בלש אמיתי 1.01: האפלה הבוהקת המתמשכת

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/01/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"המקום הזה הוא כמו הזיכרון של מישהו לגבי העיירה, והזיכרון דוהה"
(ראסט קול)

אני לא רוצה לרתום שוב את העגלה לפני הסוסים. גם את הפיילוט של "ההרג" (The Killing) נורא אהבתי, גם "התיקון" כבשה אותי ואז קצת ירד לי ממנה. הפעם אני רוצה לחכות לפני שאני קושר כתרים, אבל פרק הבכורה של "בלש אמיתי" ממש מקשה עלי לא לעשות את זה. שתי הסדרות הללו אוזכרו לא בכדי – "בלש" מזכירה לי אלמנטים מהותיים שלהן. גם היא כמו "ההרג" מציגה מקרה רצח שסביבו תחוג העונה [1], כמוה היא איטית ועגמומית. היוצר של "בלש אמיתי", סופר ספרי הפשע ניק פיצולטו, גם כתב שני פרקים ל"ההרג", בכללם הפרק האחרון המושמץ של העונה הראשונה (אבל כמובן, קלון הסדרה הזו מצוי על כתפי היוצרת וינה סוד).

[1] כאן מדובר באנתולוגיה – כל עונה עוסקת במקרה אחר עם דמויות אחרות, כך שהרלסון ומקונהי נמצאים כאן לשמונה פרקים וזהו.

באשר ל"התיקון", האיטיות והפילוסופיה של אדם שחייו נשברו ועליו לאחות אותם – או לא לאחות – הזכירו לי מאוד את מסעו של דניאל הולדן, שכילה את רוב חייו בכלא והשתחרר אחרי עשרים שנה כשהתברר שהוא כנראה לא הרוצח. במקרה הנוכחי מתיו מקונהי ממלא את המשבצת הזו של הגבר שחי במעין עולם משלו, עד שפעמים נדמה שחבל דק כובל אותו לאדמה ואילולא זאת הוא יעוף לשמים וייעלם. זה אימג' שעלה בדעתי בפועל במהלך הצפייה. ההבדל הוא שמקונהי עושה זאת באופן שאינו סתם טוב בהרבה מכפי שאיידן יאנג המוצלח-בעצמו עשה ב"התיקון", אלא ברמה שמשדרגת את היצירה עשרות מונים, וברוך השם, היצירה מעולה גם ככה (כל הקביעות האלה נכונות לפרק הראשון, כזכור).

"בלש אמיתי" עוקבת אחר שני בלשים במשטרת לואיזיאנה שחברו יחדיו ב-1995, וכעת, 17 שנה אחרי כן, מתארים השתלשלות חקירה מסוימת מהעבר – זונה שנרצחה באופן טקסי. אולם בניגוד למקרי פשע אחרים בסדרות אחרות, כאן הקייס לא בדיוק מוצב בקדמת המסך ובהתאם גם לא מורגש כמנה העיקרית, לפחות לא כרגע. תחת זאת הפרק מתמקד בשני הבלשים וביחסים שלהם, מרטי הארט (וודי הרלסון) הוותיק, איש משפחה נורמטיבי ונורמלי, ולעומתו ראסט קול, בלש שהגיע לא מזמן למחלקה וצוות אליו כשותף. ראסטי הלז רואה את העולם באופן שונה בתכלית מעמיתיו, חכם ומשכיל, נוגה ומהורהר, ומסתבר שגם מיוסר ורדוף. "המודעות האנושית היא משגה טראגי של האבולוציה", הוא אומר, ומוסיף שהדבר ההגון שהאנושות יכולה לעשות הוא להפסיק להתרבות ולצעוד ביחד אל הכחדתה. ראסט קול עשוי היה להיות עוד קלישאה טלוויזיונית, אבל בידיים (ובשאר גופו) של מתיו מקונהי הוא הופך לדמות מרתקת ומכמירת לב. דמותו של וודי הרלסון היא זו שמושכת בחבל הדק של ראסט קול בניסיון לקרקע אותו.

גם הזגזוג בין 1995 ל-2012 מצליח ליצוק עניין ורעננות בז'אנר החבוט הזה, מה גם שהוא משמש את פיצולטו לגולל את הסיפור מהעבר באופן שאינו לגמרי כרונולוגי אלא כזה שמשרת את הדרמה. מעבר לפער שבין מה שאנחנו יודעים על הדמויות בהיכרותנו עמן ב-1995 לבין האופן שבו הן מתארות בהווה את מה שהיה אז, ישנה העדות של שני הגברים אחד על השני ועל עצמו. נשמע כאילו יש בכך משהו אנטי-טלוויזיוני, מדיום שבו צריך להראות ולא לספר, אבל ב"בלש אמיתי" ישנו שקט בין השורות, והעובדה שהיא מצולמת כה יפה תורמת אף היא, כמובן.

