שרלוק 3.02: חותם השלושה

פורסם ע"י ‏פשוט יעל‏
בתאריך 09/01/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "שרלוק" עונה 3 פרק 2

Sherlock (2010) - 03x02 - The Sign of Three

"העלמה מורסטן נכנסה לחדר בצעד מאושש ומפגין ביטחון. היא היתה גברת צעירה ובלונדינית, קטנה, נעימה לעין ולבושה בטוב-טעם מושלם. עם זאת, היה בתלבושתה משהו פשוט שהיה בו כדי לרמוז על אמצעים מוגבלים. צבע שמלתה היה בֶּז'-אפרפר ולא היו בה שסעים ושנצים, ולראשה חבשה מעין טוּרבָּן קטן מאותו גון חיוור, שאחידותו הופרה בזכות נוצה זעירה בצידו. פניה לא היו מושלמות או יפות במיוחד, אך הבעתן היתה מתוקה וחביבה ועיניה הגדולות והכחולות היו נעימות ושופעות שאר-רוח. נסיוני כבר הפגישני עם נשים משלוש יבשות וארצות רבות, אך מעודי לא ראיתי פני אשה שהבטיחו הבטחה מפורשת יותר לאופי מעולה ורגיש."
(מתוך "חותם הארבעה", תרגום אורי בלסם)

אין הרבה דמיון בין הרומן "חותם הארבעה", הספר השני בסדרת סיפורי הולמס, לבין הפרק "חותם השלושה" – אפילו השם הוא למעשה משחק מלים שמתברר רק בסוף הפרק (ושלא עובר טוב בעברית) – אבל התיאור של מרי מורסטן קרוב בהחלט, בשינויים המתאימים בין התקופה הוויקטוריאנית לימינו. מרי מורסטן, היא, כאמור, אמנם לא אשה נאה במיוחד, אבל יש לה 'אופי מעולה ורגיש', וגם אומץ ותושייה (עוד בפגישה הראשונה שלה עם הולמס, כשהמקרה עדיין לא הסתבך אפילו, היא יודעת להביא לו את כל הפריטים הקטנים ופיסות הנייר שקשורים לתעלומה, והוא בהחלט מעריך את זה). בספר, ווטסון מתאהב בה מהר מאוד, אבל אבוי, הם מגלים שהיא כנראה עומדת לרשת אוצר אדיר, ואז המעמד יפריד ביניהם – הוא הרי רק רופא פשוט! בסוף הכל מסתדר, כמובן, והם מתחתנים; כפי שציינתי בסקירה הקודמת, היא כמעט לא מופיעה בסיפורים, להוציא לפעמים כמה משפטים כרקע לאיך שווטסון יוצא מהבית לעוד הרפתקה עם הולמס.

sherlock maryמרי מורסטן של הסדרה (שגיליתי, במהלך קריאת התגובות לסקירה הקודמת, שמגלמת אותה זוגתו במציאות של מרטין פרימן, אמנדה אבינגטון) גם היא רגישה לפרטים ולאנשים, עם הרבה תושייה ושכל ישר. היא לא עלמה ויקטוריאנית, כמובן, ולכן האופי שלה בכל זאת שונה. היא בחורה מעשית וישירה מאוד; אחד הרגעים החביבים עליי בפרק הקודם היה בערב שבו היא פוגשת את שרלוק לראשונה, כשאחרי כל התפרצויות הכעס (המוצדקות!) של ג'ון היא נכנסת למונית ואומרת 'I like him' (וגם הרגע במסעדה, לפני ששרלוק חושף את עצמו, כשהיא בלי כחל וסרק פשוט מסכימה עם ג'ון שכן, היא הדבר הכי טוב שקרה לו, שיקף את פן האופי הזה יפה). היא אחת כזו שמבינה עניין – וגם בפרק הזה, היא ידעה להתמודד יפה גם עם ג'ון וגם עם שרלוק וגם עם הבלגנים של תכנון החתונה. אשכרה הפתיע אותי לראות, כשקראתי תגובות על הפרק הקודם, שיש אנשים שלא אוהבים אותה; בעיניי היא נהדרת, והדינמיקה שלה עם ווטסון נהדרת (אולי זה בגלל הקשר הקיים ביניהם, אבל הרבה מזה הוא פשוט הדמויות). כפי שכבר אמרתי, אני באמת מקווה שהתפקיד שלה בהמשך הסדרה יישאר כפי שהוא.

