להתבגר ולהתגבר

פורסם לראשונה בוואלה

Party of Five 02

ערב תחילתה של עונת הסתיו החדשה של ארה"ב, קשה להשתחרר מהתחושה שיש לה אילן גבוה להיתלות עליו. אם יש משהו שהעשוריים האחרונים המחישו, זה ששנים המסתיימות בספרה 4 מנפיקות כמה מהסדרות המשפיעות והאהובות בתולדות ערוצי הברודקאסט האמריקאיים. קראו לזה צירוף מקרים, קראו לזה כישוף, אבל עונת הסתיו של 1994 הביאה איתה בבת אחת את הסדרות "חברים", "ER", "אלה הם חיי" ו"שולחן לחמישה", ואילו העונה המקבילה ב-2004 הכניסה לחיינו באבחה את "אבודים", "עקרות בית נואשות", "האוס" ו"ורוניקה מארס".

אלה היו שנות מפנה בטלוויזיה האמריקאית, ומעניין יהיה להיווכח אם המוג'ו יפעל גם בעונה החדשה של 2014. יש כמה דברים שעל הנייר בהחלט עשויים להפוך לבוננזות עצומות (וזו הזדמנות טובה להזכיר את הסקירה המקיפה שעשיתי על העונה החדשה), אבל הנייר לא אומר הרבה, ואפילו לא הפיילוט. מן המפורסמות היא שהקרנת המבחן של "חברים" הניבה תוצאת נכשל. 41 מתוך 100, ליתר דיוק.

במקביל לעונה החדשה אני אקדיש בוואלה! רצף כתבות שיחזרו אל הסדרות האהובות מ-1994 ו-2004 (לא את כולן אני כותב בעצמי) – שנים שהכניסו אל חיינו את ג'ורג' קלוני, ג'ניפר אניסטון, קלייר דיינס, ג'ראד לטו, מתיו פוקס (פעמיים!), קריסטן בל, ורבים אחרים – ויבחנו את השפעתן ואת מקומן בטלוויזיה האמריקאית. הראשונה בסדרה תעסוק בשתיים מהסדרות האלה.

רוצי, עכשיו, רוצי!

בשלהי קיץ 1994, בטווח של שלושה שבועות זו מזו, עלו בארה"ב שתי דרמות העוסקות במתבגרים ובהתבגרות. שתיהן התאפיינו בעדינות, רגישות ומורכבות שאינן אופייניות לז'אנר הנעורים, שבאותה עת סדרת הדגל שלו היתה "בברלי הילס 90210". שתי הסדרות החדשות זכו לביקורות מעולות אבל גם לרייטינג איום. האחת שודרה בימי חמישי מול סיטקום חדש על ששה חברים בניו יורק, האחרת שודרה אחרי "מלרוז פלייס" שצופיה פשוט לא התעניינו בדרמות מעט פחות סבוניות.

לשתי הסדרות החדשות היה קהל קטן אך אדוק שנלחם כדי שיישארו על המסך. מעריצי הראשונה יצרו את אחד מהקמפיינים המוקדמים שנערכו באמצעות הדבר החדש הזה, האינטרנט, על מנת להציל את הסדרה מגזר דין מוות. מעריצי השנייה הציפו במכתבים מכל העולם את משרדי הרשת המשדרת בתחינה שלא לבטל אותה, מעריב לנוער דיווח בשעתו על ההירתמות של צופי הסדרה אפילו בישראל. ההבדל הפשוט בגורלן של השתיים היה שאחת מהן שודרה ברשת ABC חסרת הסבלנות והאחרת ברשת פוקס הצעירה וההרפתקנית יחסית, וכך בוטלה "אלה הם חיי" בשעה ש"שולחן לחמישה" הרוויחה עונה שנייה, זכתה בפרס גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ובעקבות כך נחלה מיליוני צופים נוספים.

שתי הסדרות האלה זכו לליהוק מעולה, המורכב ברובו מקאסט צעיר שהצליח להתמודד עם חומרים לא פשוטים, והשיקו את הקריירות של כוכביהן הצעירים. הגם שהן חולקות ביניהן לא מעט מוטיבים זהים וטון דומה, נקודות הפתיחה של שתיהן שונות בתכלית. "אלה הם חיי", או בשמה המקורי והיפה בהרבה "My So-Called Life", עוקבת אחרי אנג'לה צ'ייס (קלייר דיינס) בשלב שבו היא נוטשת את ילדותה התמימה כפי שהיא מתגלמת בהוריה ובחברתה הטובה לשעבר, וחוברת אל הנערים היותר אדג'יים ופרועים. במקביל היא מתאהבת בג'ורדן קטלאנו, הנער הכי יפה בבית הספר (ג'ארד לטו). תיאור פשוט לדרמה שכוחה היה בפשטותה. המקרה של "שולחן לחמישה" אחר לגמרי. היא לחצה הרבה יותר חזק על בלוטות הרגש כבר מנקודת המוצא: סיפורם של חמשת הילדים למשפחת סאלינג'ר, מצ'ארלי בן ה-24 (מת'יו פוקס) ועד אואן התינוק ובתווך שלושה מתבגרים – כולם מאבדים בפרק הראשון הוריהם בתאונת דרכים.

