מד מן 7.01: אזורי זמן

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/04/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 7 פרק 1, פתיחת העונה השביעית

Mad Men 07x01 - Time Zones 01

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה שמונה תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

"מד מן" היא ככל הנראה הסדרה המדויקת ביותר בטלוויזיה. עתירת סמלים ומשמעויות מהמשפט הקטן ביותר ועד לסיכה על דש בגד של דמות שולית, חלק ניכר מהעונג שבצפייה בה הוא הידיעה שפני המים מסתירים עולם שלם תחתם, ושצפייה סבלנית ומדוקדקת מניבה תגמול ההולך וגדל ככל שמתקדמים הפרקים. אבל עם כל הכבוד לאסתטיקה המוקפדת והמתינות המאופקת, החשיבות שלהן מצויה בעיקר בעובדה שהן מאפשרות לכל רגע אמוציונלי למחוץ את לבנו. דון מספר את האמת על אודותיו לבטי. או למייגן על הקושי שלו לאהוב את ילדיו והחשש שלאביו הייתה בעיה דומה איתו. או הזיותיו על אחיו. או כשהוא מקבל את הבשורה שאנה מתה. או כשפגי עוזבת את הסוכנות. או המצגת של הרשי.

כל הדברים הללו הגיעו יחסית עמוק בתוך העונות שלהם, אבל העונה השביעית סיפקה רגעים כאלה כבר בפרק הבכורה שלה. הגיוני, כשחושבים על זה. בסופו של דבר אם הבילד-אפ הרגשי הולך ונבנה עד שהוא מגיע לשיא, הרי שהעונה האחרונה אמורה לספק זיקוק במונחים האלה. ואם זה נכון, הטוב והסוחט-נפשית עוד לפנינו.

לבי במערב ואנכי בסוף מזרח

כבר מהרגע הראשון בפרק, עם פרדי ראמסן שפונה ישירות אלינו ואומר לנו מפורשות להקשיב לדבריו ברוב קשב, עוסק הפרק באופן אינטנסיבי בזמן. היו כמובן הדברים המובנים מאליהם, אזורי הזמן השונים בין ניו יורק לבין לוס אנג'לס, אנשים הנאלצים להסתגל לזמנים המשתנים; הרי האדם המוצלח שפרדי מתאר בפרסומת הוא בעצם דון הצעיר – נושא השיחה. אבל יותר מכך, נדמה לי שהביטוי הגדול ביותר והיפה ביותר הוא המחשבה שכל אדם בפרק היה אזור זמן בפני עצמו. הם חגים זה סביב זה כמו כוכבי לכת, לכולם היסטוריה משל עצמם וצלקות הרס.

בעלילה נפלאה ממש, ג'ואן בעלת הניסיון של 16 שנים בעסקי הפרסום, מתמודדת מול צעירון (הו שלום, טראוויס מ"קוגר טאון") שסיים ללמוד מנהל עסקים וחושב שהתשובות אצלו. השיחה של ג'ואן עם הפרופסור במסגרת ההכנה לפגישה הייתה זרועת זכרונות לרגעים איומים מעברה – חוסר ההבנה לגבי עסקת החליפין נדמה כמו ניסיון לניצול מיני נוסף, ענייני השכר והעמלות הם דברים שלמדה מליין (שם הפרק שבו מת היה "שכר ועמלות") – אבל ג'ואן צלחה אותם בגבורה והגיעה אל הסוף. המניאק הצעיר המובס מ"באטלר פוטוור" מרגיש צורך להקטין אותה לבסוף ולדרוש בכל זאת שיחה עם קן, קן אומר לה שתתרחק מהמשרד שלו, ובכל זאת העובדה לא משתנה: ג'ואן ניצחה, וזה היה תענוג לשמו.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-02

מלבדה היה רוג'ר, שממשיך להתנסות. הפעם משליך את עצמו אל לבה של המהפכה המינית, חג סביב בתו המצויה בפאזה סלחנית-רוחניקית-פלצנית חדשה, ובסוף יום מייגע נאלץ לדרוש את מקומו על המיטה. והיה פיט, היאנקי שכה מאוהב בניו יורק נמצא חודשיים בלוס אנג'לס ונראה שהוא פורח, לעומת טד שנותר קורקטי ומסרב לתת לשמש ללטף אותו. במשרדו של דון יושב לו החדש והעצי, קן עצבני במשרדו של פיט (עדיין עם רטייה!) ופגי מאיישת כעת את המשרד של ליין. משהו השתבש בתנועה של כולם.

אזורי הזמן השונים שימשו כדי להמחיש את ההבדלים המהותיים בין אלה שמאכלסים אותם. דון ומייגן נעדרי הסנכרון. פגי וטד – לא ממש זוג אבל בעלי עבר משותף ומטען. שני הצמדים האלה פרוסים על שני חופים מנוגדים, וכאשר כבר יש מפגש הוא מלחיץ ולא נעים. בעבר ראינו כל כך הרבה קווי הדימיון בין דון לפגי. הוא אמר לה פעם בפירוש שהוא רואה בה שלוחה שלו, וזה בדיוק מה שהייתה בפרק הזה. כלומר, פרדי היה השלוחה הראשונית, אבל אחרי שהעביר את הדברים אליה פגי ידעה להעריך את טיבם, גם אם בדיעבד, ולהציג אותם בפני הבוס החדש והאידיוט שלה. ההתעקשות שלה על רעיון טוב יותר להציג ללקוח נראתה בדיוק כמו משהו שדון היה עושה באותן נסיבות. "אף אחד לא רוצה להשתפר?" היא צועקת על סטן, "בסדר, אני פשוט אעמוד כאן לבד".

כך אכן נשארה. השאלה שנשאל דון בסוף העונה החמישית, "האם אתה לבד", זכתה ל'כן' מהדהד הפעם אצל שני האנשים הללו, פגי ודון. האחת עוטה חיוך נינוח בעבודה, עדיין גרה בגפה בבניין המפוקפק שרכשה, מנסה ללא הועיל לשדל את גיסה להישאר אצלה. השני מבודד את עצמו באופן אקטיבי – גם לאשתו וגם לאישה מהמטוס הוא אמר שעליו ללכת לעבודה במקום להישאר בחברתן. יותר מזה, דון הרי יכול היה לספר למייגן את האמת על חופשתו הכפויה ואז לשהות איתה בלוס אנג'לס כל הזמן, אולי אפילו לחפש שם עבודה, אבל הוא בוחר לא לעשות זאת אלא לעבוד עם פרדי [1].

