מד מן 7.06: האסטרטגיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 20/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 7 פרק 6

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה 21 תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

Mad Men - 07x06  - The Strategy 02פיט קמפבל: המשפחה שלי היא הסחת דעת מתמדת.
דאק פיליפס: כדאי שתנהל את זה, אחרת לא תנהל כלום.
(מד מן עונה 6 פרק 9, "החצי הטוב יותר")

פעמים רבות ב"מד מן" העבודה על קמפיין או הניסיון לפצח רעיון קריאייטיבי מהווים השלכה על הדמויות או על הרעיון הכללי, אבל נדמה שמעולם זה לא היה מובהק כמו במקרה הזה. בהמשך לפרק הקודם ולאמהות השזורה בו, הפעם עסק הפרק במופגן במשפחה. האסטרטגיה משם הפרק היא הניסיון להגדיר מהי בכלל משפחה, אבל העיסוק המקצועי בנושא מהותי ומגדיר כמו זה, מחלחל מיידית גם לחיים האישיים של הדמויות. "טוב לראות משפחה מאושרת שוב", אמר לו אייברי. "האם המשפחה הזו עדיין קיימת?", תוהה פגי בסיעור המוחות עם דון. "אני שונא אפילו את המילה 'משפחה', היא מעורפלת", פיט אומר אחרי עוד תבוסה בחייו האישיים.

כבר בתחילת הפרק נחשף בפנינו ספקטרום של סוגי משפחות: פגי ומאתיס מראיינים משפחה נורמטיבית למראה מחוץ ל"ברגר שף", פיט הגרוש חוזר בטיסה כדי לראות את בתו, דון מסדר את הבית לקראת בואה של אשתו מלוס אנג'לס. ולבסוף ג'ואן – גרושה בת 40 שחיה עם בנה ואמה, ובכל זאת נרתעת מהמצב הזה פחות מאשר מהרעיון לחיות עם היעדר התקווה למצוא אהבה. בוב ניסה לעשות זאת במוצהר, "נוכל לנחם אחד את השני מבעד לעולם חסר ודאות", הוא אמר לה. אבל היא, מיושבת ויציבה, לא נופלת שוב להצעה מפוקפקת מחברת רכב כי היא חייבת תוחלת, אפשרות שמשהו אמיתי בכל זאת יגיע.

בניגוד אליה, פיט כמו תמיד לא מצליח למצוא את מקומו. בלוס אנג'לס הכל נראה נהדר ושטוף שמש, אבל בניו יורק, היכן שהוא עצמו ("אם את לא אוהבת אותי בניו יורק אז את לא אוהבת אותי"), הוא שוב מגיח בשיא הנאלחות שלו. צביעותו עוברת כל גבול כשהוא מאזכר באוזני טרודי את צ'ארלי פידיץ', הנער שאיבדה לו את הבתולים כשהיו צעירים, ובשנת 1960 עבד בהוצאה לאור. בפרק החמישי של העונה הראשונה פיט ממש ניסה לסרסר בטרודי כדי שתגרום לצ'ארלי להוציא לאור פרוזה שכתב, וטרודי לא הבינה איך הוא שולח אותה אל האקס שלה למרות שהנושא כל כך הפריע לו בעבר. עתה פיט ממחיש שמעולם לא השתחרר מהעניין הזה, למרות שכמעט במו ידיו הביא לכך שזה יקרה שוב. הוא חצוי בין מה שיש לו עכשיו לבין מה שאיבד, ובאופן האופייני לו מתנהג כמו ילד שנלקח ממנו צעצוע כשטרודי מטיחה בו, "אתה לא חלק מהמשפחה הזו יותר".

לבסוף נראה שהוא נשאר קירח מכאן ומכאן, הוא אומר לדון שהתוכניות שלו התבטלו ובאותו זמן בוני חוזרת לבדה ללוס אנג'לס. בלי שתדע, על אותה טיסה נמצאת גם אשתו של דון דרייפר, נינוחה ושלווה למראה. דיילת מסיטה באיבחה את הווילון, משהו שם נסגר.

Mad Men - 07x06  - The Strategy 06

המזוודונת

רגע לפני הפרק האחרון לחצי-עונה מסתמן הכיוון שאליו "מד מן" חותרת בישורת האחרונה שלה: נדמה שהתבנית שלה עד כה אמורה להוות מעין מיקרוקוסמוס לסדרה כולה. פרק "המונולית" היה הדוגמה הטובה ביותר לכך עד כה, כי הוא החזיר את דון אל תחילת דרכו, פשוטו כמשמעו, אחרי שחזר לסוכנות והורד בדרגה. כעת בפרק החדש אנחנו מקבלים מעין "המזוודה" בזעיר אנפין.

הבדידות משגשגת בפרקים הראשונים של העונה, חלק מאותו ייצוג של "מד מן" כולה. אמנם זכינו מדי פעם להבלחי תקווה, כמו החיבור המחודש בין סאלי ודון, אבל הפרק הזה היה נקודת מפנה. דון ופגי התפייסו סוף סוף בסצינה שהייתה תמונת מראה מובהקת לפרק האהוב ביותר והנפלא בתולדות "מד מן" – "המזוודה" מהעונה הרביעית. דון דחה אז את קבלת השיחה שתודיע לו על מותה של אנה, האדם היחיד שהכיר אותו באמת, וכדי להסיח את דעתו שקע בעבודה והתעמר בפגי. השניים לבסוף בילו את הלילה כולו ביחד במשרד ובדיינר, מדברים, מנחמים ומתחברים באינטימיות שלא שוחזרה ביניהם מאז ועד לפרק הנוכחי.

הפעם היחס ביניהם היה הפוך לכאורה, היא הבוסית והוא הכפוף לה, אבל בפועל היא התייחסה אליו כאל האב הרוחני שתמיד היווה עבורה. "תראה לי איך אתה חושב, תעשה את זה בקול רם", אמרה. החיבור הזה ביניהם בלתי נמנע. בפרק הראשון לעונה פגי ניסתה להילחם על רעיון לשעוני אקיוטרון ולא הצליחה למצוא בן ברית. "אף אחד לא רוצה להשתפר?" היא צעקה אז על סטן, "בסדר, אני פשוט אעמוד כאן לבד". לבד היא הייתה מאז ועד היום, בודדה בחייה האישיים ומבודדת בחייה המקצועיים – כפי שהדגיש הפרק הנוכחי כאשר כל הגברים במשרדו של לו ובקו הטלפון דחקו אותה אל השוליים. אלא שבניגוד ללו אייברי, דון ופגי קורצו מאותו חומר – תועים, אבודים ופרפקציוניסטים. שוב הבידוד שלהם ביחד מביא אותם לבטוח אחד בשני עם וידויים, דון שלא עשה כלום ואין לו אף אחד, פגי שמסתכלת מבעד לחלונות של מכוניות משפחתיות ולבה נצבט, הטרגדיה הנצחית של להיות בחוץ ולהביט פנימה.

