מד מן 7.05: הבורחים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 5

Mad Men - 07x05 - The Runaways 01

בעת פרסום הפוסט מקדימות אותו עשר תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

העונה הזו מוזרה. רגע אחד נדמה שהדברים נמרחים דווקא בישורת האחרונה של הסדרה, ורגע אחרי כן אנחנו מקבלים פתאום את אחד הפרקים הדחוסים והמפתיעים ביותר בתולדות "מד מן". נדמה שהיו בו המון הקבלות לפרקים מהעבר, מה שהגיוני במקרה של עונה אחרונה ומסכמת. בראש ובראשונה עלה בדעתי הפרק "בין שתי ערים", העשירי בעונה השישית. בפרק ההוא דון ורוג'ר נסעו ללוס אנג'לס כדי להשיג לקוח, והארי ניצל את ההזדמנות כדי לקחת אותם אל מסיבה טיפוסית בהילס, מסיבה שהזכירה במשהו את זו של מייגן בפרק הנוכחי. גם בה דון פתאום זיהה מישהו מוכר – בעבר זה היה דני סיגל והפעם זה היה הארי קריין, ממש אותו אחד שהדריך את דון ורוג'ר בהליכות המסיבות האלה וכעת מפציע במפתיע – כל מסיבה בקליפורניה חייבת הארי קריין.

בשנה שעברה, בהזיותיו של דון תחת השפעת החשיש במסיבה בלוס אנג'לס, הוא רכן לנשק את המארחת ואז מישהי נגעה בכתפו. זו הייתה מייגן, שבכלל הייתה בניו יורק בשלב ההוא, לבושה כנערת פרחים, נזר לראשה – ממש כמו סטפני בפרק הנוכחי. דון אז לא ניסה לתרץ את התנהגותו, וגם לא נראה שמייגן מוטרדת במיוחד מהכמעט-נשיקה. תחת זאת היא חייכה אליו בחום. "זה בסדר", היא אמרה, "זאת קליפורניה. כולם חולקים".

מייגן הזו, פרי דימיונו של דון, סיפרה לו שהיא גרה כעת בלוס אנג'לס, שהתפטרה מעבודתה כי לא יכלה לשאת את הריחוק ממנו. לאחר מכן הניחה את שתי ידיה על בטנה ואמרה שיש לה הפתעה נוספת עבורו. דון, עדיין תחת הרושם של ההפלה הטבעית של מייגן בתחילת אותה שנה, נראה חדור תקווה. "באמת?", הוא שאל, "מה את חושבת שזה?". "הזדמנות שנייה", ענתה מייגן.

כל אלה היו לנו כאן. מסיבה קליפורנית היפית, נערת פרחים עם נזר לראשה ועובר בבטנה, מייגן שחולקת, הזדמנות שנייה. בפעם האחרונה שבה ראינו את מייגן, לפני שני פרקים, היא אמרה לדון שזה נגמר ובקושי הסכימה לדבר איתו בטלפון. שיערתי שהם בכל זאת יחזרו להיות ביחד, גם כי דון יתקשה לוותר עליה וגם כי היא עצמה מאוד אוהבת אותו, אבל נדמה שבין המריבה לבין המצב הנוכחי משהו במייגן השתבש. לא זאת בלבד שהיא סלחה לו, אלא גם הפכה רכושנית מאי פעם. היא אינה מכירה את ההזיה ההיא של דון, כמובן, אבל נדמה שכל התנהלותה בפרק הייתה בצלה. אולי זה התוצר של הכמעט-פרידה ביניהם, אולי היא מרגישה צורך לשמר אותו רק לעצמה, אבל מה שעשתה עם סטפני היה בלתי נסלח. סטפני, בת המשפחה, יודעת הסודות, זאת שכן רוצה ומביאה ילדים משל עצמה. מהבחינה הרגשית והמנטלית הזו מייגן רואה בה איום, אבל מאוחר יותר אין לה בעיה לסחוף את דון לשלישייה עם חברתה איימי. זה בסדר, זה מנותק, רק פיזי, תחת פיקוח.

Mad Men - 07x05 - The Runaways Stephanie Megan ATOTC

אדם חדש

לו ידע דון על מעשיה של מייגן, סביר להניח שקרע היה נפער ביניהם. סטפני פנתה אליו והגיעה כי רצתה קשר ותמיכה, לא רק כלכלית מן הסתם, אלא מורלית ומשפחתית. תחת זאת היא קיבלה כסף ונשלחה לדרכה. מזכיר מישהו? רוחו של אדם וויטמן ריחפה על פני הפרק הזה, והייתה נוכחת גם בסצינה המקסימה שחלקו סאלי ובובי – סאלי תיעלה את אביה, בובי תיעל את אדם. "אני יכול לבוא איתך?", הוא ביקש. "אתה רוצה לברוח?", סאלי שאלה, אבל אז אמרה, "אני מצטערת. הם לעולם לא יתנו לך לצאת. אתה קטן מדי". כשאדם וויטמן הגיע אל דון בעונה הראשונה, הוא בסך הכל רצה להתחבר שוב עם דיק, אחיו שנחשב למת. הוא היה בודד בעולם ורצה להיות חלק מעולמו של האדם היחיד שנותר לו, אבל דון לא יכול היה לסכן כך את החיים שבנה בקפידה תחת זהות מושאלת. הוא הביא לאחיו את כל חסכונותיו ואמר לו שזו הפעם האחרונה שייפגשו. זו אכן הייתה הפעם האחרונה – לא הרבה אחרי כן אדם תלה את עצמו בחדרו במוטל שבו התגורר.

סטפני אמנם לא מלווה את דון מאז ילדותו כמו אדם, אבל אחרי מותה של אנה היא נותרה כשריד אחרון לחייו הקודמים. היא האדם שדון מכיר הכי הרבה זמן, החוליה המקשרת היחידה אל זהותו האמיתית, גם אם רק באופן ייצוגי – היא הרי הייתה רק ילדה קטנה כשפגש בה לראשונה. העובדה שהיא מערבבת בין שמו האמיתי לשמו השאול מהווה תוקף למשמעות שלה עבורו, כאילו בה מתגלם החיץ בין שתי זהויותיו, התמהיל החדש שעדיין מתגבש בין דון לדיק. לכן היא מבליחה עכשיו, אחרי כל השנים האלה, כי זה בדיוק המקום שבו דון נמצא כרגע. הופעתה כאן עם תינוק בבטנה נדמית כהבטחה שמהערבוב הזה צפוי לצאת אדם חדש (כמו ב-"2001: אודיסיאה בחלל"), והוא אמור להיות ממש מוצלח, אם לקחת ברצינות את הערת המדונה של סטפני.

