אימה אמריקאית 4.12: עוצרי הופעה

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 18/01/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 12

American Horror Story - 04x12 - Show Stoppers

איכשהו תמיד בפרקים לפני סיום העונה ל"אימה אמריקאית" יש את אותה התנהגות. של נער שלחץ על הכפתור שדוחה את השעון המעורר יותר מדי זמן ואז לפתע קם ורואה שהוא כבר מאחר בשלוש שעות. "מהר!", הוא צועק, בזמן שהוא מצחצח שיניים עם דם תרנגולות ומכין לעצמו סנדוויץ' עם פושעים נאצים, "צריך להספיק להרוג את כל הדמויות!". והו, וואו – הוא יודע על מה הוא מדבר.

ממאורעות הפרק: החריגים רודפים לאחר סטנלי ובציטוט ישיר של הסרט "פריקס" הופכים אותו ל..אה.. מיפ? האם זה אתה? ניל פטריק האריס הורג את אמה רוברטס כי הטוב תמיד מנצח, החריגים מוכנים לקבל את זה שאלסה הרגה את אתל ובאים להרוג אותה, רק כדי לגלות שהיא ברחה. אלסה מוכרת את הקרקס לדנדי (למרות שהיא כבר מכרה אותו לצ'סטר? הסדרה לא מתעכבת על זה), וג'ימי דארלינג מבלה יום שלם לא מאוד מרוצה בחדר שלו עד שמביאים לו ידיים חדשות.

בקצב של הפרקים הראשונים, כל מאורע כזה היה פרק בפני עצמו. חלק מהם היו לוקחים שניים עם קאבר של אחת הדמויות לשירים של אריק איינשטיין או משהו באמצע, אבל אם יש משהו אחד ש"אימה אמריקאית" עושה טוב זה לשכוח לחלוטין את כל הרעיונות, סגנונות ודמויות שהיו בפרק הקודם. למשל: מה קרה למאהב של אנג'לה באסט? למה לעזאזל התאומות נחמדות עכשיו לאלסה? למה דנדי ניסה לדחוף את צ'סטר להרוג את התאומות בפרק הקודם ועכשיו… הוא… לא? אולי? למה שאר הדמויות לפתע שונאות את הדמות של אמה רוברטס, אחרי שהיא עזרה להן לא מעט?

לא ש"אימה אמריקאית" צריכה באמת לענות על השאלות האלו, אבל זה פשוט מחזיר את העונה הזאת קרוב יותר לאזורים של העונה הראשונה והשלישית מאשר השנייה. ואם להיות יותר מדויק – כמו גרסה מודבקת לא ברורה של העונה השנייה והשלישית: הרעיונות, העומק והרגש של העונה השנייה עם הסכיזופרניה והאמנזיה של העונה השלישית. השילוב הזה… מעניין. יש רגעים שהוא פועל, יש רגעים שהוא לא. מצד שני, כאשר יש רגעים שבהם ניל פטריק האריס מנסר במסור את אמה רוברטס לשניים – אני לא בטוח שצריך להתעמק בזה. וכאשר התגובה הראשונה של מישהו למעשה היא "Well, that bitch had it coming" אז בכלל, למה צריך לשאול שאלות? הכל נפלא בעולם.

כמו תמיד השאלה הגדולה שהפרק משאיר היא "מה לעזאזל אמור לקרות בסוף עכשיו?". השאלה היחידה שאנחנו מצפים שהסדרה תפתור היא איך אלסה הצליחה להפוך לכוכבת טלוויזיה בכל זאת, והעלילה היחידה שאנחנו עוקבים אחריה זה מה בדיוק דנדי מתכנן לעשות עם מופע החריגים. הסדרה מנסה לשכנע אותנו שלג'ימי יש תפקיד חשוב בכל הנושא הזה, אבל הוא נראה כרגע יותר מדי עסוק מלהתלהב מהידיים החדשות שלו (אגב, סיום נהדר. צפוי אבל לא צפוי, מפגר אבל נהדר).

אני מהצופים המסורים של "אימה אמריקאית" שאוכל כל מה שהיא מביאה. פרק איטי ומרוח? בטח. פרק בספידים שכולם מתים בו? נהדר. ובכל זאת, יש לי קול בראש שהיה מקווה שהסדרה תחליט באיזה קצב וטון היא רוצה להיות באמת. נו, טוב, נתראה בפרק הסיום של העונה.

הערות לסיום:
* אני אוהב שהבחורה השמנה שלא קשורה בשום צורה למה שקורה פה השתלבה כל כך מהר בנוף של הסדרה. ובכלל, למרות שניסו להציג אותם כגיבורי הסדרה, כל החריגים האלה די מהירים על ההדק, לא?
* רציתי להגיד שניל פטריק האריס הוא השחקן משנה הכי טוב של הסדרה הזאת ואז נזכרתי בתועבה שאני לא מתכוון לכנות בשם של תחילת העונה, כשאשר היו עוד שירים וליצנים רצחניים. אז אני רק יכול להגיד שבעוד שהחלק הראשון של הסדרה היה שייך כולו לג'ון קרול לינץ', החלק השני שייך כולו לניל פטריק האריס. ג'יימי ביואר במקום שני, אגב. אם ראיין מרפי לא משריין אותו לעוד עונה, הוא מפספס הזדמנות של החיים שלו.

© עידו ישעיהו