Mad Men - 07x06  - The Strategy 01

אבל יש משהו מאוד מעניין בקשר שבין דון לפגי, והוא טמון בנקודות הציון שאוזכרו בפרק. "1955 הייתה שנה טובה", אומר דון. הוא ובטי היו אז בתחילת דרכם, זוג צעיר עם תינוקת קטנה. בכל הייתה גלומה הבטחה. שמונה שנים לאחר מכן בטי גילתה את האמת עליו, על זהותו הגנובה, וימים ספורים אחרי רצח קנדי ביקשה להתגרש ממנו. פגי אומרת, "1965 הייתה שנה טובה". דון משיב, "התחתנתי", עם מייגן כמובן. עכשיו, קיץ 1969, דון מביט בעיתון שנשמר שש שנים, תזכורת לכשלונו האישי עם בטי, וממש באותו רגע אשתו הנוכחית אוספת את חפציה כאילו אינה מתכוונת לחזור לעולם. פליאה ננסכת בה כשדון אומר שיביא את הדברים שלה בגיחתו הבאה. "מתי?", היא שואלת כאילו לראשונה היכתה בה ההכרה שהוא אמור להגיע. בניגוד לגירושין מבטי, מייגן ודון לא נפרדים במפורש, ואף עדיין אוהבים, אבל זולגים זה מזה בהדרגה מתמדת.

ברגע הזה דון ופגי מתפייסים, כשם שעשו ב-1965 כשהיה גרוש מבטי ועוד לא חבר למייגן. דון הולך בערב למשרד למרות שלא זומן ולמרות שפגי דיברה איתו מוקדם הרבה יותר ואולי כבר לא נמצאת, אבל הוא יודע שהיא עדיין שם. הוא מכיר אותה היטב, היא שלוחה שלו. העובדה שהם מתחברים שוב דווקא כאשר מובהר עד כמה גדול השסע בינו לבין אשתו ("לא ידעתי שדון נשוי", אמרה מרשה למייגן במשרד), בוודאי איננה מקרית, כשם שהחלו להתרחק בחודשים שאחרי "המזוודה" ככל שדון התקרב למייגן. למעשה, בין "המזוודה" של 1965 לבין המזוודונת של הפרק הנוכחי, חוצצים יחסיו של דון עם מייגן. כעת משהו קוסמי נפתח ודון ופגי יכולים שוב להביע ללא קול את החשיבות שלהם אחד לשני.

הייתה כאן הקבלה מאוד ברורה בין מייגן לפגי. הראשונה אמרה לו, "אני רוצה לפגוש אותך איפשהו במקום שבו שום דבר אחר לא קורה. לא אל איי, לא כאן. רק אנחנו". השנייה אמרה לו, "מה אם היה מקום שהיית יכול ללכת אליו, לא הייתה בו שום טלוויזיה, והיית יכול לבצוע לחם, ומי שזה לא יהיה שאתה יושב איתו הוא משפחה?". ההקבלה הזו לא מאירה על פגי כעל אפשרות רומנטית לדון, אלא מרמזת אולי שמה שיכול למלא את חייו של דון הוא אינטימיות חברית ולא ניסיון נואש להיות כמו כולם. זה פשוט לא עובד אצלו. כשם שבטי ניסחה זאת בעבר ואמרה על מייגן, "הבחורה המסכנה הזו. היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליך".

אפשר לשער ולקוות שהדברים האלה שאמרו לו מייגן ופגי הם הכיוון שאליו תכוון הסדרה כעת כשהיא חותרת אל סופה: נקודת האמצע. לא פה ולא שם, לא גן עדן ולא גיהנום, לא "המקום הטוב" ולא "המקום שאינו יכול להיות". 1965. ומה שיפה הוא שכבר בפרק הנוכחי קיבלנו נתח נכבד מזה. פגי ודון הגיעו לשם. הכל היה חדור תקווה. פרנק סינטרה שר את "My Way" גם בשביל המקום שהם נמצאים בו וגם על כברת הדרך שעוד נותרה.

Mad Men Hands

דון מגיש לפגי את ידו לריקוד, הוא משאיר אותה באוויר זמן לא מועט עד שהיא מתרצה ולוקחת אותה. יש בכך חותמת נוספת למשמעות שמאז ומתמיד עמדה מאחורי הידיים הנוגעות של דון ופגי, כבר מהפרק הראשון בסדרה כשהניחה את ידה על ידו בניסיון לפתות אותו והוא הסיר אותה ממנו בידו השנייה. וב"המזוודה", אחרי שפגי תמכה בו והיוותה לו משענת בלילה הקשה שלו, הוא הניח את ידו על ידה בהכרת תודה. וכאשר עזבה את הסוכנות ב"האישה האחרת" והודיעה לו על התפטרותה, דון תפס בידה ונשק לה. דחייה, חיבור, פרידה ועכשיו שוב חיבור, ארוך מאי פעם בשעה שהם רוקדים.

הם עושים זאת לאט, במעין נחת, כשותפי גורל. פגי שהייתה כה בודדה כל כך הרבה זמן יכולה להרפות, להניח את ראשה על חזהו, והוא יישק לראשה כאילו היו אב ובתו, או אחים בנפש, או רעים משכבר הימים. כאילו הייתה אנה, מבחינה טכנית אשתו לשעבר, בפועל חברתו הקרובה והאפלטונית שמתה ביום ההולדת של פגי. מאוחר יותר דון ופגי יגיעו אל נקודת האמצע הזו, כמו אבא ואמא, וייפגשו שם את פיט, האינפנטיל הנצחי שערב קודם לכן הניח בהפגנתיות את הבקבוק ששתה ממנו בתוך העוגה, ועכשיו בזמן שהוא אוכל אבא מסמן לו לנקות את פיו. הם יאכלו שם כמה יתר המשפחות, במקום הנקי והמואר הזה שנראה כמו בית.

Mad Men - 07x06  - The Strategy 05

קטנות
* עד כמה שהריקוד היה יפה ומרגש, ועד כמה שאני אוהב את התקווה שבצבצה בפרק ומוקיר את המחווה ל"המזוודה", בעיניי זה עדיין היה מיחזור של פרק יפה יותר.

* מלבד האסטרטגיה המשפחתית היו עוד כמה בפרק. את הניסיונות של ג'ים קאטלר להשיג את "קומנדר" ולהיפטר מדון אנחנו כבר מכירים, אבל היה גם ג'ים הוברט מ"מקאן" ששוב מנסה להשיג את דון – הוא ממש מעריך אותו ואף אומר זאת בפירוש, למרות התדמית של דון מול חברות הסיגריות, מה ששוב מעלה את התהייה איך דון מבוקש כל כך בחוץ ובכל זאת לא מוערך בסוכנות שלו עצמו. בנוסף היה רוג'ר, המבין עכשיו שאולי המעבר של בוב בנסון לביואיק יכול לגרום לו להכניס דלת ברגל על חשבון "מקאן".

* שוב קיבלנו הצצה לחייהם המצערים של הגייז בשנות השישים, שבמסגרתם הצעה לאדם הלא נכון עשויה להוביל לכך שיפוצצו אותך במכות. "איך חיית בעיר הזו?", ביל הארטלי משברולט שואל את בוב, "יש כל כך הרבה פיתויים". "זה היה קשה", עונה בוב. בערך בתקופה הזו, 28 ביוני 1969, התרחשו מהומות סטונוול, עימותים בין הומוסקסואלים לבין המשטרה על רקע אלימות משטרית. המקרה של ביל הוא סמן לנסיבות שהובילו לכך.

* כבר מזמן לא היה לנו איזה אות מבשר רעות לגבי שריפה. הפעם בערך קיבלנו כזה עם המצית שבוב הדליק שוב ושוב כשישב אצל ג'ואן. היא אמרה בלי קשר לכלום, "מה העניין עם הדבר הזה? ילדים קטנים מתים על זה".

