שרלוק 3.01: הקרון הריק

פורסם ע"י ‏פשוט יעל‏
בתאריך 05/01/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הערה: אני כותבת את הסקירה לפני שקראתי את כל מליון התגובות שכבר נכתבו כאן בבלוג על הפרק, אז אני מתנצלת אם אני חוזרת על משהו שנאמר שם.

Sherlock Colliers-1903-09-26בהקדמה של ארתור קונן דויל ל'ספר הפרשיות של שרלוק הולמס' – הספר האחרון באמת, אבל באמת הפעם, של סיפורי הולמס (אחרי 'קידתו האחרונה' – ודויל קצת צוחק על זה בפתיחת ההקדמה כשהוא אומר שהוא חושש שהולמס נעשה כמו אחד הזמרים האלה שנותנים רק עוד מופע אחד אחרון, ואז עוד אחד, וכו'), הוא כותב קצת על איך החליט "לשים קץ להולמס" כדי שיוכל לתעל את האנרגיות הספרותיות שלו גם לערוצים אחרים, כי "הפנים החיוורות והחדות הללו והגוף רפה-האברים תפסו חלק נכבד מדי מדמיוני" אבל מכיוון שלא היתה גופה שאפשר לקבוע את מותה, לא היה קשה "להיענות לדרישה המחמיאה ולפטור בהסבר את המעשה הנחפז שעשיתי" [1] [2].

[1] דויל גם מוסיף שלא התחרט על כך מעולם, כי בכל זאת הצליח להמשיך ולכתוב את כל מה שרצה לכתוב, "אם כי אולי הוא עמד במידת-מה בדרכה של ההכרה בעבודתי הספרותית הרצינית מדי" – ונדמה לי שבהצהרה הדיפלומטית הזו אפשר לחוש גם נימה מסוימת של מרירות. אבל זה לא מענייננו כרגע.
[2] התרגום החופשי של הקטעים מההקדמה הוא שלי, כי אין לידי כרגע את תרגום הספר לעברית – אולי בהמשך אבדוק אותו בספריה ואעתיק לכאן את כל הפסקה הרלוונטית.

ואכן, הסיפור "הרפתקת הבית הריק" פותר את מותו של הולמס בהסבר שהקוראים כיום מתקשים שלא לגלגל עיניים לעומתו. כבר פירטתי את העניין בסקירת הפרק "נפילת רייכנבאך", ולא אחזור כאן על הסיפור, אבל העניין העיקרי היה שכפי שציין גם דויל בעצמו, לא היתה גופה, ולכן היה קל למדי למצוא פתרון. הולמס פשוט נעלם, נתן לאנשים להניח שהוא מת, וכשהיה לו צורך לחזור כדי להיפטר מקולונל מוראן – חזר. וב"שרלוק" היתה גופה. ראינו אותה. ראינו אותו במו עינינו קופץ מהגג. מעריצים העלו כל מיני תיאוריות, מופרכות יותר ופחות, אבל במשך כל הזמן עד לעליית העונה השלישית לא יכולנו שלא לחכות לראות את הפתרון האמיתי, שהיוצרים הבטיחו שנקבל. ו… (מכאן והלאה ספויילרים, כמובן).

הו, הממזרים הארורים האלה. זה כל מה שהצלחתי לחשוב בסוף הפרק – those utter bastards. לא פתרון אחד נתנו לנו בפרק הזה, אלא שלושה. שניים מהם מוצגים במפורש כתיאוריות של מעריצים, מופרכות יותר (יכולתי כמעט לשמוע באוזניי את צווחות האושר של הפאנדום למראה הנשיקה של הולמס ומוריארטי בתיאוריה/פאנפיק של הזאתי עם הצמות והמבטא) או פחות (אנדרסון קצת נסחף עם חלק מהפרטים, אבל הרעיון של החלפת הגופה הוא אחד הסבירים יחסית שראיתי שהועלו), ועוד הסבר אחד שמענו מפיו של שרלוק עצמו, כשסיפר אותו לאנדרסון. אבל האם שרלוק הוא מספר מהימן? גם אנדרסון לא בטוח, והוא ממהר לעקם את האף ולמצוא חורים בעלילה, כמו שמן הסתם גם לא מעט מהצופים עשו (אני לא רוצה להכנס לדיונים על התיאוריות, אבל אני חייבת לציין שגם בעיניי אישית ההסבר הזה לא ממש מוצא חן).

