סוכני שילד 1.22: תחילת הסוף

פורסם ע"י ‏Tomer Soiker‏
בתאריך 16/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "סוכני שילד" עונה 1 פרק 22 (סיום עונה)

"שם ממתין לך חוזה קביעות לעונה הבאה."

"שם ממתין לך חוזה קביעות לעונה הבאה."

בפרק הקודם[1] נחשפנו מעט יותר לסיפור הרקע של וורד והקשר שלו עם גארט, וזה לא היה מעניין במיוחד. האם וורד הוא רע מטבעו, אם לשפוט לפי שריפת בית משפחתו שכמעט וגבתה את חיי אחיו? לא ידועות לנו הנסיבות, ולמרות מה שגארט ניסה להשיג בחינוכו מחדש באמצע שומקום, וורד בחר בסופו של דבר לשחרר את באדי הכלב[2]; את פיץ-סימונס הוא שלח אל מותם הכמעט ודאי בלב ים, אולי בידיעה שיהיה להם סיכוי קלוש להינצל; לפני שמיי נתנה את המכה שעילפה את וורד, הוא ניסה לעצור בעדה ולהגיד משהו. אם מישהו רוצה להיתלות בתקווה בעניין דמותו של וורד, הנה לכם.

[1] החלש בין שבעת פרקי קשת הסיום, והיחיד שדילגתי על סיקורו.
[2] באדי נראה לאחרונה דרך כוונת רובה, וכשוורד הבריח אותו היה ברשותו רק אקדח. אם באדי אכן נורה למוות, ייתכן שזה היה בידי גארט. נשאלת השאלה, אם כן, איך זה הסתדר עם תכניותיו לעתיד. לחילופין, אולי וורד העדיף להרוג את חברו הנאמן מרחוק.

האיום של גארט התעצם באותו פרק בעקבות הזרקת תרכובת ה-GH המיסתורית, מה שהפך אותו מנבל עם חיוך קריפי לנבל רב עוצמה וגאון על עם חיוך קריפי. לצוות של קולסון לא היה סיכוי, לכאורה, נגדו ונגד אנשי הסנטיפיד שלו, גם עם תגבורת של ניק פיורי; אבל עם תיכנון ומיומנות הם הצליחו לנטרל אותם דרך הפלת סייברטק ומציאת נקודות החולשה בתכנית של גארט. הצלתו של אייס פיטרסון סייעה בהחזרתו של מייק\דת'לוק למוטב, ובזכותו גארט הובס (אם מתעלמים מהשמדתו הסופית ע"י קולסון, באחת הסצנות המצחיקות ביותר העונה).

גם ללא גארט ועם וורד במאסר, עדיין נותרו מעט לא איומים שיעסיקו את שילד החדשה בהנהגת קולסון. ריינה ואיאן קווין עדיין חופשיים; האחת מתכננת משהו שקשור לסוד המשפחתי של סקאיי, השני עם הגראוויטוניום שלו. במהלך העונה נבנו היסודות לנבלים נוספים, בין האסירים שגארט שיחרר ודוני גיל, תלמיד אקדמיית שילד לשעבר. כמובן, גם נותרנו עם השפעות ה-GH על קולסון, כפי שגארט רמז.

יהיה גם מעניין לראות את הסדרה במקביל ל"סוכנת קרטר" (אע"פ שזו תשודר במהלך פגרת החורף של "סוכני שילד"), האחת תציג את הקמת שילד בשנות ה-40 בעוד האחרת תעשה את אותו הדבר עם שילד 2.0.