מכאן והלאה ספוילרים לפרק הבכורה: מעניין גם לראות את השוני הבולט במחלקה הפלילית היום לעומת פעם: הניינטיז בלואיזיאנה היו כנראה כמו שנות השבעים במקומות אחרים – כל הבלשים הם גברים לבנים. מנגד, החוקרים הנוכחיים של הארט וקול שחורים שניהם (ואחד מהם הוא האח מוזון מ"הסמויה"! [2]), ולאט לאט לאורך הפרק עולה וניכרת האג'נדה שלהם כשהם מראיינים בנפרד את קול ואת הארט.

[2] וגם קלארק פיטרס מ"הסמויה" מפציע בפרק הראשון. עד לאחרונה הוא היה צ'יף אלבר למברו ב"טרמיי", והנה מסתבר שהוא לא עזב את לואיזיאנה. אני מקווה שנראה עוד ממנו בהמשך העונה, הוא לא בדיוק השחקן שמביאים לסצינה אחת וזהו, אבל מי יודע. בנוסף לו ולאח מוזון, גם מכונת הכתיבה הזכירה לי את הימים הראשונים שבילינו בחברת הבלשים במחלק הרצח בבולטימור.

הבדל שלא יכולתי להתעלם ממנו בין אז לעכשיו הוא משהו קוסמטי גרידא: בעבר וודי הרלסון חובש פאה מצעירה ומתיו מקונהי מסתפק במראה השגרתי שלו (למרות שגם הוא עם פאה ועודנו שדוף מהרגיל, כנראה כי הסדרה צולמה סמוך לצילומי הסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס", שם השיל עשרות ק"ג ממשקלו כשגילם חולה איידס), ובהווה הרלסון נראה כמו עצמו ואילו מקונהי עוטה פאה ארוכה ושפם, כלומר, משהו אצל ראסט קול השתבש מהותית במהלך 17 השנים הללו, והפרק סיפק אינדיקציה מצוינת לסיבות שהובילו אותו לכך.

המקרה הזה מתחיל ב-3 בינואר 1995, תאריך שראסט לא יכול לשכוח כי זה יום ההולדת של בתו. בדרך כשראסט ומארטי נוסעים והוא שוטח את הפילוסופיה שלו הוא רואה שלט חוצות גדול עם פרצופה של נערה בת 14 השואלת, "האם אתם יודעים מי רצח אותי?". הדבר הבא שראסט עושה זה לשאול את מרטי מה להביא לארוחת הערב. הירצחה של נערה פשוט מזכיר לו את ארוחת הערב המשפחתית התובענית שלפניו. בנסיעה שלהם למחרת בדרך אל משפחתה של מארי פונטנוט, הילדה הקטנה שנעלמה חמש שנים קודם לכן – אולי אביה לקח אותה ואולי לא – ראסט רואה ילדה קטנה שמנופפת לו לשלום. "זה מה שאתם רוצים לדעת עליו, נכון?" מרטי אומר לבלשים ב-2012, "דורה לאנג, הילדים ביער". ילדים ביער, אל זה עוד לא הגענו. בינתיים שמענו רק על הילדה שברחה שם מפני מפלצת הספגטי ירוקת האוזניים.

וישנה כמובן הילדה של ראסט עצמו, אולי זו אותה אחת שנופפה לו והביאה אותו לשאול את מרטי אם הוא מאמין ברוחות. כשהוא אמר למגי שהבת שלו מתה זה ממש טלטל אותי. הכל הוביל לשם ובכל זאת היה אפקטיבי עד מאוד. הוא הגיע שיכור, במהלך הארוחה היה מאוד ער לבנותיו הקטנות של עמיתו, כל כולו כאב חשוף. הוא לא הביט כלל בעיניים של מגי בכל הזמן שדיבר איתה (שוב – מקונהי פשוט נפלא). והוא ירה פעם במישהו. במי? כאשר אלה נערמים על אלה, שם הפרק הופך להיות הולם ויפה במיוחד: האפלה הבוהקת המתמשכת. למרות הנגיעה בדברים הקשים ביותר בחייו בשיחה הקצרה שלו עם מגי, ראסט מחליט לא לנצל את הפרצה ולעזוב את הארוחה, אלא נשאר לערב המשפחתי. בעתיד, ב-2012, נראה שאפילו אז מרטי לא מודע לקורותיו של שותפו – הוא עדיין אומר לחוקרים שאחרי גיל מסוים, אדם בלי משפחה עשוי להיות דבר רע.

