מד מן 7.04: המונולית

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 06/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 7 פרק 4

Mad Men - 07x04 - The Monolith 01

פורסם לראשונה בוואלה
בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה 29 תגובות (ג'יזס, אתם זריזים)

ב-14 באפריל 1969 התקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר. הסרט "2001: אודיסיאה בחלל" היה מועמד בו לארבעה פרסים, מתוכם זכה בפרס על האפקטים המיוחדים. הבמאי סטנלי קובריק וסופר המד"ב ארתור סי קלארק כתבו את התסריט שעסק באבולוציה האנושית, בעתיד ובבינה מלאכותית. פעם אחר פעם נתקלו בני האדם במונוליתים, מצבות אבן שחורות ומיסתוריות שהפציעו ברגעי מפתח והזניקו אותם אל השלב הבא באבולוציה.

קו מובהק נמתח בין "אודיסיאה בחלל" לבין הפרק הנוכחי של "מד מן", שהתרחש שבועות ספורים אחרי טקס האוסקר ההוא. לא זו בלבד שהפרק, ששמו "המונולית", עוסק במוטיבים של סרטו האיקוני של קובריק, אלא שבעדינות נפלאה שתלה "מד מן" קריצות קטנות כלפיו. כאשר דון מגיע לעבודה ויוצא מהמעלית, זו שמולו נראית ממש כמו אותה תבנית מסרטו של קובריק. מאוחר יותר כשרוג'ר מסנגר על דון בשיחת הטלפון עם לוס אנג'לס, הוא אומר שדון "בילה שלושה שבועות לבד במערה הזו ועדיין לא חבט באף קוף" – רפרנס לציון הדרך הראשון של האנושות על פי "אודיסיאה", שבו במועד פרה-היסטורי כלשהו רצח קוף, הומינואיד, את יריבו בחבטות.

Mad Men - 07x04 - The Monolith M

למעלה: המעלית ב"מד מן".
למטה: המונולית ב-"2001: אודיסיאה בחלל" (צילומי מסך).

מכדור הארץ לירח

ענייני מד"ב אינם זרים ל"מד מן". למעשה, יש לה סופר משלה בז'אנר – קן קוסגרוב. קשה היה לא להיזכר בו ובסיפורים שלו, שהפעם האחרונה שבה נתקלנו בהם הייתה בפרק הנפלא "סיגנל 30" מהעונה החמישית. בשעתו הוא, אשתו, דון ומייגן התארחו אצל פיט וטרודי בביתם שבפרברים, וקן סיפר להם על הסיפור שכתב תחת שם העט שלו, בן הארגרוב. המעשה היה ברובוט שמתוכנת לעשות פונקציה אחת בלבד, עד שהוא מנצל אותה כדי להסיר בריח מגשר המקשר בין שני עולמות והורג את אלפי בני האדם שעליו. הסיפור הזה מהדהד באופן ממש מעניין למה שקורה בפרק הזה, גם מצד החשש מהרסניותן של המכונות וגם מצד העולמות השונים שחלק מהדמויות חיות בהם. כמו אז גם עכשיו הסמליות שיקפה היטב את חייו של פיט עצמו – בעבר הוא חי בכפר וערג לעיר, כיום הוא חי בלוס אנג'לס ומנותק ממשפחתו שבניו יורק, עד כדי כך שאינו יודע כי חמיו לקה בלבו.

בהמשך הפרק ההוא שיער קן שפיט הלשין לרוג'ר על עבודתו הצדדית, ובתגובה חיבר עליו אלגוריה חדשה, הפעם מכוונת. "קוֹ חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת". תחושותיה של מרגרט/מריגולד הפוכות בדיוק לאלה של פיט. "חשבתי פעם שהחיים בכפר בודדים", היא אומרת לאביה, "עכשיו אני מבינה שהעיר היא הבודדה". הארגרוב, שם העט של קן בעבר, הוא שם משפחתה האמיתי של מרגרט. בלילה היא ואביה שכבו לישון על קש ועץ, הביטו בכוכבים ודיברו על ז'ול ורן. היה משהו טהור ונצחי ברגע הזה, כל הזמנים נשזרו בכל הזכרונות, מן האנשים הראשונים ששכבו תחת השמים ועד לאסטרונאוטים שכבשו אותם, ובתווך תמיד היו אבא או אמא שמספרים סיפור לילדם.

מרגרט אולי מוארת, אבל חרף המחילה שהעניקה שוב ושוב לאביה בפתיחת העונה, הפעם היא שופכת את כל האיבה שאצרה כלפיו מאז שהייתה ילדה. היא מעולם לא סלחה לו. הדבר האהוב עלי בכל הסיפור הזה הוא עד כמה מרגרט הקרינה על רוג'ר. כבר מההטחה המדויקת של מונה כלפיו כששאל איך זו אשמתו – "כי היא ילדה סוטה שמרוכזת רק בעצמה" – ועד שהבין לבסוף שהיא בת דמותו.

Mad Men - 07x04 - The Monolith Roger

סימפטיה לשטן

אלפי מילים נכתבו על היצירה של קובריק וקלארק ועל משמעותו של המונולית, והפרק הזה של "מד מן" ללא ספק ביקש לשאת את מטען האבן הגדול הזה על גבו. האלמנט המונוליתי המובהק ביותר כ"חפץ" הנמצא שם כדי לקדם את האנושות, מתגלם כמובן במחשב החדש שמוכנס אל משרדי 'סטרלינג קופר ושות". הוא תופס את מקומם של אנשי הקריאייטיב; אם לא של הקריאייטיביות עצמה, כפי שהם עצמם חוששים. אבל מעבר לכך, נדמה לי שיש באנלוגיה הקופית האגבית ההיא של רוג'ר כדי להבהיר שהפרק הוא תקציר האבולוציה של דון כולה. אדם רדוף על ידי מתים, עובד חדש שמתחיל לקנות את עולמו מלמטה, שתיין אבוד, איש שמבין שגאולתו תתחיל מן הקרקעית. כמו בסופה של "אודיסיאה", כאשר האסטרונאוט דייב באומן מגיע אל החדר הלבן והמשונה ומתקיים בו במקביל מספר פעמים בגילאים שונים. לבסוף ניצב המונולית מול מיטתו, תמיד שם כמו אל או שטן, אולי אורב ואולי אוהב.

דון מעולם לא היה אדם שחשש מרעיונות חדשים ומהעתיד. ראינו את זה פעמים רבות בעבר כאשר ניסה להטמיע רעיונות חדשים או למכור ללקוחות שלו את העתיד. גם הפעם נראה שהוא בעיקר סקרן לנוכח המחשב העצום שנבנה סמוך למשרדו ונהנה משיחותיו עם לויד. אלא שלא תמיד זה כך. לא אחת בשנים האחרונות נראה דון כשריד מיושן. מייגן הייתה החוליה המקשרת בינו לבין הצעירים (ועדיין החומרים המתוחכמים של הביטלס היו קשים מדי עבורו), גינזברג במשרד התחיל לאיים על היצירתיות שלו (וציטט את "אוזימנדיאס" על חורבנן של אימפריות). גם אם רוב הזמן נראה שבסופו של דבר דון מצליח לשמור על הרלוונטיות שלו, בשכרונו הוא מגלה את דעתו האמיתית על לויד, נציג המחשבים עלי אדמות: השטן בכבודו ובעצמו. "אתה מדבר כמו חבר, אבל אתה לא", דון אומר לבחור המסכן. "אני מכיר את השם שלך, אתה מתכנה בשמות רבים. אתה לא צריך קמפיין. יש לך את הקמפיין הכי טוב מאז ראשית הזמן".