* ג'ואן כבר ידעה על בוב, מסתבר, האישה הזו חדת אבחנה. בפרק "ניקסון נגד קנדי" מהעונה הראשונה, כאשר כל הצעירים נשארו כל הלילה במשרד בליל הבחירות, ג'ואן וסאל המחיזו מחזה שכתב פול קינסי ובמסגרתו התנשקו. מתגובתה אחרי הנשיקה ניכר שהיא מבינה כי סאל לא בעניין של בחורות. אבל כנראה שזה נכון רק לגברים, כי היא לא הצליחה לזהות את העובדה ששותפתה וחברתה הטובה משכבר הימים מאוהבת בה.

* אנחנו מתקרבים לסוף יולי, השיגור לירח – האם נראה את זה בפינאלה של חלקה הראשון של העונה?

תוספות מעניינות מהתגובות

* מאד בלטה לי בפרק הזה ההשוואה בין פגי לג'ואן ולאן הן הגיעו. פגי, ככה זה נראה, בערך באותה נקודה שג'ואן הייתה בה בתחילת הסדרה. יש פרק בעונות הראשונות שמישהו חמד לצון וצילם איזו תעודה של ג'ואן, ושם היה כתוב שהיא נולדה ב-1930 ומשהו – כלומר בת 30 וקצת – וכמובן שכל המזכירות הצעירות צחקקו להן. עכשיו בוב בנסון אומר לה שהיא תהיה רווקה בת 40 עם ילד שחיה עם אמא שלה, ולא נראה שזה מפחיד אותה בכלל ולא מייאש אותה, והיא גם מעדיפה לחכות לאהבה – ולא סתם להיות תלויה בגבר כי צריך.

מולה פגי – שכעת היא בת 30, באותה נקודה של ג'ואן בעבר, והיא מפוחדת עד עמקי נשמתה. כל ההתנהגות שלה בעונה הזו מעידה על משבר קשה שהיא עוברת, והחשש שלה שהיא לבדה נגד כל העולם ואחותו – ואז כסוג של נבואה שמגשימה את עצמה, זו בדיוק המציאות שהיא גם יוצרת (בעזרתו האדיבה מאד של השוביניזם מהסיקסטיז). והיא עדיין מחפשת את הגבר שממש יתמוך בה, והיא כרוכה אחרי דון, כשם שהייתה כרוכה אחרי גברים אחרים בעבר (בעיקר דון בעצם, גם טד). אבל אי אפשר להאשים את פגי – הרי גם ג'ואן כבר נפלה עם אותו ארוס-דוקטור, ומהטעות הזו היא כמובן למדה, וגם פגי עוד לומדת.

תגיות:
  • שולה

    נשארתי עם כ"כ הרבה שאלות לקראת הפרק האחרון לשנה…. בעיקר לגבי יחסי מייגן ודון לאן?
    יחסי דון ופגי לאן…והיה לי דג'ה וו מעונה 4 כאשר איבדו את לאקי סטרייק….

  • Michael Ginzburg

    מסוג הפרקים של 'מד מן' שאינם מצליחים להותיר שום חותם משמעותי ונותרים מוגבלים באיכותם.
    הבינוניות זעקה כמעט בכל רגע: הסצינות בין פיט וסוכנת הנדל"ן היו משמימות, דון ופגי הגיעו אולי לסוג
    של פריצת דרך רגשית ביניהם אבל חשתי שהיה ניתן להפיק הרבה יותר מהסצינות ביניהן.

    בובי בנסון החייכן חוזר ומקבל עיבוי מעניין לדמותו, רק שאני בספק אם הפיתוח של סיפורו יצליח לקבל
    נפח ראוי במעט זמן שנותר לסדרה, מה שלא קרה עם גינזברג. אז בדרך לעוד פוטנציאל מבוזבז? הסצינות בינו ובין ג'ואן היו נהדרות והיחידות שראויות לציין בפרק זחוח שכזה. "אני מעדיפה למות עם תקווה לאהבה מאשר בלי אהבה בכלל" – ג'ואן. דמעות.

    וגם אפשר לתת מילה טובה לסצינת הסיום – משפחה! פיט הוא הילד! צחקתי בקול רם, פריים מצוין.

    • שולה

      מסכימה עם רוב דברייך. הפרק לא היה מספיק מעמיק ובגלל זה נותרו הרבה שאלות פתוחות…אני מקווה שפרק 7 ,בהיותו פרק סיום שנה ,ייתן תשובות מסויימות. לא קרה שום דבר משמעותי ומצד שני הייתה כאן הכנה רצינית לפרק 7 ככל הנראה, כפי שבעונות קודמות היה כך. הסימנים הם אובדן שברולט (מה שהיה מאוד צפוי) , ככל הנראה הכנה לפירוק היחסים בין דון למייגן והכנה לכריתת ברית בין דון לפגי בעיקר כאשר שפני הסוכנות היא ל"פיליפ מוריס"

      • Michael Ginzburg

        יש קשר לסרט המשעשע 'אני אוהב אותך פיליפ מוריס' עם ג'ים קארי? 🙂

        • פיליפ מוריס היא חברת סיגריות ידועה. כשיצא הסרט עם ג'ים קארי כולם שאלו אם יש קשר לסיגריות (ולא, לא היה קשר, קראו לדמות "פיליפ מוריס" במקרה, לא היה מטאפורה או שום דבר לסיגריות. יכול להיות שזה אפילו היה שם הדמות במציאות, שכן הסרט התבסס על סיפור אמיתי, אבל אני לא בטוחה ואין לי כוח לבדוק).

          • ocean

            פיליפ מוריס הוא השטן. תאגיד מרושע המחזיק את רוב הלייבלים המובילים של עולם הטבק, ולצערי גאון שיווקי שמקדם באגרסיביות אין קץ את גורם התמותה מספר 1 בעולם אותו ניתן למנוע. החארות גם שינו את שמם לפני עשור, בקטע של "אם אתה לא אוהב את מה שאומרים עליך – שנה את נושא השיחה". זהו, האפידמיולוגית סיימה להתמרמר.

            • Michael Ginzburg

              זוהי הפעם הראשונה שאני שומע על חברת סיגריות בשם פיליפ מוריס, אולי כי איני מעשן אז אין לי קשר לנושא, אבל תודה לכן, מעניין!

              • הממ… "המקור"?

              • שולה

                חחח פיליפ מוריס הם האבא והאמא של הסיגריות: מלבורו, פרלמנט, ל.מ לייט ורוב האמריקאיות

  • תתש

    גם לי היה דג'ה וו לעונות מוקדמות יותר של הסדרה. בשתי העונות האחרונות של הסדרה, בין אם ברגעי השיא או השפל, תמיד הרגשתי תחושה של התאמצות מצדה של הסדרה להיות "מד מן". אני מקווה שנזכה שהפרקים הבאים ימשיכו בדרך זו.

  • מירב

    אחחחח, פרק מעולה!. מתעלה אפילו על ״המזוודה״, בגלל שהפעם זה עם כל העומקים של כל ההסטוריה של הקשר. מד מן בעונתה האחרונה במיטבה, אוספת ונשענת על כל מה שבנתה. כל פרק מרפרט עם כמה וכמה פרקים קודמים. מקשר, נפרד… . הקלה ותענוג לראות את דון ככה. משהו פשוט ונוכח. גם השמחה הפשוטה לפגוש את מייגן בבוקר בבית היתה נוגעת. וכמובן מה שהוא אומר לפגי לגבי עצמו. פרק נוגע כל כך, פותח את הנשימה, תחושת redemption. אחרי כל פרק העונה אני מודה לוויינר על הכיוון שהוא בוחר עבור הדמויות. האיש גאון.

