעונה 1 רמזו לנו לגבי מקאהן ארקיסון, שזה מפעל נקניקיות. סוף סוף זה קרה. ב3 הפרקים האחרונים לדעתי, דון יגיע לשם, יראה שזה לא זה ויברח.

    • מירב

      לא מסכימה כלל בעניין רוג׳ר ודון

      • SHULA

        יש בינהם קשר עסקי עמוק, קולגות…..אך לאורך כל הסדרה הראו בדיוק למה הם לא חברים. כאשר רוג'ר התחיל עם בטי, כאשר הם העיפו את דון מהחברה בעונה 6.
        דון הוא טיפוס חסר חברים….אנה הייתה היחידה שענתה להגדרה הזאת

        • אני מסכים עם מירב. מאז תחילת הסדרה היה ביניהם חיבור ניכר, למרות רוג'ר שמתחיל עם בטי, ואם כל מה שיש ביניהם זה יחסי עמיתים אז בעצם אפשר להשוות את זה ליחסיו של דון עם כל אחד מיתר העמיתים שהוא מחבב, כמו טד או פיט. אבל זה בעליל לא המקרה.

          • miss bojarsky

            גם אני. בהחלט ישנו קשר שהוא מעבר לקוליגיאלי בין דון ורוג'ר. זו לא חברות מושלמת ויש לה לה עליות ומורדות ולעיתים משברים, אבל ניכר שהם חשובים זה לזה. רוג'ר להזכיר פעל במרץ על מנת למנוע את פיטוריו של דון מהסוכנות.
            אני גם לא מסכימה שדון הוא אדם נטול חברים למעט אנה. בעיניי פגי היא בהחלט גם כן חברה וגם ג'ואן הייתה עד שווינר החליט משום מה שהיא שונאת אותו בלי שום סיבה טובה.

  • dor_dugy

    אני אתחיל בדבר המשני – הקטע עם פיט והסכסוך העתיק בין המשפחות אדיר, ולא ידעתי שזה אמיתי! גרם לי לצחוק מכל הלב, וזה נדיר בסדרה הזו.

    ולמרכז – פרק עצוב ומעולה. פעם ראשונה אגב שהפרק נגמר לא בדון דרייפר לבדו בעולם – אלא בחמשת השותפים לבדם, כשכל המשרד עוזב אותם לאנחות. זו הייתה סצינה קורעת – אף אחד לא מצליח להשתלט על המצב, העובדים ממורמרים, ובעיני – חסרונו האדיר של ברט קופר הורגש. כשדון אומר "כעת ידבר נשיא החברה רוג'ר סטרלינג" זה ממש צבט לי שקופר לא שם, וכמובן איתה ההרגשה שקופר היה עושה את זה הרבה יותר טוב, ובעצם, אם קופר היה בחיים, כל זה לא היה קורה.

    במשרד סטרלינג קופר עשו כמה מהלכים נועזים – יצאו לדרך חדשה ב63, עשו מיזוג ב68, וחברו למקאן ב69. אבל כמה זה יכול כבר לעבוד? כמה אפשר למצות את הטריקים האלה? הפעם הם הפסידו. ההפסד בעיני הוא קודם כל של רוג'ר – מי שהיה נועז מאד בחצי הראשון של העונה, וכעת הכל הולך וחומק לו בין הידיים. אולם כאמור – היה רגע אנושי מקסים בשיחה שלו עם דון(שמתם לב שתמיד כשדון שיכור התסרוקת שלו נהרסת?)

    אני אחזור על מה שהגבתי בפעם הקודמת לפרק, וחזר במשנה תוקף בפרק הזה – לו אייברי הוא האדם היחיד שמאושר. הוא האדם היחיד שמגשים את החלומות שלו. כל הדמויות האחרות, שאנחנו מחבבים פי כמה, שהן נעימות יותר, שהן לא לומר – מיוחדות יותר, כולן נכשלות שוב ושוב. רק לו אייברי הניג'ס הזה מצליח. מה זה בעצם אומר? שהעתיד שייך למשעממים? שרק אם תלך באיזה תלם משעמם תצליח? איזו מסקנה פסימית ונוראית.

    מאד אהבתי את הדיאלוג בין סטן לפגי, ואני שמח שניצלו את הפרקים האחרונים לעבות יותר את מערכת היחסים שלהם. כבר אמרתי פעם שסטן עבר שינוי יפה – מדוש מארץ הדושים, לאדם נעים ורגיש.

    טד רופס יותר מאי פעם – מוכן כבר שינהלו אותו, לא באמת מתעניין בכלום. עצוב.