קשה לומר שאני אוהב את זה. היסטריה שכזו מצד דון כלפי טכנולוגיה לא בדיוק נתפשת בעיניי כעקבית לדמותו, ויש לו מספיק דברים על הראש כדי לא להכניס לרשימה גם פחד מפני עליית המכונות. אבל בסדר, החשש מפני הקִדמה היה שם כבר כאשר פגי הגיעה ביומה הראשון לעבוד כמזכירה ב'סטרלינג קופר' – ג'ואן היסתה את חששותיה ואמרה שמכונת הכתיבה הזו תוכננה בפשטות כדי שנשים יוכלו להשתמש בה. כאשר החלה מגמה של מעבר לצילומי פרסומות במקום ציורים, סטן הודה בפירוש שלעולם לא יצליח להגיע לרמת הדיוק של התמונות. והמחשב החדש של הארי הוא נדבך נוסף בחדשנות ובמקוריות שתמיד היו לו, תכונות שבמשרד התייחסו אליהן בקביעות כלאחר יד.

המחשבות על העתיד היו הפעם חלק אינטגרלי בפרק, כמו גם ההתבוססות בעבר, והם היו כרוכים זה בזה. ממש עד לסופו של הפרק לצלילי "On a Carousel" של ההוליז, נדמה שהוא מעלה מן האוב דברים נושנים ומגדירים. כדברי דון על הקרוסלה של קודאק בסוף העונה הראשונה, "המתקן הזה הוא לא חללית. הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה, קדימה". כך עשה הפרק. דון היה בעת ובעונה אחת בכמה דרגות היררכיה, גם שותף בחברה וגם כפוף לפגי. הדגל של המטס, שהיה שייך לבריטי שאייש בעבר את המשרד הזה ורצה בכל מאודו להיות אמריקני, נזרק לפח ואז נתלה על הקיר. לויד איש המחשבים שנכנס אל משרדו של דון ושאל אם יש לו אש, נראה כמו זכר מופגן למצית שהרג את דון דרייפר המקורי – "טעות אנוש", לויד אומר, כמו הטעות שהביאה למותו של דרייפר. ואפילו ברמות מינוריות פי כמה: בית ההיפים שבו השתכנה בתו של רוג'ר הזכיר לי ממש את ביתו של דיק וויטמן בילדותו. השוואה ביניהם בדיעבד מעלה שאכן מדובר באותו סט, או בבית שנראה ממש זהה. אני משער שבסדרה המדקדקת על קוצו של יו"ד כמו "מד מן", לא מדובר במיחזור סט מטעמי עצלות אלא ברפרור דק שבדקים, שלא לומר תת-הכרתי, אל העבר.

Mad Men - 07x04 - The Monolith House

למעלה: בית ילדותו של דיק וויטמן.
למטה: בית ההיפים של מרגרט/מריגולד (צילומי מסך).

"עשה את העבודה, דון", אומר לו פרדי ראמסן. הוא הרי צריך לחזור לעבוד. למרות שכל הסיפור הזה עשוי להיתפש כדריכה במקום, הריקאפ כפי שנעשה כאן נראה לי הכרחי. עליו להמחיש שבסופו של דבר, חרף כל הדברים שדון מביא איתו כשהוא נכנס לחדר, הוא עצמו יכול להגיח כאדם חדש באמת, כמו בסופו של "2001: אודיסיאה בחלל".

קטנות
* אם יש דמות מתולדותיה של "מד מן" שיכולה להגדיר את הפרק הזה, הלא זוהי מיס בלנקנשיפ. כלשונו של ברט קופר: "היא נולדה ב-1898 באסם. היא מתה בקומה השלושים ושבע של גורד שחקים. היא הייתה אסטרונאוטית".

* מה נסגר עם ג'ואן, למען השם? דון תמיד היה שם בשבילה, השותפים האחרים במשרד עשו דברים מחליאים פי מיליון, ובכל זאת דון הוא השעיר שלה לעזאזל. לא סביר, לא אמין, מעצבן בטירוף. ועכשיו היא עוד מרחיקה לכת ומספרת לפגי שלחוזה שלו יש תנאים והגבלות. באמת יופי.

* רוג'ר לא מודאג בתחילה מהעובדה שבתו הצטרפה לקומונה או כת, נאיביות שרק מחכה לפגוש בצ'ארלס מנסון בהמשך השנה.

עדכונים מהתגובות

* הדגל של המטס והעיסוק בקבוצת הבייסבול הלזו לא מתקשרים רק לרוחו של ליין פרייס – הקבוצה הזו הייתה בדיחה מהלכת במשך כל העונה, ואיכשהו לקחה את ה-World Series של 1969 במה שמכונה "הנס של המטס". האם זהו המסלול שדון עתיד לעבור?

* הספר שדון קורא הוא "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות' – "מדובר ביצירה בעלת אופי יהודי מובהק שמגוללת כלפי חוץ גיבור קומי וחסר עכבות בכלל ומיניות בפרט, אך מבפנים הוא מלא בעכבות נפשיות ורגשיות".

* "ראיתם מה תלוי לרוג'ר במשרד והמצלמה לא הפסיקה לפזול אליו במשך כל הסצינה עם מונה וברוקס? הגיהינום של דאנטה בכבודו ובעצמו" (ראו את הציור בתגובה).

* הסצנה עם הסוליטר ענקית, במיוחד שלאחר 25 שנה הסוליטר הממוחשב יהפוך להיות הסמל של כל משעוממי המשרד.

תגיות:
  • ocean

    ספוילר ספוילר ספוילר (אבל תכל'ס – אין ספוילר):

    אני לא אוהבת את הפרק הזה. מפתיע, שכן יש בו את כל האלמנטים הדרושים כדי לשמח אותי. ועדיין, עייפות החומר מחד וההקצנה / התנהלות שנשענת על כרעי תרנגולת מאידך, גורמות לי לרצות להעיף לוויינר סטירה. עד כה הפרק היחיד שאהבת (מאד. מאד) מהעונה היה הפרק השני, אולי כי הוא היחיד שלא הרגיש לי כמו אקספוזיציה או סיכום של החומר. כה מאכזב ומבאס אותי שאני לא נהנית.

    • Michael Ginzburg

      כן, די מסכים איתך, היה פרק מאוד בינוני, בעיקר בגלל הסגמנט עם רוג'ר וביתו (הרגיש כמו משהו שנכתב ע"י תסריטאים מתמחים) והסצינות בין דון ופגי שלא מומשו עד תום (משמעות הכורסא האדומה במשרדו של דון אל מול זו הכחולה במשרדה של פגי – טאץ' סמלי חביב).

      כפי שחשבתי, דון חזר בין היתר לחברה כי הוא הקים אותה ומחפש לשחזר את מקומו, כשבמקביל מתחם החברה מותאם ומשופץ עבור כניסת מחשבים (דימוי גס וברור מדי, כמו רוב הדימויים בפרק), ולפחות הוא מתחיל לקבל ולהפנים שהוא יצטרך לעבוד עבור פגי. השלב החדש במערכת היחסים ביניהם הולך להיות מאוד מעניין.

      • שולה

        דווקא די חיבבתי את הפרק. היה בו הרמה דרמה, בעיקר משחק משובח של ג'ון האם. הרבה סמליות ורפרנסים, כמו ה"תפוח" בהקשר של המחשבים.
        כנראה העונה היא בסמל השפלת דון. קופר פשוט דורך עליו שלא לדבר על בת טיפוחיו לשעבר- גברת פגי.
        הסצנה עם הסוליטר ענקית לדעתי. במיוחד שלאחר 25 שנה הסוליטר הממוחשב יהפוך להיות הסמל של כל משעוממי המשרד.
        שום דבר כאן הוא לא מקרי.
        ושלא לדבר על כך שפרדי הוא בעצם המושיע של דון

        • Tally S

          במיוחד המבט שדון תוקע בפגי כשהיא אומרת שהיא מצפה ל-50 ססמאות מכל אחד מהם (רה: תצוגת משחק משובחת של האם). זה היה פרייסלס.

          • היא ביקשה מכל אחד 25 סיסמאות. לאחר שדון לא הגיע לפגישה, היא הורתה למאתיס לדחות אותה לסוף היום ולהשלים ל-50 סיסמאות.