  • dor_dugy

    כמו הפרק הקודם – 2/3 ראשון משמים, ושליש אחרון פגז. מעניין אם זו הולכת להיות שיטה בעונה האחרונה. זה התחיל קצת מעיק ואף די צפוי – וואו, מי היה מאמין שלפיט קמפבל עוד יש אישיוז, ושדון ומייגן מרוחקים משו. ספרו לי משהו שאני עוד לא יודע.
    אבל כמו תמיד, היו לא מעט הברקות, והיו כאן דיאלוגים מעולים. אם הפרק הקודם אופיין בהתפתחויות עלילתיות מרעישות, פה יש פשוט שיחות מעולות. הדיאלוג של ג'ון ובוב היה נוגע ללב משני הצדדים, ואם תרשו לי קצת – אם אנחנו רואים שדמויות שונות משקפות את מה שבעצם עובר על דון, הרי שג'ואן ובוב ממש עושים זאת. מצד אחד- ג'ואן שעוד מאמינה באהבה ואולי בכל זאת העולם תמים למרות כל החרא שהיא אחלה, היא לא מוכנה להתפשר על חייה – וזה ללא ספק פן חשוב בחיי דון שלא תמיד שש להעמיד פנים. מהצד השני בוב בנסון – האיש שמוכן לחיות במסיכה ולהסתיר את מהותו, רק כדי שיהיה לו (וגם לאחרים) יותר נוח – והרי הסתרה ומסכה הן שיטות שדון דרייפר נוקט בהן כל הזמן, ולכן הדיאלוג הזה שיקף לדעתי משהו מההתבלטות הנצחית שיש לו.

    והדיאלוג המעולה השני – של דון ופגי כמובן. כשיש ביניהם קירבה, זו הקירבה הנעימה ביותר שיש בסדרה הזו. גם הריקוד שהם רקדו בסוף, וכל התהליך שנבנה מולם, לא היה רומנטי – והזכיר יותר יחסים של אבא ובת. עם כמה שדון לוקה לפעמים בחוסר הבנה משווע של גידול ילדים, הרי שבכל זאת יש בו משהו מאד אבהי ומגונן – והמקרה של פגי הוא כמובן המקרה המובהק. לכן גם דון הרס לה את מערכת היחסים עם טד, משום שהוא קודם כל – דאג לה, ולא קנה את הסיפור שטד הוא בחור טוב ("זה שהוא מאוהב בך, לא אומר שהוא טוב", עכשיו קצת יותר מובן מאיפה זה הגיע), ממש כמו שאבא לא מאמין לבת שלו שהבחור שהיא יוצאת איתו היא טוב – קלישאה אנושית של ממש.

    חוצמזה גם הקטע בסוף שבו גילינו שהארי קריין עומד להיות שותף והתגובה של כל השותפים – פרייסלס. דון כמובן תומך וזוכר להארי היטב את הטובה הענקית שהוא עשה לו ולא לחינם הזכיר את נאמנותו הרבה, דבר שכנראה חמק מעל הרדאר של שאר השותפים. הדבר המעניין הוא עד כמה ג'ואן ורוג'ר יצאו נגד זה, מסיבותיהם הלא פחות טובות. להארי קריין, קצת כמו לפיט יש רגעים שבהם הוא נהדר, ויש רגעים שבהם בא לך להטביע אותו בגיגית. ההצבעה הזו של השותפים ממחישה את זה.

    ואפרופו פיט, היה מעצבן כהרגלו הפרק, אבל בסצינה הסופית שבו הוא ופגי ודון יושבים במסעדה – המשפחה המושלמת. מעבר לכך כשפגי אומרת ביאוש "עוד יש בכלל משפחות כאלה???" ברור שאולי כבר אין – אבל דון, פגי ופיט הם המשפחה החדשה, והמשולש הזה, שתמיד התקיים בסדרה, אולי עומד להתחזק עוד יותר עד לסוף הסדרה. אף אחד מהם לא מושלם, לכל אחד מהם יש את המגרעות שלו, אבל אפילו במקרה של פיט – דומה שלמדנו להשלים איתם ולחבב אותם (כן, גם את פיט שהוא חרא ומניאק ועלוב אבל הוא העלובי שלנו).

    אה כן, אם דון ומייגן לא נפרדים עד סוף הסדרה, אתם יכולים לקרוא לי ג'ים קאטלר.

    • dor_dugy

      כשכותבים מהר שוכחים כמה נקודות:
      מאד בלט לי בפרק הזה, ההשוואה בין פגי לג'ואן ולאן הן הגיעו. פגי ככה זה נראה, בערך באותה נקודה שג'ואן הייתה בה בתחילת הסדרה. יש פרק בעונות הראשונות (אינני זוכר איזה) שמישהו חמד לצון וצילם איזו תעודה של ג'ואן, ושם היה רשום שהיא נולדה ב1930 ומשו – כלומר היא 30 וקצת, וכמובן שאז כל המזכירות הצעירות צחקקו להן (אם אני זוכר נכון פגי שעוד הייתה אז סוג של מזכירה התביישה בזה, אבל אולי זה כבר מתערבב לי). עכשיו בוב בנסון אומר לה שהיא תהיה רווקה בת 40 עם ילד שחיה עם אמא שלה – ולא נראה שזה מפחיד אותה בכלל ולא מייאש אותה, והיא גם מעדיפה לחכות לאהבה – ולא סתם להיות תלויה בגבר כי צריך.

      מולה פגי – שכעת היא בת 30, באותה נקודה של ג'ואן בעבר, והיא מפוחדת עד עמקי נשמתה. כל ההתנהגות שלה בעונה הזו מעידה על משבר קשה שהיא עוברת, והחשש שלה שהיא לבדה נגד כל העולם ואחותו – ואז כסוג של נבואה שמגשימה את עצמה, זו בדיוק המציאות שהיא גם יוצרת (בעזרתו האדיבה מאד של השוביניזם מהסיקסטיז). והיא עדיין מחפשת את הגבר שממש יתמוך בה, והיא כרוכה אחרי דון, כשם שהייתה כרוכה אחרי גברים אחרים בעבר (בעיקר דון בעצם, גם טד). אבל אי אפשר להאשים את פגי – הרי גם ג'ואן כבר נפלה עם אותו ארוס-דוקטור, ומהטעות הזו היא כמובן למדה, וגם פגי עוד לומדת.

  • meiravre

    הפרק לא היה מושלם, אבל ג'ואן כרגיל בסצנות שלה הייתה נפלאה, כולם עוזבים אותה והיא נשארת חזקה, למדה כבר את הלקח של כניעה ל"סידור" שאין בו אהבה.

    מאוד משמח אותי לראות איך דון משתדל להיות בסדר, להסכים עם פגי, לבלות זמן עם מייגן, ואני קצת נעלבת בשבילו כל פעם שלו/קאטלר יורדים עליו.
    וכמובן, השיחה בין דון לפגי, 10 דקות של "המזוודה" בחילופי תפקידים (אני אשאיר ליאדו למצוא את כל ההקבלות) הייתה תענוג אמיתי. ההשלמה ביניהם, העובדה שעדיין יש בהם כנות מיידית ואפלטונית, החיבוק הזה הנוגע ללב – נחת. בחירת השיר הייתה אמנם די בנאלית, ואולי בגלל זה לא סיימו שם את הפרק אלא המשיכו עוד צעד לסכסוכי השותפים.