[1] אני לא לגמרי בטוח אם דון נעזר בפרדי כדי שמוחו לא יתנוון, או שמא הוא משתמש בו כדי שיוכל להופיע בסוף ולחשוף שהרעיונות של פרדי שייכים בעצם לו. יש לקוות שהאופציה הראשונה היא הנכונה.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-03

שבר כלי

כמה מהרגעים היפים ביותר של "מד מן" בעיניי הם אלה שבהם דון מספר על עצמו. כאיש המקמץ במילים, כאשר הוא כבר מתחיל לדבר על עצמו, יש משקל עצום לדברים האלה. פרק פתיחת העונה החדשה הזכיר לי בעיקר את הראשון בעונה השלישית, "מחוץ לעיר", שבמסגרתו טסו דון וסאל לבולטימור כדי להיפגש עם לקוח. אז, במרץ 1963, הצטיידו השניים בזהויות בדויות וברמיזות לסיפורי מאפיה מסעירים כאשר יצאו בערב עם הדיילות בטיסה שלהם. מאוחר יותר במסדרון המלון, נתון בידי החירות של פגישה חד פעמית, סיפר דון לדיילת משהו אמיתי לגמרי על עצמו: זה יום ההולדת שלו. של דיק וויטמן, כלומר.

שלוש פעמים ראינו את דון מתעורר במהלך הפרק הנוכחי, מקיץ שוב ושוב אבל אל אותה מציאות שבה הוא כפי שהוא והדברים כמו שהם. "אני כל הזמן הולך למקומות ומוצא את עצמו איפה שכבר הייתי", אמר דון לדיילות בעבר, והנה שש שנים אחרי כן מגיעה פעם נוספת המהדהדת לאז. הטיסות של דון הלוך וחזור תחומות בפרק, ושוב הוא מפקיד אמיתות בידי אישה זרה (הו שלום, נב קמפבל) שאיתה הוא מפלרטט וכנראה לא יפגוש עוד. בשיחה שלו איתה היא סיפרה לו על בעלה שמת בטרם עת. לא מהתייבשות אלא מצמא, איזו מין דרך משונה לנסח את זה. נפשו צמאה, כמהה, ייחלה ועוד המון מילים שחלות בדיוק על דון, ומלבות את חובבי התיאוריה שהגיבור ימות בסוף הסדרה. "חשבתי שמצבו באמת משתפר", סיפרה האישה, "ואז הרופא אמר לי שהוא ימות בתוך שנה. שכולם ימותו". כמו בעלה המנוח, דון ימות מצמא או מערגה, אפרו יפוזר בשתי נקודות שמתקשרות אצל דון לרגעים שמחים ושלמים – האוקיינוס שהוא כה אוהב, ודיסנילנד שבו מצא לפני שנים נחת אמיתית עם מייגן והילדים.

"היא יודעת שאני בעל איום", הוא אומר על מייגן לאישה מהמטוס. "באמת חשבתי שאוכל לעשות את זה הפעם". ידענו שהוא באמת חשב כך, ראינו בעונה החמישית את "חופשת האהבה" שלו, כפי שכינה זאת ברט קופר, כיצד דון התמוגג ממייגן אחרי נישואיהם והיה מאוהב בה בעליל. ראינו כשאמר לפיט בלילה שבו הלכו לבית הזונות, "אם הייתי פוגש את מייגן קודם לא הייתי עושה את זה". אבל הנה הוא עושה את זה, ומייגן יודעת, ודון שואל את האישה מהמטוס אבל בעצם את עצמו, "האם שברתי את הכלי?".

כלי אין חפץ בו. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. הייתי ככלי אובד. המילה הזאת, vessel, מעלה המון אסוציאציות בבת אחת, ויש משהו פיוטי בכך שדווקא בה דון משתמש. מתייחס אל עצמו (או אל זהותו כדון דרייפר) כאל כלי קיבול שהתמלא בדברים ושעוד עשוי היה להתמלא עוד אילולא החשש שהוא נשבר. התהייה של דון והישירות שלה נראות כמו ניסיון חיוני נוסף לפשפוש עצמי, ועצם העובדה שדון אומר "האם שברתי" ולא "האם הכלי נשבר" מבהירה שהוא ער לחלוטין לאחריות שלו. גם אם האופציה הזו לא עולה כרגע על דעתו של דון, כלי שבור עדיין בר תיקון לפעמים.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-04

את המבט שהיה לדון בשיחה הזו ראינו קודם לכן בפרק, כאשר צפה בסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה בביתה של מייגן בזמן שישנה בזרועותיו. "בימים אלה של מלחמה ושמועות מלחמה", נכתב שם, "האם לא חלמתם מעודכם על מקום שבו ישנו שלום וביטחון, היכן שהחיים אינם מאבק אלא עונג מתמשך? מובן שחלמתם. כך כל אדם מאז ראשית הזמן. תמיד אותו חלום. לפעמים הוא נקרא 'אוטופיה', לפעמים 'מעיין הנעורים', לפעמים פשוט 'חוות התרנגולות הקטנה הזו'". מובן שדון חלם על כך. גם כאן ראינו אותו חולם על כך, אוטופיה. "ליוונים היו שתי משמעויות למילה הזו", לימדה אותו רייצ'ל מנקן כמעט עשור לפני כן, "יוטופוס, כלומר 'המקום הטוב'. ו'אוטופוס', כלומר 'המקום שאינו יכול להיות'". תמצית מהותו של דון דרייפר מאז ומתמיד, והוא עדיין חותר אליה.

נדמה שלא משנה מתי דון צופה בטלוויזיה, היא אומרת לו משהו על חייו. המשהו הזה אינו דבר שלא נתקלנו בו בעבר, וזו אמירה שניתן להחיל אותה על פרק פתיחת העונה בכללותו: למרות האפשרות לשינוי בדרכיו של דון כפי שחזינו במצגת שנערכה חודשיים קודם לכן, כרגע האיש הוא אותו האיש. אבל זה בסדר, כי לפני שמתחילים לאחות שברים צריך לבחון את מצבו של הכלי, על אחת כמה וכמה כאשר מבצעים זאת כה יפה כפי שעשה פרק הפתיחה.

תוספת מעניינת מהתגובות

* העיסוק בזמן בפרק אכן מאד בלט, כולם כל הזמן הזכירו אותו – "כמה זמן נותר לנו"? "אני טס בטיסת הלילה", "אין לי זמן לחרבן" "הוא ימות תוך שנה" "יום ראשון, בעשר וחצי". הכל מדוד, מוגבל, תחום, גם זמנה של הסדרה, זוהי ההתחלה של סופה.

* "האופק האבוד" מבוסס על ספר באותו השם, סיפור פנטזיה שהציג לראשונה את העיר הבידיונית המפורסמת שנגרילה, מקום אוטופי בין הרי ההימאליה המוגן מפני הקור הסובב את ההרים. כמו הדירה של מייגן המרוחקת מכל אדם על ההר, בארץ החמה גם בינואר (פיט הזכיר הרים מושלגים שניתן לראות מהפרדסים); דון שלא מצליח לסגור את דלת המרפסת המקולקלת ולבסוף נכנע ויושב בחוץ, בקור הלילי והמקפיא, בפסגת בניין המגורים שלו.