            • Tally S

              נכון, טעות שלי, אבל עדיין משחק משובח של האם. 🙂

        • מה שאמרת על הסוליטר הזכיר לי את הקריקטורה האדירה הזאת:
          https://c1.staticflickr.com/1/18/69383490_81b275dac4.jpg

          • שולה

            גדולללללל!!!!!!
            הסוליטר לא היה שם בטעות!!!!

    • miss bojarsky

      גם אני לא אהבתי ואני מסכימה שהייתה פה עייפות החומר ודריכה במקום. לא הייתה סיבה למרוח את האירועים בפרק הזה על פניי פרק שלם ודון לא באמת צריך שפרדי יאמר לו את המובן מאיליו.

      אני גם לא אוהבת את הדמות של לו. לא בגלל שהוא איש דוחה (והוא בהחלט איש דוחה), אלא בגלל שהוא מאד חד מימדי ומהווה כלי מגושם למדיי להנעת עלילה. הוא שם כדי לחדש את האינטראקצייה בין פגי ודון ותו לא.

      פגי מצד אחד עצבנה אותי אבל גם כאב לי הלב לשמוע את הזלזול של השותפים הגברים כלפיה ("היא נקודת מבט נשית או משהו") ולראות איך לו משתמש בה כדי לשחק בפוליטיקה משרדית. ג'ואן צדקה, בהחלט הייתה פה פחדנות, היא רק לא יודעת (עדיין?) את המקור המדוייק לה.

      באותו הזמן כאב לי גם על דון שמובל על ידי לו לחשוב שאף אחד לא לוקח אותו ברצינות במשרד. בעצם גם על ידי ברט, שהציג אף הוא התנהגות דוחה למדיי. אם הייתה סצינה אחת בפרק הזה שהייתה שווה היא מבחינתי זו שבה דון השיכור מדבר עם לויד, אבל בעצם מדבר אל עצמו – "אני מכיר אותך, יש לך הרבה שמות, אבל אתה לא חבר".

      העלילה של רוג'ר וביתו הייתה משמימה למדיי ולא ממש ברור לי מה היא תרמה, חוץ מזה שהיא היוותה תירוץ לכך שרוג'ר לא נמצא במשרד כשדון מחפש אותו.

      מי שקיבלה בסוף את הספה הכתומה היא פגי.

      מבחינת התמות העונתיות, כמובן שתמת המקום שיחקה תפקיד בולט בפרק הזה בכך שהמחשב תופס את מקומם (מילולית ולא מילולית) שלך האנשים במשרד.

      פיט אומר לבוני שהשיחה עם ג'ורג' הייתה חסרת משמעות, אבל הייתה לה המון משמעות בעיניו, כואב לו לגלות שחמו (והוא לא אומר חמי לשעבר, אלא חמי) חטף התקף לב ושאף אחד (כלומר טרודי) לא סיפר לו על זה. זה מעיד על הניתוק העצום שלו ממשפחתו.

      • Michael Ginzburg

        סיכום מצוין

      • Tally S

        וג'ואן היתה לוהטת במיוחד הפרק – עם הבגדים הירוקים.

  • הידד! הצלחתי סוף סוף לסגור את הפער ועכשיו אני יכול להשתתף בדיונים בזמן אמת 🙂

    פרק לא רע בכלל. בעיקר היו בו לא מעט קטעים משעשעים, כמו הביקור של דון אצל פרדי וג'ון מת'יס המפוחד שסובל מהאדישות של דון והכעס של פגי. כמה נקודות/תהיות:

    — פיט קמבל, בדקות המועטות שהיו לו, נראה מאושר ומקסים למדי – ממש כמו בפרק הראשון של העונה. מה היה האינטרס שלו לדחוף קדימה את דון? הוא מנסה לעזור לדון או ליצור עליו לחץ?
    — מישהו הצליח להבין את המשמעות של המתקפה השיכורה של דון על איש המחשבים המסכן? יכול להיות שתחת השפעת אלכוהול הוא פשוט התבלבל וחשב שהוא רואה את בוב בנסון?
    — ג'ואן יצאה הכי גרוע מהפרק הזה. מלו אין ציפיות בכל מקרה, ואת התסכול של פגי אפשר להבין, אבל ג'ואן עשתה נסיון סיכול מוחלט של דון באמצעות פגי – אין לה שום סנטימנטים כלפיו?
    — לו הוא אחת הדמויות הפחות אמינות בתולדות הסידרה. אני מבין שאחרי ההרס שדון השאיר אחריו חיפשו מישהו יותר "מרובע" לתפקיד, אבל לו נראה כמו מישהו חסר שמץ של השראה, מנהיגות או כריזמה. טד יכול לעבור בתור הגירסא המרובעת של דון, לו נראה יותר כמו הגירסא המרובעת של טובי פלנדרסון.
    — נדמה לי, או שהעובדה שמדובר במשרד פרסום הולכת ונהיית משמעותית פחות ופחות? קופר אומר לדון שהעסקים התנהלו בסדר גמור בלעדיו, אבל מלבד הסצינה עם פרדי בתחילת העונה, קשה לי להיזכר בהתייחסות אמיתית לעניין מקצועי כלשהו בעונה הזו. חוץ מלזרוק שמות של מותגים ולקוחות וכמות טאג-ליינים שצריכים להינתן עד סוף היום, כמעט לא ראיתי את הקריאייטיב בפעולה.

    • אני חושב שהמפגש שראינו בין פיט לדון בפרק הראשון הוכיח שהיריבות סיניהם הסתיימה, ולדעתי פיט אכן דאג לו בפרק הזה.

      • miss bojarsky

        גם אני מאמינה בכך. בנוסף, פיט רוצה לוודא שהחשבון הזה לא יגיע לידי בוב בנסון. דון הוא איש הקריאייטיב הטוב ביותר שהוא מכיר והוא סומך עליו שגם ייעשה עבודה טובה וגם ידאג לאינטרסים שלו.

        • *פיט משמיד את כל שדות הקפה בעולם*
          "זה יראה לבוב בנסון!"

          • miss bojarsky

            🙂

      • שולה

        סליחה???? שכחתם שדון שילם אז על פיט כשהסוכנות כמעט פשטה רגל.
        פיט מוצא את דון כאיש אמון משום שהוא יודע עליו דברים.

        • אני חושב שקבלת הפנים שפיט העניק לדון בפתיחת העונה מוכיחה שהם כבר מעבר לעניין ההוא. זה לא הוזכר שנים.

      • איזה יריבות? אם יש בן אדם אחד שפיט מעריץ ויעשה הכל למענו זה דון. הוא ניסה לסכל אותו בעונה 1, אבל אחרי שזה לא הצליח, פיט תמיד היה הבן אדם הכי נאמן לדון מכל האנשים בסדרה. הוא תמיד עזר לו והיה בעדו, הוא הזהיר אותו בשעתו (עונה 1 או 2, לא זוכרת) ממה שדאק רצה לעשות לו, ובעונה 5 (נדמה לי שבפרק של סיגנל 30) רואים עד כמה דון הוא מודל לחיקוי עבור פיט ועד כמה הוא נעלב כשדון מבקר אותו (על כך שהוא בוגד באישתו). איזה יריבות הייתה בינהם מאז המקרה בעונה 1?
        וגם מה שבורז'סקי אמרה.

        • שין-גימל

          אני חושב שזה יותר עניין אסטרטגי כרגע מבחינת פיט, בדומה לאופן שבו לו אחר כך מנסה לגייס את פגי לצידו. אם לפיט תהיה אופציה אסטרטגית טובה יותר, אני לא חושב שהוא יהסס למכור את דון.

          • היו לו מספיק הזדמנויות למכור אותו עד עכשיו, כולל ברגעים שבהם היה לו אינטרס מובהק לעשות זאת, ומלבד אותה פעם שהלשין עליו לקופר בעונה הראשונה הוא לא ניצל זאת לרעה. להפך, הוא עזר לו כשעלה צורך לטשטש את עקבותיו. הוא מכבד את דון.