    נראה לי שצריך להיזהר מקאטלר, הוא מסתובב במשרד קצת יותר מדי בשאננות, כאילו הוא זומם משהו (פרישה/מיזוג?)

  • ההרצליינית

    סופסוף יוצא לי להגיב לפני שיאדו מפרסם את הסקירה שלו ;-).

    אז כמה דברים:
    – כמו שכבר ציינו לפניי, היו דז'וואים לפרקים קודמים של מד מן- "המזוודה", הפרק שבו הסוכנות איבדה את לאקי סטרייק, ולפרקים בעונות 1-3, בהם כיכב סאל (כמו שסאל עשה הכל כדי להסתיר את הנטייה המינית שלו, כך גם בוב בנסון עושה הכל כדי להסתיר את הנטייה המינית שלו).
    – הפרק הכיל סצנות די משמימות (הסצנות שקשורות בפיט, בוני, טרודי ותמי) לצד סצנות נהדרות (הסצנות עם ג'ואן ובוב, הסצנות עם דון ופגי- הריקוד המקסים שלהם עדיין לא יוצא לי מהראש- והסצנה שבה דון, פגי ופיט יושבים יחדיו בסניף של "ברגר שף", משל היו "משפחה").
    – דון ומייגן עדיין מאוד אוהבים אחד את השניה (בייחוד מייגן את דון), אבל מרוחקים מאוד זה מזו. הפרידה שלהם כתובה על הקיר. היא ממש בלתי-נמענת.
    – יש לי הרגשה שהפרק רמז לנו היום, שהסוכנות עומדת לקבל את התקציב של "ביואיק". רק לי יש את ההרגשה הזאת?
    – נראה לי שקאטלר זומם להשתלט על הסוכנות ביחד עם לו. אולי במזימה הזאת הם דנו בשבוע שעבר, כשהם עמדו ליד המכונה/המחשב, וגינסברג ראה אותם, אך בגלל רעש המכונה/המחשב, לא יכל לשמוע את שיחתם? מעניין…

    • dor_dugy

      כן, זה הרגיש לך שהם אוהבים אחד את השניה? זה לא מרגיש כמו אהבה. זה מרגיש כאילו מייגן רוצה "לחיות את החלום" והיא סופר תלויה בדון (ומול זה פתאום הדמות של בטי אגב, נראית לי הרבה יותר חיובית), בעוד שדון אולי קצת מרחם על מייגן, אבל זו לא אהבה רומנטית. בסופו של יום עם מי דון יושב לאכול ומי המשפחה שלו? פיט ופגי.

      • מעתיקה משהו שכתבתי במקום אחר לגבי דון ומייגן:

        אני חושבת שהקטע עם מייגן זה היה מעין פנטזיה כזאת שיש לדון בראש. תמיד היה לו מאמי אישיוז, והיה לו את החלום של אישה אוהבת שמכינה לו ארוחת בוקר. כשראו אותו מסתכל עליה כשהוא התעורר כשהיא מכינה ארוחת בוקר, זה ממש נראה כמו תמונה מקטלוג, מעין תמונת פנטזיה כזאת מתוך מגזין.
        אני לא חושבת שאצל דון זה נובע לגמרי ממקום שוביניסטי ניאדנרטאלי כזה שחושב שצריך תפקידים מגדריים מאוד ברורים (לפחות לא רק ממקום כזה). זה נובע מהעבר שלו, מהחוסר שלו באם ובאהבה אימהית ובניסיון נואש שלו למצוא את זה בבגרותו וליצוק כל בת זוג לתוך המקום הזה.
        הוא התאהב במייגן בגלל שהוא ראה אותה אמהית לילדים, וכל פעם שהיא משחקת את התפקיד הזה הוא נדלק, בגלל זה הוא שאל: "את לא מתגעגעת לזה" (אני הבנתי את זה- כ"את לא מתגעגעת להיות איתי בבית, להיות ככה כמו המשפחה המושלמת?". והיא עונה- "התגעגעתי אליך". וזה לא אותו דבר וזה לא מה שהוא התכוון אליו).

        אני לא חושבת שזה בא ממקום רע אצל דון, והוא אכן לא עושה לה יותר מדי בעיות ברצון שלה לעבוד. אבל זה כמו רפלקס כזה שחוזר אצלו, זה מוריד לו ממנה כשהיא בעיר אחרת ועובדת ושהיא נערת מסיבות, ולא מתאימה לפנטזיה האימהית שהוא רצה שהיא תהיה.

        לא יודעת אם הם נפרדים או לא. לא הבנתי את זה כך. אני הבנתי שהוא איפשהו רואה את כל המעבר שלה כמשהו זמני כזה, גם אם באופן מסויים בתת מודע, הוא קיווה שהיא תחזור לגור איתו, וזה שהיא לוקחת את הדברים מנפץ את האשליה. ומבחינתה זה בדיוק הסיבה שהיא רצתה לקחת את הדברים, כדי שהוא יבין שהיא נשארת שם (לא בהכרח נפרדת ממנו). בגלל זה היה חשוב לה לדעתי לקחת אותם "עכשיו" ולא כשהוא יבוא.

        אני חושבת שהעונה הזאת, והפרק הזה במיוחד מאוד עוסקים בפירוק המיתוס של "המשפחה הקלאסית", זאת עם האבא והאמא שיושבים לאכול סביב השולחן, והאמא מכינה אוכל וכל זה. זה בלט במיוחד בכל מה שפגי דיברה עם דון לגבי זה שאם המשפחה "הקלאסית" עוד קיימת בכלל?

        זה ממשיך בזה שכל הדמויות בסדרה, הם למעשה גרושים או רווקים, ופעם אחר פעם נחשף הזיוף כשהם מנסים לשמור על אשליית "המשפחה" (רוג'ר וביתו, פיט והמשפחה שלו, גם ג'ואן בפרק הזה מעדיפה לוותר על האשליה שבוב מציע לה, לטובת משהו פחות מושלם חיצונית, אך אמיתי).
        במיוחד אני רואה איך כל הקשרים הרומנטיים בסדרה מתגלים אט אט כזיוף, כאשליה שיש לתחזק חיצונית, אך היא שקרית מבפנים (פיט והחברה שלו, דון ומייגן, וכו'). ואילו קשרי אהבה אחרים, שהם לא רומנטים, מתגלים כאמיתיים יותר ויותר (דון וסאלי לפני כמה פרקים, ודון ופגי בפרק הזה).

        למעשה כל הסדרה דיי עוסקת בזה, אבל אני חושבת שהעונה הזאת אולי בשונה מהקודמות מציעה גם אלטרנטיבות, וגורמת לגיבורים שלה לזנוח קצת את החלום והאשלייה הזאת.

        • Tally S

          מסכימה.
          ואולי זה עושה את השמרנות של דון יותר נסבלת. והרי הוא באמת לא שייך – בטח לא לשנת 1969 כשהוא חושב ש- 1955 היתה שנה טובה, ושאמהות עובדות זה משהו שנראה לו מאוד עצוב.

      • ההרצליינית

        כן, זה הרגיש לי שהם אוהבים אחד את השניה (בייחוד מייגן את דון), גם אם לא מדובר ב"אהבה רומנטית", כמו שציינת.