תגיות:
  • לירון

    בלי קשר לכך שאני ממתינה בקוצר רוח לקרוא את הטור שלך בוואלה חייבת לומר שתזמון הפרק של השושנה והאריה אצל המתחרים מרגיש לי קצת מכוון לגזול את הרעם של מד מן.
    ובכל זאת אומר שמד מן בעיניי ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות, לפרוט על נימי הרגש ועכשיו במהדורה דו חופית. עם הופעות אורח טובות, רמזים לשינויים בדמויות והרטייה הקבועה כך מסתבר על עינו של קני המסכן. אבל מעל הכל ניצבים הגיבור והגיבורה, פגי ודון בתצוגה מקבילה של שני אנשים שעומדים על הסף, שהעבודה היא כל חייהם ופרט לכך נדמה, כי לא נותר להם דבר. האם העונה הזאת תשחרר אותם לפי שיר הסיום? אין לדעת אבל מד מן חזרה והיא עדיין הדבר הכי מרגש ויפה שמוצג על המסך (שלי)

  • Tally S

    מופת של כתיבה. צריך להגיד שוב או שזה הולך מבלי להגיד?
    היה מוזר לראות את הבן של ג'ולס מקוגר טאון, במיוחד כשהוא אמר שהוא הולך להשכיב את הילדים שלו.
    גם המתווכת היתה מוכרת, אבל בימד"ב עדיין לא שמו את כל תפקידי האורח.

    תיכף שנות ה-70 ובכל זאת הזלזול הזה בנשים גורם לי לרצות לזרוק כפכף על הטלוויזיה (או נעל עם עקב סטילטו – אם היתה לי – זה במודה היום…), במיוחד הפרופסור ששאל את ג'ואן אם היא יכולה לענות לו או בכלל להבין מה שהוא שואל.
    כן, פרופסור, תכין דפדפת. ולך לעזאזל באותה הזדמנות.

    • Nir Firestein

      גם לי המתווכת הייתה ממש מוכרת, וחיפוש זריז מצא שזו ג'סי שראם. לי אישית היא הייתה מוכרת בעיקר בתור החברה (המקסימה בטירוף) לזמן צר של לוגאן מהעונה השלישית של ורוניקה מארס.

      http://www.imdb.com/name/nm1789336/

      • תתש

        הייתי בטוח שזו בריטני סנואו. הן יכולות להיות תאומות.

        • גם אני חשבתי שזו בריטני סנואו ברגע הראשון, ואמרתי לעצמי שהנה שוב היא חוזרת לסדרה המתרחשת בסיקסטיז. מיד הבנתי את הטעות שלי. זו פשוט מישהי שנראית כמו שילוב בינה לבין בת'אני ואן נייס.

          • ההרצליינית

            בעיניי היא היתה דומה 2 טיפות מים לבטי. אבל גם קצת לבת'אני ואן נייס.

      • אני מכיר אותה מ"שמים נופלים" ו"עד עצם היום הזה" ולמרות זאת לא זיהיתי את שראם. אולי זה השיזוף הקליפורני.

  • Nir Firestein

    המחשבה הראשונה שלי בתחילת הפרק הייתה "הם באמת פותחים עונה עם מונולוג של פרדי פאקינג ראמסן, ישירות לקהל?". וככל שהוא התקדם, הפיץ' נשמע פחות ופחות כמוהו, אז כנראה שהייתי צריך להבין את הטוויסט, אבל הגילוי בסוף עדיין תפס אותי בהפתעה. הפרק נפתח למעשה במונולוג של דון ישירות לקהל, רק שבמקום דון מלא הבטחון, או אפילו דון שהכל עומד להתפרק לו אבל עדיין נלחם, זה דון המיואש באופן נוח למדי שמתחבא מאחורי פרדי ראמסן. אחרי הסיום מעורר האופטימיות של העונה הקודמת, היה מפתיע לראות את דון כל כך מובס, ובעיקר שכל כך נוח לו עם זה. ולא רק בעבודה – ברור לחלוטין שגם מה שנשאר מהנישואין עם מייגן עומד על כרעי תרנגולת, והסיבה היחידה שהם יכולים להמשיך לשקר לעצמם שזה מסתדר היא המרחק הגדול שעומד בין שניהם.

    מעבר לזה, היה פרק פתיחה מוצלח מאוד בעיניי, במיוחד בקטעים של ג'ואן ופגי, שבניגוד לדון עוד נשארה בה לא מעט רוח לחימה, וקצת מייאש לחזות במצבה תחת עוד אידיוט שפסחו עליה לטובתו. בצד השמשי יותר של היבשת, נהניתי מקליפורניה פיט שהיה משעשע לגמרי. ג'ק גליסון מקבל הרבה מחמאות ב-GOT על גילום דמות כל כך נתעבת בהצלחה רבה (ובצדק), אבל גם לוינסנט קרת'ייזר מגיע כבוד על היכולת שלו להוציא את המקסימום מהנאלחות האינהרנטית של פיט.
    אה, ונב קמפבל! אני מניח שעוד נראה אותה, אולי? מוזר אם היא באה רק לקטע הקצר הזה.

    נקווה ששאר העונה תמשיך ככה.

  • שולה

    אני הרגשתי בפרק ממש הזדהות עם דון על כך שהוא בודד וחי לחלוטין בהכחשה. וזה מפתיע שדון מעורר הזדהות. המתווכת חשודה בעיני בעיקר לאור העובדה שהיא נתנה לו כרטיס וגם נב קמבל שבעצם גרמה לו בעיקר לחשוב על עצמו עם השתיה המופרזת. מה שעוד הפתיע שעד עכשיו תמיד מייגן הייתה מאוד בעניין של הסקס ועכשיו היא עושה בלי חשק.ואין מילים על העניין עם פרדי רמסן, אני מאמינה שכולם נפלו בפח

    • Michael Ginzburg

      הסיום ובו הוא יוצא אל הכפור היה לטעמי רגע של התרחקות מחוף המבטחים החמים בבית דמויי הבקתה והרצון להרגיש צריבה אמיתית של המציאות, הענשה עצמית על השקרים למייגן.

  • ocean at north

    מד 701, ספוילר ספוילר ספוילר.

    לא יודעת אם להאשים את חוויית הצפייה הדחוקה, אבל לא ממש התלהבתי מהפרק. הדבר שהכי בלט לי משום מה הם הוא מוטיב ההכלה/התחפשות: פגי לובשת את הז'קט של דון, ומתחתיו חולצת גולף של טד. ג'ואן לובשת את שמלה סגולה שדומה לזו בה פגי הודיעה על נטישת הסוכנות. פרדי הוא הכסות של דון, שהוא הכסות של דיק. קני נמצא במשרד של פיט. כל הדמויות הללו התנהגו כמו הדמויות שהן ניסו להכיל. "בקליפת אגוז, הכל מסתכם במה שאני רוצה לעומת מה שמצפים ממני".