מתוך המילון הרשמי של מארוול לתרשימים החוצניים של קולסון וגארט:
– ביום ראשון שעבר נפטר דיק איירס בגיל 90, שישה ימים לאחר יום הולדתו. איירס היה אינקר (האדם שעובר עם דיו על עפרונותיהם של ציירי קומיקס, בתיאור בנאלי ולא מספק של התפקיד) עם קריירה שהתפרשה על שנות ה-40 עד ה-2000. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה כאינקר של ג'ק קירבי בשנות ה-50-60, שותפו העיקרי של סטן לי ליצירת יקום מארוול כפי שהוא מוכר לנו. איירס היה עבד עם לי וקירבי ביצירת ניק פיורי ההאולינג קומנדוס ושילד, ואף היה צייר בפני עצמו (בין השאר החליף את קירבי על דפי הסדרה Sgt. Fury).
– מטרובנק, חברת הקש שהוזכרה בפרק הקודם, היא חברת קש גם בקומיקס – של תאגיד רוקסון המרושע.
– בפרק הקודם חשבתי לקשר בין חלקי המתכת המחלידים של גארט לבין בן דמותו הסייבורגי בקומיקס, אולם רגעיו האחרונים היו רפרנס מדויק הרבה יותר.
– לפני מספר שבועות המלצתי על גיליון 65 השנה של קפטן אמריקה מ-2006. באותו סיפור, חברת המחתרת המקומית שחוברת לבאקי נקראה גרטשן זלר, כשמו של עובד סייברטק שנלכד ע"י סקאיי, קייל זלר.
– כרגע סביר להניח שבילי קוניג הוא אחיו התאום של אריק, אבל אפשר להזכיר שוב את ה-LMD?

  • מאחר והעונה הסתיימה ואין עוד פוסטרים (לפחות עד מסע הפירסום של העונה השנייה), קבלו כתחליף את ההיסטוריה המשפחתית של פגי "הסוכנת קרטר" ושרון "סוכנת 13" קרטר (אם לא ידעתם עד הרגע – הדמות של אמילי ואנקאמפ מ"קפטן אמריקה: חייל החורף" היא האחיינית של פגי).
    http://goodcomics.comicbookresources.com/2012/12/22/the-abandoned-an-forsaked-so-how-old-is-captain-americas-girlfriend/

  • שין-גימל

    עוד אזהרת ספויילרים, כי בכל זאת פרק סיום.

    לא אהבתי. לא היה מחסור באקשן הפעם, אבל הידרהגארט חזרו להצטייר די מתחילת הפרק כאיום לא משכנע במיוחד, וורד סיים את דרכו כמטאפורה זניחה למדי על ציות עיוור, וביתר העלילות לא היה שום דבר חדש או קליימקטי מדי. אולי הפיי-אוף היחיד הממש מוצלח היה בעלילה של פיץ-סימונס.
    אבל גם ללא הציפייה לקליימקס זה שוב לא עבד כפרק. אני עדיין זע באי נוחות מהפער בין הדרמה לקטעים של הזבלון המודע-לעצמו-יתר-על-המידה ("No. I'm ready to kick some ass", והפיצוץ של גארט).

    לא אהבתי שהביאו את פיורי, ממספר בחינות. מעבר לכך שלאחר עונה הסדרה עדיין לא ממש עומדת בעצמה על הרגליים, גם כמות הזמן שלו על המסך הייתה מופרזת, וזה נראה כאילו שחלק מהסצינות שלו נכתבו במקום פשוט כי היה לו עוד זמן. ספציפית, כשהוא מופיע ליד קולסון נראה היה ברור שהכוונה הייתה שהוא מסתתר כדי שאף אחד לא ייראה שהוא שם, ואז הוא בכל זאת יוצא. כלומר הסדרה עושה מאמץ מכוון להראות שאנשים לא יודעים שהוא חי, ואז יורה לעצמה ברגל.

    היה חמוד שהם שילבו חפצים מרחבי העונה. אני מנסה להיזכר אם הרובה שפיורי נותן לקולסון היה כבר העונה, או שאולי זה אותו הנשק שאיתו הוא ירה בלוקי?
    חדר הבקרה הזכיר מאוד את Cabin In the Woods, אני תוהה אם היה שם איזשהוא רפרנס ישיר שפספסתי.
    בילי קוניג הוא ללא ספק LMD, העובדה שהתסריט שלו הוא זהה לזה של אריק די מסגירה את זה. זה קצת בזבוז של פאטון אוסוולט לתת לו לחזור על השורות של עצמו.