Sherlockיש כאן שוב את הטשטוש בין המעריצים בתוך הסדרה ובעולם האמיתי, שאליו התייחסתי כשכתבתי על המיני-פרק, אבל יש כאן גם מהלך מלוכלך בעליל של היוצרים. 'אנחנו יודעים שלא משנה איזה פתרון ניתן לכם, אתם תמצאו בו חורים,' הם אומרים לנו; 'אנחנו יודעים שלא נצליח לרצות אתכם באמת. אז בואו נשאיר את האופציה ששרלוק בעצם משקר'. הוא התחיל לספר לווטסון את הפתרון, אבל את ווטסון לא זה מה שעניין. הוא היה נסער מדי, קרוע בין הגעגועים שלו להולמס לכעס שלו עליו. תכל'ס, אני לגמרי מזדהה איתו (ולא אתפלא אם גם זה צעד מכוון של היוצרים). "שרלוק" שיחקה איתי, תעתעה בי בכוונה, עבדה עליי שוב ושוב, ורבאק, זה מרתיח ברמה שבאמת מתחשק לתקוע לה איזו ראסייה רק כדי למחוק לה מהפרצוף את החיוך המתחכם הזה. אבל היא חזרה, לעזאזל, והתגעגעתי אליה, לכל המשחקים הקטנים (והמעצבנים לפעמים) שלה, לברק שלה, להומור שלה (היו כ"כ הרבה נקודות שפשוט צחקתי! מרוב ענייני דרמה ואקשן כבר שכחתי כמה הומור יש בסדרה הזו). אני לא רוצה לסלוח לה, אבל איך אפשר שלא? זאת 'שרלוק'. זה שרלוק.

לפני שאכנס לעוד כמה דברים על הפרק והדמויות, שלא תחשבו ששכחתי שאני כאן בראש ובראשונה בשביל הרפרנסים לקאנון, כן? והיו לא מעט. מ"הרפתקת הבית הריק" יש לנו, מלבד חזרתו של הולמס ללונדון כמובן, גם את מוראן, שכאן קיבל שדרוג מקולונל חובב ציד ומשחקי קלפים ללורד ופוליטיקאי מכובד שבמקרה גם מרגל כבר שנים לטובת צפון-קוריאה (ובחדר המלון שבו הוא מתאכסן זרוקות לא במקרה כמה כריות עם ציורי פילים ושאר מוטיבים הודיים, כמחווה לימיו של הקולונל בצבא ההודי של הוד מלכותה), וגם מחווה הומוריסטית אחת בדמות הזקן עם סרטי הזימה שווטסון תוקף במחשבה שהוא הולמס בתחפושת: בסיפור המקורי ווטסון נתקל בהולמס המחופש (היטב, כי בניגוד להולמס של "שרלוק" שמסתפק במשקפיים, שפם מצויר ומבטא מזעזע, הולמס של הסיפורים הוא אשף תחפושות) לזקן בעל חנות ספרים, רק שכמובן שאצלו הכותרים 'מקורות פולחן העצים', 'ציפורי בריטניה', 'קטולוס' ו'מלחמת קודש' הם כולם מכובדים בהחלט.

מסיפורים אחרים יש לנו שזירה של המון פרטים קטנים, שאני בהחלט מודה שלא את כולם תפסתי בעצמי; אלה שכן זיהיתי הם המקרה עם האב החורג שקיטפש את בתו (החורגת), הלקוח ישירות מהסיפור "עניין של זהות"; קוד הדילוגים מ"גלוריה סקוט" שכבר הזכרתי בחטף כשכתבתי על המיני-פרק אבל עכשיו הופיע כמחווה ברורה לגמרי בהודעה שקיבלה מרי, שבה צריך לקרוא כל מלה שלישית כדי למצוא את המסר הסודי (מרי מורסטן עצמה גם היא דמות חשובה מהקאנון, שמופיעה לראשונה בספר "חותם הארבעה", אבל מכיוון ששם הפרק הבא בסדרה הוא "חותם השלושה" נראה לי שאתייחס אליה יותר בפירוט כשאכתוב עליו); באותה ההודעה, כל המשחק עם 'ג'ון או ג'יימס' גם הוא מחווה לספרים, כי דויל, שלא תמיד הקפיד במיוחד על ענייני דיון והמשכיות, קרא לג'ון ווטסון 'ג'יימס' באחד הסיפורים, והוביל כמובן לכל מיני תיאוריות-מעריצים שניסו להסביר את העניין; והרעיון של משחק ההיקשים בין שרלוק ומייקרופט על כובע הצמר המטופש לקוח מהמפגש הראשון שלנו עם מייקרופט בפרשת "המתורגמן היווני" – אם כי וויקיפדיה הזכירה לי שעניין ההיקשים על כובע ספציפית קשורים יותר למשהו דומה שעושה הולמס בסיפור "הרפתקת הכדכוד הכחול".