    עניין נוסף שאי אפשר להתחמק ממנו עם שם פרק שכזה, הוא התנועה בזמן. כשדון נצפה לראשונה בשדה התעופה, הלבוש הארכאי שלו צרם לי לעומת המודרניות של המבנה: נע על אוטומט (תרתי משמע) על מסוע משוכלל, ברקע של מפל ריכוזי צבעים על קיר פסיפס. לי זה נראה כאילו הוא נוסע בזמן. בגדול, זה מה שעשה בפרק – דילג לעבר עם פרדי, למה שעשוי היה לקרות עמו עם פיט, להווה המקביל עם מייגן בקליפורניה, ולההווה הממשי והבודד שלו בניו-יורק. רק למקום אחד הוא לא הגיע, ולי זה אפילו נראה כאילו הוא חושש מלהעיף לשם מבט: העתיד. קצת עצוב ואירוני, בהתחשב בעובדה שהאיש שידע יותר מכל למכור את העתיד, לא מצליח למכור אותו לעצמו. בהקשר הזה, מילות השיר של דיויד בואי שקישטו את הפרומו לעונה השביעית, לא יכלו שלא להתאים יותר.

    פכים:

    רוג'ר: מזל שהוא שוב היה עירום (תודה, מת'יו ויינר!), כי החיפוש העצמי היחיד שיש לי עצבים אליו הוא על הגוף שלו ושום דבר מעבר.

    פיט: כה משעשע היה לראות את דון המום מהחיבוק של פיט שבא בתגובה להושטת היד שלו. בכלל, הפרסונה החדשה שלו שעשעה אותי, בעיקר כי הוא נשאר נאמן לניו-יורק והבייגלס שלה.

    טד: האיש שמתמחה בלהגיע לשמש מעל העננים האפורים, לא מנסה אפילו לחוות את קליפורניה השמשית על בשרו.

    מייגן: אשכרה קוראת פלייבוי בשביל המאמרים 🙂

    נב קמפבל: לא נראתה לי תקופתית בעליל, והסיפור המטאפורי שלה על בעלה שמת מצמא לא נשמע אמין – דווקא כי הוא לא לקחה כדור שינה. מקווה שזו היתה הופעה חד-פעמית.

  • ocean at north

    היי, הטור כבר עלה בוואלה:

    http://e.walla.co.il/?w=/271/2738075

  • – כמו שזה נראה, מייגן לא יודעת שדון בהשעיה מהמשרד, נכון? זה לא שחיי הנישואים שלהם מושלמים והמרחק הפיזי רק ניתק אותם יותר מבעבר וגם התשוקה נעלמה, אז איזה נזק שקרים נוספים יעשו?
    – לפחות לא ראינו את דון בוגד, אני מניח. אולי התשוקה שלו ירדה באופן כללי, לכן לא ביצע מהלך על האלמנה במטוס והעדיף "לחזור לעבודה".
    – מעולם לא הייתי מצופי "שולחן לחמישה" ובטח לא ממעריצי נב קמפבל, לכן לא זיהיתי אותה עד שנכתב פה בתגובות. אחרי לריסה אולייניק, אלכסיס בלדל ולינדה קרדליני מישהו מוכן להמר על כוכבת הנעורים הבאה שתגיח בתפקיד האישה שלמאהבת שלמטורללת של?
    – בעוד דון ופגי נמצאים על סף שבירה, ג'ואן רק התחילה. זה לקח 16 שנה, אבל היא נמצאת בדרך הנכונה.
    – הידד לקליפורניה פיט, בוז לטד. האמת היא שצריך להרגיש עצוב עבורו, כי הוא ברח לקליפורניה כדי להציל את משפחתו, ונשמע שהוא סובל; בעוד פיט ברח לקליפורניה כדי להתחיל מחדש ולברוח מסבל שנובע מפירוק משפחתו. הוא מוכן להסתפק במזכרת קטנה מנ"י בדמות בייגלס.
    – אין לי מה להגיד על רוג'ר, כי כרגע הסיפור שלו לא ברור לי כל כך. והבת שלו… אררג. לפחות הוא מספק את מינון העירום של הפרק (אם לא סופרים את הסייד-בוב של מייגן, שרק היה חסר לראות שם פיטמה).
    – אם הוא היה נראה מעט קשוח ומסותת יותר, קני יכל לגלם את ניק פיורי. חבל שלא נזרק רפרנס ל-Nick Fury: Agent of S.H.I.E.L.D., סדרת הקומיקס ששידרגה את הדמות, ע"י ג'ים סטראנקו ושפת הקומיקס המתקדמת שלו לאותה תקופה (בערך באותן שנים בהן מתרחשת העונה, 1968-69).
    – אין בטי ואין סאלי, והאמת שלא שמתי לב עד סיום הפרק.
    – לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר מצאתי מהיכן הטקסט שדון צופה על צג הטלוויזיה: זהו הפתיח של הסרט "האופק האבוד" מ-1937 של פרנק קאפרה. הוא מבוסס על ספר באותו השם, סיפור פנטזיה שהציג לראשונה את העיר הבידיונית המפורסמת שנגרילה, מקום אוטופי בין הרי ההימאליה המוגן מפני הקור הסובב את ההרים. כמו הדירה של מייגן המרוחקת מכל אדם על ההר, בארץ החמה גם בינואר (פיט הזכיר הרים מושלגים שניתן לראות מהפרדסים); דון שלא מצליח לזכור את דלת המרפסת המקולקלת ולבסוף נכנע ויושב בחוץ, בקור הלילי והמקפיא, בפסגת בניין המגורים שלו. בטח אפשר למצוא גם הקבלה לסיפור (גיבוריו שמגיעים אל שנגרילה מתאהבים מיד במקום, למעט זוג אחד).
    http://en.wikipedia.org/wiki/Lost_Horizon_(1937_film)
    – אני מכיר – בטח כמו רבים אחרים – את הגרסה המקורית של הסופרימס וגרסת הקאבר של קים וויילד, אבל הגרסה הרוקיסטית והאפלה יותר של ונילה פאדג' הפכה מיד לגרסה האהובה עליי של "You Keep Me Hanging On".
    https://www.youtube.com/watch?v=vwfW9WwIXLk

    – נקודה אחרונה שלא קשורה לפרק: זה לקח זמן, אבל הגעתי למסקנה שאני לא סובל את הקריין של AMC על רקע הטיזר לפרק הבא. סליחה, מתעב. הוא משתמש בטון מאוד מעצבן ומלא פאתוס, וחבל שלא הסתפקו בכיתוב בלבד. התחלתי לשנוא אותו במהלך מחצית העונה השנייה של עונה 4 של "המתים המהלכים"; מרבית הפרקים היו מאוד מונעי דמויות ודרמטיים, ואז בסוף הפרק הגיע הטמבל והזכיר לי שהוא היה שם מאז ומתמיד, והיו לי פלאשבקים לימים הגרועים של הסדרה, ונראה כאילו הקריינות שלו הותאמה לכל ז'אנר וכל מצב. וזה מבלי להזכיר את הטיזרים הסתומים כהרגלם של "מד מן".