            • שין-גימל

              ומצד שני, הוא עדיין הוצג כמי שמקנא בהצלחה ובמעמד של דון, ובאופן כללי ירד כבר לכמה נקודות שפל נמוכות מאוד לאורך הסדרה. כך שאני לא אופתע אם זה יקרה גם כאן.

  • הפרק בכללותו הרגיש הרבה פחות משמעותי מקודמיו, ולמרות זאת היו כמה דברים מעניינים:
    – ההתפרצות השיכורה של דון על איש המחשבים, לויד, נשמעה כאילו הוא חושב שמדובר בשטן ("יש לך שמות רבים, אבל אני יודע מי אתה"). אולי הוא מאשים אותו ברעיון ששתל בראשו, זה שהוביל אותו לפנות לברט ולהבין שלא זקוקים לו – הבנה שבעקבותיה הפר את אחד התנאים?
    – לויד הוא גם האיש שבונה את המונולית במרכז המשרד, זה שיחליף את הכלים הישנים וימשוך לקוחותמאמינים חדשים. מה היה המונולית הכי מפורסם באותה תקופה? האבן השחורה מ"2001: אודיסאה בחלל", העיבוד הקולנועי של סטנלי קובריק לספרו של ארתוק סי קלארק, שיצא לאקרנים ב-1968. רפרנס לכך ניתן אולי למצוא בעת יציאתו של דון מהמעלית לפני סוף השבוע, אז הוא רואה מולו את דלת המעלית השחורה משחור שנמצאת בצד השני.
    – למחרת ההתפרצות של דון על לויד מתקינים במשרד מחשב של IBM, המונולית בכבודו ובעצמו. זה אומר שהחברה של לויד פרשה ברגע האחרון?
    – הסיפור של רוג'ר אולי הרגיש מעט לא במקום, אבל אני חושב שזה היה נחוץ כדי להבהיר שמרגרט היא הבת של אבא שלה באופן סופי. הוא זנח את משפחתו עבור הנאות החיים ומאהבות, היא נוטשת את בנה הפעוט באופן מודע למען אושר עצמי.
    – בחזרה לדימוי המרכזי מפרק פתיחת העונה, הספר והסרט "האופק האבוד": כשרוג'ר מתפכח מקסמו של גן העדן ההיפי הוא מנסה לגרור את מרגרט"מריגולד" הביתה ואומר שהגיע הזמן לעזוב את שנגרילה.
    – פגי נרגעה קצת הפרק, אבל המשיכה להיות מעצבנת רק בגלל משחקי הכח שלה ונפילתה למלכודת השקופה של לו. ג'ואן וקופר עדיין נוראיים.
    – זה עלול לפגוע בפרדי – אף שפגי לא תעשה לו את זה – אבל ייחלתי לראות את דון מתעצבן ומטיח בפניה את האמת על הרעיונות שפרדי הביא לה בחודשים האחרונים.
    – קאטלר יכול לארגן ללו מפגש עם ה"רופא" שלו מהעונה הקודמת, ואז שניהם יהיו בטריפ ויקפצו מאיזה גג?

    • Michael Ginzburg

      אהבתי את הנקודה על '2001: אודיסאה בחלל', זה מתייחס גם ישירות ל"דמות" המפורסמת של המחשב האל (Hal) מהסרט, החשש מפניו כמו החשש של דון מהבאות.

      • חשבתי רק המונולית ושכחתי מהאל…

        • Michael Ginzburg

          תחליף את דייב בדון, היופי שבדבר!

          • אתה מצפה שגם אזכור את שמות הדמויות? מספיק שלא הבנתי את כל הסרט ועברו מאז לא מעט שנים…

    • תוספת: בורגר שף הייתה רשת מזון מהיר אמיתי שנוסדה בשנות ה-50. עד תחילת שנות השבעים היא התרחבה מאוד והפכה להצלחה מסחררת, אבל עשור לאחר מכן איבדה מכוחה עד לסגירת הסניף האחרון ב-1996. אפשר להגיד שגם בורגר שף הייתה מונולית בשיאה.

    • miss bojarsky

      אני גם חשבתי על השטן, זו בהחלט אפשרות. אבל עדיין אני הכי נוטה לחשוב שדון תוקף שם את עצמו, את כל הזהויות הלא אמיתיות ויצר ההרס העצמי שלו. אולי הוא רואה את עצמו כשטן.

      • Michael Ginzburg

        הכומר אמר לדון הילד באחד הפרקים "היית אומר לך ללכת לגיהנום אבל אני לא רוצה לראות אותך שוב", מניח שהמשפט חילחל עמוק לתודעה שלו ועם הזמן הוא חושב על עצמו כשטני, מתעוות מעצם המחשבה על הזהויות המרובות שאימץ לעצמו. האלכוהול הפעם בהחלט מביא את דון להתחרפן ובגדול, לא זוכר מתי ראינו אותו ככה.

      • כמובן שבאופן טבעי ניתן לשייך את הדברים של דון אליו עצמו, אבל בד"כ שומעים את זה נאמר על השטן. לא מן הנמנע שהוא רואה עצמו ככזה.

        (אגב מונולית והשטן שבנה אותו: דון מטיח בקופר שהוא חזר מפני שהוא הקים את החברה, והיא – המונולית שלו – גם הביאה למפלתו.)

    • miss bojarsky

      לגבי המחשב – זה כל הזמן היה מחשב של IBM, החברה של לויד לא מייצרת את המחשבים (לפחות כרגע), הם מוכרים ומתקינים את המחשבים של IBM. הוא אומר לדון ש-IBM הם השותפים והתחרות שלהם.

    • גם אני תהיתי אם החברה אם החברה של לויד פרשה (גם חיפשתי ולא מצאתי את לויד עצמו בסצינת הסיום), אבל אם הבנתי נכון החברה הזאת מוכרת מוצרים של IBM, פשוט במודל טיפה שונה (מה שנקרה reseller) ולא מיצרת מחשבים משל עצמה.

      • כן, די פיספסתי את התיאור של החברה. זה מסביר את השם שלה, Leasetech. אבל מעניין שמייסד החברה, לויד, היה שם לכל אורך תהליך ההקמה אך נעלם מיד לאחר התקיפה של דון ועם התקנת המחשבים עצמם.

    • ocean

      אנקדוטה: בעקבות שמו של הפרק חיפשתי כל מיני רפרנסים אפשריים לפני שצפיתי בו. מלבד "אודיסאה בחלל" המתבקשת, גיליתי שבמאי 1969 (תאריך התרחשות הפרק או ממש סמוך לו – עברו רק שלושה שבועות מהפרק הקודם) יצאה חוברת קומיקס מסדרת אקס מן ובה הופיעה לראשונה דמות בשם The Living Monolith. קיויתי שאכן יהיה לכך קשר לפרק, ולו כדי לקרוא מה יש למומחה הקומיקס פה להגיד בנושא 🙂

      • השם הידהד לי בראש אבל לא חיפשתי אחרי קשר כלשהו. ההיכרות היחידה שלי עם הדמות היא מסיפור בשם Apocalypse: The Twelve שהתפרסם לפני כ-15 שנה, ובו אפוקליפס (לפי שינויים בהמשכיות אפוקליפס אחראי ליצירתו של ה-Living Monolith, אע"פ שבפועל הופיע לראשונה כשני עשורים אחריו) תיכנן להשתמש במונולית כדי להעצים את כוחותיו דרך 12 המוטאנטים העוצמתיים בעולם (ביניהם פרופסור אקס ומגנטו).

        בסיפור המקורי בו הופיע, המונולית היה פרופסור מצרי שהתמחה בפרעונים וגילה כי יש לו את היכולת לשלוט באנרגיה קוסמית*. הוא הקים כת (כמו המשתחווים למונולית ב"2001"? המאמינים החדשים בטכנולוגיית המחשבים, ג'ים והארי? קומונת ההיפים?) ותיכנן – כמו 99 אחוז מהנבלים – להשתלט על העולם.

        * פרט ששונה, כאמור, לאורך השנים.