רפרנסים לקאנון: כאמור, אין הרבה דמיון בכלל בין הספר המקורי לפרק. הקשר העיקרי הוא השמות של שולטו ושל ג'ונתן סמול, והאיבה שהאחרון רוחש לראשון (אם כי בספר הסיבה לאיבה הייתה שונה, וסמול גם לא הרג אף אחד במו ידיו, בעוד שכאן הוא טיפוס שלא הייתה לו בעיה להרוג בחור חף מפשע לגמרי רק כהכנה לרצח של שולטו; וחוץ מזה, הוא גם היה אסיר משוחרר ולו [פם פם] רגל מעץ) – וגם עוד כמה פרטים קטנים שמסתתרים באחד הסיפורים הקטנים שהולמס עובר עליהם בחטף בנאום שלו, שם מופיע גמד שיורה חיצי רעל עם קנה-נשיפה. הגמד הזה הוא אלמנט שלקוח ישירות מתוך "חותם הארבעה", אם כי שם הוא קצת, אמממ, נורא גזעני (מדובר על בן-לוויה של סמול, מהילידים של איי אנדמן בהודו שהם קטני קומה במיוחד וגם, על פי הספר, מכוערים, פראיים ואכזריים). בתיאור המקרה בבלוג של ווטסון יש גם עוד פרט קטן אחד של דמיון: הכל מתחיל כשווטסון מקבל סדרה של שישה אימיילים שכוללים רק תמונה של פנינה. בספר, אלה היו פנינים אמיתיות, שנשלחו למרי בעילום שם לאורך שש שנים, והן שפתחו את כל התעלומה (במקרה שבבלוג זה מוביל לעניין אחר לגמרי, איזו מזימה להוביל את הולמס ו-ווטסון למלכודת ולהרוג אותם, שאני מנחשת שתהיה קשורה בסופו של דבר לנבל-הראשי החדש שלנו).

sherlock 3x02אבל מעבר לזה לא זיהיתי רפרנסים, לא בפרק עצמו ולא בפוסטים בבלוג. וויקיפדיה לא עזרה לי הפעם, וניסיתי לחפש כל מיני שמות שמופיעים שם ובבלוג, בלי הרבה תוצאות. השם היחיד שעלה בתוך הסיפורים הוא ריידר (רחוב ריידר הוא הכתובת שמופיעה בפוסט על הפיל), שמה של דמות מתוך הסיפור "הרפתקת הכדכוד הכחול", וזה די קלוש. אה, וכנופיית שודדי הבנקים מתחילת הפרק, שמצאה איזו דרך גאונית לגנוב מטילי זהב, הזכירה לי טיפה את "אגודת אדומי השער" (סיפור קצת טפשי, למען האמת – המכשיר העלילתי העיקרי לא רק מופרך למדי, אלא גם שימש בשינויים קלים כבסיס לעוד כמה סיפורי הולמס), אבל זה אפילו עוד יותר קלוש. יכול להיות שגם שם יש דברים אזוטריים יחסית, או מבלשים אחרים, שאני לא מזהה. ועוד משהו: יש לי גם הרגשה עמומה ולא-מבוססת שחלק מהנאומים של שרלוק – גם כמה מהדברים שאמר בפרק הקודם לגבי לונדון, וגם כמה מהדברים שאמר הפעם לגבי ג'ון – הם ציטוטים או פרפראזות על דברים מתוך הספרים, אבל קצת קשה לי לבדוק את זה.

ומה חוץ מזה? יצא לי לראות שיש דעות די חלוקות על הפרק. בעיניי הוא היה חמוד ממש. כבר אמרתי, בהקשר של הפרק הקודם, שהגעתי למסקנה שברוב המקרים העלילות הבלשיות הגדולות בסדרה לא ממש מעניינות בעיניי, ואני יותר מחבבת את המקרים הקטנים שמופיעים פה ושם – ובמהלך הנאום של הולמס הוזכרו כאמור כמה מקרים כאלה (ואז ראינו אותם בפלאשבק). אז מבחינתי אישית זה היה מצוין. הקטע עם אסיפת הנשים הווירטואלית, ומייקרופט בשולחן המרצה, היה מגוחך לחלוטין בעיניי, אבל מילא, חוץ מזה באמת שהמקרים היו ממש סבבה לדעתי. כל מיני דברים קטנים, יחסית פשוטים, ומחלקם אפילו אנשים יצאו בחיים.