    קן שהיה תמיד אדם נעים הליכות – זורק את רוג'ר ופיט לעזאזל. שימו לב ילדים מה רעל ונשקים יעשו לאופי שלכם.
    ועוד משהו לסיום – שימו לב שהפרק מתחיל בזה שנראה שהקסם שלדון לא פג – הוא רק מופיע, וקן מתרצה והכל סבבה. אבל שאר הפרק מראה שכל מה שאמרו לדון בפרקים האחרונים אולי נכון – הוא איש חלול שנכשל שוב ושוב. הוא אולי יכול להיתלות בזה שאנשים זוכרים לו חסד נעוריו (כמו קן שאוהב אותו מאד), אבל בדברים חדשים – זה פשוט לא עובד לו. הקטע של דון עם המזכירה שלו – פרייסלס, השחקנית הזו מעולה.

    פרק מעולה בעיני, כל החצי הזה במגמת עליה. הוא התחיל רע מאד, אבל זה הולך ומתחדד יותר ויותר.

    • dor_dugy

      ועוד משהו בקטנה – כשטרודי אומרת לפיט "אתה לא יכול פשוט להרביץ לכולם כל הזמן" – משל יפה לסוכנות כולה

      • SHULA

        אי אפשר שלא להצדיק את קן על ההתנהגות שלו. זרקו אותו בצורה כ"כ נבזית….רוגר שתמיד היה כה זחוח קיבל בדיוק את מה שמגיע לו.
        ונכון, כמה פעמים הטריקים האלה יכולים לעבוד.
        טד, הוא אחד הדמויות המיותרות בסדרה…. והתנהגותו משקפת זאת בדיוק.
        רוג'ר עשה מהלך מאוד גרוע עם מקאן בפרק הסיום של החצי הראשון של העונה…..הם תמיד ידעו שמקאן זה השטן בהתגלמותו.
        טוב לא יצא מזה.
        אבל סצנת הסיום הייתה מדהימה, כי היא אמרה במילים אחרות, אין יותר משחקים, המציאות היא המציאות, והחברה נגמרה ונבלעה.

    • ocean at work

      * קופר ממש לא היה מנהיג בערוב ימיו. העובדים התייחסו אליו כאל סבא חביב ותמהוני שאוהב לטייל יחף, מעלעל בעיתון בלובי ורוצה משרד כדי להרהר בו. ספק רב אם לא היתה מהומה בחייו וספק רב עוד יותר אם יכול היה להשתלט עליה.

      * אני לא חושבת שרוג'ר הפסיד יותר מאחרים. שמו כבר לא יתנוסס על הדלת ומפעל חייו יהיה רק עוד בורג במקאן, אבל אותו לא יפטרו בשל מעמדו, הוא לא באמת זקוק לכסף ויש לו גם אהבה חדשה. מי שהפסידה זו ג'ואן – שותפות = עתיד כלכלי מובטח לה ולבנה ללא תלות בגורמים זרים, והיא איבדה את זה. היא איבדה גם את מעמדה בחברה מאחר כי היא תהפוך להיות רק עוד תקציבאית אחת מיני רבים. שם הרי לא יתנו לה להתעסק בענייני כספים וחוזים, וידה לא תהיה בכל פשוט כי זו סביבה לא מוכרת. ואף מילה על היחס הסקסיסטי שהיא עשויה לקבל. אם היא לא תקח את גורלה בידיה כמו שיאדו כתב, סביר להניח שיעיפו אותה בתום החוזה.

      * העתיד שייך למשעממים? לא זו היתה הכוונה. בפרק הקודם די המזכירה ציינה בפני ג'ואן שלו עובד על הקומיקס שלו מאז שעזב את הצבא. העתיד, אם כן, שייך למתמידים, אלה שלמרות הכל – הלעג, התחרות, הסיכויים הקלושים – המשיכו. לא באובססיביות, לא תחת אשליה, לא כעיסוק ראשי, אבל כתבו על פתק את המאוויים שלהם, זכרו אותם והמשיכו. והנה, אדם בן 50+ מגשים את החלום הגדול שלו (אלא אם כן הוא יתרסק בדרך לטוקיו. אני, בכל אופן, לא אתנגד). אולי זה נועד להראות שאף פעם לא מאוחר להגשים דברים.