        כמו כן, התאריך הרשום על עטיפת חוברות קומיקס מאוחר בחודשיים מיציאתם בפועל. X-Men #54 יצא, למעשה, במרץ 1969 (לא שזה משנה את הגילוי שלך). אה, ובהופעתו הראשונה הוא נקרא Living Pahroah. אחרי שני גיליונות השם שונה.

  • aviad

    והנה הבעיה בלפצל עונה לשני חלקים. פרק פילר קלאסי. בד"כ בעונה רגילה הייתי מגלגל עיניים וממשיך הלאה, אבל בעונה שהיא בתכל'ס רק 7 פרקים אני פשוט מתוסכל מפרק כזה.

    • miss bojarsky

      אני מסכימה. במיוחד כשזו העונה האחרונה.

  • ocean

    ספוילר ספוילר ספוילר

    עכשיו אחרי שאני קוראת פה את התגובות, דעתי רק מתחזקת. במקרה דנן השלם נחות פי כמה וכמה מסך חלקיו. הרבה יותר מעניין לדבר על ההשפעה (הצפויה ובולטת) של מוטיבים מ"אודיסאה בחלל", מאשר על העלילה (?) עצמה. בעונה אחרת זה עוד היה מתקבל על הדעת. בעונה האחרונה שממילא מחולקת לשתיים – קשה לי עם זה. ובכל זאת, כמה דברים על הפרק:

    * מרגרט הזכירה לי מאד את ג'יין ב"מקומות רחוקים". גם היא התלוננה על הבדידות, גם היא נשאה את כאב הנטישה של רוג'ר (כל פרידה היא מוות — כך אני מרגישה בכל פעם שרוג'ר הולך לעבודה), גם היא רצתה להגיע לאמת ולנכוח בה עם רוג'ר, וכמו עכשיו גם אז זה נגמר באכזבה של שניהם.

    * אזכורי שריפה: לא ממש, אבל רוג'ר רצה להדליק את האש ונענה שהוא יכול
    לעשות זאת אם מתחשק לו, יען כי בקומונה אין היררכיה. באותו הקשר, מונה
    מתעקשת שרוג'ר יהיה זה שידבר עם מרגרט, כי "דמות אב היא דבר רב עוצמה".
    ובכן, לא עוד. בסוף שנות השישים, ההיררכיה המשפחתית מתחילה להיסדק.

    * כולם מדברים על המונולית המובן מאליו – אלוהים, שטן, האימג' של המעלית, המחשב וכו'. אבל אם להתבסס על הסרט הרי שבסופו של דבר המונלית הוא סלע איתן שלא משתנה באף שלב אבולוציוני, אבל כן משפיע עמוקות לטובה או לרעה על מי שמתקרבים אליו. מבחינתי זה מתאים למשהו מאד ספציפי: משפחה. אם להיזכר בקמפיין של מייגן לשעועית של היינץ', יש דברים שעוברים מדור לדור ועדיין לא משתנים. עוד נוסיף את דבריו של דאק פיליפס [1] לפיט בעונה הקודמת, על כך שאם לא מצליחים לנהל את המשפחה אזי שכושלים לנהל את החיים. הוא אף נתן את עצמו כדוגמה חיה לכך. כעת גם דון נתון במצבו, אבל יש לו קטליזטור – סאלי, המשפחה שלו. בזכותה הוא מנסה לבלוע אי אלו גלולות מרות ולהיוולד מחדש.

    * הפרק הזה מאזכר את ז'ול וורן. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שמדובר בדמות הנערצת עלי ביותר, עתידן גאון שהקדים את זמנו בכל כך, אבל בכל כך הרבה תחומים.

    * בהקשר הזה של טכנולוגיה אפשר גם להזכיר את תאוריית הפצת החידושים עליה נעות כל הדמויות לאורך כל הסדרה (ושיאדו הזכיר ספציפית ב"דחויים" בעונה 4) – הארי וג'ים מאמצים מיד את רעיון המחשב. סטן חושב על האטרקציה. פגי מסתכלת במבט חושש. דון אמביוולנטי. וגינזברג? הוא חושב שהמחשב ימחוק את כולם (אבל לא את הספה!).

    * אין לי ממש מושג מה זה אומר, אבל דון קורא באופן מובחן את ספרו המפורסם של פיליפ רות' "מה מעיק על פורטנוי". מדובר ביצירה בעלת אופי יהודי מובהק שמגוללת כלפי חוץ גיבור קומי וחסר עכבות בכלל ומיניות בפרט, אך מבפנים הוא מלא בעכבות נפשיות ורגשיות.

    * ראיתם מה תלוי לרוג'ר במשרד והמצלמה לא הפסיקה לפזול אליו במשך כל הסצינה עם מונה וברוקס? הגיהינום של דאנטה בכבודו ובעצמו.

    [1] בסצינה הזו היו שני מגזינים על שולחנו של פיט שהמצלמה התמקדה בהם ולא הבנתי למה. חקרתי בשעתו את הנושא, ומדובר היה באלה: נשיונל ג'יאוגרפיק, דצמבר 1967 – "היכן שישו צעד" (הינו, הארץ המובטחת), ו-לייף, מאי 1967 – עם וולטר שירה ותוכנית אפולו. רוצה לומר, מהשלב הקדום והמקראי של האדם, לשלב המתקדם ביותר של האדם בואכה 1969. כמה יפה שיש לכך הדהוד מובהק בפרק הנוכחי.

    • miss bojarsky

      בחם תרגמו את שם הפרק ל"סלע איתן" באמת.

      • טיפשי (ואני תוהה אם זה קשור לשביתת המתרגמים), אבל צירוף מקרים מעניין – בפרק "סיגנל 30" שהתייחסתי אליו למעלה, המשמעות של שם הפרבר שבו גרו פיט וטרודי הייתה 'סלע קשה'.

  • צירפתי למעלה את הביקורת שלי בוואלה.

    • Michael Ginzburg

      בקשר לאיזכור של צ'ארלס מנסון – בטח הבת של רוג'ר תרצח בעצמה את מייגן כחלק ממעשי הטבח של החבורה הידועה לשמצה. למרות שקשה לי להאמין שהסדרה תעז לעשות צעד שכזה.

      • כמו שהרוח של ליין פרייס תרדוף את בת'אני ואן נויס.

      • כן, מה שתומר אמר. באיזו סדרה אתה צופה בדיוק?

        • Michael Ginzburg

          סדרה בה דם ניתז על אנשים מרגל לכודה במכסחת דשא ומישהו נדקר באמצעות חנית 🙂

    • miss bojarsky

      יוצא מן הכלל, מתעלה בהרבה על הפרק עצמו. אני מניחה שאם הייתי זוכרת משהו מ"2001: אודיסיאה בחלל" וזוכרת יותר מפרקי העבר של מד מן הייתי נהנית ממנו הרבה יותר. אני מסכימה עם אושן שיש משהו בעייתי בכך שהנאה מהפרק טמונה בעיקר ברפרנסים שלו בעוד שהעלילה בו לא עומדת בפני עצמה.

      • Queen_K

        הוצאת לי את המילים מהמקלדת. נהניתי מהניתוח של יאדו, לא מהצפייה עצמה

  • Tally S

    עדיין לא קראתי את שאר התגובות, אבל אני מחכה לכל פרק של מד מן, לא משנה מה.
    נכון שהתאכזבתי מהירידה בדרגה של דון ומזה שהוא הסכין לה, ובמיוחד ממה שברט קופר אמר לו, אבל בכ"ז הפרק הכי "גרוע" של מד מן יהיה תמיד טוב יותר מסדרות אחרות.
    מצאתי את עצמי גם צוחקת. בהתחלה מכך שרוג'ר (אבא טוב שאני מקווה שמתחרט על שהיה אבא רע) אמר שדון לא היכה אף קוף במערה כבר שבועיים, וגם מ"ההליכה הארוכה" שיש בין החדר של דון לבין החדר של פגי. הקטע הזה שצריך *להביא* את דון לחדר של פגי נראה מלאכותי ומטופש בעיניי כמו כל הרשמיות הזו של להכריז על מישהו לפני שהוא נכנס.
    יאללה, הולכת לקרוא את התגובות ואז את הכתבה של יאדו.

