בשקט בשקט

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 13/12/2014 בקטגוריה ‏כתבות
southcliffe-2

חי בתוך השקט

הזבוב יכול לראות הכל מבעד לחלון, אך אותו יצור מעופף הוא חסר מעש – הוא יישאר מעט זמן על גבי השמשה עד שירגיש תזוזה לא מזוהה ויתעופף לו למקום אחר. אולי זו תהיה נקודה אחרת על החלון, אולי הוא יעבור לחלון אחר, אבל הוא אף פעם לא יקבל את התמונה המלאה. הצופה של "סאות'קליף" הוא אותו הזבוב, רואה לפרקים חלקים מחייהם של אנשים לפניו, אך לא מקבל את התמונה המלאה, כי את זה אף פעם אי אפשר לקבל.

"סאות'קליף" היא מיני סדרה בת ארבעה פרקים המספרת על עיירה דמיונית אשר סוטה ממסלולה המשמים והשגרתי לאחר מקרה רצח המוני המתרחש בה. היא מתחילה באפלה, ערפל סמיך מכסה את המסך והרוצח הסדרתי יורה בלי שום סיבה ידועה על אישה אנונימית המטפלת בגן שלה. מכאן ממד הזמן מתערבל, רק קריינית המשדרת את תחזית מזג האוויר מצליחה איכשהו לסדר את התאריכים, אך צריך להישאר מרוכזים כדי להבין מה קרה לפני כן, ומה הגיע אחר-כך.

אני לא רוצה להתעמק יותר מדי בעלילה, אפשר לקרוא בכל אתר אחר על מה שקורה שם, מי הרוצח ומה הם סיפוריהם של כל שאר הדמויות. לדעתי עדיף להימנע מזה ופשוט לתת לצילום המרהיב של אותה עיירה אנגלית האפלולית למשוך אותך פנימה, ולגרום לדמויות המעניינות להכניס לתוך הסיפור. מה שהדביק אותי למסך בהתחלה היה שון האריס, מי שמשחק את סטיבן מורטון, עליו מתבסס בעיקר הפרק הראשון. כשברקע יש כמה שירים ואולי איזו מנגינה שלא שמתי לב אליה, "סאות'קליף" מקבלת את הקסם שלה בשפה הייחודית שבה הדמות באמת יודעת להיחשף – שפת השקט. סטיבן מורטון חי בתוך השקט, בקצב האיטי עליו מושתתים החיים השקטים בעיירה הקטנה, וכל תזוזה מתאימה את עצמה בדיוק להלך הרוח של החיים שלו. במבט אחד, בלי להגיד כלום, אפשר להבין מה האופי של אותו מורטון ולהבין אותו . הוא הזכיר לי מאוד את דניאל הולדן מ"התיקון", האיש שנמנע מדיאלוגים חסרי פשר, וכתוצאה מהאאוטסיידר שהוא, הוא דובר שקט שוטף שמגלה הרבה יותר מאשר דיבורים מחושבים. האריס זכה בפרס ה-BAFTA על תפקיד זה, ושווה לנסות להבין איך.

southcliffe-3

אינטימיות

אותו שקט נשאר גם עם דמויות אחרות, והמצלמה מתארת את הרגעים הכי אינטימיים, בלי סקס, בלי אלימות אקסטרווגנטית, הרגעים שבהם מרגישים הכי לבד ומוציאים מהאדם את מה שהוא באמת. רגעי חוסר האיזון והאובדן מתוארים בצורה משובחת ע"י צוות שחקנים מופתי שמתבלטים בו שירלי הנדרסון ("הארי פוטר", "ברידג'ט ג'ונס"), אנטול יוסף (לנסקי מ"אימפריית הפשע") ואדי מרסן המקסים (גירסת גאי ריצ'י ל"שרלוק הולמס" והפרצוף הכי מתוק אחרי מרטין פרימן). הדמויות והעלילה ממשיכים בקצב האיטי גם לאחר האירוע המחריד, משתנים לעתים בעוויתות קטנות הסוטות מהקו הרגיל, ובכל זאת נותרים פחות או יותר אותו הדבר בתוך הזרם היותר אותנטי של החיים האמיתיים.

הכותב טוני גריסוני והבמאי שון דורקין בנו ביחד סיפור כואב, הם לא מרחמים על הצופה מבחינת תצוגת המקרים והרגש שנובע מהם ובכך גורמים לו להתחבר יותר לסיפור. בלי שהצופה יידע זאת הוא מתוודע גם לקורבנות הרצח, וגם לקורבנות האבל שלאחריו, דבר שמטמיע את הרנדומליות של החיים עוד יותר בתוך חוויית הצפייה. לי זה נראה כי היוצרים בחרו להראות את הרגעים שבאמת חשוב לספר, ואת כל שאר האפקטים שמושכים את הקהל הם השאירו לסדרות אחרות עם הלך רוח פחות מתון.

אני התחלתי לראות את הסדרה הזו ברגע של דרך אגב מלא בשעמום, ואחרי שלחצתי על מקש ה"Select" לא זזתי מהמקום (חוץ מהפסקת ארוחת ערב, כי זה טעים) ויצא שראיתי את הסדרה הזו ברצף מתחת לשמיכת פוך נעימה בעקבות הקור שבא מבחוץ וגם מתוך המסך. מומלץ בחום לחובבי סיפורים באשר הם.

© עידו ישעיהו