והעיקר, כמובן, היה הדמויות, ובעיקר הדמות של הולמס, עם נאום השושבין המרגש/משעשע, עם הקטע שבו התכנון המדוקדק של ערב-הרווקים של ווטסון מתקלקל ושניהם שיכורים להחריד (שהיה קצת מביך, אבל בכל זאת הצחיק אותי, בעיקר בחלק שבו בכתוביות על המסך שמראות את ההיקשים של הולמס היו כתובים דברים כמו chair, egg-shaped, sitty thing או sleeeep. היהי), עם השירות שלו כמאתר-מישהו-לשכב-איתו בשביל השושבינה הראשית… כל זה היה נורא חמוד, בעיניי. אני מניחה שמהבחינה הזו אני יכולה להבין למה היו אנשים שלא אהבו, אבל לי זה לא מפריע. התחזקות הצד האנושי של שרלוק היא תֵמה שגם ככה הולכת ומתפתחת – הרי ראינו את זה בפרק הקודם, וגם קצת בסוף העונה שעברה – וכאן זה פשוט המשך של העניין. העובדה שווטסון אמר לו שהוא החבר הכי טוב שלו כאילו פתחה אצלו משהו. הוא באמת משתדל. לפעמים אפילו יותר מדי משתדל, כמו בתכנון החתונה. הוא יודע שזה משהו שחשוב לווטסון, ומפני שווטסון חשוב לו (ומפני שהוא חושש לאבד אותו אחרי החתונה), הוא באמת משתדל לעשות בשבילו את מה שנראה לו שצריך לעשות, בין אם זה למנוע מוות של אדם או לקפל מפיות. האם השינוי הזה יהיה עקבי? עוד נראה. השבועה שלו לג'ון בסוף הפרק, והקישור של העניין לשם פרק הבא – His Last Vow, 'שבועתו האחרונה', מרמזים שהקשר ביניהם כנראה יעמוד למבחן בקרוב.

אה, ומרי בהריון, מזל טוב! בקאנון אין לג'ון ילדים, למיטב ידיעתי. אבל ממילא בקאנון לפעמים נדמה שהוא בכלל לא זוכר שהוא נשוי, אז זה לא מפתיע. מעניין מה יעשו עם זה כאן.

sherlock 3x02 Wed

תגיות:
  • אמנם ביקשתי את הדיון הזה אבל עכשיו אין לי הרבה זמן להרחיב. (ספוילרים, כן?)

    אחד הפרקים הטובים ביותר של שרלוק.
    יש מי שישנא את התפתחות הדמות של שרלוק ואת הצד היותר אנושי אבל הוא עדיין שרלוק, עדיין חמור רק קצת יותר אמין בתור דמות.
    הייתי מרחיבה אבל במילא הולכים לשבור את ליבנו בפרק הבא ומשהו איום יקרה למרי ו/או להריון, וייקחו לנו את הדמות הכי מגניבה בסדרה אחרי שרלוק וג'ון.
    אז הנה הרגע הכי אדיר שלה, אפשר להתחיל לילל מעכשיו.

    • Chen Honig

      גם לך יש את ההרגשה שזה הולך להיגמר ממש מכוער? אני לא אוכל להתמודד עם עוד שברון לב של ג'ון. באמת שלא.

      • אני חוששת שזה יהיה הרבה יותר גרוע הפעם, יש לנו נישואין והריון למען השם. אני חושדת שהפעם מי שיחטוף זה שרלוק, ולו בגלל רגשות אשם. וממש, ממש לא בא לי שיהרגו את מרי. 🙁

        • Chen Honig

          רק שלא יעשו סבונייה כזו של ג'ון כועס על שרלוק, ונצטרך לחכות עוד איזה שנתיים עד שהוא יסלח לו או משהו כזה. אני כבר לא יודעת עם ה"שרלוק" הזה שהביאו לנו בעונה השלישית.