    • שכחתי מההערה של רוג'ר על דון ומערת הקופים, רפרנס נוסף ל"2001".

  • מה נסגר? כבר שבוע שני שאני בערך חושבת לגמרי הפוך מהרוב כאן. פרק קודם הרוב כזכור לי אהבו ואני ממש שנאתי.
    הפרק הזה זוכה לתגובות צוננות, ולדעתי היה כ"כ נהדר (נראה לי שאפילו הכי טוב עד כה, יותר טוב מהוולנטיינז). אני ראיתי את אודיסאה, וכן הרפרנסים היו נורא ברורים אבל אני כ"כ לא חושבת שחייבים לראות אותו כדי לאהוב/להבין את הפרק (בהתחשב בעובדה ששני שליש ממנו לא מספר עלילה קוהרנטית, ושליש מספר עלילה שאפשר לתמצת בשני משפטים). הפרק לחלוטין עומד בזכות עצמו. התהליך שדון עבר בפרק הזה היה מאוד נחוץ ויפה לדעתי. ו-וואו- פעם ראשונה אולי בכל הסדרה שיש קו עלילה של רוג'ר, שעוד מערב את הילדה שלו שמצליח ליצור סיטואציה כ"כ מורכבת ומרגשת, ומעניינת שאשכרה אכפת לי מה קורה לדמויות בה, שאשכרה גם הצליחה להפתיע אותי בסוף, שנותנת מימדים יפים ואנושיים גם לרוג'ר וגם לבתו.

    הסיכום נפלא, לא מרגישה שהוא מעפיל על הפרק בכלל, רק מוסיף לו. אין לי הרבה מה להוסיף. אולי הערה קטנה שאני חושבת שמילותיו של דון לטכנאי לא שיקפו פחד מטכנולוגיה, אלא פחד מחוסר הרלננטיות שלו ומהיחס של פגי וקופר אליו. נדמה לי. ("אתה מתנהג כמו חבר, אבל אתה לא").

    ועוד משהו, גם הפיץ' של מייגן לשעועית של היינץ' בזמנו (על אמא שמכינה אוכל לילדים שלה לאורך ההיסטוריה, גם כאשר הם אסטרונאוטים על הירח) גם התקשר לי לכל מה שכתבת (במיוחד מה שאמרת על השיחה של רוג'ר ומרגרט).

    הוספה: עכשיו ראיתי שאושן כתבה על זה, אז תתעלמו 🙁

    • ocean

      אני דווקא לא אהבתי את הקודם, ואת הנוכחי אינני שונאת ואף ציינתי שיש בו את
      כל האלמנטים הדרושים כדי לשמח אותי. מה שכן, הפרק בעיקר גרם לי להתאכזב כי
      העלילה של דון מונעת מאיזו רשעות לא הגיונית כלפיו. ג'ואן באיזשהו שלב
      כאילו ניסתה להכשיל אותו כשגילתה לפגי על הכללים שחלים עליו, וקופר ממש
      הרחיק לכת כשתקע לדון את ליין המת. מאד אירוני בהתחשב בעובדה שאלמלא גילה
      קופר את הצ'ק החתום של ליין, האחרון אולי לא היה מתאבד ובטח לא בסיטואציה
      שקושרת אליו את דון. זאת ועוד: קופר עצמו לא עושה כלום בחברה מאז תחילת
      הסדרה, והסיבה היחידה לנוכחותו זהה לזו של דון – הוא הקים את הסוכנות הזו.

      עוד תגובה לפוסט עצמו: הנחתי שבית ההיפים נועד כדי לייצג את הזמנים הישנים. עכשיו אני מבינה שמדובר בסט זהה לבית בו גדל דיק עם אביו, ולכן מייצג את תחילת חייו של דון.

      • אני זוכרת שאת לא אהבת. אבל הרושם שלי היה שהרוב אהבו.
        כן היחס לדון קצת מוקצן, אבל לא יודעת, לא מפריע לי. אולי אני לא אובייקטיבית כי אני לא אוהבת אותו במיוחד, אבל אני חושבת שההבדל שלפחות היה איזה פיי-אוף בסוף. אני חושבת שלגטימי לענות את הדמויות שלך אם זה למטרה מסויימת, ואם זה גורם להם לצמוח ולהשתנות, ולגמרי לדעתי רואים את דון עושה עוד צעד מתוך כמה העונה לקראת שינוי. מה שהכעיס אותי בפרקים הקודמים עם בטי ופגי, במיוחד עם בטי שאני לא מרגישה שלקטעים איתה יש מטרה מסויימת. היא לא לומדת ולא צומחת מהם ולא משתנה. אז בשביל מה? (עם פגי אני מאמינה שזה יוביל למשהו. לדעתי המתח בינה לבין דון נבנה עד שיגיע לאיזשהו קליימקס בפרק דומה למזוודה).

        • ocean

          בהתבסס על דגל ה-Mets ששוב ושוב דחפו לנו לפנים, צריך להיות פה איזה פיי-אוף רציני. לפי ויקי באנגלית, הקבוצה הזו היתה בדיחה מהלכת במשך כל העונה, ואיכשהו לקחה את ה-World Series של 1969 במה שמכונה "הנס של המטס":

          http://en.wikipedia.org/wiki/1969_World_Series

          • כן. ברור לי שדון ישלים מעגל בסוף הסדרה ויגיע למקום טוב. אבל התכוונתי שהיה פיי אוף עוד בפרק הזה (עם ההבנה שלו בסוף לעשות את העבודה).

      • לא דון גילה את המעילה של ליין? למיטב זכרוני, אף אחד מהשותפים האחרים לא יודע על כך עד היום.

        גם אני חשבתי על כך שקופר מכהן כשותף שלא תורם דבר למשרד (למעט הצבעה על החלטות ניהוליות בישיבות שותפים) מאז ראשית הסדרה. דווקא הוא מקטין את דון, שלדבריו חזר לחברה בדיוק מאותה סיבה שקופר נמצא שם.

        • Michael Ginzburg

          קופר גילה באישון לילה את הצ'ק, בא ומסר המידע לדון.

          • אה, נכון… בכל מקרה, דון מעולם לא יידע אותו (או את האחרים) על המעילה.

          • לא ממש באישון לילה, הם לא נמצאים שם בשעות האלה, אבל כן, קופר מצא את הצ'ק (ערובה לכך שהוא בכל זאת עושה שם משהו גם אם אנחנו לא רואים את זה).

      • שנגרילה

        אני דווקא כן מצליחה להבין את "הרשעות" של הדמויות כלפי דון. בניגוד אלינו, שמחשפנו לזיוף של דון בעונה הראשונה, כל השאר גילו זאת באופן די טראומטי. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי מגיבה אם הייתי מגלה היום שאחד השותפים בחברה בה אני עובדת נולד לזונה בבית בושת. שלא לדבר על שנת 1969, שלא לדבר על כך שזה עלה להם בלקוח חשוב ושבעולם הדי מצומצם של הפרסום מתהלכות שמועות לא ממש נחמדות על המשרד (ראי פרק 2), שלא לדבר על זה שבשנתיים האחרונות דון לא עשה הרבה מלבד לשתות במשרד ולישון שם על הספ

        • ocean

          מילא מקצועית, אבל חברית? זה לא עובר כל כך חלק. ג'ואן הרי חלקה עם דון רגע אחד או שניים. הוא היה זה שעצר אותה באמצע התקף היסטרי על מרדית' בקבלה לאחר שקיבלה בקשת גירושין, הוא זה שגרם לה להרגיש טוב עם עצמה לאחר מכן, הוא היה היחיד שניסה למנוע ממנה ביודעין את ההשפלה במסכת יגואר. ג'ואן אף זיכתה את דון במשפט: "אתה באמת אחד מהבחורים הטובים". ג'ואן ודון מכירים לפחות עשור, ולכן זה תמוה שהיא תשנה את יחסה כלפיו מן הקצה אל הקצה רק בהתבסס על הידיעה שהוא נולד לאמא זונה. זה עוד יותר תמוה אם לוקחים בחשבון שג'ואן עצמה גדלה ללא אב – הוא החליט שלא מתאים לו והתנדף מהבית, מותיר את אמא שלה להסתמך על "טוב לבם" של גברים אחרים.