      * מה אתה רוצה מטד? גם הוא ניהל סוכנות במשך רוב ימי חייו. מותר לבן אדם להגיע לתובנה שדווקא מתאים לו להישען עכשיו אחורנית ולתת למישהו אחר לנהוג, במיוחד כשיש לו עכשיו אהבה חדשה-ישנה. כבר ראינו כמה שהניהול שחק אותו ברמה שגרמה לו לרצות לפרוש מהתחום, והנה לו הזדמנות גם להגשים את חלומו המקצועי (חברת תרופות), וגם ליהנות מהדרך.

      * קן לא פועל מתוך נקמנות כשהוא אומר "לא", לפחות לא באופן בלעדי. הוא אמר לפיט ורוג'ר מפורשות שהוא שיחק בהם מספיק, ושהגיע הזמן שכל החשבונות של דאו יהיו מרוכזים בחברה אחת שאת שמה איני זוכרת. בל נשכח שבעבר ההימלטות ממקאן לטובת הקמת סוכנות חדשה כמו גנבים בלילה ארעה בלעדיו ופגעה בחברים שלו (קינזי, למשל) ובלקוחות אחרים של החברה. הסוכנות הרי היתה על סף קריסה בשלב מסויים. אין שום היגיון לשים את מבטחך בדבר כזה.

      * לדון בהחלט פג הקסם. קן מעולם לא פקפק באסטרטגיה, אלא רק קצה לגרום לפיט לחשוב כך ולהשפיל אותו עם הכן המידי לדון. הראו את היעדר חינו כבר בפרק הקודם – השטיקים שהיו עובדים בעבר ושאותם השיא כעצה למאתיס, לא עובדים בהווה. הקושי להסתיר את הכישלון שלו שצף על פני השטח. הפרסים הישנים שתלויים כמו מצבה לאיש שהוא פעם היה.

      • dor_dugy

        אני אתחיל בזה, שזה נחמד שאנחנו לא מסכימים על כלום 🙂 ג'ואן הפסידה בעבודה ללא ספק – אבל אולי הרוויחה משהו בחיים האישיים (לרוב אגב, זה היה הפוך). ברור שכולם הפסידו, אבל משהו בכך שרוג'ר היה הארכיטקט של האיחוד, ועכשיו הכל התבשל מאחורי הגב שלו, ואיש לא מקשיב לו בכלל והוא חסר בטחון מול העובדים – רק מדגיש את הכשלון שלו.
        טד – זה בדיוק העניין, השאלה היא לאן זה יוביל אותו? יתעסק בחברת תרופות, סבבה, אבל זה נראה כמו משהו קטן מאד.
        אני לא חושב שקן רשע, אני חושב שהנסיבות ללא ספק הובילו אותו לעמדה שכזו, ואני לא מתעלם מזה שהטיחו בו כמה פעמים את עניין הנשק.

        בנוגע ללו – הוא ללא ספק התמיד, אבל זה מעבר לזה. לו הוא איש שאתה פשוט לא מחבב בשיט, וזה מעניין שהוא זה שיתקדם.

        ובעיני קופר היה יכול להשתלט. זה לא מקרי שאת כל המהלכים הטובים הם הצליחו לעשות עם קופר, ועכשיו יוק.

        • ocean at work

          למה לא מסכימים על כלום? הרי כתבתי שלא אתנגד אם לו יתרסק עם המטוס בדרך לטוקיו 🙂

          • miss bojarsky

            אני מצטרפת לאי-ההתנגדות 🙂

      • miss bojarsky

        חסכת לי להעלות טענות נגד לכל הנקודות של דור 🙂

        רק לגבי דבר אחד אני לא מסכימה – דון. אני לא חושבת שחינו סר ואני לא חושבת שהוא חלול ושהוא נכשל שוב ושוב, לא כשזה מגיע לפרסום. המאמצים להציל את הסוכנות היו יוזמה יפה וחכמה, הם נכשלו בגלל שמעולם לא היה להם סיכוי להצליח, בגלל שמקאן החליטו על המיזוג הזה מהרגע שהם קנו אותם, לא בגלל שהם שטיק לא רלוונטי. אי אפשר תמיד לנצח, לא משנה כמה מוכשר ומבריק אתה. מבחינתי, דון פשוט מיצה את העולם הזה. לא שהוא לא יכול להמשיך ולהצליח בו ולנפק קמפיינים מרשימים וזוכי פרסים, אלא שהוא השיג כל מה שהוא היה יכול להשיג בשביל עצמו מהעבודה הזו והצלחות נוספות מסוג זה כבר לא ימלאו אותו. וזו בעיני הנקודה שעלתה בפרק הקודם, שכן גם כבעלים בסוכנות שלו הוא כבר לא הרגיש סיפוק ולא ידע לאן לשאוף הלאה. הוא צריך למצוא תוכן חדש למלא בו את חייו.

