מד מן 7.01: אזורי זמן

"מד מן" עונה 7 פרק 1, פתיחת העונה השביעית

Mad Men 07x01 - Time Zones 01

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה שמונה תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

"מד מן" היא ככל הנראה הסדרה המדויקת ביותר בטלוויזיה. עתירת סמלים ומשמעויות מהמשפט הקטן ביותר ועד לסיכה על דש בגד של דמות שולית, חלק ניכר מהעונג שבצפייה בה הוא הידיעה שפני המים מסתירים עולם שלם תחתם, ושצפייה סבלנית ומדוקדקת מניבה תגמול ההולך וגדל ככל שמתקדמים הפרקים. אבל עם כל הכבוד לאסתטיקה המוקפדת והמתינות המאופקת, החשיבות שלהן מצויה בעיקר בעובדה שהן מאפשרות לכל רגע אמוציונלי למחוץ את לבנו. דון מספר את האמת על אודותיו לבטי. או למייגן על הקושי שלו לאהוב את ילדיו והחשש שלאביו הייתה בעיה דומה איתו. או הזיותיו על אחיו. או כשהוא מקבל את הבשורה שאנה מתה. או כשפגי עוזבת את הסוכנות. או המצגת של הרשי.

כל הדברים הללו הגיעו יחסית עמוק בתוך העונות שלהם, אבל העונה השביעית סיפקה רגעים כאלה כבר בפרק הבכורה שלה. הגיוני, כשחושבים על זה. בסופו של דבר אם הבילד-אפ הרגשי הולך ונבנה עד שהוא מגיע לשיא, הרי שהעונה האחרונה אמורה לספק זיקוק במונחים האלה. ואם זה נכון, הטוב והסוחט-נפשית עוד לפנינו.

לבי במערב ואנכי בסוף מזרח

כבר מהרגע הראשון בפרק, עם פרדי ראמסן שפונה ישירות אלינו ואומר לנו מפורשות להקשיב לדבריו ברוב קשב, עוסק הפרק באופן אינטנסיבי בזמן. היו כמובן הדברים המובנים מאליהם, אזורי הזמן השונים בין ניו יורק לבין לוס אנג'לס, אנשים הנאלצים להסתגל לזמנים המשתנים; הרי האדם המוצלח שפרדי מתאר בפרסומת הוא בעצם דון הצעיר – נושא השיחה. אבל יותר מכך, נדמה לי שהביטוי הגדול ביותר והיפה ביותר הוא המחשבה שכל אדם בפרק היה אזור זמן בפני עצמו. הם חגים זה סביב זה כמו כוכבי לכת, לכולם היסטוריה משל עצמם וצלקות הרס.

בעלילה נפלאה ממש, ג'ואן בעלת הניסיון של 16 שנים בעסקי הפרסום, מתמודדת מול צעירון (הו שלום, טראוויס מ"קוגר טאון") שסיים ללמוד מנהל עסקים וחושב שהתשובות אצלו. השיחה של ג'ואן עם הפרופסור במסגרת ההכנה לפגישה הייתה זרועת זכרונות לרגעים איומים מעברה – חוסר ההבנה לגבי עסקת החליפין נדמה כמו ניסיון לניצול מיני נוסף, ענייני השכר והעמלות הם דברים שלמדה מליין (שם הפרק שבו מת היה "שכר ועמלות") – אבל ג'ואן צלחה אותם בגבורה והגיעה אל הסוף. המניאק הצעיר המובס מ"באטלר פוטוור" מרגיש צורך להקטין אותה לבסוף ולדרוש בכל זאת שיחה עם קן, קן אומר לה שתתרחק מהמשרד שלו, ובכל זאת העובדה לא משתנה: ג'ואן ניצחה, וזה היה תענוג לשמו.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-02

מלבדה היה רוג'ר, שממשיך להתנסות. הפעם משליך את עצמו אל לבה של המהפכה המינית, חג סביב בתו המצויה בפאזה סלחנית-רוחניקית-פלצנית חדשה, ובסוף יום מייגע נאלץ לדרוש את מקומו על המיטה. והיה פיט, היאנקי שכה מאוהב בניו יורק נמצא חודשיים בלוס אנג'לס ונראה שהוא פורח, לעומת טד שנותר קורקטי ומסרב לתת לשמש ללטף אותו. במשרדו של דון יושב לו החדש והעצי, קן עצבני במשרדו של פיט (עדיין עם רטייה!) ופגי מאיישת כעת את המשרד של ליין. משהו השתבש בתנועה של כולם.