    • שתי נקודות ששכחתי:
      – כמו שכבר נכתב, הרגיש קצת מוזר לראות את דן בירד (טראוויס קוב ב"קוגר טאון"). אני מרגיש שכך אחרים הרגישו עם נב קמפבל ושאר הבנות שציינתי למעלה.
      – אם ראינו את סניף קליפורניה, יש מצב שנראה גם את בוב בנסון בדטרויט? מה הסיכויים שהוא חונך את רובין וויליאמס הצעיר?

      • בוב בנסון אכן עסוק עם "המטורפים", שמצד אחד יש לה סבירות גבוהה לא לזכות בעונה שנייה, מה שיפנה את זמנו, אבל מצד שני כותבי "מד מן" עסוקים כבר עכשיו בכתיבת הפרקים האחרונים, כך שלא בטוח שאם יהפוך לזמין יוכלו להכניס אותו. בכל מקרה אני מאמין שהתכלית שלו בוב בנסון התמצתה בעונה השישית כשהתברר שהוא מה שהוא.

    • ארג.. לא קראתי לפני שכתבתי- ונכון, שכחתי את לריסה בין כוכבות נעורי העבר. אני מהמרת על מישהי מבברלי הילס. קלי? ברנדה?

      מסכימה לגבי הגירסה של "You Keep Me Hanging On" – לא חיבבתי את השיר, אבל הגירסה הזאת הופכת אותו לחביב עלי מאוד.

      • אני עדיין שומר אמונים לסופרימס.

        • שולה

          הגרסה המוכרת יותר היא של הסופרימס אבל הגרסה הזאת נתנה אדג'יות ומשמעות למילות השיר. סצנת סיום מדהימה

          • ocean at north

            ונשאלת השאלה ממה בדיוק דון רוצה להשתחרר – מדון? מדיק? מהעבודה בסוכנות שמשאירה אותו תלוי באוויר? מהחיים?

            • miss bojarsky

              שאלה מצויינת.

          • אה, אין לי תלונות כלפי השימוש בביצוע הזה בסצינה הזו, הוא ללא ספק הולם בהרבה. אבל בגדול, בחיים האמיתיים, קשה לי לחשוב על שיר שהביצוע המוטאוני שלו אינו הטוב מכולם (לטעמי כמובן).

    • ההרצליינית

      השיר "you keep me hanging me" שהושמע בסיום הפרק, הזכיר לי מיד את אחת המחוות שנעשתה לכבוד פתיחת העונה החמישית של הסידרה, לפני שנתיים.

      http://vimeo.com/38741664

      • שכחתי מזה! מעניין אם ווינר בחר בשיר במכוון.

        • ההרצליינית

          אולי, לך תדע…

  • סיכום נפלא.
    אך הפרק היה חלש. הסיכום היה טוב ממנו. אני מרגישה בד"כ שתחילות עונה של מד מן מתחילות חלש ואז העונה תופסת תאוצה לקראת האמצע.
    – הסצנה בה פרדי מגיש את הפיצ' לפגי- הייתה הקטע הכי טוב בפרק. אין ספק שזה היה מבריק להתחיל איתו- ועם תחושה של בלבול וחוסר הבנה- למי בדיוק הוא מדבר, ומה ההקשר. וזה היה נפלא.
    – ג'ואן הייתה מהממת. וגם קן וגם הבחור השני שהיא תקשרה איתו היו דושים מתנשאים.
    – שסטן ופגי כבר יהיו ביחד (אבל שסטן יגלח את זקן הדוסים שלו!).
    – איזה כייף היה לראות את נב קמפל. חבל אם לא אראה אותה שוב. מעניין שהסדרה הזאת כל הזמן מביאה שחקניות ששיחקו בסדרות ילדות שלי. קודם רורי גילמור. אחר כך סילביה, ששיחקה בפריקס אנג גיקס, ועכשיו נב קמפל, החביבה עלי מבין השלושה. מאוד אהבתי אותה בשולחן לחמישה, ואז היא נעלמה וזה מבאס. הלוואי שהיה לה תפקיד יותר גדולה העונה (כמו של סילביה בעונה שעברה).

  • miss bojarsky

    היה שווה לחכות לביקורת שלך, כתבת נפלא כתמיד.

    העיסוק בזמן בפרק אכן מאד בלט, כולם כל הזמן הזכירו אותו – "כמה זמן נותר לנו"? "אני טס בטיסת הלילה", "אין לי זמן לחרבן" "הוא ימות תוך שנה" "יום ראשון, בעשר וחצי". הכל מדוד, מוגבל, תחום, גם זמנה של הסדרה, זוהי תחילתה של סופה.

    "אני חייב לחזור לעבודה" – כל הפרק היה נדמה שדון משקר, גם למייגן, גם לנב קמפבל, שהרי אין לו עבודה לחזור אליה. אבל חשבתי לעצמי שהוא לא באמת משקר, שהוא מתכוון לדבריו, הוא חייב לחזור לעבודה, רק במובן רחב יותר מהצורך להתייצב ברגע זה במשרד, הוא חייב לחזור לעבודה כי זה כל מה שיש לו, כי בלעדיה הוא אכן שבר כלי. ואז מתברר שבעצם הוא כן התכוון לכך באופן מילולי, הוא אכן חייב לחזור לעבודה, הוא ממשיך לעבוד באמצעות פרדי, שכן העבודה היא באמת כל מה שיש לו.

    ובואתו המקום בדיוק נמצאת פגי, שמגיעה למשרד גם בסוף השבוע כדי לברוח מבדידותה רק כדי לקבל תזכורת מכאיבה לאהבה שיכולה הייתה להיות לה ובסופו של דבר קורסת לבדה על רצפת דירתה בבכי שובר לב. גם היא, גם דון, מוכנעים על ידי הבדידות.

    • נקודה מצוינת, עניין הזמן התחום.
      עכשיו כשאני חושב על זה – "אני חייב ללכת לעבודה" יכול להשתמע גם כאיזה מושג גדול מעבודה רגילה, אלא יותר לכיוון עבודה עצמית. זה נכון, הוא חייב ללכת לעבודה, מה שמסביר גם למה הוא דחה את הצעתה של נב קמפבל.

      • ocean at north

        בדיוק בגלל זה חשבתי שהראו לנו את הסצינה המטופשת עם הבת של רוג'ר. כל קשקושי הכעס והסליחות שלה לאביה הזכירו לי מיד את איש הדת מילדותו של דיק, ומה שהלה אמר לו – החטא הכי גדול הוא שזה שאינך יכול לסלוח לעצמך (או משהו כזה).

        • הקטע עם בתו של רוג'ר היה תלוש כי ניתנה לנו רק הצצה קטנה למה שעובר עכשיו על רוג'ר (כולה חודשיים אחרי אירועי סוף העונה השישית, שבמסגרתה המזכירה שלו אמרה לג'ואן שהיא חושבת שמשהו לא טוב עובר עליו, אני מרגיש שכדאי לציין את זה), אבל אולי ענייני הסליחה מבת לאביה אמורה גם להוות איזושהי הקבלה (רגילה או הפוכה) לסיפור שנראה בהמשך בין דון וסאלי.