את התמהיל הזה של דון ראינו ביתר שאת בפרק הזה. טבעם של בני האדם בעת איום מיידי הוא לבחור אינסטינקטיבית באחת משתי אופציות: Flight or Fight, הילחם או ברח. לאורך כל היכרותנו איתו בחר דון באופציה מאוד ברורה. שם הפרק, "הבורחים", היה תמצית מהותו של דון מאז שהכרנו אותו. אדם שמטבעו בורח, תרתי משמע. אם בפועל ממש (נטילת זהותו של דון דרייפר), אם בניסיון (כשפיט איים לחשוף את סודו בעונה הראשונה, דון הנסער ביקש מרייצ'ל לעזוב איתו, אפילו במחיר נטישת ילדיו), ואם בראשו בלבד (יושב לבד ברכב מול הרכבות החולפות). אבל עכשיו, תשע שנים אחרי תחילת אירועי הסדרה, אנו חוזים בדון שונה. הוא לא בורח, להפך, הוא נשאר ונלחם. הוא אינו מחליף אהבה או חמלה או דאגה בכסף כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר, הוא לא נוטש את סטפני. ויחד עם זאת, הוא עודנו בתהליכי גיבוש, תערובת בין הדוד המאושר ממש למשמע קולה של "אחייניתו" לבין הגבר שמפותה לשלישייה. בין העובד הצייתן עם הבוס מהגיהנום, לבין השותף שנחוש להישאר בסוכנות שהקים ומתפרץ למקום שאינו אמור להיות בו.

אין לדון מה להפסיד בשלב הזה. גם ככה מצבו בסוכנות תלוי על חוט השערה עכשיו כש"קומנדר" בפתח, כך שהוא יכול לנקוט במהלך הרה הגורל הזה. הוא עושה זאת באופן מעניין, רותם לעזרתו את הביזוי והענווה שהיו מנת חלקו, שנראה כי כבר התרגל אליהם, על מנת לפתות את אנשי "קומנדר" להצטרף אליהם – איך זה ייראה בעיני המתחרים שלכם אם אתם תגרמו לי להתנצל? קשה לחשוב על דון של לפני שנה מוכן להשפיל את עצמו כך, אבל אולי זו סנונית ראשונה מדון דרייפר החדש שחי בשלום עם שני חלקיו. הפגישה הזו ללא ספק מילאה אותו בביטחון עצמי, והסוף היה קתרטי. דון פותח את דלת המונית, לו וקאטלר נכנסים פנימה. "אתה חושב שזה הולך להציל אותך, נכון?" קאטלר אומר לו. דון טורק את הדלת בפרצופו. הוא זה שאוחז בה, סוף סוף יש לו כוח בידיים.

Jon Hamm as Don Draper - Mad Men _ Season 7, Episode 5 - Photo Credit:

Mad Man

"אני אוהב אותך, אתה יודע את זה, אתה אמא תרנגולת"
(גינזברג לסטן, "בין שתי ערים")

"אני לא יכול לכבות את השידור שאומר לי לעשות נזק"
(גינזברג לבוב בנסון, מעט אחרי כן)

המלון שבו נערכה הפגישה היה אלגונקווין שבניו יורק, ושמו התנוסס באופן מאוד מובלט בסצינה האחרונה. כשם שהפרק הקודם העלה על הדעת את "סיגנל 30" מהעונה החמישית בזכות קן קוסגרוב וסיפורי המד"ב שלו, כך עשה גם הנוכחי. שני שמות עט היו לקן בפרק ההוא, האחד בן הארגרוב – שאליו קישר הפרק הקודם – והשני דייב אלגונקווין. זו הייתה בשעתו קריצה מרירה של קן כלפי פיט, גיבור הפרק ההוא, שלא הצליח לתקן את הברז הדולף בביתו. טפטוף המים הבלתי פוסק הפר את שלוותו ושיבש עליו את דעתו.

כך קורה אצל גינזברג עכשיו, אבל באופן חמור פי כמה. יתושו של טיטוס פועל כאן במלוא עוזו וגובה את שפיותו בפועל. היו לכך המון רמזים מטרימים, בראשם אלה המצוטטים למעלה (וגם שמה של הסדרה, תכל'ס), שוב מהפרק העשירי בעונה השישית. גינזברג עבר אז מה שנראה כהתמוטטות עצבים, התיישב על הרצפה וסירב לעשות את המצגת ל'דאו כימיקלים' – חברה שעושה את הונה ומשגשגת בזכות המלחמה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו, גם אם גינזברג לא מודע לכך.

גינזברג חולה, כמובן. מאז ומתמיד נפשו הייתה שסועה וכל שנדרש היה גורם שיעורר אותו לפעולה. 'דאו כימיקלים' והרווח שלה מהמלחמה היו הטריגר הזה בעבר, כעת זוהי IBM, שההקבלה בינה לבין 'דאו' מובהקת. IBM סיפקה לשלטון הנאצי את היכולת הטכנית לאתר את קורבנותיו, כל הגינזברגים של אירופה, מכרה ותיחזקה עבורם מכונות ניקוב ששימשה אותם הן בשילוחים למחנות ההשמדה והן במחנות עצמם, ניהלה את הרישום של היהודים באשר הם ומאוחר יותר גם את הדברים שהותירו מאחור. אלה פעולות שהנאצים לא היו יכולים לעשות ביעילות כזו אילולא התקינה עבורם IBM מפעל עצום וחסר תקדים, שקידם בצעדי ענק את היכולת שלהם ליישם את – כניסוחו התלוש-לכאורה של הארי – הפיתרון הסופי.