אזורי הזמן השונים שימשו כדי להמחיש את ההבדלים המהותיים בין אלה שמאכלסים אותם. דון ומייגן נעדרי הסנכרון. פגי וטד – לא ממש זוג אבל בעלי עבר משותף ומטען. שני הצמדים האלה פרוסים על שני חופים מנוגדים, וכאשר כבר יש מפגש הוא מלחיץ ולא נעים. בעבר ראינו כל כך הרבה קווי הדימיון בין דון לפגי. הוא אמר לה פעם בפירוש שהוא רואה בה שלוחה שלו, וזה בדיוק מה שהייתה בפרק הזה. כלומר, פרדי היה השלוחה הראשונית, אבל אחרי שהעביר את הדברים אליה פגי ידעה להעריך את טיבם, גם אם בדיעבד, ולהציג אותם בפני הבוס החדש והאידיוט שלה. ההתעקשות שלה על רעיון טוב יותר להציג ללקוח נראתה בדיוק כמו משהו שדון היה עושה באותן נסיבות. "אף אחד לא רוצה להשתפר?" היא צועקת על סטן, "בסדר, אני פשוט אעמוד כאן לבד".

כך אכן נשארה. השאלה שנשאל דון בסוף העונה החמישית, "האם אתה לבד", זכתה ל'כן' מהדהד הפעם אצל שני האנשים הללו, פגי ודון. האחת עוטה חיוך נינוח בעבודה, עדיין גרה בגפה בבניין המפוקפק שרכשה, מנסה ללא הועיל לשדל את גיסה להישאר אצלה. השני מבודד את עצמו באופן אקטיבי – גם לאשתו וגם לאישה מהמטוס הוא אמר שעליו ללכת לעבודה במקום להישאר בחברתן. יותר מזה, דון הרי יכול היה לספר למייגן את האמת על חופשתו הכפויה ואז לשהות איתה בלוס אנג'לס כל הזמן, אולי אפילו לחפש שם עבודה, אבל הוא בוחר לא לעשות זאת אלא לעבוד עם פרדי [1].

[1] אני לא לגמרי בטוח אם דון נעזר בפרדי כדי שמוחו לא יתנוון, או שמא הוא משתמש בו כדי שיוכל להופיע בסוף ולחשוף שהרעיונות של פרדי שייכים בעצם לו. יש לקוות שהאופציה הראשונה היא הנכונה.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-03

שבר כלי

כמה מהרגעים היפים ביותר של "מד מן" בעיניי הם אלה שבהם דון מספר על עצמו. כאיש המקמץ במילים, כאשר הוא כבר מתחיל לדבר על עצמו, יש משקל עצום לדברים האלה. פרק פתיחת העונה החדשה הזכיר לי בעיקר את הראשון בעונה השלישית, "מחוץ לעיר", שבמסגרתו טסו דון וסאל לבולטימור כדי להיפגש עם לקוח. אז, במרץ 1963, הצטיידו השניים בזהויות בדויות וברמיזות לסיפורי מאפיה מסעירים כאשר יצאו בערב עם הדיילות בטיסה שלהם. מאוחר יותר במסדרון המלון, נתון בידי החירות של פגישה חד פעמית, סיפר דון לדיילת משהו אמיתי לגמרי על עצמו: זה יום ההולדת שלו. של דיק וויטמן, כלומר.

שלוש פעמים ראינו את דון מתעורר במהלך הפרק הנוכחי, מקיץ שוב ושוב אבל אל אותה מציאות שבה הוא כפי שהוא והדברים כמו שהם. "אני כל הזמן הולך למקומות ומוצא את עצמו איפה שכבר הייתי", אמר דון לדיילות בעבר, והנה שש שנים אחרי כן מגיעה פעם נוספת המהדהדת לאז. הטיסות של דון הלוך וחזור תחומות בפרק, ושוב הוא מפקיד אמיתות בידי אישה זרה (הו שלום, נב קמפבל) שאיתה הוא מפלרטט וכנראה לא יפגוש עוד. בשיחה שלו איתה היא סיפרה לו על בעלה שמת בטרם עת. לא מהתייבשות אלא מצמא, איזו מין דרך משונה לנסח את זה. נפשו צמאה, כמהה, ייחלה ועוד המון מילים שחלות בדיוק על דון, ומלבות את חובבי התיאוריה שהגיבור ימות בסוף הסדרה. "חשבתי שמצבו באמת משתפר", סיפרה האישה, "ואז הרופא אמר לי שהוא ימות בתוך שנה. שכולם ימותו". כמו בעלה המנוח, דון ימות מצמא או מערגה, אפרו יפוזר בשתי נקודות שמתקשרות אצל דון לרגעים שמחים ושלמים – האוקיינוס שהוא כה אוהב, ודיסנילנד שבו מצא לפני שנים נחת אמיתית עם מייגן והילדים.