      • miss bojarsky

        אני גם חולקת את התחושה הרעה הזאת 🙁

  • **ספוילר**

    פרק נפלא. כל עונה שונה מהאחרות, וזו בהחלט שונה. אנחנו מקבלים חשיפה לצדדים חדשים בתהליך המחשבה של שרלוק. בעונות הקודמות הוא סיפר לנו כמה הוא גאון, ופה אנחנו רק נתקלים בפגיעות שלו כל הזמן. הוא לא גאון מושלם, הוא מרגיש נחיתות ביחס לאחיו הגאון, גם הוא מפשל, הוא טוב בעיקר תחת לחץ, והוא מסכן אנשים, בין היתר אהוביו, כל הזמן.
    הוא מוגבל – חברתית ורגשית – והוא לא יכול לעשות את הדברים שהוא רוצה. כמו לעשות יותר מרק לחשוב על איירין אדלר, כמו לרקוד עם ווטסון בחתונתו, כמו לקחת חופשה מהראש שלו.

    הפגיעות הזו, המורכבות של שרלוק הופכת את הדמות למעניינת. לא סתם הוא בחר לספר שני סיפורים על מקרים שהביסו אותו, ובסוף הוא הבין את התשובה אבל רק ברגע האחרון, ואחרי תהליך מחשבתי ממושך ועם הרבה עזרה.

    מבחינת הפרק, המפתח לפתרון התעלומה היה בידינו כל הזמן.
    – ההתמקדות בחגורה בשתי סצינות – חייל אחד מתלבש, והשני מתפשט, הבהירה שיש קשר ביניהם.
    – ההתמקדות במפקד של ווטסון, המידע שאנחנו קיבלנו שלא היה ברשותו של שרלוק. האופן שבו המפקד התלבש בקפדנות, כאילו הוא יודע שזו הפעם האחרונה שילבש את המדים (הדהדו לי בראש הסיפורים על המפקד שלובש את מדיו פעם אחרונה, רק כדי להתאבד, לא מסוגל להתמודד עם האזרחות).
    – הבחירה לצוות את הסיפורים הללו יחד.

    אבל למרות שהייתי זריזה יותר משרלוק, לא באשמתו כמובן, היו לי יותר פרטים, נתנה לי את הפנאי להתרכז בשרלוק ולא בתעלומה. וזה היה מעניין ומורכב ומבוצע היטב ממש.

    עוד קצת:

    – אמג סצינת השכרות היתה מושלמת.
    – בפרק שעבר מרטין פרימן היה מלך, פה בנדיקט קמברבאץ' זכה להפגיז, ואפילו אני נאלצת להודות שהוא די נפלא.
    – למרות שזו היתה שרלוק אחרת, שרלוק היה שרלוק, והאווירה היתה שם כרגיל – המילים המרחפות שמציגות את עולמו הפנימי (והשיכור) של שרלוק, הדימויים החזותיים של תהליך המחשבה. כל אלו מאוד שגרתיים, ובגלל שהם הפכו להיות השפה של הסדרה הזו, אפשר להשתמש בהם כדי להמציא את הסדרה מחדש.
    – מרי נפלאה. הציגו אותה רק בשבוע שעבר והיא כבר משתלבת טוב כל כך. זה כמובן גם הליהוק אבל גם הכתיבה, של דמות שכבר מבינה לעומק את ווטסון, ולכן קולטת את שרלוק בתוך רבע שניה.

    בכל זאת, עברו שנתיים. בשביל ווטסון ושרלוק, אבל גם בשבילנו. אם זו היתה אותה שרלוק זה פשוט לא היה מעניין כל כך.

  • miss bojarsky

    ספויילרים
    .
    .
    .
    הפרק הזה שבר את התבנית של הפרק השני החלש יותר של שתי העונות הקודמות והיה פשוט מופלא. נדמה היה מאד מפוזר בהתחלה, אבל היה ברור שהכל יתחבר ביחד בסוף, כפי שקרה ולכן זה לא הטריד אותי כלל. גם לא טרחתי יותר מדי לחשוב על פתרון התעלומות, מכיוון שהיו כל כך הרבה דברים לשקוע בהם, בעיקר ההומור המטורף, היחסים של שרלוק וג'ון ומעל הכל, הצגת תהליכי החשיבה של שרלוק, ההכנסה שלנו אל תוך הראש שלו. זו בהחלט הייתה דרך מלבבת ביותר לגרום לנו להבין אותו וללמוד עליו. כה אהבתי שאיירין אדלר חמקה לה שם פנימה, אני מקווה שזה אומר שנראה אותה בפרק הבא.