"אלה הם חיי" הציגה את עולמה הפנימי והיפה של אנג'לה בת ה-15 בכך ששמענו את רחשי לבה, ואילו "שולחן לחמישה" הסתמכה בעיקר על מה שראינו על המסך. שתי הסדרות הציגו בבסיסן את כאבי הגדילה של מתבגרים שעומדים על דעתם ומגבשים את זהותם, אלא שבאחד מהמקרים אלה היו נערים וילדים שמשהו בסיסי בחייהם נגדע כשאיבדו את הוריהם. חרף השוני ביניהן, שתי הסדרות שרטטו ברגישות את דמויותיהן ברגעים העדינים ביותר של חייהן, היו עתירי אמיתות אוניברסליות נוגעות ללב, ובמרכזן עמדו בני נוער שמתנהגים, מדברים, מגמגמים ומקרטעים כמו בני נוער. "שולחן לחמישה" הציגה חמישה אחים שעולמם קרס עליהם, והפכה את האירוע העצום ומשנה החיים הזה לדרמה אינטימית. "אלה הם חיי" לעומתה הציגה אירועים קטנים וטריוויאליים לכאורה, אבל עבור אנג'לה צ'ייס הם היו גדולים, ענקיים, והיא לא נתנה לנו לשכוח את זה, מה שהפך אותה למתבגרת הכי אמינה בטלוויזיה עד אז.

"זה כל כך מטורף ש'אלה הם חיי' בוטלה", אומרת איימי ליפמן, שיצרה את "שולחן לחמישה" יחד עם כריסטופר קייזר. "בדרך כלל את מרגישה תחרותיות עם סדרות שנופלות בז'אנר שלך, אבל כולנו צפינו בה. היינו מגיעים ומדברים עליה ביום שאחרי. היה מוזר להיות מושפעים ממשהו שהתרחש בו זמנית, אבל לכולנו היה כבוד כלפי הסדרה הזו". וזה מאוד הגיוני, כי "שולחן לחמישה" היא צאצאית ישירה של הדרמה המשפחתית הכנה שיוצרי "אלה הם חיי", מרשל הרשקוביץ ואד זווייק, כוננו בסדרה הקודמת שלהם, "שלושים ומשהו".

"שולחן לחמישה" ו"אלה הם חיי" הן שני צדדים של אותו מטבע עתיר רגשות. הנסיבות שונות אבל הגישה דומה מאוד – דרמה שעוסקת בדמויות. בפרק הבכורה של "שולחן לחמישה" אומר ביילי סלינג'ר בן ה-16 (סקוט וולף) לאחיו התינוק שלא הפסיק לבכות, "שמע, רק כדי שתהיה מעודכן, ואל תקח את זה לא נכון, אני משתגע כאן. אז אלא אם כן אצליח למצוא איזושהי אומנת בקרוב, אני אצטרך למכור אותך לסוחרי עבדים לבנים. אני יודע שלא ככה דמיינת שתגדל, אבל היי, ברוך הבא למועדון. שינה עריבה". ואילו אנג'לה צ'ייס חושבת לעצמה ברגע הראשון של "אלה הם חיי": "אז התחלתי להסתובב עם רייאן גראף, סתם בשביל הכיף. סתם כי היה נדמה שאם אני לא אעשה את זה אני אמות או משהו… בית הספר הוא שדה קרב בשביל הלב שלך, אז כשרייאן גראף אמרה לי שהשיער שלי משאיר אותי מאחור, הייתי חייבת להקשיב. כי היא לא דיברה רק על השיער שלי. היא דיברה על החיים שלי".