      • miss bojarsky

        יפה.

    • Tally S

      אכן סיכום נהדר. כתיבה מופתית לכתיבה מופתית.

      וראיתם איך כל הגברים מריירים על ג'ואן? מצד אחד, אחרי כל קטע כזה, אני מרגישה שאט נפש, ומצד שני – גאווה.

    • ההרצליינית

      הזמנים בפרק היו מדויקים, ממש כמו השעון של ״אקיוטקן״. השעון והדיוק שמאפיין אותו, למעשה שימש מטאפורה לדיוק של הזמנים בפרק.

  • Michael Ginzburg

    כהרגלך, ואגיד זאת שוב ושוב, הסקירות שלך מאפילות לעיתים על הפרקים עצמם.

    אציין כי אני ממש גאה ושמח להיות חלק מהדיונים מעתה על הסדרה. כמו כן, מתנצל מראש אם
    אחזור על דברים שכבר נאמרו בתגובות, אני חייב לפרוק ולכתוב קודם כל לפני שאקרא אותן בעונג 🙂

    בזמן האחרון חזרתי לצפות ולהעריך מחדש את מד מן בנקודה בה הפסקתי בזמנו, העונה השלישית. נזכרתי מה בכל זאת חיובי ומושך כ"כ בסדרה שהיא אנטי-דרמה במהותה, ללא עוקץ עלילתי ועם דיאלוגים אמנם שנונים אך יבשים ומתוזמנים יתר על המידה. ודווקא אותו תיזמון מושלם מכדי להיות ריאליסטי הוא שהופך את התסריט לסוג של רומן ספרותי מרובה ניואנסים. תשומת הלב לפרטים הקטנים היא עוד מעלה רבת חשיבות ביריעה המורכבת מדמויות מטולאות, בעודן תרות אחר תכלית רגשית ומימוש עצמי. על רקע סבך השינויים הנרקמים בסיקסטיז, הנשים והגברים של 'מד מן' מייצגים גורם מחולל מרכזי בקריסה של העבר והכרה תודעתית במהפכות קטנות כגדולות, התפכחות. בידוד הנראטיב והצרתו משאירים הרבה מקום להתפתחות איטית ומבוקרת של החרדה האנושית דרך עיניהם של אנשי פרסום המצופים להיות סתגלתניים. יש ערך מוסף סאבטקסטואלי יקר מפז בסדרה המבקשת לעשות אנליזה מתמשכת לדמויות. ועל כן, ההנאה אותה 'מד מן' מספקת טמונה דווקא בהגדרתה מחדש את המדיום כמקום בו חלומות הופכים לפרסומות, פרסומות הופכות לאשליות והאשליות הופכות למציאות. והמציאות, ובכן, מתכופפת לטובת גחמות של בני אדם. ככה זה. גם עם כל העגמומיות הזו, יש הרבה הומור וסטייל. ואופטימיות! כן כן!

    שאלו אותי אחרי הפוסט הזה בפייסבוק למה אני חושב שהסדרה היא אנטי-דרמה ואמרתי – ובכן, אני רואה את 'מד מן' כאנטי-דרמה מהסיבה הפשוטה שהיא לא נוטה לייצר אימפקט מיידי של הנראטיב על דמויות והן גם ספונות בתוך עצמן. הדברים המסעירים ביותר מתרחשים בסדרה מתחת לפני השטח ונסיבות ארעיות נותנות אותותיהן רק ברגעים מינוריים מדודים מאוד. מוטיב ההדחקה עובד שעות נוספות. וזה בסדר, למרות שיש לא פעם מריחה לא ברורה של צירי סיפורים שונים וחוסר איזון רעיוני. הדמויות הן הסיפורים, אגב, אז יש להן תפקיד להרחיב את עצמן ולהפיק עושר של משמעויות, כי המימדים המרובים שלהן לא כולם יכולים להרטיט את חוויית הצפייה. אז ברגע שאתה מתחבר לרובד מסוים אחד בכל דמות, יש ייצור אוטומטי של הזדהות עם אמת. ולא כל אמת היא דרמתית וכבדת ראש, 'מד מן' למעשה משתדלת להתרחק מגוזמאות סנטימנטליות לא רצויות, על חשבון הדרמה. יש בה טון שלא מתפתה לקחת צעדים נועזים, ברוב המקרים אבל גם מה שהיא מייצגת בכל מקרה ראוי ובר צפייה, קצת יותר מעל הממוצע משאר הסדרות של ימינו. לא יצא לי להדיר שינה בגלל 'מד מן' או לחשוב מעבר למה שראיתי בזמן אמת, גם הפרקים המורכבים והעמוקים שם היו נגישים יחסית לאינטלקט ולא מסובכים, זה גם היופי של הסדרה שהיא מנגישה עצמה לצופה אבל לא שוכחת להיות פיקחית ולא ברורה מאליה.

    עכשיו, בנוגע לפרק הפתיחה של העונה החדשה.

    מסתבר כי כנראה ווינר מעוניין לשמור על פתיחות עונה המתמהמהות לרקום איזשהו מומנטום סביר או
    ציפיות גדולות להמשך. הפעם אלו היה רק 45 דקות ולא שעה וחצי, לא שזה הפך הכל לטוב יותר.

    אחרי הפרזנטציה של פרדי, רגע השיא היחיד של הפרק, מבריק מבריק מבריק, לא יכולתי שלא לחשוב על דמותו של כריסטופר ווקן ב'ספרות זולה', כאשר הוא גם כן מדבר "אלינו" ומגלגל את סיפורו של שעון (הסצינה התרחשה גם כן בשלהי הסיקסטיז ואם חושבים על זה, זו הייתה יכולה להיות פרסומת משעשעת ושובבה בפני עצמה: "השעון שלך יהיה בטוח בכל מקום. גם בתחת.")

    שוחחתי עם מעיין מוקדם יותר הערב על תובנה עליה חשבתי ואולי פספסתי אותה בדיונים הקודמים שהיו
    על הסדרה, לפיה סוכנות הפרסום בה דון עבד עד זה לא מכבר לא רק שגרמה לו להתחבא מעצמו, אלא
    גם ביססה את מעמדו בבית זונות מסוג אחר. כלומר, הסוכנות היוותה קשר עקיף לזהותו כילד, רק שהפעם הוא בשליטה ולא כפוף לאחרים, עוסק במכירת שירותים ללקוחות, אמנם שונים מאילו שהכיר כשגדל בבית הבושת אבל גם בהם יש עירוב של מידות מוסר כפולות ומכופלות. ניצחון פרטי קטן.

    מה שמביא אותי לארבעת הממ"ים.

