איך להיעלם לגמרי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/07/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

התמונה הזו מטושטשת במקור, אגב

מתישהו כש"שובר שורות" נגמרה צייץ דיימון לינדלוף בטוויטר משהו על הפינאלה המצוינת. הוא מן הסתם לא העלה בדעתו שהשבח התמים הזה יקים מרבצם שוב את כל שונאי הסוף של "אבודים", ואת שונאיו של לינדלוף עצמו. "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה" הייתה התגובה העדינה הרווחת, אבל רוב המצייצים – והיו המון – היו משולחי רסן בהרבה, עד כדי כך שלינדלוף לא יכול היה עוד וסגר את החשבון שלו בטוויטר. או זו לפחות הסברה הרווחת לסיבת הסגירה.

זה קרה ב-14 באוקטובר האחרון, לא תאריך מקרי, מסתבר בדיעבד. כידוע למי שצפה בפרק הבכורה של הסדרה החדשה שלו, שעלתה השבוע ב-HBO ואצלנו ב'כן' – ב-14 באוקטובר ב"הנותרים" נעלמו 2 אחוזים מהאוכלוסייה כלא היו, והותירו מאחור את משפחותיהם וחבריהם תוהים, מבולבלים ואבלים. לינדלוף ניצל את התאריך הקוסמי וצייץ את ציוצו האחרון שרק עכשיו הופך להיות מובן: "After much thought and deliberation, I’ve decided t", כאילו הוא עצמו נעלם באמצע המשפט (אבל בכל זאת מישהו לחץ על "שלח").

"הנותרים" מבוססת על הספר באותו שם של טום פרוטה, אבל קל מאוד להבין מדוע לינדלוף חבר אליו ליצירת הסדרה הזו. הדימיון ל"אבודים" כה ניכר ומצוי על פני השטח – בעברית אפילו השמות לא כאלה רחוקים, או לפחות עשויים להתכתב זה עם זה – עד שאפשר לחשוב שלינדלוף רואה בסדרה החדשה הזו הזדמנות יחסית קלה לתיקון, בהתחשב בעובדה שהוא מתבסס על ספר ויודע בדיוק מראש את כל הסיפור.

ב"אבודים" אלה היו ניצולים שהתמודדו עם התרחשויות על טבעיות באי מוזר שמטוסם התרסק בו. ב"הנותרים" אלה תושבי עיירה קטנה המתמודדים עם תרחיש על טבעי שבמסגרתו איבדו רבים מיקיריהם – אמנם מקרה שהשפיע על כל העולם, אבל ההתמקדות בעיירה הקטנה ובתושביה הופכת גם אותה למעין אי. גם בו יש התרחשויות ביזאריות שחלקן קשור לחיות, חלקן קשור לאנשים אניגמטיים ומבשרי רעות שאולי יש ואולי אין להם כוח יוצא דופן, והן נחשפות בפנינו בהדרגה מרתקת בפרק הפתיחה. ב"אבודים" מגלים הניצולים שהאי מאכלס בו אנשים נוספים, 'האחרים', קבוצה חידתית עם אג'נדה משלה. ב"הנותרים" העיירה מתמודדת עם אחרים משל עצמם, כת מוזרה של אנשים שותקים הלבושים לבן ומעשנים בשרשרת (אולי אפשר לקרוא לכת בחיבה 'מפלצת העשן'), שלא ברור מה בדיוק הם רוצים מלבד העובדה שהם מאשימים את אלה שנותרו מאחור ו"מעשנים כדי שהם יזכרו". ב"אבודים" היה עיסוק גדול באמונה מול מדע ואף כאן רואים ניצנים ברורים לכך (התפילה בכיתות, הפולמוס בטלוויזיה, ציטוטים מהכתובים). ב"אבודים" העיסוק המרכזי היה בדמויות וכך קורה גם אצל "הנותרים".

וכמו במקרה של אז, גם הפיילוט של "הנותרים" הדוק, אניגמטי ומעולה. לאט לאט הוא חושף בפנינו את עולמה של העיירה, את הקשרים בין האנשים (עוד אלמנט "אבודימי"), ואת הסוריאליזם העצוב הניצב בבסיס חייהם של האנשים האלה (מכאן והלאה ספוילרים לפרק הפתיחה). "אני חולם?", שואל גיבור הסדרה, קווין גארבי מפקד המשטרה [1], באחד הרגעים האהובים עלי בפרק. הצבי הזה ליווה אותו כפוחלץ על הדשא של בעלי הכלב שסירבה לקבל את גופתו, ואז כאשר קווין יצא מביתה הפוחלץ נעלם. מאוחר יותר הוא חלם שהוא דורס צבי והלה מפרפר תחת גלגליו בשעה שצבי אמיתי נכנס אליו למטבח וזרע הרס. ולבסוף כמובן נאלץ גארבי לחזות בלהקת הכלבים שטורפת את הצבי.

[1] מככב ג'סטין ת'רו, שגילם את ג'סטין האהוב למשך כמה פרקים ב"מחלקת גנים ונוף". לא קלטתי שם את האפיל הגדול שלו והקסם שהילך על הדמויות, אבל כאן אני סוף סוף מבין.

"אבא שלי לא יירה בכלב", אמרה בתו לילה לפני שעשה זאת. היעלמות שני האחוזים שינתה כליל את חייהם של הנותרים, כמובן, והחדירה אווירה קשה של אפוקליפסה ממשמשת. חלק רואים בכך את התגשמות נבואת ה-Rapture, יום הדין במיתולוגיה הנוצרית שבמסגרתו עולים הטהורים כדי להיפגש עם האל, בשעה שהנותרים מאחור ייוותרו עם מעין גיהנום עלי אדמות. אווירת סוף העולם הזו ניכרת במיוחד אצל בני העשרה, שאוכלים, שותים, עושים קוק ומזדיינים כי מחר נמות – אלמנטים פרועים שראינו אצל מספיק בני עשרה טלוויזיוניים בעבר, אבל במקרה הזה סוף סוף נראים הגיוניים. ובמקביל להם אחד מהנותרים נראה מנהיג מעין כת משלו ושועי ארה"ב מגיעים אליו כדי שיעשה להם משהו שיעזור להם להתמודד. "זכרו כי שלוש שנים, יומם ולילה, לא חדלתי להוכיח כל אחד ואחד בדמעות", הוא מצטט ממעשי השליחים. "תקופת החסד נגמרה, טום, הגיע הזמן ללכת לעבודה".

האמת, סיפור המסגרת הזה מעניין אבל פחות. ראינו כמוהו אחרים בטלוויזיה גם ב"אבודים" וגם בסדרות שניסו לחקות אותה ללא הצלחה לאחר מכן ("יריחו" היא העיקרית שעולה בדעתי). ההבדל הוא ש"הנותרים" מצליחה בפרק הפתיחה שלה לאחוז בידו של הצופה ולהוביל אותו באופן כמעט מושלם. סיבה מצוינת להגיע גם לפרק הבא.

© עידו ישעיהו