בשנת 1969 מעשיה של IBM במלחמת העולם השנייה לא היו ידועים, אבל אנחנו הצופים יודעים את זה, והזמזום המתמיד הזה הוא תזכורת עצובה למקום שממנו הגיע גינזברג ולחיים שנגזרו עליו כמישהו שנולד לאסירה במחנה ריכוז. האמהות, כך נדמה, הייתה מרכיב תת-קרקעי בפרק הזה. סטפני ההרה. מייגן שפעמיים מציעה לסטפני ספגטי, מאכל שאנחנו יודעים שמייגן מקשרת עם אמהות ("אמי הכינה את זה לי ואמה הכינה את זה לה"). איימי, שם חברתה, הוא גם שמה של הזונה שניצלה את דיק בנעוריו ושימשה לו דמות אם. היחסים בין פגי לבין חוליו, הילד השכן שלה, שמרגיש אצלה מספיק בבית כדי לדעת שמכונת הכתיבה עושה רעש המפריע לצפות בטלוויזיה, היו יכולים באותה מידה להיות יחסיה עם בנה שלה.

גינזברג עצמו מצץ את הלשדים ואת השדים של אמו כבר מהרחם, את האימה הבלתי נתפשת, את התחושה שמישהו רודף אחריו. "המכונה הזו באה בשבילנו, ואחד אחרי השני…" אמר לפגי בלי לסיים. "צאי כל עוד את יכולה!", הוא קרא אליה בזמן שהוא כפות לאלונקה. "הם מנסים למחוק אותנו!", הוא צעק על סטן בפרק הקודם. קשה, קשה היה לראות את גינזברג כך. השפיות שלו הלכה ונגרעה, כבר בביתה של פגי זה כאב למראה, אבל הסצינה במשרדה לבסוף – עם משחק מופלא של אליזבת' מוס – שברה את לבי. מתוקף היותו נטול אם כל חייו, חיתוך הפטמה שלו כמעשה שסוף סוף נותן לו מנוח, נדמה כמו משהו הנקשר להיעדרה מחייו ולנסיבות שיצרו אותו כפי שהוא. "הסרתי את הלחץ", אמר, "עכשיו זה פשוט זורם דרכי בלי להשפיע עלי בכלל".

Mad Men - 07x05 - The Runaways 06

קטנות:
* טד צ'ו הוא איש שבור, אבל ייתכן שפגי כבר עברה הלאה. "זה קורה כשעובדים עם אנשים", היא אמרה לגינזברג, "אבל זה לא אמיתי".

* בטי עדיין מנסה למצוא את מקומה, לשבור את האופן שבו היא נתפשת כפי שהביעו היא ופרנסין לפני מספר פרקים – מיושנת – וכפי שהיטיבה סאלי לנסח הפעם. היא עושה את זה באמצעות עיסוק בפוליטיקה, כפי שעשתה בעבר כאשר נרתמה עם נשות השכונה להילחם בבנייה על מאגר מים עתיק. זה האירוע שהוביל לפגישתה הראשונה עם הנרי פרנסיס, שעכשיו היא לא מצליחה לצאת מצלו גם כשהיא מנסה. אפילו לא במנטליות שלה עצמה – "יש לך מזל שהנרי חשוב מספיק", היא אומרת לסאלי. לפחות היא משמיעה את קולה באופן עקבי, זו בכל זאת התקדמות.

* "הבטן שלי כואבת כל הזמן" / בובי דרייפר המסכן.

* סצינת השיחה של ג'ים ולו בחדר המחשבים הייתה אף היא הומאז' ל-"2001: אודיסיאה בחלל", בסצינה שבה המחשב 'האל' חושש שהאסטרונאוטים מתכננים לכבות אותו, ומקדים להרוג אותם לפני שזה יקרה. מישהו הצליח לקרוא את השפתיים שלהם?

* מידג' עלתה בדעתי מספר פעמים במהלך הפרק. סטפני שפונה אליו לעזרה הזכירה לי את מידג' שארבה לדון בלובי של בניין לייף-טיים עם ציור שציירה כדי לקבל את עזרתו (כלומר את כספו, במקרה שלה). ההתנהלות האאוטסיידרית של דון במסיבה של מייגן דמתה מאוד להתרועעויות שלו עם מידג' וחבריה הביטניקים בעונה הראשונה, הוא תמיד היה שם נטע זר. המוזיקאים שהתחילו לנגן במהלך המסיבה הזו הזכירו לי את "על נהרות בבל" שנוגן במועדון הלילה שאליו יצא עם מידג' (ועם ידיד אחר שלה).

תוספת מעניינת מהתגובות

* גינזברג הוא דון שלא הלך לו בחיים. הוא האיש שנולד בצל מאורעות קשים מאד כנראה הייתה לו התבגרות איומה, אבל לא הייתה לו את האמביציה להתחלף עם הקצין המת שלו, ולא הייתה לו אשת פרברים יפהפייה להקים איתה משפחה, אז הוא פשוט שקע. בעיני גינזברג הוא מה שתמיד אורב מדון מעבר לפינה – ולכן גם הרקע ההיסטורי והדתי שלו כל כך חשוב.

תגיות:
  • שולה

    אני רוצה רק להגיד שהסצנה של השלישייה הייתה דוחה. מה נסגר עם המייגן הזו. לעומת סצנת שלישייה מפורסמת אחרת ב"דיזינגוף 99" בה זה נראה כל כך טבעי, פה זה היה מאולץ. חוץ מזה סצנת הסיום של הפרק מבריקה

    • meiravre

      גם אני חשבתי על דיזינגוף 99. מי היה מאמין שאפשר להשוות בין מייגן דרייפר לגלי עטרי באיזושהי סיטואציה.

    • ההרצליינית

      סצנת השלישיה היתה באמת דוחה אבל בעיקר הזויה. לרגעים חשבתי שדון פשוט הוזה אותה בשיכרונו. המחשבה הזאת עברה לי מהראש, כשראיתי את דון מתעורר לצידן של מייגן והמסטולית השניה. ובאמת, מה נסגר עם מייגן?

      אבל הסצהנה הכי דוחה בעיניי, היתה הסצנה שבו מייקל המסכן, נותן לפגי במתנה את העטרה של הפיטמה שלו. הסצנה הזאת ממש גרמה לי לבחילה.

  • Michael Ginzburg

    בינוני מאוד ומנומנם, הסצינות המעטות של סאלי הצילו את הפרק משיממון מוחלט.

    גינזברג חווה התמוטטות עצבים די צפויה, בהתחשב בעברו הטראומתי והתגובה השלילית שלו לגירויים סביבתיים וחברתיים חדשים, הפעם זה יצא מכלל שליטה ועצוב לי מאוד עליו.

    תימת ה Think שנישאה ברוח הפרק הייתה נחמדה אבל לא מספיק מגובשת.

    • Queen_K

      תימת ה Think?

      • Michael Ginzburg

        כן.