    שרלוק מצליח בפרק הזה להיות אטום כליל לרגשות אחרים, כתמיד ועם זאת רגיש עד מאד לרגשות האנשים שחשובים לו יותר מכל (אנחנו לא נעשה את זה לג'ון ווטסון, נכון?). כשהוא עושה משהו, הוא דואג לעשות אותו הכי טוב שאפשר ואם ג'ון בחר בו כחבר הכי טוב שלו, הגם שהוא לא מבין למה, הוא דואג להיות החבר והשושבין שמצדיק את התואר הזה. הוא כותב וואלס, הוא נותן נאום מרגש ונוגע ללב והוא מונע מהחתונה להפוך לאירוע טראגי. ומה שמניע אותו לכל זה הוא הרגש ולא השכל המפורסם שלו.

    זה היה פרק כה חיובי ושמח אבל כבר במהלכו, ובעיקר בסופו, אפשר היה להרגיש את הטראגדיה המתקרבת. האזהרות של מייקרופט לגבי אי מעורבות, ההצגה של העובדה ששרלוק לא תמיד פותר את התעלומות, ההריון של מרי, ה"don't panic" -כל זה משאיר אותי עם חשש מאד כבד בנוגע לגורלה של מרי.

    • Chen Honig

      אני לא מסכימה לגבי הפרק השני החלש יותר. לגבי העונה הראשונה זה ממש נכון, אבל "כלבי בסקרוויל"????? איך אפשר לקרוא לו חלש, עם כל הצווארון ועצמות הלחיים??? 🙂

      • miss bojarsky

        כשחושבים על זה, אני גם מאד נהניתי ממנו. אבל ביחס לפרק הראשון והשלישי של העונה, הוא פחות מבריק.

    • פשוט יעל

      אוי, זה באמת משהו ששכחתי לציין בסקירה – כשצפיתי בפרק תהיתי לעצמי אם ה-don't panic הזה הוא מחווה לתפקיד של פרימן כארתור דנט בסרט על פי 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. אני מקווה שכן, למרות שסביר שזה סתם מקרי.

      • miss bojarsky

        דווקא הגיוני מאד שכן 🙂 אני ישר חשבתי על מדריך הטרמפיסט, אבל שכחתי לגמרי שפרימן שיחק את ארתור.

  • Chen Honig

    בפעם הראשונה שראיתי את הפרק הזה משהו לא זרם לי. ההתחלה הייתה מצחיקה, הנאום היה מרגש עד דמעות, והחיבוק גרם לי כמעט לחנוק חתול. לא לדאוג, הוא שרד! אבל משהו בכך שכל הרגשות של שרלוק ושל ג'ון נפרסו מולנו, שהכל היה בהיר ושום דבר כבר לא מסתורי ביניהם הוריד לי מהפרק. מה גם שהילדותיות של שרלוק ממש בלטה הפעם, כאילו הוא הפך לסוג של קריקטורה של עצמו (הסיבוב הזה מול ג'נין? אני לא התרשמתי.)

    בפעם השנייה שראיתי את הפרק לא יכולתי שלא להעריך את הכותבים על האומץ לזרוק דמות כמו שרלוק הולמס לאירועים שהוא אינו רגיל להיות נוכח בהם. אני דמיינתי את גאטיס, מופאט ותומפסון יושבים בסלון, כל אחד עם עט ביד אחת וכוס של וויסקי בשנייה, עם דמעות של צחוק בעיניים על מה שהם כתבו בשביל הפרק הזה. כמובן שהוא לא יכול היה להיות משעשע בלי קמברבאץ' ופרימן, שמבחינתי יכולים לעשות הכל בעולם המשחק וזה ייראה לי טבעי. שלא נדבר על זה שכששניהם ביחד על המסך אי אפשר שלא להיאנח ולשמוח שלפעמים קורים נסים של ליהוק מושלם. חלק מהסיבה שאני רוצה רק עוד מהסדרה הזו זה בגלל ששניהם מככבים בה.

    הפסקתי להאמין שנקבל המשך ישיר לשתי העונות הראשונות, והתחלתי ליהנות מכתיבה שהיא עדיין קולחת, אך לא מאותן סיבות שהיו פעם. וכמו רותם ואתי שרשמו לפניי – אני חרדה לגמרי ממה שעומד להיות בפרק הבא. בבקשה, תהיו עדינים עם הלב של ווטסון, בבקשה!!!!