        • dor_dugy

          שתמיד לא נסכים רק על פרקים של מד מן D:

          יש משהו מעניין אבל במה שאת אומרת, כי אולי יש כאן פשוט כניסה לעידן חדש – ובעידן חדש לחלוטין, מעשי בני האדם, מוכשרים ככל שיהיו, כבר לא משנים. כל מגרש המשחקים השתנה לחלוטין – וזה מתחבר כמובן לעובדה, שאנחנו כבר בעשור חדש, והנה גם עוברים למקום חדש, ולחוקים חדשים וכו'.

          • miss bojarsky

            אמן 🙂

            רק להבהיר – הטיעונים שלך היו מעניינים וכתובים ומנומקים היטב. רק לא תאמו את התחושות שלי מהפרק…

            והנה, עם מה שכתבת עכשיו אני בהחלט מסכימה.

            • dor_dugy

              אני לא חושב שאני כותב שטויות 🙂 אבל לגיטימי שכל אחד מפרש את זה אחרת לגמרי. אולי כי אני מתעסק בחיי בניתוח טקסטים מלפני 400 שנה, אני מאמין גדול בשפע פרשנויות לטקסט, ומד מן היא טקסט גדול עמוס פרשנויות לכל דבר

              • miss bojarsky

                גם עם זה אני מסכימה 🙂

        • ocean at work

          לא יכולתי שלא לחשוב על "הדחויים" בהקשר הזה, או ליתר דיוק – התיאוריה של הפצת חידושים. כמה שדון תמיד נתפס כמאמץ מוקדם של רעיונות חדשים בתחום העסקי, וכמה שהוא מאמץ מאוחר/מתנגד לשינויים בתחום האישי. אולי שבע שנים הן מספיק זמן כדי להגיד "אני נכנע" ולקבל לא רק את המפנים התעסוקתיים, אלא גם את אלה בחייו הפרטיים.

  • meiravre

    איזה פרק נפלא.
    כל כך כיף לחזור לפרק שמבוסס על המשרד, התקציבים והפרסומים, במקום על החיים המדכאים של כולם. הדרך שבה הובארט מכר לדון ולשותפים שהם בעצם רוצים לעבור למקאן הייתה הפיץ' הכי טוב שראינו זה זמן, ולא ראיתי עדיין אם זה הוזכר – הפריים הסופי של ארבעתם על רקע החלון היה בול כמו זה של סוף העונה החמישית, מול הקומה השנייה (ואז הריקה) של המשרד.
    הצד השני של הפרק היה גם תענוג. השיחות של כל הצמדים הוותיקים – סטן ופגי, רוג'ר ודון, פיט וטרודי, גילוי הלב של טד לדון, ואפילו הרגע הקטן והראשון נדמה לי שבין גו'אן לדון שהיה חיובי (בלי להסביר מה השתנה בינתיים). נראה שההתפרקות מכל הנכסים והקשרים מובילה את דון באמת למקום אחר, מאוד מסקרן לדעת מה אפשר להספיק בפרקים הבאים.

    ואגב, תהייה כללית – מישהו יודע על הרומן של רוג'ר וג'ואן (זה שממנו יש בעצם עוד סטרלינג קטן), או שמרוב שזה מתבקש כבר עשור שאף אחד לא חושב על זה?

    • meiravre

      להלן תקווה וייאוש

      • ocean

        יאדו כתב על ה"באסה הסימטרית" בהקשר לתמונות הנ"ל. האימג' ההוא היה חזק, אבל בראיה לאחור נראה לי מהונדס מדי וזה שמקביל לו עכשיו – עוד יותר. הרי זה לא אותו הרכב ומלבד ההבדל בין תקווה ליאוש שקיבלנו בנדבכים אחרים לאורך כל הפרק, אני לא מוצאת באימג' הזה יותר מדי.

        הרומן של רוג'ר וג'ואן – דון יודע בוודאות, ואני די בטוחה שהשאר הניחו זאת משמועות.

        • meiravre

          יודע בגלל הקשר ביניהם או שראינו אירוע ספציפי? אני חשבתי רק על זה שקראו לג'ואן כשהיה את התקף הלב של רוג'ר, אבל זה היה לפני שנים.

          • אכן זה המקרה שבו הייתה האינדיקציה לכך שקופר יודע.