          לגבי השמועות על המשרד והנושא המקצועי: כתבתי כמה פעמים בתגובות אחרות שלי העונה – אם המצב היה באמת כזה, הרי שאף חברה ולא כל שכן החברה המובילה בענף, לא היתה טורחת לחזר אחרי דון במרץ. יתרה מכך, ג'ואן וקופר חזרו שוב ושוב על העובדה שהם הסתדרו מצוין בלי דון, אז איפה פה בדיוק הנזק הגדול?
          גם מקצועית אפשר לסנגר על דון. אמנם הוא לא עשה הרבה, אבל הוא כן גרם למיזוג והביא את שברולט, ובזכותו נפתח הסניף בקליפורניה שלפחות לפי מה שמראים לנו, מביא המון לקוחות טובים.

          לסיכום אפשר להבין מבטים מרחמים ועיקומי פרצוף, קשה להבין עוינות והשפלה מכל עבר כלפי דון. בעיניי ויינר בנה זאת בצורה מאד מרושלת ולא אמינה דיה, ובהתבסס על כך שהנדבך הזה אמור להיות כלי עלילתי די מכריע לדמות של דון – זה מפריע לי.

  • meiravre

    * מונה תמיד הייתה קול ההיגיון בסדרה, וכל סצנה שלה עם רוג'ר היא תענוג.
    * ההקבלות בין יחסי הורים-ילדים ליחסי גברים-נשים בסדרה הזו הופכים מלחיצים מפעם לפעם. כבר התרגלנו לסאלי ודון, ועכשיו גם מרגרט ורוג'ר שוכבים ביחד בלילה ומביטים בכוכבים.
    * זאת רק אני או שלויד מהמחשבים נראה כאילו הוא מתחיל עם דון? מדליק לו את הסיגריה, מחפש להתקרב אליו וכו'?

    • Tally S

      נכון, וכשאני נזכרת שרוג'ר ומונה בעצם נשואים במציאות, אני אפילו יותר נהנית מהסצינות המשותפות שלהם.

      • אני מת על הכימיה ביניהם, זה פשוט זהב.

    • Queen_K

      מעניין מה שאמרת על רוג'ר ומרגרט, אבל אני דווקא חשבתי שהיא מאוד משקפת (במיוחד בשיער הפזור ובסחבות) את מערכת היחסים שלו עם ההיפית מהמלון, זו שמכניסה לו כל מיני בחורים זרים למיטה. מה שמסביר למה הוא נשבר כשהוא שומע אותה מתהוללת באמצע הלילה – פתאום מבין שהיא כבר לא הילדה הקטנה שלו אלא מאהבת של מישהו אחר, ובקלות היתה יכולה להיות מאהבת של מישהו כמוהו (המסוממים בדרך כלל נשארים בעיר, מבחינה מונה).
      כמו כן, בהמשך לשאלה של בטי מהפרק הקודם, אני חושבת שמה שיותר נורא עבור כל הורה מהידיעה שהוא היה הורה גרוע – היא הידיעה שהוא גידל הורה גרוע.

  • Chen Honig

    ותודה למיס בוג'רסקי שהזכירה לי שהיה גם קמצוץ של פיט בפרק ששכחתי ממנו לגמרי.

    הופתעתי לראות תגובות צוננות לפרק, במיוחד לסיפור של רוג'ר שלטעמי הוא אחת הדמויות שלא ראו מהן מספיק עד הפרק הזה. תמיד חשבתי שהוא סוג של דון בגרסה מבוגרת ובכל פרק גיליתי דמות שיכולה לעמוד בפני עצמה. לכן שמחתי לראות עוד ממנו הפרק, ובנוסף לטעום עוד קצת ממה שהולך להיות קיץ של אהבה.
    מה שכן, זו הייתה מן סגירת מעגל עם מרגרט/מריגולד. אני תוהה מה יהיה עם רוג'ר מהנקודה הזו. הרומנטיקנית שבי מייחלת שהוא ימצא דרך חזרה לג'ואן, אבל ויינר מעולם לא היה רומנטיקן, אז אני בספק שזה יקרה.

    כמו שאמרו לפניי, הקרירות שמופגנת כלפי דון במשרד היא מוגזמת וברט קופר יצא לי מכל החורים. בורג השתחרר שם במשרדים וזה לא נראה לי כזה עקבי.

    ענן שחור תלוי מעל ראשו של דון דרייפר, כל פרק הוא מתפשט ומתרחב וזה מותח. כל פרק הוא מתקלף יותר ונהיה יותר פגיע, הוא עובד במשרד של ליין פור קרייסט סייק. אני חייבת לשתף אתכם בפחד הזה שמשהו נורא עומד לקרות לדון, הוא נופל מהר העונה, ולא נראה לי שהוא ימצא עצמו בסופה של הנפילה יושב על ספה עם סיגר בין האצבעות. שייסה, עוד פעם הבעיות הפארא-חברתיות שלי.

    עדו (יאדו?), איזה סיכום נפלא, תודה על הרחבת האופקים הדרייפרים שאתה מספק בכל רשומה. כמו שאמרו לפניי, אתה גורם לכל צפייה בפרק להיות אפילו יותר מהנה. תודה

  • Michael Ginzburg

    גם הסקירה הנפלאה של נטע אלכסנדר עולה על הפרק עצמו
    http://blogs.haaretz.co.il/netalexander/1865/

  • miss bojarsky

    כל הדיבורים על אסטרונאוטים הביאו לכך שכל היום אני מזמזמת את השיר הנפלא הזה של הנשיונאל
    https://www.youtube.com/watch?v=a9b3o2kxEkA

  • אלה

    שוב שלום, בוואלה עוד פעם לא מפרסמים את התגובה שלי אז חזרתי לפה.

    רציתי להעיר על הקטע עם הטלפון המנותק בפתיחת הפרק, זה הזכיר לי מאד את הסצינה במשרד כשקנדי נורה. גם שם הקומה ננטשה ומזכירה אחת ניסתה לשווא להשיג קו. מעניין האם מדובר ברמז שמשהו מטלטל עומד לקרות.

    מישהו בוואלה העיר שדון לא אוכל בפרק ושזה סימן לדיכאון או התמוטטות נפשית. בנוגע לזה כתבתי שבעונה 4 דון לא אכל ורק השתכר ובלע אספרין, וגם הדגישו את זה. בפעם הקודמת הוא הצליח לצאת מזה. אני חושבת שהפעם זו רק מעידה בגלל קופר המרושע, ובגלל זה די בטוחה שגם הפעם הוא יצא מזה.

    אחלה ניתוח ואחלה של בלוג!

    • Queen_K

      יש דווקא מוטיב חוזר בפרק – הוא אוכל דייניש ואז המזכירה הבלונדה גוערת בו ואומרת לו "בבקשה אל תאכל את זה, אתה כל כך רזה!". מאוחר יותר היא שואלת אותו "אתה בטוח שאתה לא רוצה דייניש?". אני די בטוחה שמדובר סתם בקומיק ריליף ולא משהו עמוק יותר.