ככל שעובר הזמן, כך אנחנו הולכים ונחשפים הן לסיפור של ראסט והן לעובדה שצמד הבלשים ב-2012 מתעניין בו לא פחות מאשר במותה של דורה לאנג. גם הארט מבין את זה בשלב מסוים, הארט שאולי לא ראה את קול כבר עשור ושסבור שהיה טיפוס יוצא דופן, אבל בשלוש הזדמנויות שונות בפרק הבהיר שעמיתו חכם והיה בלש טוב. ובכל זאת, נדמה שהפרק מעמעם היטב את דבר חפותו של ראסט. בהווה הוא יודע היטב מה חוקריו עושים ("זה אמור להיות קביל בבית משפט?", הוא שואל כשהוא מאלץ אותם לקנות לו בירה), ובעבר הוא זה שהוביל את מרטי אל דודה המשותק של מארי פונטנוט, ושם הוא במקרה מגלה במבנה רעוע בחצר בדיוק את מה שהוא צריך. "קרא לזה אינטואיציה".

  • Saturn

    לפי המבקרים שראו פרקים נוספים, לא צפוייה להיות נפילה באיכות הסדרה.

    שתי זירות הפשע שהוצגו בפרק הזכירו לי שתיים כאלה ב'חניבעל'.הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה מקונהי מספר פעמים בפרק.

    • ocean

      המבקרים גם התלהבו משו"ש בעונות הראשונות, וגם מהומלנד לצורך העניין. זה ממש לא אומר כלום.

      • Michael Ginzburg

        ההתלהבות מ'שובר שורות' הייתה בסדר גמור, זו סדרה שבנתה את המוניטין שלה מפה לאוזן ובצדק. גם כשהיא חרקה, תמיד סיפקה רגעי מתח וניתוח דמויות נאות.

        המבט הפילוסופי של 'בלש אמיתי' עובד יפה מאוד, כל ההרהורים הללו כאמור מאוד הזכירו לי את הלך הרוח השורה למשל ב'הדרך' של קורמאק מקארת'י. אי אפשר
        להישען כל הזמן על תבנית אחידה אחרת מאבדים את הקהל מהר מאוד.
        העניין הגדול והחשוב יותר הוא קווי הזמן המקבילים, מקווה שהתסריט יארוג
        אותם יחדיו כראוי.

        • ocean

          לא ביקשתי תבנית אחידה, ואם כבר נגעת באחת כזאת אז '24' או 'האוס', למשל, סותרות לגמרי את מה שאמרת לגבי אובדן הקהל.

          • Michael Ginzburg

            בסדר, תמיד יש יוצא דופן.

      • Saturn

        זה נכון. אבל פה לדעתי יש הרגשה אחרת. 8 פרקים בלבד. כל עונה סיפור משלה אז אין גלישה ומריחה מיותרת ונראה שהיוצרים יודעים מה הם רוצים כבר מהפרק הראשון ואין תחושה של גישושים ושל סדרה שמנסה 'למצוא את רגליה'.

        • Michael Ginzburg

          בדיוק.

  • יעל וזהו

    כתבת נהדר. אכן פרק פתיחה מסקרן. מתיו מקונהי נהדר, לא להאמין איזו מטמורפוזה הוא עבר כשחקן. המראה השדוף מאוד מתאים לדמות ולשבריריות שלה, שהיטבת לתאר בדימוי החבל הדק הכובל. גם השם שלו מאוד סימלי.
    המשפט שציטטת היה גם זה שנחרט יותר מכל אצלי בראש – המקום הזה הוא כמו זיכרון של עיירה, והזיכרון מתעמעם. הצילום הנוגה הציג את העיירה בדיוק כך: מעין עיירת רפאים שצבעיה דוהים מרגע לרגע, והחיים בה הם רוחות רפאים.
    רגע של קטנוניות לגבי התרגום ביס: די בהתחלה מביע ראסט את חוסר אמונתו באלוהים ובנצרות. לכן כל כך מוזר שבתרגום הישראלי הוא אומר "בשם אלוהים" פעמיים, כשהדמות עצמה באופן הפגנתי לא משתמשת בשם האלוהים ("פור פאק סטייק"). זה פשוט נשמע בלתי אמין.

