אימה אמריקאית 4.13: המסך יורד

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 24/01/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 13, סוף העונה

American Horror Story - 04x13 - Curtain Call

פרקי סיום העונה של "אימה אמריקאית" נוטים לחתום את גורלה של העונה. זה סביר, כי הם בעצם הטעימה האחרונה שלנו מהעונה – אבל יש בזה משהו לא הוגן. עונה שמתחילה נהדר, ממשיכה באופן מסקרן ונגמרת בקול חלש, נדפקת לחלוטין מההסכם הזה בין הצופים לסדרה. סיומי עונות של אימה אמריקאית כמעט תמיד לא מצליחים להתעלות מעל הרף שהציבו הפרקים הקודמים. אך בכל זאת פרקי הסיום נוטים לשקף את העונה שלהם במידה כזאת או אחרת – הפרק שחתם את העונה השלישית היה מבולגן ומלוכלך ומטורף כמו העונה עצמה, זה של העונה השנייה היה מרתק ורציני וזה של העונה הראשונה היה חמוד, הגם אם הוא נמשך קצת יותר מדי בלי כיוון ברור לחלוטין.

אז איך פרק הסיום של העונה הרביעית, ובסופו של דבר – העונה הרביעית? מלחיץ מאד, אח"כ יש סיפור על אלסה ולקינוח שיר.

עשרים דקות הראשונות הפרק היו מהממות בתחושת האי נוחות שלהם. אחרי הפלת הדומינו הראשון, ראיין מרפי הראה לנו מסע רצח נוראי למשך כמה וכמה דקות. קשה לקרוא לו ריאליסטי כאשר האקדח יורה מספר קסום של כדורים, אבל היתה בו את תחושת הבלגן והאי נוחות שמטרידות כל כך. בניגוד למסע הטבח המסוגנן של העונה הראשונה, שום דבר לא היה אצילי או אסתטי במסע הרצח הזה. הסדרה הרגה כמה מהדמויות הטובות ביותר שלה בלי להניד עפעף ובצורה נוראית. זה אולי קל לסדרה שמחליפה דמויות כל עונה, אבל מסע ההרג הזה היה הרבה יותר קשה בשבילי מכל דבר שקרה במשחקי הכס אי פעם, וזה לא בגלל שנקשרתי להמון מהדמויות האלה כמו שהבימוי והעריכה גרמו לו להיות אחת מהסצנות הכי פחות נעימות לצפייה אי פעם. הראש הערוף של נד סטארק הוא שיר של דובוני אכפת לי לעומת החרא הזה.

ההמשך מכאן הוא הגיוני – החריגים עושים את מה שחריגים עושים ומבצעים את נקמתם על דנדי, וכאן כבר הבימוי מתחיל להדרדר. כל הסצנה של אחרי הטבח מוצגת בעריכה ופילטרים מוזרים שגורמים להכל להיראות כמו חלום מוזר. יש אפילו סצינה שבה תוך כדי כל הדברים הגרועים שמתחילים לקרות לדנדי, חותכים פתאום לסצנה לבבית ותלושה בגינה. עכשיו, זה לא סרט של כריסטופר נולאן פה – הסדרה לא משאירה ספק שמה קרה בהחלט קרה. אז למה הכל נראה כמו חלום? התשובה היא כנראה:
¯\_(ツ)_/¯

זה לא עזר שסצנת המוות של דנדי נמרחה בצורה מחשידה שגרמה לי לחשוש שבכל שנייה "אימה אמריקאית" תגיד "סתאםםםם", יגיחו השוטרים ויהרגו את החריגים שנותרו בחיים. המריחה הזאת מנעה ממני ליהנות כמו שצריך מהמוות של הבן זונה המרהיב הזה, אבל לא פגמה בהנאה שלי מאנג'לה באסט שהתגובות שלה בכיסא עם הפופקורן ראויות לגיף, כמו רבים מהדברים שהיא עשתה בעונה הזאת. ובאקורד הזה, הסדרה מסתיימת. הרגנו את הרשע.

אה רגע, לא, זו "אימה אמריקאית" – הנה עוד עשרים דקות של ג'סיקה לאנג ממש לא מרוצה מהחיים ההוליוודים שלה.