  • ocean

    גמורה ותשושה מיום העבודה הזה מכדי להגיב באופן מסודר. בינתיים, אסתפק בציטוט עצמי מ"המונולית":

    "כולם מדברים על המונולית המובן מאליו – אלוהים, שטן, האימג' של המעלית,
    המחשב וכו'. אבל אם להתבסס על הסרט הרי שבסופו של דבר המונלית הוא סלע איתן
    שלא משתנה באף שלב אבולוציוני, אבל כן משפיע עמוקות לטובה או לרעה על מי
    שמתקרב אליו. מבחינתי זה מתאים למשהו מאד ספציפי: משפחה".

    ובהעלאת הרצף האדיר הזה – האבולוציה של פגי ודון בסצינה אחת שיכלה בקלות לסיים את הסדרה כולה ולוכדת את היחסים שלהם באופן נהדר. שימו לב למרחק, כמו גם להבעות הפנים המשתנות שאומרות הכל.

    מחר אחפור על השמלות התכולות שבפרק (כולל "שמלת הרפאים" של פגי מתמונת הפרומו של "המונולית"), הבר המפחיד והמכוער של לו עם מסיכה אפריקאית/אינדיאנית מאיימת ועיניים יוקדות אדומות בחשכה,על כמה שרוג'ר חתיך ועל כל מיני שטויות אחרות.

    • miss bojarsky

      לי יש עוד פחות כוחות ולכן אסתפק בלומר שמבחינתי זה היה פרק יוצא מן הכלל, מתחילתו ועד סופו. מחכה לניתוח של יאדו שייעשה אותו אפילו יותר משובח.

      • ocean

        זה המקום לציין שאמנם אהבתי את הפרק, אבל ממש לא יצאתי מגדרי. יש לי בעיה עם התקליט השבור הזה, יפהפה ככל שהוא נשמע עם עטיפה יפה ככל שהיא נראית. אין פה יותר מדי מה לנתח – הפרק הזה היווה תמונת ראי למזוודה, רק כמעט בלי סאבטקסט.

        עדיין, סצינות הריקוד וארוחת הערב בברגר-שף היו מופלאים ומרגשים. כמו שהתגעגענו בעבר לאינטימיות והחברות של דון ורוג'ר אחרי שהאחרון זרק את מונה לטובת ג'יין, כך אני מבינה עד כמה שהאינטראקציה הזו בין דוג ופגי היתה חסרה לי. "היא אף פעם לא תצליח לבדה", אמרה בעבר פגי לעצמה במהלך צפייה בסרט בשעה שהעניקה טיפול ידני לבחור הסמוך, מנסה לסגל לעצמה יכולת שליטה מדומה. כך גם היו רוב יחסיה עם רוב הגברים שהכניסה אח"כ לחייה, רק כדי ש"לא תהיה לבד בערב ראש השנה האזרחית", לא באמת נזקקת להם באמת אלא מעדיפה לחלק תכונותיהם למגירות ולשלוף בעת הצורך, כשם שהיטיב לתאר זאת אייב בעונה 5.

        והנה עכשיו, סוף סוף היא מרשה לעצמה להישען על מישהו, ומי זה יהיה אם לא דון? זה שלימד אותנו שאושר הוא כמו שלט חוצות ענקי שזועק ומחזק את הרגשתך שאתה בסדר, לא מפסיק לחזק את פגי ולהגיד לה שהכל בסדר אצלה. אבל בניגוד לשלט הוא לא מנסה למכור לה שום אשליה, אלא משקף לה ולעצמו שההווה לא רע, העתיד לא ידוע ושכל זה – הוא בסדר.

        בכך בדיוק מאמינה גם ג'ואן, שלא נופלת בפח של הסכם נוסף שיסדר אותה כלכלית, ומשלחת את בוב בנסון לדרכו. כשם שדור כתב כאן, היא כבר לא אשה בת שלושים שמסתירה את הגיל שלה ומחפשת מישהו שבאמצעותו תוכל להפסיק לעבוד, אלא בת ארבעים למודת ניסיון וביטחון עצמי. "אני מעדיפה למות בציפייה שתהיה לי אהבה", היא אומרת. זו הדרך שלה למצוא תקווה בחוסר ודאות. לעומתה בוב המסכן מייצג היטב את המיעוט ההומוסקסואלי הנרדף בעת ההיא, זה שנאלץ למכור את עצמו להסכמים יצוגיים כדי לא להיענות לפיתויים הגדולים של העיר ובתוך כך נידון לאומללות. "נוכל לנחם זה את זו בימים של חוסר ודאות", הוא אומר לג'ואן, נאחז אנושות בפיתרון הסופי הזה של ידידות עמוקה ואינטימית כתחליף לאהבה, מסרב להאמין שאי פעם אחת כזו אמיתית תגיע.

        אלא שדון עדיין מאמין. וגם פגי. וכנראה שגם פיט. ההווה אולי לא כל כך מזהיר, אבל בינתיים יש להם חברים קרובים כדי להישען עליהם ולהתנחם בהם במקום מואר ונקי שנראה כמו בית, בו כל שולחן הוא שולחן משפחתי.

        "כל האנשים הבודדים – לאן הם כולם שייכים?". אחד לשני, מקרטני. אחד לשני.

        • ocean

          קטנות:

          * השיר של סינטרה יצא ב-14 ליוני 69. המהומות ההומופוביות של סטונוול התרחשו ב-28 ליוני 69. הפרק הזה, אם כן, מתרחש איפשהו באמצע.

          * יש לתאריך הפרק משמעות מעבר לימי ההולדת של דון ופגי. מהפרק הקודם למדנו שדון ומייגן מתראים כל סוף שבוע שני. עכשיו באמצע יוני, הוא מזכיר לה שהביקור הבא שלו יהיה בסוף יולי. תדירות הביקורים פוחתת, מסמלת את תחילת הסוף ביניהם.

          * נדמה לי שכל הנשים בפרק לבשו תכלת לפני האכזבה / ההכרה במציאות המאכזבת ונטולת השליטה בה הן נתונות בניו-יורק. תמיד מזכיר לי את הפרק "הצבע הכחול" והאשליה שהתפוצצה לבטי. זה כולל גם את פגי והחליפה ההיא שתלויה שם בתמונת הפרומו של המונולית כמו רוח רפאים (שסוף סוף גורשה).

          * ג'ואן ופגי לוקחות בחזרה שליטה על חייהן כשהן לבושות באדום. לגבי ג'ואן – הצורה בה הצעיף שלה נקשר לאחור זהה לזו שראינו ב"האשה האחרת". זה תמיד מזכיר לי את המלכודות האלה שטומנים לחיות ביער במטרה להתיש אותן. הפעם יש אמנם סוג של מלכודת דבש, אבל ג'ואן לא נופלת בה.

          * זה משהו שהצחיק והציק לי במשך כל העונה, והפעם לא רק שהתמקדו ויזואלית בבר המזעזע של לו, אלא אף הזכירו אותו (בשיחה של לו, פגי ופיט). בסצינת הריקוד הנפאה זה בלט עוד יותר, כי מסתבר שהמסיכה האפריקאית/אינדאנית המפחידה שם זוהרת בעיניים אדומות בחשיכה, כמו שטן שאורב מעבר לפינה של דון ופגי.

          * אני חושבת שרוג'ר סטרלינג החתיך וההורס קלע בול לגבי האיש ממקאן. זה מעלה את מניין החיים הכפולים של הגייז בסדרה עוד קצת, יחד עם לי גארנר ג'וניור, בנסון, סאל וההוא משברולט.