    • שתי נקודות שחמקו מהסיכום:
      – הוידוי של פיץ והנכונות להקריב את עצמו. קראתי תגובות של צופים שלא אהבו את העובדה שהוא שרד, בטענה שזה פגם בהקרבה שלו, אבל אני שמח שהוא עדיין בחיים. זה גם הראה שכמו שפיץ הכיר בחולשות שלו וידע שלא ישרוד, לכן הציל את חברתו הטובה ביותר (והאישה שהוא אוהב), כך גם סימונס הראתה עוצמה לא אופיינית כשגררה את פיץ אחריה.
      – רגע הפרידה של מייק וסקאיי, עם מה שנראה כמו הבטחה לראות אותו שוב בעתיד. כמו דת'לוק בקומיקס, גם מייק השתחרר משליטת הרעים ויוצא למשימה אישית משלו, במטרה לתקן את העוול שגרמו לו לעשות. גם אם במחיר ניתוק מבנו.

      • שין-גימל

        אני לא מרגיש שזה פגם בהקרבה שלו, ולדעתי גורלו הוא כלי יעיל לבניית מתח לקראת העונה הבאה. אולי היחיד שהם הצליחו לבסס, בעצם.

  • המלצת קריאה אחרונה לעונה זו, לזכר קורבנות שבוע ה-upfronts:

    בתחילת העונה העליתי בתגובות תיאוריה על דמותה של סקאיי והדימיון של הסיפור שלה לזה של ג'סיקה דרוספיידר-וומן. ככל שנחשפים עוד פרטים ועולות שאלות נוספות על הוריה ועברה, הדימיון מתעצם (לא לגמרי, אבל במספר מובנים). כדי להבין על מה אני מדבר, מומלצת המיני-סדרה Spider-Woman: Origin שכתבו בריאן בנדיס (השם שלו עולה הרבה בפינה הזו, אה?) ובריאן ריד, וציירו האחים ג'ונתן וג'ושוע לונה.

    אין הרבה לספר, למעט העובדה שמדובר בהצגה מחדש של סיפור המקור של ג'סיקה (שמלכתחילה היה מאוד מפותל וזכה למספר ריטקונים), כולל הקשר שלה להיידרה ושילד.
    http://www.amazon.com/Spider-Woman-Origin-Brian-Michael-Bendis/dp/0785119663/

  • נמר

    סימונס היא הדמות בכי מרושעת בסדרה.
    פיץ מקריב את חייו והיא עדיין לא תשחרר יותר מחיבוק ונשיקה על המצח. רוע טהור.

  • miss bojarsky

    נתחיל מהפרק הקודם – אני מסכימה שהם לא הציגו סיפור עבר מעניין עבור וורד ושלא ממש למדנו ממנו כלום לגביו. אני קיוויתי שנראה את ילדותו הקשה ולא את גארט מלמד אותו לעשות קמפינג ממושך. אני מקווה שעוד יחזרו לזה בעונה הבאה ויפתחו את הדמות שלו בצורה טובה יותר. אבל שאר הפרק היה מהנה, במיוחד השימוש בכל הגאדג'טים מהעבר של שילד.

    ופרק סיום העונה היה ממש אחלה. אני מאד נהניתי מכל הוואן ליינרים והבאנטר ומנוכחותו של ניק פיורי. ואני מסכימה – הקטע שבו קולסון הורג סופית את גארט היה גאוני, הומור ג'וסיאני קלאסי. והיה אחלה אקשן נשארו פתחים מסקרנים לעלילות בעונה הבאה, ככה שאני בהחלט מתכננת לצפות בה, בתקווה שהיא תמשיך עם המומנטום של הפרקים האחרונים.