  • Michael Ginzburg

    לייק גדול על הסקירה.

    הפיילוט התנהג כמו עיבוד חזותי לתפיסת העולם הרעיונית בספריו של קורמאק מקארת'י. כמו נואר מודרני קר, משובח ומטריד. הונחו בפרק הפתיחה יסודות עלילתיים שיהיה מרתק לעקוב אחריהם. מת'יו
    מקונהיי כנראה בדרך לקחת אמי, די מפתיע בהתחשב שיש לו את וודי הארלסון
    לצידו. גם שיר הנושא ראוי לציון.

  • Yaara

    פיילוט מאוד מיוחד. סיפור הפשע שחוק, אבל כמו שכתבת – הוא בכלל לא הפואנטה. שחקנים מצוינים, דיאלוגים ריאליסטיים ואווירה מיוחדת – מה עוד צריך?
    גם אני הופתעתי לטובה ממקונוהי, ולא יכולתי שלא לשים לב לשינוי הדרמטי במראה שלו בין שתי התקופות.

  • ocean

    אז מה היה לנו? צמד שחקנים שמאז ומעולם לא אהבתי ולא הערכתי, עלילה בלשית בנאלית, עלילה אנושית טיפה פחות בנאלית, ומבטא דרומי מציק. אף פעם לא התחברתי לנרטיבים פילוסופיים – הם משעממים ומייגעים אותי. בואו נגיד שמבחינתי הפוסט דנן הרבה יותר מעניין ומסקרן ממה שראיתי בטלוויזיה, ואם הבנתי נכון ומדובר במעין מיני-סדרה שתחליף גיבורים בכל עונה, זה רק מקל עלי לנטוש אותה.

    • miss bojarsky

      אני גם נהניתי מהפוסט יותר מאשר הפרק. לרוב אין לי בעייה עם סדרות כבדות ואיטיות, אבל הפעם יוגעתי, בעיקר בשל הנרטיב הפילוסופי שציינת. גם אני בשלב כלשהו פללתי לכך שמת'יו מקונוהי יסתום. אולי הייתי צריכה לצפות בפרק בזמן פחות עייף.

      היו בכל זאת אלמנטים מסקרנים (וקלארק פיטרס), כך שאנסה לדגום הלאה.

  • אחד

    לא הבנתי מה הבעיה שלך עם "ההרג". זו היתה סדרה נפלאה לכל אורכה(לפחות שתי העונות הראשונות,בשלישית עדיין לא צפיתי).

    • Yaara

      דיברו עליה כמה פעמים, אתה מוזמן לבדוק את התגובות כאן –
      http://tvyaddo.com/2012/06/the-killing-s2-finale/

      גם אני ממש רציתי לאהוב אותה, אבל נשבר לי ממנה מאוד מהר. זה היה אי שם בעונה הראשונה, ככה שאני כבר ממש לא זוכרת למה…

      • וואו, שכחתי לגמרי מהפוסט הזה.

      • Michael Ginzburg

        סיים היר. פרשתי מ'ההרג' אחרי כמה פרקים, מרגיש ש'בלש אמיתי' היא פאזה אחרת לגמרי

  • אביטל

    "הניינטיז בלואיזיאנה היו כנראה כמו שנות השבעים במקומות אחרים"- זאת הנקודה היחידה שהפריעה לי בפרק, שהיה מצוין.
    כולם מעשנים במשרד, הארט מקליד על מכונת כתיבה ישנה, אין מחשבים ואין פלאפונים בשום מקום. ואנחנו מדברים על הניינטיז, כן? הייתי צריכה להזכיר לעצמי את זה בזמן הצפייה, העיצוב הכללי היה אנכרוניסטי בצורה מוגזמת.

    • תתש

      גם בחוק וסדר וברצח עוד הקלידו עם מכונות כתיבה בניינטיז.

      • כן, אני לא רואה מה הבעיה פה. טלפונים ניידים עדיין לא היו כאלה נפוצים באותה תקופה וגם המיחשוב לא התפשט, ואני חושב שזה גם הולם מחלקת משטרה באיזשהו חור דרומי עם רשויות חוק מקרטעות (משרד השריף שהתעלם מתלונה על חטיפה, קול והגישה הפסיכולוגית שלו כלפי תיק הרצח, שהופכת אותו לעוף מוזר בקרב עמיתיו).