          * She'll have you done for dinner – דון אומר לפיט בסוף הפרק. לפיט התבטלו התוכניות כי בוני נטשה מוקדם מהצפוי. מייגן חזרה מהר מדי ללוס אנג'לס. ופגי? ממילא אין לה תוכניות בערבים. רוצה לומר – בשבילם זו אכן היתה ארוחת ערב משפחתית.

          • שולה

            אמרת משהו נכון …"רוגר סטרלינג החתיך" ורואים זאת היטב בסצנת הסאונה….אבל לעומת זאת דון גידל כרס ורואים זאת היטב בסצנת המגבת עם מייגן

        • Michael Ginzburg

          הפסקה הראשונה שלך מסכמת מושלם את מה שהרגשתי לגבי הפרק.

        • ocean

          משהו נוסף וחשוב ששכחתי להתייחס אליו הבוקר: דון אומר לפגי במשרד "כשאני לא בטוח לגבי רעיון קודם אני מתעמר באנשים שמהם אני צריך עזרה, אח"כ ישן ואז ומתחיל שוב מההתחלה". המשפט הזה חל לא רק על חייו המקצועיים, אלא גם על חייו באופן כללי מאז תחילת הסדרה. מהבחינה הזו חזרנו לחלק הזה במעגל בו דון מתעורר לחיים. אולי זה גם מסביר את האימג'ים החוזרים בעונה הזו של דון מקיץ משינה. זה גם נותן משמעות יפה לדיאלוג הזה:

          מייגן: you were dead to the world.
          דון: I sleep better when you're here.

    • ocean

      יודעת שאני הורסת פה וכו', אבל רציתי לשתף שבתמונה הראשונה ברצף (משמאל) היה לי מאד קשה לתפוס זווית בה בליטות מסוימות לא מסתירות את החזקת הידיים בין דון לפגי. במילים אחרות: דומה כי יש ממש בשמועות.

  • aviad

    אני חושב שבפרק הזה דון היה מודע לעצמו יותר משאי פעם ראינו אותו. החל מההתמסרות לרומנטיקה דביקה ומאולצת עם מייגן, אולי לא בדיוק מאולצת אבל בבירור כזו שנובעת מהבנה שזה הסיכוי האחרון. לא שובר את הכלים כשמייגן לוקחת את החפצים שלה ללוס אנג'לס, מבליג וממשיך הלאה. יושב עם פגי במשרד ומודה שהפחד הגדול שלו זה שאולי אין לו אף אחד. אפילו מתבדח על ההרגלים שלו, "כשאני לא בטוח לגבי רעיון, אני קודם כל מתעלל באנשים שלעזרתם אני זקוק ואז אני ישן צהריים".

    וכמה שזה היה נפלא לראות אותו ככה, אני מרגיש שדילגנו פה על איזה שלב, על איזו התגלות גדולה שהייתה אמורה ליפול עליו בדרך לזה, וזה מוזר לי. כל הסדרה דון נע במעגלים, וזה בסדר וזה היה מרתק לאורך רוב מוחלט של הדרך אבל ה"היקף" של כל מעגל התקצר משמעותית בעונה הזאת. סיימנו את העונה הקודמת עם תקווה שהוא הבין משהו על עצמו, ופתחנו אותה כשהוא משקר לאישתו ומעיד על עצמו שהוא עדיין בעל נוראי. ראינו את הלב שלו מתרחב כשהבת שלו אומרת לו שהיא אוהבת אותו, ואז כמעט מאבד את העבודה שלו במכוון כשהוא משתכר במשרד.

    (הכי גרוע זה שאני כבר באמת לא בטוח עד כמה המשפט הנ"ל על החיבה של דון לnaps היא באמת מעידה על איזו אינטרוספקציה אמיתית של דון או סתם ניסיון של הכותבים להכניס איזו בדיחה פנימה ואני סתם קורא בזה יותר מדי לעומק.)

    פיט עושה כמה צעדים קדימה בתור בן אדם לא מבחיל, ואז חוזר אחורה. בחיי שהיה מחמם את הלב לראות אותו דואג לעזור לדון לטפס בחזרה ומאמין בו, ואז פולט לפגי משהו כמו "את טובה בדיוק כמו כל אישה שעוסקת בזה". בפרקים הקודמים נראה שהוא הפנים שהוא במערכת יחסים שיוויונית (ונהנה מהיתרונות) ואז חוזר לילדותיות שלו. baby steps אני מניח.

    • Michael Ginzburg

      סטן
      Hey baby

      פגי
      Baby yourself

      🙂

    • שין-גימל

      אני כן רואה את המשפט של דון בהקשר יותר רחב. יש לו נטייה לאחרונה להתפרצויות של אמת – מה שעובד נהדר על בסיס ההיכרות עם הדמות שלו כשקרן פתולוגי (כתבתי כבר על זה משהו בתגובה לפרק 3).

  • שולה

    מסכימה עם יאדו…שמדובר במחזור של פרק יותר טוב (המזוודה)…..חוץ מזה ג'ים הוברט – זו כבר פעם שניה העונה….ולדעתי לא האחרונה…ביואיק הולכת להיות מוטיב ולא הופיעה במקרה….ורוג'ר זומם משהו

  • סטיבי

    עניין שוויון הזכויות…
    מייגן ב"אוטופיה" שלה, אוסף הצביעות הלוס-אנג'לסי, בעוד לפגי מחמיאים על ידי ציון שהיא "טובה כמו כל אישה אחרת במקצוע", לא חס וחלילה כמו כל עובד אחר בתפקיד מקביל. וכמובן בוב בנסון, התגעגעתי.

    • שין-גימל

      האמת, "טובה כמו כל אשה אחרת במקצוע", זה פטיש כבד מדי ואפילו משומש במקרה של הסדרה ופיט בנקודה הזו בזמן. הם יודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב.

  • CatRobot

    זה די נדיר שאני צוחק בקול רם במד מן, אבל הפרק הזה הצליח לעשות לי את זה: כשאנשי שברולט שואלים את קן מה שלום הילד שלו, וקן משיב שהוא זוחל לכל מקום ותמיד צריך לשים עליו עין, וכולם מסכלים בו ברחמים. זה היה אדיר זה.

    • miss bojarsky

      מה שיותר נדיר הוא תגובה שלך פה, איזה כיף! זה אכן היה קטע מבדר ביותר.

    • אכן מגניב לראות אותך כאן!

      • CatRobot

        תודה! אני תמיד מקפיד לקרוא, אבל אף פעם אין לי משהו חכם להגיד.

  • Michael Ginzburg

    "שוב קיבלנו הצצה לחייהם המצערים של הגייז בשנות השישים, שבמסגרתם הצעה לאדם הלא נכון עשויה להוביל לכך שיפוצצו אותך במכות." – זה הזכיר לי סצינה מתוך אחד הפרקים של 'הסקס של המאסטרס'.

    • אסףר

      בדיוק! גם לי.

  • miss bojarsky

    כמה דברים:

    מייגן ודון כבר לא שייכים האחד לעולמה של השנייה. כשדון באל-איי, הוא לא משתלב, כשמייגן בני יורק כבר לא יודעים מיהי בכלל. כשהוא באל איי הוא ממהר לחזור לניו יורק, כשהיא בניו יורק, היא ממהרת לחזור לאל איי. מערכת היחסים שלהם קיימת כעת בעיקר כפנטזיה, חופשה מהחיים במקום שבו לא קיימת הסחות הדעת של עבודה וחיי יום-יום. היא הפכה לרומן.