  • Miv Miv

    הדבר שהפריע לי בפרק היה בעיקר חוסר העקביות: רגע אחד הסדרה רצינית ודרמטית, וברגע שאחריו פארודיה לז'אנר. לקח לי זמן לקחת את גארט ברצינות ולשכנע את עצמי שהוא באמת מסוכן, ושיש לו תכניות אמתיות להשתלט על העולם. אבל רגע אחרי זה מגיע פיורי ועושה צחוק מכל משפט שלו. האיזון בין רצינות להומור עבד ב"הנוקמים", אבל הוא לא מתקיים כאן.

    ציפיתי שבפרקים האחרונים יחשפו קצת יותר על העבר של הדמויות, במיוחד סקיי, אבל קיבלנו רק את גב הכורסה של יצור עם ידיים מדממות (זה בטח מאוד מפריע לו לקרוא עיתון) שתי התעלומות הגדולות של העונה היו סקיי וקולסון. למרות ההבטחות החוזרות ונשנות, לא קיבלנו על אף אחד מהם מספיק מידע מעניין לארוך הפרקים. את המקור של סקיי קיבלנו בשתי פיסות מידע לאורך 22 פרקים. פעם אחת גילינו שהיא עב"ם, ועכשיו שההורים שלה מפלצות ושהם חיסלו את כל הסוכנים בכפר ההוא. עדין לא נחשפנו לתופעות הלוואי של ההחייאה של קולסון. אני חושב שעונה שלמה כטיזר זאת כתיבה גרועה.

    בגדול, כשאני מסתכל אחורה על העונה, היו הרבה יותר מדי קטעים של אנשים רודפים אחד אחרי השני ושוברים דברים. אני יכול להנות מזה כשזה בגרנדיוזיות של סרטי מארוול, אבל לא בסגנון האקשן החדגוני של סדרת טלוויזיה. היו יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, למשל הנפילה של סקיי וקולסון במכונית שכל כך נהניתי ממנה.

    דבר נוסף שלא אהבתי, ואולי נובע מהז'אנר, היה הנחמדות יתר של הדמויות והקלילות של הסדרה. זה מתבטא באופן כללי באינטראקציה של הצוות של קולסון, שמלבד נשיקות לילה טוב ושירי ערש יש ביניהם הכל. דוגמה טובה מהפרק הזה הייתה פיץ' וסימונס בbus. רגע אחרי שהם פגעו פגיעת מוות בבוס של ארגון הרשע המסוכן בעולם, הם ממשיכים לעמוד ולצעוק עליו. בתגובה שני בריונים קרחים מובילים אותם בעדינות לאורך המטוס, רק כדי שהם יתחילו לשחק תופסת רגע אחרי זה. אז אני לא מצפה לבוטות של משחקי הכס, אבל באמת… לרגע הייתי משוכנע שהסדרה היא בדירוג ילדים, עד שגארט ביצע את הניתוח הידני שלו.

    בכל זאת סיימתי לראות 22 פרקים. קודם כל אשמות בזה הדמויות כנראה שהיו די lovable, במיוחד קולסון שהצליח לתת קצת רצינות לעסק. היו מספיק יציאות מצחיקות בשביל להחזיק אותי. אבל אני לא אמשיך לעונה הבאה אם לא יהיה שינוי משמעותי במבנה העלילתי והכתיבה.

  • לסיום העונה רציתי להגיד: תודה תומר על כל הההסברים והרפרנסים שלך שהיו תוספת מעניינת למי שאין לה שום הכרות עם יקום מארוול*.

    *אם מתעלמים מצפיה בספיידרמן (בשנות ה-80!) ובדרדוויל, כשמשני הסרטים אני במילא לא זוכרת כמעט כלום.

    • 🙂

      אני מכיר מספר סרטי ספיידר-מן משנות ה-70-80 בכיכוב ניקולאס האמונד, אבל כשהייתי ילד צפיתי רק באחד מהם שהתרחש בהונג קונג. גדלתי יותר על שתי הסדרות המצוירות של ספיידר-מן משנות ה-80, הסדרה המצוירת של האלק (גם היא משנות ה-80 והתבססה על סדרת הלייב אקשן) ובשנות ה-90 על אקס-מן, בזכותה התחלתי לקרוא קומיקס גיבורי על.

© עידו ישעיהו