המועדון נסגר

פורסם ע"י ‏אריאל נורה כהן‏
בתאריך 27/03/2015 בקטגוריה ‏כתבות

לא יודע איך ראיין מרפי נראה או בן כמה הוא, אבל מערכת היחסים שלי איתו מזכירה לי מערכות יחסים רומנטיות שלקחתי בהן חלק בעבר – לפחות מבחינת רגשות ההערכה, האהבה, האכזבה והכעס שיש לי כלפיו, עם סיומה של אחת מסדרות הדגל שלו, "גלי". כן, אני יודע שמדובר בחדשות מרעישות עבור רבים – הסדרה לא נפחה את נשמתה לפני שנים אלא רק לפני ימים ספורים.

אתחיל מההסבר לגבי התחושות השליליות. אם יש עובדה אחת שגורמת לי להזדהות עמוקה עם יוצרים טלוויזיוניים היא ההסכמה על עצם האכזריות של השוק הזה באמריקה. כשבעלי סמכות וכישרון משקיעים את מרצם בעונה מסוימת מבלי לדעת מראש אם היא תהיה אחרונה או לא, לעתים קרובות הם נדרשים לבצע שינויים משמעותיים בתסריט ברגע האחרון. זה חפיפניקי, זה מורגש, זה מעיק – וזו לא אשמתם. גם אין לזה פתרון רחב ואמיתי (אם כי מעניין יהיה לבחון את השפעת עידן נטפליקס על השוק בהקשר הזה בטווח הארוך – הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 1). לכן המתנה הכי גדולה שיוצר יכול לקבל היא הידיעה הוודאית שהעונה הבאה שיפיק תהיה האחרונה, ועמה מרווח נשימה, מקום לבריינסטורמינג, ודרך שהוא יכול להתוות מראש – ללא הפתעות של הרגע האחרון ומתוך ידיעה שמדובר ברגע האחרון.

כשיוצר מקבל מתנה שכזו ונכשל, אני עצבני. בחודשים האחרונים "דם אמיתי" נפלה במלכודת הזו עם עונה אחרונה עלובה ומפוהקת וסיום שוביניסטי שפגע ב"חתרנות" הנתפסת שהסדרה התיימרה להציג, ובשבוע שעבר זה קרה גם למרפי – שגמר את הסדרה בעונה משעממת, מבולבלת, מבולגנת מבחינה תסריטאית וכזו שלא מצליחה להתעלות מעל הדשדוש המורגש של השנים האחרונות. אין ספק – אם בעבר מועדון "גלי" הזכיר מסיבות גייז תל אביביות ומגניבות, בשנותיו האחרונות הוא דמה יותר למועדון שהיה בבסיס הצבאי שלי – חדר קטנטן ומדכא עם ספה בלויה וטלוויזיה ישנה.

אז מה בעצם קרה שם שהפך את הקוליות השובבה לטרחנות מעייפת? מהרגע שחברי מועדון "גלי" המקוריים סיימו תיכון ונעלמו איש איש לדרכו, האמינות העלילתית נעלמה. העונה הרביעית, למשל, התמקדה בחיי רייצ'ל וקורט בניו יורק, כשחברים נוספים באים להופעות אורח. במקביל, הציגו לנו את הדור הבא של המועדון – שנעלם כשלעומת שבא בעונות הבאות, פרט שבקושי הורגש מרוב שאותן דמויות היו צל חיוור של המקור. אבל אמינות מעולם לא הייתה החלק החזק של "גלי" ואפשר לסלוח על המחסור בה – כשיש דבק תסריטאי שמצליח לחבר בין עלילות חמודות ודמויות מעניינות. תיכון מקינלי והחבורה המקורית מילאו את התנאי בשלוש העונות הראשונות. אחריהן – הסדרה הלכה לאיבוד.