        השיחה הסודית בין לו וקאטלר התנהלה לצד מחשב ועליו מדבקה בה כתוב Think

        גינזברג חושב שהמחשבים משתלטים על בני האדם ויוצא מדעתו.

        הנרי אוסר על בטי לחשוב.

        גם שאר הדמויות נפלו למחשבות אוטומטיות ומכניות על מצבן. מבחינה רעיונית זה נפל כי כמו שאמרת ווינר מאכיל בכפית ואני שונא שהוא עושה את זה.

  • Queen_K

    אההמ. אוקיי.

    נורא קשה לנסח מחשבה אחת אחרי הפרק הזה. יש בו המון המון המון רפרנסים
    לפרקי עבר במד מן – המזוודה, מקומות רחוקים ועוד כמה שכרגע לא זוכרת את שמם. בטח
    אגיב בהמשך אחרי שיעלו לי דברים נוספים, אבל הדבר הראשון שקופץ הוא שהעלילות האמיתיות
    לא קרו לדמויות שבהן עסק הפרק הזה. כלומר, ראינו את נקודות המפגש של הדמויות הללו
    עם דמויות אחרות ואת החשיפה החלקית של מה שעובר עליהן, אבל זה כל מה שזה היה. סאלי
    והאף החבול, ההריון של סטפני, העסקה של לו וקאטלר עם פיליפ מוריס – כל אלה עלילות שהתרחשו הרחק מהדמויות שהובילו את
    הפרק: דון, בטי, מייגן. יוצא הדופן הוא מייקל, אבל במקרה הזה אני מניחה שההתרחשות
    שלא באמת ראינו (או לא באמת הבנו את חומרתה) התרחשה במוחו.

    אז מי הוא סקאוט הצופה, שמוכן לכל אבל לא מוכן לקבל פקודה? היו כמה
    מובהקים. לו, שצועד במעגלים כי הוא לא יודע שמאלו וימינו ותמיד נמצא צעד אחד אחרי
    כולם; דון, שלמרות שחתם על תנאי השותפים עדיין מסרב לתת לאחרים לשלוט בגורלו; בטי
    המורדת, שבהמשך לשיחתה עם חברתה סוכנת הנסיעות/הנדל"ן מנסה למצוא מקום לעצמה
    וכשהיא נכשלת, היא מאשימה את כל העולם; או אולי מייקל שמורד במכונה שמנסה להשתלט
    עליו, להפוך אותו להומוסקסואל, לדחוק אותו החוצה מהמשרד?

    ובאותו עניין: אחרי סצנת דון השיכור בפרק שעבר, הסצנות של גינסבורג
    והמחשב בפרק היו מילוליות עד כאב. המטאפורה ברורה. הבנו. האופן שבה ויינר מאכיל
    אותנו בכפית בדימויים הללו מעיק במיוחד עכשיו, כשאנחנו כבר חמישה פרקים לתוך העונה
    האחרונה.

    ואם לחזור לרגע לעניין הדמויות שמנסות לקחת שליטה על גורלן – יש מישהו
    שלא צפה מההתחלה את סצנת השלישייה? מייגן מנסה לכפר על הקנאה שלה בסטפני ההריונית
    ("אני מדונה", חותמת האחרונה את גורלה) ומנסה ליצור פיתוי לדון בתנאים
    שלה, תחת הפיקוח שלה.

    המסיבה שהיא עורכת מזכירה לי במיוחד את מסיבת יום ההולדת שערכה לדון
    בתחילת עונה 4 – הלהקה שמנגנת, הריקוד הלא הולם, דון שמרגיש כמו דג מחוץ למים. זו
    מסיבה שמתרחשת בעולמה המוזר של מייגן מבחינתו. כמו במסיבת יום הולדת 40 שלו, גם
    לכאן מגיע הארי קריין בטעות. אבל הפעם דון שמח לראותו ומשתמש בו כעוגן לעולמו
    המוכר.

    גם השיחה ביניהם רפררה לאינספור סצנות אחרות, אבל משהו אחד נשאר לי
    בראש ממנה – הרגע שבו הארי אומר לדון "טד צ'ו הוא חסר תועלת". כמעט ולא
    ראינו את טד העונה, והעלילות שלו מתרחשות גם הן מחוץ לשדה הראייה שלנו. אנחנו
    בעיקר שומעים על מה שעובר עליו מדמויות אחרות. זה מעניין, כי לרוב במד מן יש
    משמעויות לעלילות הללו שחולפות לנו מעל הראש. אנחנו בדרך כלל פוגשים אותן בסיבוב,
    בהפתעה, באיזה קליימקס מפתיע שלא ראינו בא. העניין הוא שבפרק הזה היו יותר מדי
    כאלה, וקשה מאוד להבין לאיזה כיוון אנחנו נסחפים כעת.

    • Queen_K

      רציתי גם לציין לטובה את הסצנות הקצרות עם סטן, שמתחיל את הפרק כסטלן הבדרן של המשרד ומסיים אותו כחבר הטוב והתומך של מייקל. באמצע היה רגע מעניין שלו במשרד של לו, כשהוא מנסה להגן על פליטת הפה שלו ואומר ללו: "אם זה החלום שלך, לא התכוונתי לצחוק עליו".

      • ההרצליינית

        הסצנות שקשורות בלו ובקומיקס שלו, היו ממש משעשעות.

    • שולה

      השיחה קצת מזכירה את השיחה של דון ורוג'ר בפרק 13 של עונה 3 כאשר רוג'ר מספר לו שבטי יש מאהב….כאן הארי מספר לו שמתכננים לזרוק אותו מהחברה

    • למסיבת ה-40 של דון הארי הוזמן, למרות שפגי אמרה למייגן שדון לא סובל אותו. מאוחר יותר מייגן תפסה אותו מדבר עליה במשרד בצורה מאוד לא הולמת בעקבות הזו ביזו ביזו.

      • Queen_K

        אם אני לא טועה זה היה הפוך – מייגן מזמינה את הארי ואומרת לפגי שדון לא סובל אותו (ופגי עטה על השלל בשמחה).