  • אביעד

    אחלה פרק, היה כמעט כולו קומדיה , והיו רגעים שלקחו את זה קצת יותר מדי לכיוון שנקרא לו "הומור אספרגרי" עד שכמעט פחדתי ששרלוק יגיד איזה "בזינגה!" פתאום… (הקאתי קצת בפה מההשוואה של עצמי, אבל בחיי שזה מה שקפץ לי לפעמים בראש בפרק הזה)

    אבל היו מספיק דברים אחרים משעשעים, וגם הרגעים האלו סה"כ עבדו מצויין, כמו שכבר רשמו בעיקר בזכות הכימיה בין קמברבאץ לפרימן.
    אני במיוחד אוהב שסדרות היום בונות על זה שאתה צופה בפרק בDVRהורדה ומכניסות כל מיני גאגים ויז'ואליים כשהן יודעות שאתה יכול לעצור את התמונה. הנסיון של שרלוק השיכור לעשות דדוקציות היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה.
    speaker hi tech thing?
    egg? sitty thing?

    • מצחיק שאתה אומר את זה, כי עבורי היה רגע שבו שרלוק הזכיר לי את עאבד.

      • פשוט יעל

        בקטע שבו הוא מסתובב עם השושבינה הראשית, כמו עאבד-רובוקופ? כי שם אני חשבתי על זה…

        • דווקא לא שם, מתישהו במהלך הנאום.

          • פשוט יעל

            אתה זוכר מתי? זה מעניין, הקטעים האלה, אם כי לא מפתיע (שהרי ב'שרלוק' בונים את הדמות שלו כ-Asperger-ish).
            אגב, בדיעבד חשבתי לעצמי על עוד מקום שמזכיר קצת את עאבד – סצינת השכרות. ממש היה מתבקש שם איזה I think you broke me, לא? 😉

            • אני לא זוכר בדיוק, מלבד שזה היה רגע של שתיקה (נראה לי). אני מקווה גם ככה לצפות שוב בפרק בסופ"ש, אולי אאתר את הקטע.

    • גם לי הוא מאוד הזכיר את שלדון.

  • Saturn

    That's more like it.

    פרק יותר טוב מהקודם בצורה ניכרת. חששתי בהתחלה שזה יהיה פרק העלאת זכרונות שמראים קטעי עבר בלי ממש תוכן חדש אבל לאחר מכן התגבש הקייס. שרלוק היה מצויין בפרק. אהבתי את הסצנה בו הוא מדמיין את הנשים שהוא מצ'וטט איתם. משונה בשביל סוציופת שדי סולד מאנשים, לא? הוא בכל זאת רואה צורך להקיף את עצמו בהם בחקירה.

    מה שקצת הפריע: לקחו את הפן הקומי קצת רחוק מדי בקטע של שרלוק ווטסון חוקרים זירת פשע בשכרות. למה שבכלל האדסון תקבל קליינט בלילה הזה כשהיא יודעת שהם שיכורים?
    שנית, השתלובתה של מארי שלפי הפרק הזה אנחנו אמורים לדעת שהיא הפכה להיות חלק בלתי נפרד בצוות. עם כל הכבוד, אי אפשר לצפות שהצופה ירגיש עם זה נוח, למרות הקטע החביב מאוד עם עידוד ווטסוןשרלוק בנפרד לאותה מטרה.

    למי שמחפש רמזים לרעה מתקרבת: האדסן מספרת על חתונתה והשושבינה והמחשבה שהן יהיו החברות הכי טובות לתמיד אך כיצד האירוע הזה משנה אנשים ועצם זה שהשושבינה עזבה את החתונה מוקדם. 'מי עושה דבר כזה?' היא שאלה. שרלוק גם כן עוזב את החתונה מוקדם בסוף הפרק.

  • Michael Ginzburg

    טוב, אז כל הבאזז בימים האחרונים ברשת גרם לי לשבת ולראות את עונה 1.
    זה לא היה טוב במיוחד, בלשון המעטה.