יש שמייחסים את ההתדרדרות למותו הטראגי של כוכב הסדרה קורי מונטית', אך כבר העונה הרביעית – האחרונה בנוכחותו – הראתה סימנים של עייפות. שמונה חברי המועדון שסיימו תיכון הלכו ובאו לבקר כאילו אין חיים אחריו, בריטני ספירס קיבלה פרק מחווה שני (כי יש מחסור ידוע בזמרים ששווה להקדיש להם פרקים) והנמברים המוזיקליים הרשימו לעיתים רחוקות יותר. בנוסף, החל מהעונה החמישית פחות או יותר הורגשה ההחלטה מלמעלה להפחית מעט את מספר שירים ולהתמקד יותר בעלילה – שאם להודות על האמת, אף אחד אף פעם לא באמת צפה בסדרה בגללה. פטירתו של מונטית', עצוב להודות, דווקא הפיחה רוח חיים מסוימת בסדרה – היא חזרה לשיח הציבורי אחרי שכבר הוספדה, יצרה פרק מחווה מרגש וראוי לשחקן המנוח וקטעה את העלילה של פין הדסון – שבעונה הרביעית דמותו לא הצליחה להשתלב בפרקים באופן טבעי כבעבר. אחרי שההלם עבר ועד סוף הסדרה – "גלי" לא הצליחה לחזור למה שהייתה או להתפתח באופן ראוי בפני עצמו.

אבל – וזו הנקודה שחשוב לי יותר להדגיש – אין בכל אלה מספיק על מנת לקחת מהסדרה את ימיה הטובים, שראוי להרחיב גם עליהם. הסדרה הייתה חדשנית, מעניינת, מצחיקה, מרשימה, והיו לה השפעות משמעותיות שאינן ברורות מאליו. ראשית, כמות הדירות בתל אביב שבהן נפגשים גייז לדפיקת ראש אלכוהולית לפני יציאה למסיבה בימי שישי עם קטעים מהסדרה ב"יוטיוב" גדלה מאוד בשנים האלה. אין מה לעשות, זה כיף, טראשי ויוצר אווירה מושלמת לחגיגה. שנית, המוזיקה – "גלי" נפלה כשהיא ביצעה גרסאות כיסוי שדמו מדי למקור, אך כשגילתה יצירתיות – היא עשתה את זה עד הסוף ובאופן מוצלח במיוחד. זה בא לידי ביטוי במאש-אפים פרועים ומעולים (הבולטים שבהם, בעיניי, הם של אדל ומייקל ג'קסון), בהופעות אורח שגרמו לחיוך (בריטני ספירס, קייט הדסון, וופי גולדברג, פטריק ניל האריס ועוד) ובפרקי מחווה כיפיים במיוחד – לספירס, מדונה ול"מופע הקולנוע של רוקי" (עם הופעה של בארי בוסטוויק – בארד המקורי מהסרט). בעצם, אפשר לסכם את זה במשפט הבא – כשזה היה לא משהו, זה היה די מאכזב – אבל כשהיה טוב, היה ממש כיף.

בסופו של דבר, המשמעות של "גלי" הולכת רחוק הרבה יותר מהיותה מוזיקת רקע נהדרת לוודקה רדבול – היא הייתה פורצת דרך בכל הנוגע למגוון הרחב של ייצוגים להט"ביים (הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 2) ואוכלוסיות מיעוטים באופן כללי (נער נכה בכיסא גלגלים, נערה הלוקה בתסמונת דאון). הסדרה חינכה דור שלם של אמריקנים לקחת כברורה מאליה עובדה שלא עברה באופן כל כך ברור בסדרות טלוויזיה בעבר – יש הרבה יותר מ"סוג" אחד של דמות גאה. הגיי לא חייב להיות נשי כמו שלסבית יכולה להיות ולהרגיש נשית, והוא גם יכול להיות שחקן בנבחרת הפוטבול, או להתחבר עם הקוורטרבאק. אישה יכולה להימשך לגברים ועדיין להרגיש שהיא לא נולדה במין הנכון, וכל נער יכול לאמץ זהות נשית וגם דיוותית אם זה מה שמתאים לו.