        • אה, נכון נכון (:

  • Michael Ginzburg

    פסקה נהדרת מתוך הסקירה השבועית של A.V. Club (ותודה למעיין ותומר שהכירו לי את האתר)

    What’s fascinating is how often the season and episode seem to be
    looking at Don’s worst fear coming true: He is being erased. It’s as if
    by admitting that he was Dick—instead of, say, Pete finding it out—the
    whole façade he’d built up for himself started being torn down around
    him. Jim and Lou try to reverse one of his most signature
    accomplishments. Megan more or less seems to have replaced him with Amy.
    And when Sally needs help, it’s Henry who gets it for her, not Don.
    This is why I think Betty, ultimately, might be the key to unlocking
    this episode’s potential riches. The Betty of season one would have
    meekly sat back and said whatever her husband wanted her to; this Betty
    has a voice, and it’s not going anywhere anytime soon. You can put a
    monkey in an Army uniform and have him salute, but it’s not going to
    bottle up the unrest and make the world 1960 again through science or
    magic. (I love that I get to type that sentence.) The thing about
    stopping the end of the world is that that just ends up being the end of
    the world for somebody else. Apocalypses breed apocalypses.

    הסקירה המלאה
    http://www.avclub.com/tvclub/mad-men-runaways-204539

  • miss bojarsky

    בגדול – החצי הראשון של הפרק היה קצת מפוהק אבל הוא בנה לקראת קליימקס חזק.

    כמה דברים קטנים:

    למייגן כה קשה עם סטפני בגלל הקשר הרגשי של דון אליה. כשסטפני אומרת שהיא מכירה את כל הסודות של דון, היא ממהרת להכריז שסטפני לא מכירה אותו. אחרי הגילוי שדון נמנע במשך חודשים לספר לה על מאורעות חשובים בחייו, חורה לה לחשוב שאולי סטפני יודעת עליו יותר ממנה. היא מרגישה מאויימת ומנסה לאחר מכן להשתמש בסקס בשביל להשאיר אותו קרוב, להביא אותו אליה. "פה זה המקום להיות". אבל זה לא עובד, דון מעוניין לספק את כל צרכיה של סטפני אבל לא נענע לצורך של מייגן ועוזב אותה שוב על מנת להציל את עבודתו.

    בניגוד למייגן, אני שמחה לראות את רוח הלחימה של דון. אבל חבל לי שכדי להילחם הוא נאלץ לחזור שוב לסיגריות.

    הו, מייקל 🙁 אני מקווה שתקבל את העזרה לה אתה זקוק. לפחות זה ניער את פגי מזחיחותה.

    בטי, את אמא נוראית. אבל היה יפה לראות את רוח הלחימה שלה מתועלת לשם שינוי גם לכיוון נכון, כשהיא מבהירה להנרי שהיא לא תמשיך להיות האישה היפה ששותקת ומהווה קישוט ותו לא.

  • miss bojarsky
    • Michael Ginzburg

      אני Ginzburg והוא Ginsberg וזה לא אותו דבר 🙂

      • miss bojarsky

        בהתחשב בזיכרון שלי, זה קרוב מספיק 🙂

  • ocean

    ספוילר ספוילר ספוילר

    כתבתי זאת מספר פעמים בעבר, וכעת זה רלוונטי מאי פעם: Flight or Fight, להילחם או להימלט. אותה ברירת אינסטינקט בסיסי שהטבע נתן לחיות ובני אדם בכל אימת שסכנה מרחפת עליהם. דון היה מאז ומעולם הבורח האולטימטיבי. לא עוד. בניגוד כמעט לכל הדמויות בפרק, דון מחליט להשיב מלחמה שערה ברגע שהוא שומע על המזימה המאד שרירה שנרקמה מאחורי גבו [1]. וזה היה מרענן ממש.

    אצל גינזברג המצב מורכב הרבה יותר [2]. זה מכבר הועלתה הסברה שהבחור לוקה בסכיזופרניה, והפרק הזה אכן נתן את הגושפנקה לכך. זו היתה סצינה שוברת לב, בעיקר כי במציאות המחלה היא הבריחה שלו, אבל בתודעתו של גינזבורג הוא עצמו מעולם לא הפסיק להילחם. סוג של שיקוף לדון-דיק אם תרצו.

    אי-שפיותו של גינזברג חלה קצת גם על דמויות אחרות -בטי שמחד מנסה להילחם על מקומה, ומאידך לגמרי מחפשת סיבות להתפוצץ. ויש את מייגן. שמעו, קפיצת דרך בלתי מוסברת נעשתה כאן. מבת-זוג מאוכזבת, כועסת, כאובה ולא מתפשרת, מייגן הפכה להיות אובססיבית כלפי דון ומתאמצת לשעשע/לרצות/לספק אותו, הגם שהלה אינו באמת רוצה בכך ממנה. זה הגיע לשיא ביחסה כלפי סטפני – גברת בחדר עם פנקס שיקים. שיא שלילי נוסף נרשם בסרסור של חברתה לטובת שלישייה, והאכזבה/כעס על כך שזו החליטה לנטוש במבוכה את החגיגה בבוקר שלמחרת. מה הולך פה? הבנו קודם שכשמייגן לא עובדת היא נכנסת למוד של ביטחון עצמי ירוד ושגעת, אבל עד כדי כך?

    את אותה הבעיה אפשר למצוא אצל הארי, שרק בפרק הקודם עקץ והתנגש בדון בכל הזדמנות, וכעת – לא בהשפעת אלכוהול ולא מפחד שמשהו יתגלה לאשתו, חולק את הערכתו כלפיו ואף משתף אותו בקנוניה שנרקמת נגדו. מה זה? לא ברור.

    הרבה קטנות לסיום:

    * כתבתי בתחילת העונה על בן השכנה שאמור לייצג את בנה המאומץ של פגי. בפרק הזה קיבלנו חיזוק משמעותי לכך בדמות האשליה המשפחתית של שגרת צפייה משותפת בטלוויזיה. אני עדיין מקווה שזה אומר שווינר יטפל בבריחה הזו של פגי מהעבר שלה.

    * אני יודעת את כל הסודות שלו > אבל את לא מכירה אותו כל כך טוב > אני יודעת מה הוא אוהב > אני יודעת שזה מה שאתה רוצה > אני לא רוצה כלום.

    * מייגן קוטעת בחדות את השיר של "דם יזע ודמעות" בדיוק כשהסולן עומד לסיים את המשפט: I'm so glad you came into my life. היא לא נראית שמחה. היא נראית יותר בעניין של חידוש לנעימה המפורסמת Petite Fleur של Sydney Bechet משנות החמישים. בהקשר הזה מעניין לציין שהבית והבגדים של מייגן מלאים בדפוסי פרחים.