    נדמה
    כי היוצרים החליטו להתרחק מניסיונות תיחכום או חדשנות והלכו על קלישאות
    בדמות מוסכמות נראטיביות ידועות. המתח לא באמת קיים, העלילה פשוט מסתחררת
    סביב עצמה ונותנת לסגנון ליפול למלכודות של טון סמי-אפלולי, מלאכותיות
    לשמה. קממברץ' ופרימן שחקנים לא טובים או מעניינים במיוחד. הנוכחות שלהם על
    המסך הזכירה לי שאריות של האוס ולות'ר שעשו מטעמים מקווי דמותו של שרלוק.

    נקודות טובות בכל זאת – ההומור, האלגנטיות, הצילום. ולונדון, איך לא.

    אז שרלוק היא טלוויזיה בינונית מדי, אדיבה אולי כלפי חובביו המושבעים של קונן דויל אבל לא כלפי
    צופים שמעדיפים קשת רחבה יותר של רגש, כנות, אמינות ומורכבות רעיונית.

  • פשוט יעל

    זה לא באמת קשור לשום דבר, אבל בגלל כותרת השיר הזה הוא יושב לי בראש מאז שראיתי את הפרק:

    http://www.youtube.com/watch?v=crNI8DtP6IY
    ?Won't someone dance with me

    • מרתק כתמיד, יעל (הפוסט, לא השיר 😛 )

      • פשוט יעל

        תודה. 🙂 גם הסקירה שלך נהדרת.

        • miss bojarsky

          מצטרפת לאיימס, אכן נפלא כתמיד 🙂

  • me

    גם אני אהבתי את הכיוון האנושי של הפרק ואת העובדה שאי אפשר היה לצפות את המשפט הבא של שרלוק. החיבה של היוצרים לפרקים בלי נרטיב ברור מציקה לפעמים אבל שמרה על המתח גם אם לא היתה תעלומה של ממש. מעניין שכשהוא מנסה להבין מי הרוצח הוא מדמיין את מייקרופט כמין מנחה, ככה שכמה שהם יריבים הוא עדיין מכיר ביכולות העדיפות שלו.
    התעלומה עצמה היתה די ברורה לי – גם הסכין הנעלמת בחגורה וגם הצלם לא הפתיעו.
    למרות כל זה אני מרגישה שהעונה "מתבזבזת" על הווי ואנקדוטות במקום עלילות חדשות, מה שקצת מבאס לאור העובדה שהעונות כ"כ קצרות.

  • רועי

    היה שני איזכורים גאונים לחובבי הזאנר שפלא בעיני שלא הזכרת
    אדם מת נעול בחדר מבפנים זה אחד הסיפורים של אדגר אלן פה ושם הרוצח הוא קוף שברח מקרקס
    לנסות את כלי הרצח לפני הרצח האמיתי זה סיפור של המלכה אגתה קריסטי
    נורא שמחתי לראות שהם פלרטטו עם כותבים אחרים

    • אני כל כך מקווה ש"אדגר אלן פה ושם" היה משחק מילים מתוכנן.

      • פשוט יעל

        אגב, רפרנס אפשרי שאולי ידבר אליך יותר – בהתחשב בקשר שכבר דיברנו בין הדמות של שרלוק הולמס לדמות של באטמן, אולי העובדה שרשת שודדי הבנק בתחילת הפרק לובשת דווקא מסכות ליצן היא לא מקרית…

        • בגלל ה"אביר האפל"? חשבתי על הדימיון, אבל זה לא משהו לא נפוץ. סדרת משחקי Payday, למשל.
          http://www.youtube.com/watch?v=Gb-_DKC6wc4

          • פשוט יעל

            חשבתי יותר על הג'וקר באופן כללי, אבל אם אתה אומר שזה נפוץ, אאמין לך שזה לא עד כדי כך קשור.

            • אה, הג'וקר אפילו לא חובש מסיכה. חשבתי שהתייחסת לסצינת הפתיחה של "האביר האפל".

              • פשוט יעל

                אני מניחה שזה מה שישב לי בראש באופן מיידי, אבל הם היו חיילים של הג'וקר ממילא.
                בכל אופן, כפי שציינת, הקישור הזה קלוש למדי.

    • פשוט יעל

      אל תתפלא עד כדי כך, אני חובבת בלשים אבל לא מבינה *המון*, לכן אני כל פעם אומרת שיכול להיות שיש דברים שפספסתי. 🙂 אז תודה לך.