העונה האחרונה, יאמר לזכותה, אפילו הציגה מהלך של ניתוח לשינוי מין אצל אחת מהדמויות שביטא באופן הולם את הרוח הליברלית המבורכת שנשבה מהסדרה. מצד אחד, הדמויות לא היו עמוקות מדי בהתאם לרוח הכללית, ומצד שני – ההתעסקות של הדמויות עם יחס החברה לשונות שלהם הייתה אמיתית ואמיצה – כולל השפלות והתקפות הומופוביות, בסביבה החברתית וגם המשפחתית. כמו כן, הסדרה התיישרה עם מגמות פוליטיות בארה"ב, כולל הצגה של חתונה הומואית ולסבית משולבת של דמויות מרכזיות בעונה האחרונה. השיא של מגמה זו ב"גלי" קרה לפני כמה שנים, כשביקורת חריפה נשמעה כנגד "גאוות היתר" שמוצגת בסדרה לפי תפיסות מסוימות (ניסוח מעודן שלי, המקורי היה גס יותר) – ואישררה את חשיבותה בהקשר זה. השחקנים והיוצרים, כמובן, גינו בחזרה את הגינוי ולא סטו מילימטר מדרכם. את תרומה זו לשינויים ביחס החברה לחברי הקהילה הגאה לא ניתן ואין סיבה לקחת מ"גלי" – ושלוש עונות גרועות לא משנות את זה.

ואם כבר הגעתי לחלק המפרגן, גם שני פרקי הסיום (ששודרו ברצף) היוו סוף ראוי, גם אם צולע עלילתית. הסיום של שניהם העלה דמעות, ושל הראשון – ששמו "2009" – היה מרגש במיוחד. הפרק חזר לשנה הראשונה של הסדרה דרך עלילה מקבילה לפרק הראשון, שנגעה לספקות שיש לחברי מועדון "גלי" הטרי לגבי חבירתו של פין הדסון (מונטית') לחבורה. למעשה, למרות היעדרו של השחקן, נוכחותו הורגשה בפרק באופן מובהק. השחקנים עצמם הוצערו מעט עם לבוש, איפור ותסרוקות שהחזירו אותם ללוק שהיה להם בפרק הראשון, והשיא היה כשהעלילה החדשה-ישנה חברה לביצוע הקלאסי והמזוהה ביותר עם הסדרה של "Don't Stop Believin'" – יחד עם מונטית' המנוח. הפרק השני הציג את כוכבי הסדרה בשנים שאחרי עד לחניכת האודיטוריום הישן מחדש על שם פין הדסון – וחסר היגיון תסריטאי באופן מובהק (למשל, עם חזרתה של אשתו לשעבר של המורה ויל שוסטר בהווה – איך היא קשורה?). עדיין, זה עבר באופן לא רע – בין אם בגלל הרכיבה על גל הנוסטלגיה מהפרק הקודם, העובדה שדמויות רבות מהעבר חזרו להופעות אורח או הידיעה שמדובר ברגעים האחרונים בהחלט.

הבחירה בשיר האחרון, "I Lived" של OneRepublic, לא הייתה מבריקה ויוצאת דופן – אך הלמה את רוח הסדרה והשאירה טעם של עוד (טוב, אולי בעצם לא עד כדי כך). כמעט כל מי שהיה משהו בשש עונות הסדרה היה שם באופן קצת מוזר ולא מובן, שלמרות הכל הרגיש נכון. ככה אני בוחר לזכור את "גלי" – כסדרה שעשתה טוב. ידעה לרגש. הייתה למעלה ולמטה. ניפקה קאברים טובים, והצליחה להיות יותר מטראש חסר משמעות, למרות ימיה הפחות עליזים. המונולוג האחרון בסדרה, של מאמנת המעודדות סו סילסבטר שהפכה מהאויבת המסורתית של מועדון "גלי" לזו שאומרת עליו את המילים החמות ביותר, מסכמות נהדר את מה שהיוצרים ניסו להעביר במהלך שש שנותיה (וגם את הפוסט):

"מה שהבנתי לבסוף… צריך הרבה אומץ כדי להסתכל מסביב ולראות את העולם לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא צריך להיות. עולם שבו הקוורטרבאק הופך לחבר הכי טוב של הנער ההומו, והנערה עם האף הגדול מגיעה לבסוף לברודוויי. המשמעות של 'גלי' היא לדמיין את העולם ככה ולמצוא את העוז לפתוח את הלב שלך ולשיר על זה. זו המשמעות של מועדון 'גלי'. למשך הרבה זמן חשבתי שזה מטופש, ועכשיו אני חושבת שזה בערך הדבר הכי אמיץ שמישהו יכול לעשות".

תגיות:
© עידו ישעיהו