טוב, זה לא הוגן מצדי. אני מתלונן שלאנג לא מגוונת וכשהיא כבר כן כזו אני מגלגל עיניים, אלא שלמרות משחקה הנהדר של לאנג קשה לשמור על עניין אחרי עשרים דקות ראשונות מורטות עצבים ועוד עם טרוניות על חיי נישואין מתפרקים. אחרי שלאנג מגלה על הסיום הטרגי של קרקס החריגים שלה היא מחליטה להופיע בליל כל הקדושים. ואז מגיע שיר נוסף של דיוויד בואי שבו מראים את חייהם המאושרים של שלושת החריגים שנותרו בחיים (ברכותינו נתונות לשרה פולסון שהצליחה לשרוד עוד עונה בחיים), ואת אדוארד מורדרייק מגיח מהצללים – נקודה מצוינת מבחינה קולנועית לעצור בה.

אבל אנחנו "אימה אמריקאית" ולכן מאמינים בלדחוף עוד כמה דברים אם רק אפשר. למשל, עוד שאלה אחת וכמה משפטים לגבי זה שאדוארד מורדרייק היה מת לקחת את הנשמה של אלסה. אלא שאז היא מתה בשידור חי ויורדת לסוג של עולם הבא שהוא קרקס שבו כל החריגים נמצאים, וכולם ממש סבבה עם זה שהיא רצחה את אתל משום מה, אבל זה יחסית סביר כי בכל זאת – עולם הבא ושיט. אח"כ אתל מודיעה לה שהיא צריכה לעלות ולשיר, והסדרה נגמרת בדיוק בשנייה הנכונה, אחרי שמונה הפעמים הקודמות בהן היא הייתה אמורה להסתיים.

אז מה העונה הזאת רצתה מאיתנו? משהו לגבי חריגים וקבלה חברתית והרצון להיות נאהב, אבל גם לא ממש כי הסדרה, כמו כלב בטיול לילי, לפתע רחרחה אפשרות לנסר את אמה רוברטס לשניים; או ראתה פרפר של ליצנים רצחניים; או רצתה לכרסם עד זרא את העצם הזו של שירים לא קשורים. בסופו של דבר בעונה הזו הייתה תחושה קלה של חוסר איזון בין האלמנטים הקאמפיים והכיפים של הסדרה, לבין הרצון שלה לדבר ברצינות על חלק מהנושאים. לא היו כאן את התהומות והקפיצה הלוגית של העונה השלישית, אך היא גם לא הצליחה לשמור על האחידות התמטית של העונה השנייה. העונה הרביעית, אם כן, נחה איפה שהוא באמצע. וזה בסדר לחלוטין, רק מאוד מבאס לנוכח ההתחלה הכל-כך מבטיחה שלה.

הערות לסיום
* אוקיי, בסדר, "אימה אמריקאית". הייתה כמעט הצדקה למאהב הלא קשור של אנג'לה באסט ולעוד כל מיני דברים שטענתי ששכחת (תשכחו מהאקדח של צ'כוב, אמרו מהיום "מיכל המים של מרפי"). ניצחת. עכשיו רק תגידי לי, מה קרה לדניס-אוהר תרנגול שראינו בפרק הקודם? אה? לפתע את שותקת? אין עם מי לדבר פה.

* מאד השתעשעתי מהרפרור ל"כוכבים לא משלמים" אבל זה רק כי נורא קל לרצות אותי, סדרה!

* בקשה לעונה הבאה: לצמצם את הקאסט הראשי, לתת לשחקנים משניים תפקידים ראשיים וההיפך. אני חס וחלילה לא רוצה שפולסון, לאנג או פיטרס ייעלמו מהסדרה – אני פשוט אשמח אם הם יבואו לתפקידים משניים וייתנו לאנשים חדשים הזדמנות להוכיח את עצמם.

* זהו, נגמרה עוד עונה של הסדרה הכי מטורפת (נו, בסדר, שאני רואה וששמעתי עליה ובלה בלה בלה) בטלוויזיה. נשאר רק לכתוב בתגובות השערות לגבי העונה הבאה. אישית, אני מקווה ל"אימה אמריקאית: אימה אמריקאית", שתעסוק בקאסט של העונה הבאה של אימה אמריקאית שדברים מוזרים מתחילים להתרחש סביבו. דן הרמון והקאסט של "קומיוניטי" בהופעת אורח.

© עידו ישעיהו