        • אביטל

          נו, כנראה שחוק וסדר הוא לא התנ"ך שלי לענייני מיחשובים וניינטיז.
          אני לא יודעת מה איתכם, ב95 כבר היה לנו מחשב ביתי. לדעתי זה אפילו היה המחשב השני או השלישי אחרי הקומודור 64 הראשון שלנו.
          היה לנו גם מעבד תמלילים איינשטיין ומדפסת עם דפים עם חורים בצדדים.
          ואנחנו מדברים על בית פרטי בישראל, כן? לא תחנת משטרה ולא עמק הסיליקון.
          בקיצור, לא אני ולא אתם נכחנו בתחנת משטרה בלואיזיאנה ב95, אבל לדעתי המציאות היתה פחות מפגרת משהיא מוצגת בסדרה.

          • Yaara

            משיטוט קצר באינטרנט מצאתי שב93' –
            "More than 90 percent of U.S. police departments serving a population of
            50,000 or more are using computers. Many are using them for such
            relatively sophisticated applications as criminal investigations,
            budgeting, dispatch, and manpower allocation."

            בתוכנית עד כמה שזכור לי אין שם לעיירה כך שלא ניתן לברר עליה פרטים דמוגרפיים, אבל ברור מאוד שזוהי עיירה קטנה ושכוחת אל, בטוח עם פחות מחמישים אלף תושבים, מה שיכול להסביר את המחסור במחשבים.
            בשביל תחנת משטרה לעבור למחשבים זה לא רק עניין של לקנות כמה מחשבים ומדפסת, זה עניין של להעביר מערכת שלמה לפורמט אחר, דבר שדורש הרבה מאוד זמן, מאמץ וכסף.
            אני עבדתי במקום עבודה גדול שרץ שנים על מערכת הפעלה מאוד ישנה בגלל שלהעביר את כל המחשבים ולהדריך את כל העובדים בנוגע למערכת חדשה היה חתיכת פרויקט.

  • אין לי הרבה להגיד על הפרק. הארלסון ומקונהיי מופלאים (אני אוהב את מקונהיי של השנים האחרונות, ויפה לראות איך זה מיתרגם כעת להכרה במועמדויות וזכייה בפרסים) ובמידה ותהיה עונה נוספת, מעניין יהיה לראות איך הסדרה תסתדר בלעדיהם, כפי הנראה נכון לעכשיו.

    קלארק פיטרס לקח חופשה מלואיזיאנה ובין העונות של "טרמיי" ביקר בניו-יורק כנבל מרכזי בשלוש העונות ששודרו עד כה של Person of Interest. גם ג'יי או. סנדרס, שגילם את המטיף המלוקק, הופיע יחד עם סנטרו המחודד באותה סדרה כנבל לאורך כל העונה השנייה.

    • Michael Ginzburg

      הבנתי שמביאים שחקנים מהוליווד לכל עונה של הסדרה, יהיה מעניין.

  • Saturn

    הפרק השני: עדיין טוב, עדיין אווירה וצילום נהדרים, עדיין מזכיר לעצמי שזה מתיו מקונהי. הפרטים על עברו של ראסט היו מצויינים והקנו לנו נפח ולא באופן הקלישאתי של עוד בחור אצקנטרי.

    זו גם הייתה דוגמה מצויינת לעובדה שהיות המקרה המשטרתי סיפור-בתוך-סיפור משפר את הסדרה. אפשר לדלג בפשיטות על כל העניינים הטכניים והידועים היטב של 'תוצאות מעבדות' וחקירה נוספת של אותם אנשים, אין תקיעות לא לצורך, לא מבזבזים פרקים על מבויים סתומים ורד-הרינגס ואין תחושת מסמוס – אפשר להראות את זה במונטאז' מהיר ועדיין את האפשרות לעצור ולהראות קטעים מסויימים ולתת להם חשיבות כך שהפאסט פורוורד לא מוריד מחשיבות הקייס או מהתעניינות הצופה בו.

    לפי מה שקראתי ברשת, ה The Yellow King מתקשר לסדרת סיפורים שנכתבה במאה ה-19 ולמחזה פיקטיבי באותו שם שגורם לכל מי שקורא אותו לצאת מדעתו או משהו כזה.

    • Michael Ginzburg

      ברשת מתחילות שמועות – הרוצח הוא המושל או הדמות של הארלסון. מעניין.
      ומסכים, היה פרק מעולה, פיתוח הדמויות ממש מרתק.

© עידו ישעיהו