        • מירב

          למה דון יודע בוודאות? לא זכור לי חוץ מקופר כמו שיאדו ציין

        • ליה

          אסוציאציה:
          הדימוי של השותפים ישובים יחד לשולחן מרפרר ליצירה של דה-וינצ'י "הסעודה האחרונה" בה מתוארת הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם שליחיו לפני שנבגד ע"י יהודה-איש-קריות, נשפט ונצלב. דון בתפקיד הצלוב באמצע.

      • אני מוכרח לומר שאני ממש מתעב את התמונה השנייה, ולדעתי גם נמנעתי לאזכר אותה בביקורת שלי בשעתו. זה היה כל כך מלאכותי.

        • meiravre

          טוב, בעיקר התרגשתי לזהות פריימים דומים, בדרך כלל אני מפספסת את אלה.

          • שמח בשמחתך (:
            מוכרח לומר שזה באמת נראה יפה צמוד.

  • meiravre

    סקירה מעולה, שכחתי לומר.

  • מירב

    ומה הקטע של וויינר עם שמחת הנקמה של קן ושל לו. יש פה איזה עומק שפספסתי?

  • מירב

    פרט מעניין מצפיה נוספת: פגי מתנצלת בפני סוכן המישרות או איך שקוראים לזה על שחם אצלה. האם לא נפרדנו ממנה בחצי העונה החדשה עם כרטיס הביקור של מתקין המזגנים החתיך?

  • קצת פרופורציות להשוואה בין לו לחמשת השותפים: לו נמצא באותו נקודה שהחמישה היו בה בתחילת העונה: הפרוייקט שלו נקנה על ידי חברה גדולה, והוא הולך להרוויח כסף ולקוות שהחברה הזו לא תהפוך את האומנות שלו לערימת אשפה (כמו שקורה כל כך הרבה פעמים כשאמן מוכר את היצירה שלו לחברה גדולה). האם לו באמת יצליח? האם הוא יגשים את החלומות שלו? כנראה שאף פעם לא נדע – אבל מה שנכון תמיד לגבי בני אדם (והסדרה תמיד מזכירה לנו), שכמעט אף אדם לא מרוצה אף פעם לאורך זמן עם מה שיש לו, וכמעט תמיד הוא תמיד ירגיש בסופו של דבר (בצדק או שלא בצדק) לא מסופק.

    הבדל אמיתי בין לו לחמשת השותפים: הוא קיבל מקדמה של 15,000 דולר, הם כולם מיליונרים – כולל ג'ואן שהרוויחה הכי פחות מהמכירה ויש לה הכי הרבה מה להפסיד מהאיחוד. לכן היה לי קצת קשה לרחם בתחילת הפרק על השותפים: אז הם הולכים לעבוד בחברה יותר גדולה, לאבד קצת מהעצמאות שלהם – מה זה לעומת כל העובדים האחרים שמי יודע אם יהיה להם מקום עבודה או איך לשלם את שכר הדירה עוד חודש? גם הרעיון של קליפורניה היה קצת מגוחך: כולם הולכים להפוך את החיים שלהם על הראש, לנטוש את הנשים לשעבר והילדים שלהם, לעבור לקליפורניה שחלקם מתעבים, ובשביל מה? בשביל לעשות סלוגנים לבורגר שף ולא לקוקה קולה? מילא אם זה היה בשביל לכתוב קומיקס או להפוך לסופרי מדע בדיוני – אבל האנשים במקאן צודקים: החבורה הזו הגיעה לטופ, והיא צריכה פשוט לחיות עם ההשלכות.

    אחרי שרעיון קליפורניה נופל, העצב של החבורה נראה הרבה יותר אנושי: השם של רוג'ר סטרלינג, ההיזכרות בקופר, הרגעים היפים בין רוג'ר לדון ובין פגי לפיט וסטן, הדאגה של ג'ואן לגבי המעמד העתידי שלה. ולא פחות חשוב – הדאגות היותר ארציות של האנשים ה"קטנים" שמסביב.

    לגבי הסיום – אני לא יודע אם יהיה צורך לבנות "סטים" חדשים – אני לא בטוח אם נזכה לראות את הכניסה למשרדים של מקאן או לדירה החדשה של דון: אפשר לסיים את הסידרה על פתח הארץ המובטחת.

    הרגע המצחיק של הפרק: פיט מגלה שהבת שלו מציירת גברים עם שפם.

    וגם: בדקתי בימד"ב – הקרדיט של ריצ' סומר הוא "הארי קריין" ולא "איש שמקלל ברקע".

© עידו ישעיהו