"היא יודעת שאני בעל איום", הוא אומר על מייגן לאישה מהמטוס. "באמת חשבתי שאוכל לעשות את זה הפעם". ידענו שהוא באמת חשב כך, ראינו בעונה החמישית את "חופשת האהבה" שלו, כפי שכינה זאת ברט קופר, כיצד דון התמוגג ממייגן אחרי נישואיהם והיה מאוהב בה בעליל. ראינו כשאמר לפיט בלילה שבו הלכו לבית הזונות, "אם הייתי פוגש את מייגן קודם לא הייתי עושה את זה". אבל הנה הוא עושה את זה, ומייגן יודעת, ודון שואל את האישה מהמטוס אבל בעצם את עצמו, "האם שברתי את הכלי?".

כלי אין חפץ בו. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. הייתי ככלי אובד. המילה הזאת, vessel, מעלה המון אסוציאציות בבת אחת, ויש משהו פיוטי בכך שדווקא בה דון משתמש. מתייחס אל עצמו (או אל זהותו כדון דרייפר) כאל כלי קיבול שהתמלא בדברים ושעוד עשוי היה להתמלא עוד אילולא החשש שהוא נשבר. התהייה של דון והישירות שלה נראות כמו ניסיון חיוני נוסף לפשפוש עצמי, ועצם העובדה שדון אומר "האם שברתי" ולא "האם הכלי נשבר" מבהירה שהוא ער לחלוטין לאחריות שלו. גם אם האופציה הזו לא עולה כרגע על דעתו של דון, כלי שבור עדיין בר תיקון לפעמים.

Mad-Men-07x01-Time-Zones-04

את המבט שהיה לדון בשיחה הזו ראינו קודם לכן בפרק, כאשר צפה בסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה בביתה של מייגן בזמן שישנה בזרועותיו. "בימים אלה של מלחמה ושמועות מלחמה", נכתב שם, "האם לא חלמתם מעודכם על מקום שבו ישנו שלום וביטחון, היכן שהחיים אינם מאבק אלא עונג מתמשך? מובן שחלמתם. כך כל אדם מאז ראשית הזמן. תמיד אותו חלום. לפעמים הוא נקרא 'אוטופיה', לפעמים 'מעיין הנעורים', לפעמים פשוט 'חוות התרנגולות הקטנה הזו'". מובן שדון חלם על כך. גם כאן ראינו אותו חולם על כך, אוטופיה. "ליוונים היו שתי משמעויות למילה הזו", לימדה אותו רייצ'ל מנקן כמעט עשור לפני כן, "יוטופוס, כלומר 'המקום הטוב'. ו'אוטופוס', כלומר 'המקום שאינו יכול להיות'". תמצית מהותו של דון דרייפר מאז ומתמיד, והוא עדיין חותר אליה.

נדמה שלא משנה מתי דון צופה בטלוויזיה, היא אומרת לו משהו על חייו. המשהו הזה אינו דבר שלא נתקלנו בו בעבר, וזו אמירה שניתן להחיל אותה על פרק פתיחת העונה בכללותו: למרות האפשרות לשינוי בדרכיו של דון כפי שחזינו במצגת שנערכה חודשיים קודם לכן, כרגע האיש הוא אותו האיש. אבל זה בסדר, כי לפני שמתחילים לאחות שברים צריך לבחון את מצבו של הכלי, על אחת כמה וכמה כאשר מבצעים זאת כה יפה כפי שעשה פרק הפתיחה.

תוספת מעניינת מהתגובות

* העיסוק בזמן בפרק אכן מאד בלט, כולם כל הזמן הזכירו אותו – "כמה זמן נותר לנו"? "אני טס בטיסת הלילה", "אין לי זמן לחרבן" "הוא ימות תוך שנה" "יום ראשון, בעשר וחצי". הכל מדוד, מוגבל, תחום, גם זמנה של הסדרה, זוהי ההתחלה של סופה.

* "האופק האבוד" מבוסס על ספר באותו השם, סיפור פנטזיה שהציג לראשונה את העיר הבידיונית המפורסמת שנגרילה, מקום אוטופי בין הרי ההימאליה המוגן מפני הקור הסובב את ההרים. כמו הדירה של מייגן המרוחקת מכל אדם על ההר, בארץ החמה גם בינואר (פיט הזכיר הרים מושלגים שניתן לראות מהפרדסים); דון שלא מצליח לסגור את דלת המרפסת המקולקלת ולבסוף נכנע ויושב בחוץ, בקור הלילי והמקפיא, בפסגת בניין המגורים שלו.

Tags:
© עידו ישעיהו