    בשנה א' בחוג לתקשורת, היה לי קורס חובה בפרסום (ההתמחות הראשונית שלי היא קולנוע וממשיך
    בה בבית ברל החל באוקטובר) ואחד מהשיעורים היה בסימן "תמהיל השיווק" (אציין, לו יורשה לי, את טלי אפרת, המרצה הנפלאה שמעבירה סדנאות עסקים ופרסום ברחבי העולם – הסיפורים שלה על הסטודנטים הסינים פשוט פרייסלס – היא הייתה נכס במקום הצנוע בו למדתי), כאשר מרכיביו הם ארבעת הממ"ים החיוניים לתהליך השיווק: מוצר, מחיר, מיקום, מיתוג. אז היה אפשר לראות כיצד חלים המושגים הללו על הדמויות, כל דמות שהוצגה לנו היא כמו מוצר בפני עצמה. וכמו כל מוצר, הם רוצים למכור את עצמם לסובבים. ובשביל לעשות זאת, משלמים מחיר. לפעמים מעתיקים מגורים, מיקום מחדש/רילוקיישן והמיתוג הוא בלתי נגמר. בטח בשביל דון.

    אגב לסיום, השורה הראשונה של נב קמפבל האורחת הייתה: "רוצה כדור שינה?" כמה אירוני. כמעין התייחסות קורצת לסיבת היעדרותה מממסכינו בשנים האחרונות.

  • meiravre

    אני אהבתי את הפרק למרות שהוא היה עצוב למדי. הייתה מין תחושה ששום דבר לא במקום וכולם מתנגשים אחד בשני, במיוחד במשרד עם כל אנשי CGC שעוד לא התרגלתי אליהם, ובלי קופר, רוג'ר ודון.

    לא התפלאתי שדון השתמש בפרדי – כל הזמן דאגתי איך דון יחזיק את עצמו בלי העבודה או לפחות התירוץ שלה, וזה הסתבר כפתרון מושלם, שאשכרה מצריך אותו לעבוד ולא רק לשכב על הספה עם וויסקי.
    אגב פרדי, הוא הזכיר את סיראנו ונראה לי שכדאי להרחיב (אלא אם כן כולם מכירים?): מדובר במחזה "סיראנו דה ברז'ראק", שבו שניים מאוהבים באותה אחת: כריסטיאן היפה והטיפש וסיראניו המשורר האלוהי והמכוער להחריד. סיראנו מוכן להעביר את אהבתו דרך כריסטיאן ומחבר בשבילו מכתבי האהבה מרגשים ונמלצים. היא מתאהבת בכריסטיאן ולאט לאט מתעלמת מיופיו ומאוהבת במה שהיא חושבת לנשמתו ולפנימיותו האמיתית. הסוף במקרה הזה טרגי למדי, מעניין אם זה יקרה כאן.
    ובלי קשר זוהי המלצה נרגשת ללכת לראות את איתי טיראן משחק את סיראנו, זו הצגה מדהימה.

    • Michael Ginzburg

      כן, פרדי הזכיר בעצמו את סיראנו בשיחה שהייתה לו עם דון.

      • may

        ניומן וקרמר

  • ההרצליינית

    ורק אני שמתי-לב לכך, שמעונה לעונה, החצאיות והשמלות של הנשים הסידרה, נהיות יותר ויותר קצרות? השימלה שמייגן, למשל, לבשה הפרק נראתה יותר כמו בגד לשינה מאשר שימלה..

    והמזכירה השחורה השניה- היא דמות חדשה, כן? כי אני לא זוכרת שהיא נראתה בעונה הקודמת…

    והאישה במטוס- מן ההתחלה היא נראתה לי מוכרת. אבל לא תיארתי לעצמי שזאת נב קמפבל! טוב, בפעם הקודמת שיצא לי לצפות בה, היא נלחמה ברוצח סידרתי עם מסכה על הפנים…

    וקליפורניה פיט נראה לי הרבה יותר ידידותי לסביבה, מאשר פיט הישן והמגעיל שלמדנו להכיר.

    ממש ריחמתי על פגי בפרק הזה- מתמודדת עם בוס אידיוט ששום רעיון לא מוצא-חן בעיניו, נאלצת להתמודד עם הגחמות של השכנה המעצבנת שלה, חווה מפגש לא נעים במיוחד עם טד ובסופו של היום, נאלצת ללכת לישון לבדה. בכי התמרורים שלה על ריצפת דירתה, היה תגובה הולמת ומדויקת למה שעבר עליה הפרק. פור פגי!

    ושאפן לג'ואן, על האסרטיביות ועל האומץ שגילתה מול השמוק הצעיר והשחצן מחברת הנעליים! חבל שלא גילתה את אותם אסרטיביות ואומץ, בפרק בעונה החמישית שבו הגברים במשרד סירסרו אותה.

    ועכשיו, כשאני חושבת על זה, הבת של רוג'ר התחילה לקחת את אותם חומרים שרוג'ר עצמו לקח בעונה החמישית של הסידרה. אחרת, איך תסבירו לי את פאזת הסלחנות ההזויה שלה?

    ואפרופו רוג'ר- רק אני שמתי-לב שהפנים שלו התקמטו נורא ושהוא אפילו הצמיח כרס קטנה? במלים אחרות, הבנאדם מזדקן. אבל זה לא מפריע לו, לעשות "אהבה חופשית" ולגלות לצופים בכל פעם מחדש, פרטים חדשים בגופו (חוץ מהמה-שמו שלו, נראה לי שהצופים חזו בכל פרט בגופו של רוג'ר…)…

    • שולה

      המזכירה השניה- אם אינני טועה- הייתה המזכירה של פגי אז בזמנו כשעבדה בסוכנות של טד לפני האיחוד

      • ההרצליינית

        נראה לי שאת צודקת :-).

      • ocean at north

        לקודמת קראו פיליס כמדומני, ולחדשה – שירלי. יתרה מכך, במעבר ("איש עם תוכנית") ג'ואן נקבה בשם של המזכירה שתעבוד עם פגי (אאל"ט מישהי מסטרלינג קופר), ובהקשר הזה הערתי שפגי לא נלחמה עבור המזכירה הקודמת שלה. לא ברור מדוע השינויים האלה חלו בהתחשב בעובדה שפגי עצמה לא זזה בתפקיד.

      • אז כולם נראים לכם אותו דבר? גזענים! 😛

        • לפחות שיגוונו בתסרוקות. כרגע אני לא מבדיל בין דון (Dawn) לבין שירלי.

        • Michael Ginzburg

          כמו בפרק בו התנקשו במרתין לות'ר קינג, כולם חשבו שצריך לנחם את כל השחורים כי כל השחורים חושבים אותו דבר 0__0

        • שולה

          חזק!!!!!עולם של גזענים

    • meiravre

      יש שלוש מזכירות שחורות כרגע – דון, פיליס שהייתה של פגי בCGC ושירלי שהיא חדשה. עשו איזו הצלבה בין המשרדים וזה מבלבל עוד יותר.