    * הסצינה של דון והארי בבר הזכירה מאד את הסצינה של דון וטד לפני המיזוג. גם צבעי הבגדים של הראשונים מקבילים מאד לאלה של האחרונים.

    * הידיעה על הביטוי הפיזי לדחק הנפשי של בובי היתה מאד מכמירת לב – גם נהג להרטיב במיטה, וגם מסתובב תדיר עם כאבי בטן.

    * בן פלדמן מוכשר כמו שד, וממש מצער אותי שויינר בחר לבזבז אותו במשך שלוש עונות על סצינות קצרצרות במקום לעבות את הסיפור שלו.

    * מה נסגר עם השמלות הקצרצרות של שירלי, ואיך לא רואים לה כלום?

    * מה אמור לסמל העלילון של לו (מעתה – העלילונלו)?

    [1] וזו לגמרי מזימה. אני לא חושבת שמישהו מהשותפים פרט לג'ים או אולי טד חסר התועלת, מודע להתרחשות הזו. אין שום סיכוי שרוג'ר היה נותן לכך לעבור.

    [2] קראתי את הקישור לוולצ'ר. איך שאני רואה את זה רק סקרו שם את כל הסצינות של גינזברג ולא יותר. מבחינתי הכותרת לבדה היא היא הגורם המתווך למצב הדחק שלו – בן המאדים, האיש מהפלנטה האחרת של יחיאל דינור / ק. צטניק. בכל זאת, לגדול בבית יתומים בצל של מחנות ריכוז כנראה עושה את שלו.

    • miss bojarsky

      1 – בהחלט מזימה. אני מניחה שעל כך ג'ים ולו שוחחו בחבוי ביום שבת בחדר המחשב. אני בונה עלייך שתמצאי תמלול של השיחה הזו.

      2 – זה אכן יותר סיכום מניתוח, אבל זה סיכום שהיה עבורי הכרחי והוא באמת כתוב מאד יפה.

      • ocean

        דווקא התמלול פחות מעניין אותי, שהרי אנחנו יודעים בסוף מהי תכליתה של המזימה. כל מה שחשבתי עליו בסצינה זה על מייקל גינזברג כילד שמנסה לצותת בהיחבא לדברים שנאמרו על ידי המבוגרים בבית היתומים.

        עוד משהו קשור ולא קשור (כי אין לי כוח לפתוח עוד תגובה): פגי לובשת את החולצה וסרט הפרפר שלבשה ביום האהבה המחורבן שלה בפרק 2. היא אמנם קיבלה הצהרת אהבים ואף מתנה בקופסא הפעם, אבל גם עכשיו זה נגמר רע.

  • miss bojarsky

    יאדו, הניתוח שלך כרגיל מאלף ומשדרג עד מאד את חווית הצפייה בפרק. במיוחד הנקודה לגבי IBM והנאצים.
    מעניין שגינזברג עם ההיסטוריה שלו יוצא כה חוצץ נגד מיעוט אחר, ההומוסקסואליים.

  • מירב

    תודה יאדו. ולגמרי מידג׳ ובבילון הבלתי נשכח

  • ספוילר:
    *
    *
    *
    *
    – מעבר לניתוח של יאדו על IBM (תודה על המידע, ממש לא חשבתי על הזווית הזו) והרפרנס האפשרי ל"2001" דרך הריונה של סטפני, היו רפרנסים נוספים לסרט: ניסיון קריאת השפתיים של קאטלר ולו בחדר המבודד במזימתם נגד האלדון, הזימזום התמידי של המונוליתהמחשב. אפשר לראות גם בפעולת הנגד של דון רפרנס למעשיו של האל, כמו גם טריקת דלת המונית ושליחת הקונספירטורים אל עבר הלא נודע.
    – לא זכרתי שקרלי לוץ גילמה את סטפני גם במקור (מסתבר שכן; חשבתי שהשחקנית הוחלפה.) השנה הפרצוף שלה הפך למוכר מעט יותר בזכות שרה לאנסהקנרית השחורה ב"חץ".
    – לרגע קט ריחמתי על לו והתחלתי לסמפט אותו אחרי שהפך לבדיחה בעיני עובדיו, אבל אז הוא היה חייב להשפיל את דון. הוא אומר לדון שלהיכנס אליו לבוש ומוכן ליציאה זה תרגיל של עובד מתחיל, ואז הוא עושה את אותו הדבר בדיוק, אבל מותר לו כי הוא הבוס
    – ועכשיו… קומיקס: "הכבוד של סקאוט""שבועת צופה" נראה כמו חיקוי של הסטריפ הותיק Beetle Bailey שנוצר ב-1950.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Beetle_Bailey
    – סטן מכנה את לו "מורט דראקר", קריקטוריסט ותיק (הוא חגג 85 במרץ האחרון) שעבד במגזין MAD מאז 1956 ובמשך יותר משישים שנה. אד מתקן אותו ל"מורט ווקר", היוצר של ביטל ביילי, שגם הוא עדיין בחיים (כיום בן 90). הסגנון של דראקר ו-ווקר לא יכל להיות שונה יותר.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Mort_Walker
    http://www.adriansinnott.com/mortdrucker.html
    – אנדרדוג, הכלב המצויר שלו מספר עליו, היה כלבגיבור על שכיכב בסדרה מצוירת פופולרית בשנות ה-60 וה-70.
    – סאלי מכנה את בטי והנרי "Dynamic Duo", אחד מכינוייהם של באטמן ורובין (כוכבי הסדרה הפופולרית עם אדם ווסט שרצה בשנים 1966-68).
    – היו הרבה שימושים לראנאווייז בתרבות הפופ (להקת פאנק נשית, למשל) אבל אם כבר קומיקס: זה היה שמה של סדרת קומיקס שיצר בריאן קיי ווהן ("אבודים", "בתוך הבועה") עבור מארוול ב-2003. חמישה בני נוער מלוס-אנג'לס נאלצים לבלות יחד מפני שהוריהם נמצאים באותו מעגל חברתי, עד שהם מגלים שמדובר בקבוצת כת מרושעת. הילדים בורחים מהבית ומחליטים לעצור את המזימה שלהם. הסדרה בוטלה בגלל מכירות נמוכות, אך חודשה בגלל הצלחה במכירות האוגדנים. לאחר עזיבתו של ווהן, ג'וס ווידון החליף אותו לקשת סיפור אחת (לא אחת מעבודותיו הטובות).
    http://en.wikipedia.org/wiki/Runaways_(comics)

  • Chen Honig

    יאדו והמגיבים, תבורכו. מותר לי להגיב כך, נכון? פשוט אין לי מה להוסיף.