אבל "אלה הם חיי" לא התבססה רק על העוצמה ברגשות של בני התשחורת. בעיות-הנערה-הלבנה של אנג'לה צ'ייס קיבלו פרספקטיבה תמידית הודות לדמותו של ריקי ואסקז, ידידה הטוב של אנג'לה, קרוב לוודאי הגיי המתבגר האמין הראשון על מסך הטלוויזיה האמריקאית. עם לבוש טווסי, איפור מופגן ושיער מקורזל שמורם גבוה, לא היה ספק מהו ומיהו ריקי, ובנוסף לכל הוא גם היה חצי שחור וחצי לטיני – מיעוט על גבי מיעוט על גבי מיעוט. מלבד ההצקות הצפויות בבית הספר, ריקי סבל מהתעללות חוזרת ונשנית מדודו שעמו גר. כאשר לבסוף זרק אותו מהבית, היה בכך הד גדול למה שווילסון קרוז, השחקן שגילם אותו, חווה בעצמו פחות משנה קודם לכן. אביו שלו גירש אותו וקרוז נאלץ לישון ברכב שלו ואצל חברים. רק אחרי ששודר הפרק שעסק בכך ב"אלה הם חיי", אביו של קרוז צפה בו ויצר שוב קשר עם בנו.

בראיון לוולצ'ר לכבוד עשרים שנה לסדרה מספר קרוז, כיום הדובר של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה, שכאשר היה נער שנים לא רבות לפני "אלה הם חיי", המראה של מישהו כמוהו על מסך הטלוויזיה היה עשוי לעזור לו להתמודד. "אני זוכר שקיבלתי מכתב", מספר קרוז, "אני עדיין שומר אותו. מכתב מנער צעיר מהמערב התיכון, והוא פשוט אמר עד כמה הסדרה חשובה לו. הוא חשב שהוא אדם היחיד בעולם שהיו לו תחושות כאלה, וחשש שיעשה משהו ויפגע בעצמו. והקטע עם זה היה – כן, המכתב היה מאוד מרגש, אבל מה ששבר את הלב זה העובדה שאפשר לראות את המקומות שבהם הדמעות שלו נפלו על הנייר".

TSDPAOF EC107

דמעות היו מצרך תכוף בהרבה אצל "שולחן לחמישה", כמובן, ובהקשר הזה מצחיק לחשוב על האופן שבו נהגתה. קודקודי רשת פוקס חיפשו סדרת נעורים נוספת לאור ההצלחה הגדולה של "בברלי הילס 90210", וחשבו על הרעיון של אחים שמאבדים את הוריהם ועכשיו הם יכולים לגור לבד, לעשות מסיבות וליהנות מהחיים. "ואנחנו חשבנו לעצמנו, זה קונספט ממש מדכא", אומרת ליפמן. בדומה, גם "אלה הם חיי" נולדה כמעין קונטרה לפנטזיה. אחרי שהרשקוביץ וזוויק סיימו עם "שלושים ומשהו", הם רצו מאוד ליצור סדרה על נערה מתבגרת. או כהגדרתם, "תיאור לא מצונזר של חיי הנעורים".

העונה האחת והיחידה של "אלה הם חיי" הפכה לקלאסיקה שהדיה מכים עד היום בסדרות נעורים ובכלל, בזמן ש"שולחן לחמישה" על שש עונותיה נשכחה מעט מאז, ואולי לא בצדק. לא תמיד "שולחן" היתה אחידה ברמתה, אבל בסופו של דבר היא ניצבת כמעין תצוגת תכלית לז'אנר הזה כשהוא במיטבו. היא הפגינה כמה מהקשתות העלילתיות המרשימות והמרגשות ביותר בטלוויזיה, תוך עיסוק רב עוצמה בסיפורי משבר שבידיים אחרות היו הופכים למלודרמה סוג ד' שאפשר למצוא בשעות הבוקר ב-HOT Drama. בכללן ההתמודדות של צ'ארלי, האח הבכור, עם לימפומת הודג'קין, ההפלה של ג'וליה בת ה-15 (נב קמפבל) והשקיעה ההדרגתית של ביילי לאלכוהוליזם.


הפרק "חג ההודיה" של "שולחן לחמישה", שבו האחים מגלים כי האדם שהרג את הוריהם בתאונה השתחרר מהכלא עקב פרט טכני

איימי ליפמן וכריס קייזר המשיכו לעבוד ביחד גם אחרי ש"שולחן לחמישה" נגמרה בשנת 2000, אבל בלי הצלחה באותו סדר גודל. בשנים האחרונות הם פועלים בנפרד – קייזר הוא חלק מצוות הכותבים של "הרודן" המקרטעת ואילו ליפמן מצליחה מעט יותר: ב-2013 היא יצרה לרשת הכבלים שואוטיים את "הסקס של מאסטרס", המפגינה גם היא איפוק יפה יחסית לנושא שבידיים אחרות עלול להיות מסורבל בהרבה – חוקרי מיניות בשנות החמישים בארה"ב.