  • Saturn

    כמו תמיד בדיוני 'מד מן' וניתוחי המגיבים, אני תמיד חייב לתהות כמה מזה זה משהו שהכותבים כיוונו אליו ביודיעין וכמה זה פשוט צופים שיוצרים משמעויות משלהם. שייכות פרטי לבוש ופרטי לבוש שמזכירים אחרים שנלבשו ע"י דמויות אחרות בסיטיואציות דומות?

    קן עם הרטייה = קופי של 'המושל' מהמתים המהלכים. תבחרו מה שאתה רוצים: הופרדו בלידתם, אח גדול ואח צעיר או גרסה צעירה ובוגרת יותר של אותו אדם.
    פגי די מעצבנת אותי. מה זו ההתמוטטות הזו על הברכיים והבכי. דרמטית מאץ'? והאי-יכולת שלה פשוט לשהות באותו חדר לבד עם טד, חודשיים לאחר שהדבר בינהם נגמר – חולשה ילדותית.
    'נב קמפבל' מאשימה את דון ('אנשי הפרסום ממאדיסון') בציפייה שלו שכל פעם תישב לידו מישהי כמוה במטוס, אך הסצנה הזו מתפתחת מאוד בכיוון של הפנטזיותאשליות שהפרסומות מוכרות עם כמעט רומן שלם. את הפנטזיההרומן הזה דון גודע.

  • Saturn

    כמו תמיד בדיוני 'מד מן' וניתוחי המגיבים, אני תמיד חייב לתהות כמה מזה זה משהו שהכותבים כיוונו אליו ביודיעין וכמה זה פשוט צופים שיוצרים משמעויות משלהם. שייכות פרטי לבוש ופרטי לבוש שמזכירים אחרים שנלבשו ע"י דמויות אחרות בסיטיואציות דומות?

    קן עם הרטייה = קופי של 'המושל' מהמתים המהלכים. תבחרו מה שאתה רוצים: הופרדו בלידתם, אח גדול ואח צעיר או גרסה צעירה ובוגרת יותר של אותו אדם.
    פגי די מעצבנת אותי. מה זו ההתמוטטות הזו על הברכיים והבכי. דרמטית מאץ'? והאי-יכולת שלה פשוט לשהות באותו חדר לבד עם טד, חודשיים לאחר שהדבר בינהם נגמר – חולשה ילדותית.
    'נב קמפבל' מאשימה את דון ('אנשי הפרסום ממאדיסון') בציפייה שלו שכל פעם תישב לידו מישהי כמוה במטוס, אך הסצנה הזו מתפתחת מאוד בכיוון של הפנטזיותאשליות שהפרסומות מוכרות עם כמעט רומן שלם. את הפנטזיההרומן הזה דון גודע.

    • meiravre

      בעיניי הקריסה של פגי אחרי יום שלם של כישלונות ומתח נפשי הייתה מאוד מדויקת. ולגבי טד, זאת כנראה הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז שהוא נסע לקליפורניה והפר למעשה את ההבטחה שלו. אני מאוד מבינה את זה, כנראה זה קשור להבדלים בין נשים וגברים.

      • Saturn

        היו לה ימים בעבודה קשים יותר. לדעתי התגובה הייתה מוגזמת ודרמטית מדי. זה פשוט האקט הזה של going limbless וליפול על הברכיים כמו איזה מוות של גלדיאטור.
        אני לא זוכר תגובות כאלה כשהיא נכנסה להריון לא רצוי ולאחר מכן מסרה את תינוקה. אני מקווה שהעונה הזו תפגיש בינהם.

        • may

          כשהיא נכנסה להריון- היא היתה במצב מוחלט של הדחקה ולאחר הלידה התמוטטה נפשית ואושפזה לכמה שבועות
          לא הייתי קוראת לזה תגובה קלה יותר,יותר לכיוון פוסט טראומטית.
          לאחר מכן היא חזרה להדחקה, ומדי פעם היה אפשר לראות שתזכורות בעניין מערערות אותה- כמה מילים מאמו הסנילית של פיט למשל.

          פגי סוחבת במקום עבודה לא קל שאוטומטית מזלזל בה כבר שנים,לרוב היא נושכת שפתיים ממשיכה מוכיחה את עצמה ומתקדמת, אבל אחרי כמה שנים וכמה קידומים, אחרי העמדה הנכספת כביכול שזכתה לה,שוב לספוג יחס מזלזל ואטום -זה שובר.

          כן, הגיוני שנבקעים סדקים ,מאפקט מתמשך של שחיקה.

          והעניין עם טד- לפגי היו כמה בני זוג בחלוף השנים, טד הוא הראשון שנראה היה שהיא באמת מאוהבת בו נואשות, ולאחר מכן זה שאכזב אותה ביותר.
          יותר גרוע מאייב הדביל.

          אני לחלוטין מבינה ורואה למה בסוף יום כזה כל מה שהיא יכולה הוא לבכות.

  • ocean

    בלי שום קשר לכלום: המונולוג של פרדי בתחילת הפרק היה נפלא ממש, אבל משום מה כל מה שציפיתי לו בסיומו היה: I'm on a horse.

  • תודה לארז: המדריך השלם לשחקני סדרות ניינטיז ב"מד מן", כולל כמובן התוספת הטרייה.
    https://www.facebook.com/Coffee.Plus.TV/posts/764447703588383?stream_ref=1

  • ocean at work

    הפרשנות האופנתית של טום ולורנצו:

    http://tomandlorenzo.com/2014/04/mad-style-time-zones/

    הם, אגב, טוענים שהלבוש של פגי מייצג את שני המנטורים שלה – טד וג'ואן, אבל אני ממשיכה בשלי וטוענת שהלבוש שלה זועק טד (הגולף) ודון (הז'קט) מהפרק בו הם הבזיקו את הרעיון לאחד כוחות.

    http://wpc.4d27.edgecastcdn.net/004D27/2013/MadMen/MadStyleS6E6/Mad+Style+S6E6+15.jpg

  • דור

    היה פרק מעט חלש. פרק גם לא נעים – לא במובן הדוחה של המילה, אלא במובן שגורם לך כל הזמן לנוע במעין אי נוחות שכזו. אולי זו העובדה שקן קוסגרוב, שתמיד היה אחת הדמויות היותר נינוחות ונחמדות (שימו לב איך העונה השישית הוא מנסה להרגיע את פיט ובאופן כללי הוא תמיד מעין דמות משנה חביבה כזו, בניגוד להארי שנראה שכל דבר מחרפן אותו) הפך להיות בחור עצבני מאד בלי עין, והעובדה שפגי בוכה בסוף והיא בדרך להיות אדם עצבני מאד, ושדון עדיין מחוץ למשרד, ורוג'ר מבולבל לאללה, ולו הטמבל הזה, והיחסים המאד מתוחים בין דון למייגן – כל אלו יצרו מן תחושה מעיקה מאד. לפעמים במד מן עושים מזה מטעמים אבל זה היה קצת יותר מידי מועקה לפרק אחד (בדיעבד הרבה מזה השתחרר בפרק הבא, שגם היה טוב יותר)

© עידו ישעיהו