      לגבי תעלומת חדר נעול, פו היה הראשון (או לפחות הראשון המפורסם, כאמור, יכול להיות שהיו אחרים לפניו ואני סתם לא מכירה), אבל זה הפך לכזו קלאסיקה בלשית – למעשה, לתת-ז'אנר בפני עצמו, 'תעלומת חדר נעול'[*] – שלא הייתי ממהרת לומר שכל הופעה של המוטיב הכללי הזה היא מחווה ישירה לרציחות רו מורג.
      מאיזה סיפור של אגתה כריסטי זה ניסוי כלי הרצח? כלומר, בהנחה שהדמיון אכן ישיר יותר (הרעיון הכללי מופיע גם הוא אצל הולמס בכמה סיפורים, למשל הרפתקת הערפד מסאסקס), זה כנראה משהו שאני לא קראתי (יש הרבה), ואשמח לשמוע עוד פרטים.

      [*] ר': http://en.wikipedia.org/wiki/Locked_room_mystery
      וגם: http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/LockedRoomMystery
      וגם: http://www.goodreads.com/shelf/show/locked-room-mystery

      • רועי

        ממממ
        לגבי הרציחות ברחוב מורגש אני מרגיש יותר בטוח כי אני מרגיש שזה ממש צוטט משם.(ממש ממש) , אבל אני באמת רואה שזה יכול להיות מקרי
        לגבי לבדוק את כלי הנשק אני מרגיש פחות בטוח כי שם זה התרחש עם רעל שבעל הבית (שחקן?) מוזג לאחד הכוסת וזה מגיע האקראיות למישהו והורג אותו, וכך הוא ידע שהרעל עובד ויש רציחה שנייה מוכוונת.
        מזכיר לך משהו? אני מודה חוץ מהמקריות אין עוד דמיון.
        חרב דקה פגשנו כבר בסדרת הסרטים החדשה אבל אני בטוח שהוא מופיע איפה שהוא בכתבי הקודש של הזאנר

        • פשוט יעל

          לא יודעת אם הייתי אומרת שזה *ממש ממש* צוטט מרו מורג, כי בכל זאת הסיטואציה שונה מאוד (אין דין מקלחת משותפת, גם אם תא המקלחת נעול, כדין חדר בקומה עליונה שנעול מבפנים וכו'). אבל זו בהחלט התייחסות לתת-הז'אנר, ושרלוק אומר את זה במפורש (משהו בסגנון 'הידד, תעלומת חדר נעול, זה ממש קלאסי'). שזה נחמד.
          מה שאתה מתאר אצל כריסטי, עם הרעל, מזכיר לי באמת את הרפתקת הערפד מסאסקס – גם שם היה רעל, והרוצח בדק אותו קודם על הכלב – ואני בטוחה שנתקלתי בעוד דוגמאות כאלה בסיפורי הולמס, אם כי אני לא זוכרת איפה.

          החרב הדקה זה מעניין, וצריך לחפש את זה באמת. אולי כשיהיה לי זמן אנסה לחקור קצת…

          • פשוט יעל

            הו, טי.וי.טרופס, מה הייתי עושה בלעדיו ובלי האנשים היסודיים שכותבים בו? לא רק שבעמוד שלהם על הפרק הספציפי הזה מישהו הפנה לתקדים היסטורי מעניין: http://en.wikipedia.org/wiki/Empress_Elisabeth_of_Austria#Assassination
            אלא שבעמוד הזה: http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/YouAreAlreadyDead

            אפשר למצוא אזכור של תקדים מספרות בלשים – מהספר The Clocks של אגתה כריסטי.
            לכל הרוחות, זה אפילו אחד מאלה שקראתי – אבל אני ממש לא זוכרת את הקטע הזה.

    • ייתכן שבאחת התיאוריות שנזרקו לאוויר (ע"י לסטראד) בנוגע לניסיון הרצח של חייל המשמר המלכותי – גמד שהסתתר בתעלת האיוורור – מסתתר רפרנס לקוף מהסיפור של פו.

      • פשוט יעל

        יכול להיות. אם כי הגמד, כמו זה שבסיפור של הולמס על תעלומת ה-Poison Giant ('ענק הרעל' נשמע כמו תכשיט ממולכד, אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת), יכול גם להיות רפרנס ישיר יותר ל'חותם הארבעה'.

© עידו ישעיהו