גם וויני הולצמן לא מתבוססת בעבר. "הסדרה מאוד משמעותית עבורי, ואני אוהבת את קלייר דיינס", היא אומרת כיום, "היא עדיין חברה קרובה מאוד שלי וחשובה לי מאוד. יש הרבה חיבה ואהבה כשאני חושבת על 'אלה הם חיי', אבל אני לא חושבת עליה לעתים כל כך קרובות כי אני עסוקה בפרויקטים הנוכחיים שלי". מאז ועד היום המשיכה הולצמן לעבוד עם הרשקוביץ את זוויק, אבל ההישג הבולט ביותר שלה מאז היה העיבוד שלה ל"מרשעת: קורות חייה וזמנה של המכשפה הרעה מהמערב", ספרו של גרגורי מגווייר. המחזמר המצליח בכיכובן של עדינה מנזל וקריסטין צ'נוות רץ בברודוויי מאז 2003 וזיכה בשעתו את הולצמן במועמדות לטוני.

במקרה גם דרכה של הולצמן הובילה אותה אל שואוטיים, ובימים אלה היא עמֵלה על הפרויקט הכי מסקרן ביקום, בערך: פיילוט ל-"Roadies" עבור שואוטיים, דרמה קומית פרי עטו, הפקתו ובימויו של קמרון קרואו, ובהפקת ג'יי ג'יי אברמס והולצמן, שגם צפויה לנהל את הסדרה אם תצא לפועל. כמשתמע משמה תעסוק "Roadies" באנשים שמאחורי הקלעים בסיבוב הופעות, נושא שקרואו כבר עסק בו בסרט האהוב "כמעט מפורסמים", ותספק "מבט מבפנים על החיים הנמהרים, הרומנטיים, המצחיקים והתכופות נוגעים ללב של אסופת דמויות מחויבות שחיות בשביל מוזיקה, ועל המשפחה הארעית שהם מקימים לאורך הדרך".

My So-Called Life 05

ההשפעות של "שולחן לחמישה" ו"אלה הם חיי" ממשיכות להדהד שנים אחרי שנגמרו, בין אם ארכו שש עונות ובין אם 19 פרקים בלבד. שתיהן סללו את הדרך לסדרות נעורים בוגרות יותר. כמו "דוסון קריק", "פריקים וגיקים", "בנות גילמור" וזו שיצר ב-2005 המורה של אנג'לה, מר קטימסקי (שמו המקורי של ג'ייסון קייטימס, מהבולטים בכותבי "אלה הם חיי") – "אורות ליל שישי".

גרג ברלנטי, יוצר "אברווד", כינה את "אלה הם חיי", "התיאור הכן והכואב ביותר של התבגרות אי פעם בטלוויזיה". במובנים מסוימים "אברווד" היתה מעין שילוב שלה עם "שולחן לחמישה": סיפור על מנתח גאון שאחרי מות אשתו עוקר את שני ילדיו – נער מתבגר ואחותו הקטנה – מחייהם בניו יורק אל עיירה קטנה שאשתו רצתה לגור בה. "ההשפעה של 'אלה הם חיי' עלי היתה עצומה", אמר ברלנטי. "אנחנו מזכירים את הסדרה הזו לפחות פעם בשבוע בחדר הכותבים של 'אברווד'".

ג'וס ווידון, יוצר "באפי קוטלת הערפדים", ציין בפירוש בהזדמנויות שונות את כל אחת מהסדרות כהשפעה על "באפי". בכנס שנערך ב-1999 במוזיאון לטלוויזיה ורדיו בלוס אנג'לס ועסק בכתיבת בני עשרה בטלוויזיה, נכחו בין היתר ווידון והולצמן, ובשלב מסוים במהלך הדיון הוא קם מכסאו והשתחווה בפניה. לדבריו, בבואו ליצור את "באפי" כסדרת טלוויזיה הוא ניסה לעשות אותה כמעין שילוב בין "אלה הם חיי" ל"תיקים באפלה". באשר לסדרה של ליפמן את קייזר, אמר ווידון בהומור האופייני לו, שוב בהשוואה ל"באפי", "שני הדברים הכי חשובים לי: תהודה רגשית ומטולי טילים. 'שולחן לחמישה', סדרה מבריקה שגרמה לי לעתים קרובות לבכות בלי שליטה, סבלה בסופו של דבר מהיעדרם של מטולי טילים". אולי זו הסיבה שהיא נדחקה אל השוליים.

© עידו ישעיהו