    • miss bojarsky

      🙂

  • בלת"ק.
    עוד פרק נהדר, וסיכום נהדר! נדמה לי שאהבתי את כל מה שקרה בו, במיוחד הפעולה האחרונה המבריקה של דון שהיטבת לנסח. אך, באמת צרם לי הקטע עם מייגן. בהחלט מעשה מאוד מגעיל ששוב לא מרגיש לי מתאים לה כ"כ (וגם לא למצב שהיא ודון נמצאים בו).
    אבל מבחינתי גולת הכותרת של הפרק הייתה מייקל כמובן. זה פשוט ביזיון שנותנים לדמות הזאת כ"כ מעט זמן מסך (והאם לא נראה אותו יותר?). מהרגע שהוא הגיע היו צריכים לבנות לו קו עלילה הרבה יותר עמוק. חבל.
    אגב, אף מילה על כל עניין הקומיקס על הצופים של לו? מה זה מסמל? בטח אפשר לנתח את זה למוות (ובטח מישהו כבר כתב משהו בנוגע לזה בתגובות. שויין).

  • אלה

    נראה שאתחיל להגיב פה וזהו, בוואלה לא מפרסמים את התגובות שלי 🙁

    כתבתי במקור שכתבת נפלא ואפילו מרגש!

    הוספתי שגינזברג מזכיר לי קצת את ואן גוך שגם הוא חתך איבר מגופו בגלל מחלת נפש. מעניין אם היתה תמונה של אחד הציורים שלו בחדר הקריאטיב לפני שפינו אותו.
    גם נזכרתי עכשיו במה שבוני החברה של פיט אמרה, ואיך שעכשיו מלא דמויות ניסו לקחת את הגורל שלהם מאנשים אחרים.

    • miss bojarsky

      ברגע הראשון באמת חשבתי שמייקל נתן לפגי את האוזן שלו.

  • dor_dugy

    זה היה פרק ש2/3 ממנו היה בעייתי ונמרח והשליש האחרון היה מהמעולים שבתולדות מד מן, וגם הצדיק בעצם – את השם שנתנו לכל הסידרה הזו. זה אחד הפרקים שבהם ההתנהגות של דון היא מהחיוביות ביותר שנצפו אי פעם: הוא איש עבודה נאמן, הוא יוצא עם הארי שמתוודה על הערצתו כלפיו, הוא מצליח לשכנע את אנשי הסיגריות תו"כ סוג של הכנעה עצמית, הוא תומך בסוג-של אחיינית שלו ודואג לה, לעזאזל האיש הזה שכב עכשיו עם שתי נשים כשאחת מהן היא אישתו וכל זה בפרק אחד.
    ואל מול דון, עולה כעת מייגן. אם בעונה הקודמת מייגן הייתה דמות מנותקת שרחוקה ממרכז העניינים ולא מבינה מה קורה סביבה (ומה בעלה עושה, או שהיא העדיפה לא לדעת) הרי שכעת המצב הפוך – מייגן מארגנת מסיבות חשק, דון נראה ביחס אליהן מבוגר ולא שייך, לא שותה ולא מעשן. וכמובן – היחס הנוראי שלה לאנה, שאפילו מבטי דרייפר אי אפשר לצפות (מבחינה זו, בטי הרבה פחות מתוחכמת ממייגן).

    ואם כבר בטי – אני כבר אמרתי כמה וכמה פעמים שליבי יוצא אליה, למרות איך שהסדרה מעצבת אותה ואולי בגלל זה. בפרק הזה הפתעה מעניינת – הנרי יכול להיות גם אדם רע, ממש כמו הבחורים האלה בחליפות המחונטות. עד היום אני חושב שהיחס של הצופים להנרי היה חיובי למדי. נכון, הוא לקח את בטי מדון אבל דון די הביא את זה על עצמו, והנרי, אם לשפוט לפי העולם של מד מן, הוא אחד הבחורים ההגונים האחרונים שנותרו בארה"ב של 1969, ולכן היה קצת מפתיע לראות את השמרנות שלו. לא שחשבתי שעד כה הוא מהפכן – בכל זאת פוליטיקאי שמתמודד כעת ברמה הארצית, ובכל זאת. היה לי נוגע ללב לראות את התסכול של בטי (זה שהיה גם בפרק השלישי אם אני לא טועה) ואת התחושה שלה שהיא שווה יותר.
    מהצד השני – סאלי שבתה לגמרי את ליבי ביחס שלה לאחיה הקטן. בכלל לא היה נראה שיש יותר מידי אינטראקציה בין סאלי לבובי, וזה די מפתיע לאור כל החרא שהם עברו עם המשפחות שלהם, והרגע שבו היא נותנת לו לישון לידה במיטה היה מאד נוגע ללב.

    אבל גינזברג הוא בכלל הגיבור האמיתי של הפרק הזה, ואולי גם אחד הגיבורים הבודדים של הסידרה הזו במובן הקלאסי (או אנטי-גיבור). הוא ממילא תמיד היה נראה שפוי מידי לבחור שנולד במחנה ריכוז ואבא שלו מברך אותו כל הזמן בקטעים מתוך מחזור התפילה. לכן האשפוז היה באמת רק עניין של זמן. אהבתי מאד את הפרשנות שהובאה כאן עם IBM ואני מודה שלא היה לי מושג בנוגע לזה, וכעת הדבר הרבה הרבה יותר ברור. גינזברג לדעתי הוא כמובן לא רק סמל לעצמו – הוא סמל לעולם שלם שהיה ונמחק ומה שנשאר ממנו איבד את עצמו לדעת – תקראו לזה יהודים, תקראו לזה מזרח אירופה, לא יודע מה – אבל זה העולם שבמובן מסוים, נותר בכותונת משוגעים עד היום. הוא לא דמות טראגית כי זה לא שהוא היה בטופ ואז נפל – זה בכלל מפתיע שהוא שרד עד לרגע זה, ובגלל זה הלב שלי יוצא אליו כל כך. גינזברג הוא דון שלא הלך לו בחיים. הוא האיש שנולד בצל מאורעות קשים מאד כנראה הייתה לו התבגרות איומה, אבל לא הייתה לו את האמביציה להתחלף עם הקצין המת שלו, ולא הייתה לו אשת פרברים יפהפייה להקים איתה משפחה, אז הוא פשוט שקע. בעיני גינזברג הוא מה שתמיד אורב מדון מעבר לפינה – ולכן גם הרקע ההיסטורי והדתי שלו, כל כך חשוב.