    החיים באל איי עבור פיט גם הם פנטזיה, שם הוא איש שונה, קליל, שמח אלב כשהוא נפגש עם מציאות חייו בניו יורק, הכל מתפרק. זה התחיל עוד כשהוא שמע שחמו חטף התקף לב ושאף אחד לא גילה לו, זה אימת אותו עם הידיעה שהוא כבר לא חלק מהמשפחה. אבל הוא סרב לקבל זאת וניסה לחדש את המשפחתיות רק כדי לשמוע זאת באופן נחרץ מטרודי. נדמה שדווקא הוקל לו, הוא חזר להיות קליל ושמח, אבל עבור בוני זה היה מאוחר מדיי.

    ג'ואן לעומת זאת מקבלת כעת את המציאות ומעדיפה אותה על פני השקר והעמדת הפנים. אולי עכשיו, כשהם מאבדים את שבי, היא תפסיק עם נטירת הטינה המגוחכת שלה כלפי דון.

    דון ופגי – כמה נחת. הם במיטבם כשהם משתפים פעולה ומשתפים את עצמם זה עם זו. אני עדיין חושבת שהם היו צריכים להיות ביחד, אבל ברור לי שזה לא יקרה.

    • miss bojarsky

      וגם – שוב היו הרבה אזכורים לזמנים ומיקומים ודגש על כך שהזמן אוזל – "את כמעט בת 40", "סליחה שהביקור כה קצר", "מתי תגיע? בסוף יולי", "בסוף תקבלי את המשרד של דון" ועוד.

  • פה ושם

    אף אחד לא זוכר שלפיט ופגי יש ילד ביחד? הם בעצמם משפחה לא מתפקדת. דון היחיד שיודע על כך, ופגי מתוודה בפניו על הכשלון שלה כאמא. רגע נוגע ללב.
    דון יודע את הסוד שלה, היא יודעת את הסוד שלו, פיט יודע את הסוד של דון, פיט ופגי חולקים את סוד הילד הלא מטופל שלהם. במובן הזה הם באמת משפחה אמיתית, שלושה אנשים שיודעים על הסודות, הכשלונות המוסתרים והעמוקים ביותר של כל אחד ואחת. במובן הזה הם משפחה הרבה יותר אמיתית מהמשפחות הכושלות והמדחיקות שראינו מסביב.
    וגם:
    מתי כבר סטן ופגי יתאחדו?
    למה השיער של מייגן לפעמים נראה ארוך מאד ולפעמים קצר?
    לבת של פיט היו שאריות אוכל על הפה, ואז לפיט היו שאריות אוכל על הפה. פרייסלס.

    • לפי מה שזכור לי פגי לא יודעת את הסוד של דון לגבי שינוי הזהות שלו. אבל חוץ מזה אבחנות יפות.

    • ocean

      זוכרים היטב. מבחינתי היא מעולם לא היתה אמא, והיא ופיט לא היו מעולם משפחה. אמא
      זה לא רק פעולה טכנית של ללדת תינוק, זה גם לגדל אותו. פגי סירבה להכיר
      בכלל בשיוך של התינוק הזה אליה. אני גם לא רואה את זה ככישלון, אם מישהי
      במצב נפשי רעוע כל כך עושה בחירה כזו. איך שמסתכלים על זה, עדיף לילד לגדול
      בנקודת פתיחה בה שני ההורים שלו רוצים בו. אנחנו כבר יודעים מה זה לגדול עם אמא / הורים שלא רוצים אותך (דון, וגם פיט).
      כמו כן דון לא יודע את זהות האב של התינוק, וכמו שמעיין כתבה לפני פגי לא יודעת על הזהות האחרת של דון. תכל'ס פיט מחזיק בלא מעט סודות בסדרה, לרבות זה של בוב.

      שמתי לב לתוספות של מייגן. כנראה שכבר אז קליפורניה אהבה להשתעשע עם קשקושים שכאלה. זה גם מתאים לדמות להתנסות שכן היא שחקנית.

  • אור

    רק לי יש תחושה שמייגן מנהלת עכשיו חיים כפולים ויש לה מישהו (שגר איתה, ולכן היא רוצה להפגש עם דון במקום נייטרלי) בלוס אנג'לס?

  • אלה

    היי לכולם!

    אחלה תובנה על העיתון מרצח קנדי! בפעם שעברה אמרתי שהפתיח של הטלפון המתנדנד הזכיר לי את הפרק עם הרצח, ומד מן לא איכזבה אותי 🙂

    קלטתם מה סטן אמר? שהוא ביקר את גינזברג המסכן ושפגי לא מוכנה ללכת לראות אותו. בטח עדיין בטראומה מהאשפוז שלה בתחילת הסדרה.

  • meiravre

    שכחתי לומר שמעבר לפוסט המצוין אהבתי מאוד את קולאז' החזקות הידיים של דון ופגי, ארבעה רגעים חזקים מאוד (וגם הייתי גאה בעצמי שזיהיתי מיד מאיפה לקוח כל אחד מהם).

  • ההיסטוריה המלאה של יחסי דון ופגי? אז וולצ'ר מגוללים אותה. http://www.vulture.com/2014/05/complete-history-of-don-and-peggy-relationship-on-mad-men.html

  • שין-גימל

    פרק אופטימי ונוסטלגי יחסית, ואולי זה סתם נראה כך כי שמתי לב בהתחלה שויינר לא כתב אותו.
    עוד כמה מחשבות אקראיות:

    * רק כשפיט מגיע למשרד בניו יורק שמתי לב כמה הוא שזוף.

    * פיט לא היה אבא לתמי. הוא לא באמת בא כדי לפגוש את תמי (והוא כאמור לא באמת יודע מהי משפחה). והוא נותן לה ברבי מקליפורניה (לו כבר יש אחת, לפחות נכון לאותו הרגע בפרק). בוב אולי לא היה שם בשביל קווין, אבל הוא בהחלט היה הרבה יותר ממה שהוא היה צריך להיות. הוא קונה לקווין ערכה להרכבה, מה שאולי הוא סמל לרצון שלו לבנות בית ומשפחה עם ג'ואן. מסתבר שאמריקה אולי זקוקה למהנדסים, אבל בוב הוא בסופו של דבר איש מכירות.

    * הרבה כניסות בלתי צפויות: זו של בוב, זו של טד לשיחה במשרד של לו, זו של בוני למשרד של דון, וזו של מייגן (שדון מחכה לה. אבל לא באמת, ואז היא נכנסת למשרד של פגי, לתוך החדשה הבלתי צפויה שדון כפוף לה),

    * לגבי השריפה – גם פגי עישנה בפרק הזה, עם הידיים על האגן בפוזה מאצ'ואית שכזו. קאט לדירה של סטאן, והפנים שלה מתחלפות באלה של משה דיין.

    * במידה מסויימת פגי ייצרה את הדילמה לעצמה. כשהיא אומרת לדון על הדברים הטובים – אלה החסרונות ואתה יודע זאת, היא מתכוונת שהיא לא מסופקת יצירתית, חוסר סיפוק שכביכול נוצר על ידי דון בהערה אחת, אבל למעשה משרת את הצורך שלה במשמעות, והיא מתמודדת עם הצורך הזה בדרך שהיא הכי טובה בה.

    * שיר עברי מביט השבוע מהצד בקנאה על משפחה של מישהו אחר.
    https://www.youtube.com/watch?v=tFXS9krT2VY#t=273

© עידו ישעיהו