  • הכירו את המטס. http://youtu.be/zTLmDuhV3AQ

  • dor_dugy

    סוף סוף זמן לראות את זה. אז ככה – קודם כל זה פרק שאהבתי, ובכלל העונה השביעית מסתמנת כדי טובה למעט פרק הפתיחה החלש מאד.
    אולי הסיבה לזה היא קודם כל רוג'ר. בעונה הקודמת למדנו להכיר הרבה יותר לעומק את פיט, לא בהכרח מבחינת זמן המסך שהוא קיבל – אלא באיכות שניתנה לו. לא שפיט הפך להיות לפתע אדם מרנין, אבל הוא בכל זאת התפתח. משהו בזה זולג גם לדמות של רוג'ר העונה, אאל שזה יותר נחמד – כי רוג'ר הוא מלכתחילה דמות קלילה יותר. הפעם זה היה פשוט די ברור שהבת שלו היא העתק שלו – בגלל זה גם הוא זה שהסכים להישאר איתה, בעוד שגרושתו לא (אגב החליפו שחקנית למונה? או שאני סתם לא זוכר?), כי הוא מבין יותר את הבת שלו – גם הוא אבוד, גם הוא מחפש איזה אמת, או רוגע, או שלווה – ולא מוצא באמת כלום. זה ממש לא מן הנמנע שאם רוג'ר היה בגיל של הבת שלו – הוא היה מתנהג בדיוק כמוה.

    פגי קיבלה גוון יותר אוהד בפרק הזה, אחרי ששלושה פרקים היא נעה בין המעוררת רחמים למעצבנת. היותר מחבב אותו פעם קצת אמפתיה בריאה חדרה לפרק הזה, וההרגשה שלה שהיא מן פיון במשחק של השותפים ולו, אבל כמו שג'ואן אמרה לה :"הם כנראה לא חשבו על זה". הסיבה לזה שדון נבחר היא ברורה: פיט קצת יותר מחבב אותו ומאחר שהוא אולד-פאשן הוא עדיין מעדיף גבר מאישה, רוג'ר ברור מדוע הוא יעדיף, וג'ים – זורם עם זה הפעם. כמו שהוא אמר בפרק הקודם – הוא לא שונא את דון, הוא שונא את מה שדון עשה לפרנק, ומבחינתו אחרי חודש שדון לא עושה כלום, הוא זורם עם לתת לו משהו. לא הייתה כאן מלאכת תכנון מחושבת של השותפים, יותר כמו יד המקרה. אבל אפשר לגמרי להבין איך זה נראה מהצד של פגי.
    לו אכן חד מימדי, מעצבן נורא, ולמעשה כל דבר שהוא עושה או אומר – הוא מעצבן. זה הגרסה הרבה הרבה יותר שטחית של דאק, שגם אצלו מהרגע הברור היה מדובר שמדובר על טיפוס שלילי – אבל עם מנעד יותר עשיר של תגובות ורגשות.
    שימו לב אגב למי דון מתקשר כשהוא שיכור לגמרי – פרנק, האלכוהוליסט לשעבר, שכמובן מוציא את דון מהבלגאן. נכון, קלישאתי משהו, ברור מאד, אבל למי בעצם עוד דון היה יכול בכלל לפנות? דון דרייפר בעונה הזו הוא בודד יותר מאי פעם. באופן אירוני, נראה שכרגע שתי הנשים שחשות כלפיו איזשהי סימפטיה זו גרושתו והבת שלו שראתה אותו שוכב עם אחרת, ורוב האנשים האחרים שונאים אותו, כועסים עליו, או אפאתים כלפיו (ורוג'ר גם חבר, אבל לא נמצא). ככל הנראה, הוא פשוט יטפס שוב ושוב למעלה ויחזיר את כבודו.
    אגב, ברט קופר באחד הרגעים היותר אכזריים שלו בסדרה. ועדיין אי אפשר שלא לאהוב אותו.

    המשוואה של טכנולוגיה=השטן נחמדה, מוכרת לעייפה. ברשותכם, פחות התלהבתי מכל ההשוואות לאודיסאה בחלל, אם כי ישר זיהיתי את המונולית, אבל נו, במה זה כבר תורם. מד מן היא בסופו של יום סדרה על יחסים בין בני אדם, וסדרה שעוסקת בגאולה, פחות דיונים פילוסופיים עמוקים על מקומו של האדם מול המכונה. מה שכן – הארי קריין הופך לדוש מק'דוש.

    • כתבת פעמיים פרנק ופעמיים טעית (טד ופרדי).

      • dor_dugy

        צודק ב200%. מזכיר לעצמי לא לכתוב תגובות אחרי חצות

  • שין-גימל

    סיכום מצויין ומעשיר.
    אם נשאר משהו להוסיף אחרי כל התגובות, זה הדימיון המסויים בין העלילה של רוג'ר הפרק לזו של בטי בפרק הקודם, בהיבט של אידליה של יחסי הורים-ילדים שההורה מרסק ממניעים אנוכיים.

    ולפינת שיר הסיום העברי האלטרנטיבי הכמעט-תקופתי:
    https://www.youtube.com/watch?v=LMksqX-jw5s&feature=youtube_gdata_player

  • תמי

    זה שפגי נלחמת בחזרה של דון ומעוניינת להקטין אותו ביחד עם לו האפס זה עושה שכל בהגיון העקום של שניהם. דון הוא הקופירייטר היחיד שיותר מוכשר מפגי והיא רואה בו מכשול בראיה הקטנונית והאגואיסטית שלה. הסיבה העיקרית שהיא הפכה לדמות לא אהודה (בלשון המעטה) על צופי הסדרה זה שהיא לגמרי אגואיסטית ואין בה שמץ של חמלה או אכפתיות לאף אחד מלבד עצמה. לגבי לו אין הרבה מה להרחיב. אפס כישרון שרואה באנשי המחלקה שלו קטנים ביחס למחשב שאפילו עוד לא התחיל לפעול. הוא פשוט דמות על תקן דה אופוזיט אוף דון.

    נכון לדעתי מה שכתבו פה שפיט הוא המעריץ מספר אחד של דון ושהוא מחשיב אותו בצד שלו.

    בעיני פרדי הוא דווקא דמות לא שטוחה בכלל, ויפה בעיני לראות שהוא כאדם עם חולשות
    רבות חזר למסלול יחסית יציב וטוב; מהרגע הראשון בעונה הזו (תרתי משמע) הוא הפך לדמות משמעותית, והוא החבר היחיד בסביבה של דון שבאמת אכפת לו ומוכן להסתכן למענו ולהרים אותו מהתחתית.

    החזרה המטאפורית של ליין פרייס שהפך להיות סוג של רוח רפאים פעילה בחדר של דון, דווקא שימחה אותי בפרק הזה במיוחד מוטיב עם המטס והדגלון שלהם – סמל לאיך שליין הבריטי הלא טיפוסי ניסה נואשות לשתלב בחברה הניו יורקית ללא הצלחה ניכרת. בעיני ליין היה אחת הדמויות המרתקות והאהובות בסדרה וההתאבדות שלו היתה אולי האירוע המביש והקשה ביותר שהתרחש בה. הרי אצל וויינר הכל זה שכר ועונש. דון שהחמיר עם ליין מידי בעניין המעילה ובמובן מסויים דחק אותו לפינה שממנה היה לו רק מוצא אחרון של כבוד, נאלץ עכשיו להתמודד עם רוח הרפאים שלו ולשבת במשרד הנטוש שאף אחד לא רוצה להיות בו עד להודעה חדשה.

    קופר תמיד היה מהמתנגדים לדון ולכן שום דבר לא מפליא לגביו. אצלו הנבזיות בסגנון תמיד מסתתרת מתחת לשטיח אבל בהחלט נמצאת שם ומבליחה להנחתות. ברור שאם דון יצליח להתרומם קופר יהיה אחת המטרות הראשונות שלו לסיכול. וג'ואן.. ג'ואן אף פעם לא תסלח לעצמה על שהזנתה את עצמה ולכן היא גם אף פעם לא תסלח לדון על זה שהוא חיסל את התקציב שבשבילו היא הסכימה לרדת כל הדרך למטה…

  • Saturn

    *shrug*

    פרק בינוני מינוס. עוד דוגמה אפשרית לכך שחלק נכבד מהסדרה היא אולי יותר בעיני הצופה מאשר מידי היוצר. אחד הדברים שאני פחות אוהב בסדרות תקופה זה הנטייה שלהם להסתמך על אזכורים ורפרורים. מרוב עצים לא רואים את היער.

© עידו ישעיהו