  • שלומי

    חחחחחחחחח אחי, נראה לי שמישהו ב-Ynet עשה פה סיבוב עצבני והעתיק ממך:

    "מה שעוד לא צפינו הוא שובה של סטפני אחייניתו של דון/דיק, בהיעדר הגדרה מתאימה יותר. סטפני, ילדת פרחים אבודה בחודש השביעי להריונה, היא השריד האחרון לחייו הקודמים של דון, זיכרון אחרון מאנה דרייפר המנוחה, שממנה נפרד בפרק המופתי "המזוודה" בעונה הרביעית של הסדרה. כמו כל פרט ב"מד מן", עצם הפצעתה מחדש של סטפני בחייו של דון בשלב זה, מדויק וכמעט מתבקש… מבחינה זו, הופעתה של סטפני בפרק (מעבר להקבלה הברורה להופעתו של אחיו הקטן של דיק בתחילת הסדרה, ולדמיון בין הניסיון של דון להרחיקו אז מחייו בעזרת כסף ובין המעטפה שמייגן מעבירה ל"אחיינית" האובדת – כרמז ברור להתרחק מחייה ומחיי בעלה) היא עוד סדק בפסאדה ה(כמעט) מושלמת שדון הצליח להעמיד במשך שנים כה רבות עצם העובדה שבשיחה אחת היא פונה אליו כ"דון" וכ"דיק" מעידה על מצבו הנוכחי של דון, שמתקשה בימים אלה להבין מי הוא באמת, יותר מאי פעם"

    • Things that make you go hmmm.

      • לפחות אפשר להתנחם בכך שהסיכומים של טמקא כתובים רע (גם של "משחקי הכס") והמגיבים בוואלה יודעים להוקיר את הטורים שלך.

        • ocean

          כשראיתי את התגובה הזו אתמול זה ביאס אותי. כתיבת הטור על מד מן היא קריעת תחת הן מבחינת המורכבות של הסדרה והן מבחינת הדד-ליין של יום שני. קצת מתסכל לראות שמישהו מגיע במאסף ועושה משהו כזו, לא משנה כמה רע כלשונך הוא כותב.

  • עידו

    ניתוח מעולה, לא ציפיתי אחרת.

    הנה פרט שנראה אולי שולי, אבל לדעתי הוא מסמן משהו. לאורך הפרק דון נראה לבוש מחוץ לדמות שלו. בין אם זה הכובע שהוא מקפיד לקחת איתו ללוס אנג'לס, מרגיש כמו תייר, או ז'קט המשבצות המגוחך במסיבה ההיא. דון לא רק מתנהג כאילו הוא נוכח נפקד, אלא גם נראה ככה.

    ואז בישיבה עם האנשים של פיליפ מוריס, שניה לפני שהוא נכנס פנימה, אנחנו רואים את דון בחליפה, מתעל את דון דרייפר הקלאסי שלו, מעביר יד על השיער כדי לוודא שהדמות (כמו הגרדרובה) במקום. ואז הוא פותח את הדלת ונכנס כדון דרייפר, כבר לא אורח, או תייר, הוא בא לעבוד. וזה היה רגע קטן ויפה בעיניי. לראות המלחמה של דון מפני מחיקה מיידית.

  • Saturn

    על אף ההסבר לגבי IBM, עדיין מה לעזאזל זה היה? הזוי, מביך ומגושם בכל הנוגע לסלידה מהמחשבים.

    אכן לא מובן היחס של מייגן. האם מנסים להשניא אותה? נראה שהעונה הזו משתלדת מאוד להציג באור רע דמויות: פגי, לו, מייגן. נראה שהיא זינקה על אמירת סטפני שהיא 'יודעת את הסודות של דון' כאיזה איום מרומז שבמידה לא תקבל כסף ('כנראה לזה באתי לכאן') שהיא תשתף את מה שהיא יודעת לגביו עם אחרים. אבל זה באמת קלוש לאור השיחות שהיו בין דון וסטפני לפני ואחרי מתן הכסף.

    • שין-גימל

      בוודאי שזה היה הזוי, מייקל הזה את העניין. אבל מה היה מביך ומגושם?
      התהליך של גינזברג מתחבר לי שוב לניצול של חשש חברתי באינטראקציה בין גברים ונשים, שהגבתי לגביו בשתי העונות הקודמות, אז למה לא הפעם:

      בהחלט יכול להיות שגינזברג קלט את הרעיון הזה מסביבתו, אבל במקרה הזה החשש נראה אמיתי לחלוטין עבורו, ומופרך לחלוטין מבחינת פגי. מעבר לכך, החששות שהוצגו בעונות הקודמות היו חששות ממוות אלים. החשש הזה הוא חשש מאובדן היכולת לפרנס והסטרייטיות – כלומר, פגיעה בגבריות. לכן כאשר גינזברג מאבד שליטה ומסיק בפני פגי שעליהם להתרבות לפני שיהיה מאוחר מדי – זה אפילו יותר מהיפוך מגדרי מבטי המספרת לפסיכולוג ששכר דון על החשש מהפצצה.

  • שין-גימל

    סיכום מצויין כרגיל, וגם התגובות הקבועות כאן מענגות.

    משהו לגבי מייגן –
    אני תוהה אם אני היחיד שחושב כך, אבל אני תפסתי את המעשה שלה
    במידה רבה כאלטרואיסטי, ולא רק ככזה שבא מתוך תחושה של איום. מייגן רואה את
    עצמה כמי שמצילה את סטפני מהאופי השתלטן של דון (באופן אירוני, היא מתעלת
    את האופי הזה של דון כדי לעשות זאת).

    ובאמת מסכן בובי. עכשיו הוא גם זוכה לראות מהצד את התהליך שבו החרא יורד מלמעלה, הפעם אל סאלי. הוא אומר שהוא מוטרד מכך שהנרי ובטי יתגרשו, אבל מעניין אם הוא יכול לעשות את ההקבלה ולהבין שאמו מעולם לא התבגרה.

© עידו ישעיהו