Sherlockבוויקיפדיה גם מצאתי עוד כמה רפרנסים שלא שמתי לב אליהם בפרק, בעיקר מזן האזכור החטוף: שרלוק מכנה את הלורד מוראן 'העכברוש מרחוב סומטרה' (בהתייחס לתחנת רחוב סומטרה, התחנה הנטושה שבה הסתתר קרון-הנפץ), שבא מאזכור חטוף של 'העכברוש הענק מסומטרה' בסיפור "הרפתקת הערפד מסַסֶקס"; הברון מופרטיוס, שמייקרופט מזכיר בשיחה שלו עם הולמס אחרי החילוץ משבי הסרבים, הוא שם שמופיע (בחטף) בסיפור "התעלומה באחוזת רייגייט"; שרלוק מזכיר (בחטף) מישהו בשם פרופסור פרסברי, שהוא דמות מהסיפור "פרשת האיש הזוחל"; ווטסון, בשיחה שלו עם סוחר הזימה, מדבר (בחטף) על דוקטור וורנר, שבסיפור "הפרשה של קבלן-הבניין מנורווד" קונה את המרפאה של ווטסון (ובדיעבד מתברר שהוא קרוב משפחה של הולמס, שנשלח על ידו כדי שווטסון יוכל לחזור לגור ברחוב בייקר); ומתברר גם שסיפור של ארתור קונן דויל בשם "The Lost Special", שלא שייך לקאנון הולמס אבל כן כולל הופעה של דמות בלש חסרת-שם שבהחלט מזכירה אותו, כולל רכבת שמועלמת באמצעות הסעתה למסילה שלא נמצאת בשימוש, כפי שנעשה כאן עם הרכבת התחתית. וכל זה בלי להתייחס לכל מיני דברים מחוץ לכתבי ארתור קונן דויל, כי זה לא משהו שאני אישית מבינה בו במיוחד, ובאמת שרשימת המכולת הזו כבר מספיק ארוכה גם ככה.

מה עוד יש לי לומר על הפרק? המון, מסתבר, ככל שאני מנסה לכתוב את הרשימה הזו, אבל אנסה לקצר. מהעלילה הבלשית עצמה אני חייבת לציין שלא אכפת לי במיוחד – היא מלאה כל מיני מורכבויות ומופרכויות, שוב רשת פושעים ושוב נבל אחד גדול ומתוחכם (ההפקה כבר חשפה את שמו, אבל מכיוון שהוא לא הוזכר בפרק אשאיר את ההתייחסות לדמות הזו לאחת הסקירות הבאות), ופצצה ו-CGI ו'ארמון הזכרון'… תכל'ס, באמת שזה החלק שפחות עניין אותי (אם כי הם בהחלט מקבלים נקודת בונוס על "כמובן שהתקשרתי למשטרה". הולמס של הספרים בהחלט ידע מתי צריך לדאוג לנוכחות משטרתית, ונראה לי שיותר בלשים-וירטואוזים צריכים לדעת להתקשר למשטרה בסיטואציות שדורשות את זה). בפרק הזה, מלבד המשחק המרושע עם/על הפאנדומים, העיקר היה מערכות היחסים האישיות של הולמס ושל הדמויות מסביבו.

מסתבר שהולמס הצליח לצמח קצת אמפתיה, בשנתיים שעברו עליו. כלומר, עוד ב"נפילת רייכנבאך" ראינו את ההכרה שלו בזה שבעצם יש אנשים שקרובים אליו ושאכפת לו מהם, ועוד לפני כן ב"שערורייה בבלגרביה" הייתה שיחה שלו עם מייקרופט שהדגימה את ההבדלים בתפישות שלהם, אבל כאן כל העניין היה חד הרבה יותר – גם בשיחה שלו עם מייקרופט כמובן, שם הוא התייחס לזה באופן מפורש, אבל גם באופן כללי בדינמיקה שלו עם הדמויות סביבו. הוא אמנם לא יודע איך להתנהג כשמחבקים אותו (אוי, לסטראד, אתה כזה חמוד! אוי, אנדרסון, אתה קצת פתטי אבל אתה נציג הקהל המצקצק אז נסלח לך!), ואמנם הוא התקשה בהתחלה לקלוט את הקונספט שלווטסון יכולים להיות חיים משלו ("אבל אני לא הייתי שם"), ואמנם בסופו של דבר הוא עבד על ווטסון בצורה בזויה למדי בעניין הפצצה כדי 'לסחוט' ממנו את הסליחה, אבל לאורך כל הפרק הוא אשכרה ניסה לתקשר עם בני אדם ולהביע רגשות וכאלה – הנחישות שלו כשרץ להציל את ווטסון ממדורת גאי פוקס מתחילה סוף סוף להתקרב קצת יותר לסגנון שלו בספרים (כפי שציינתי בעבר, למרות שהכיוון ה'אספרגרי' שאליו נוטים לקחת את הדמות שלו בעיבודים מודרניים הוא פירוש לגיטימי, בעיניי זה קצת עושה עוול לדמות שלו, ובשלב זה גם קצת שחוק כבר). והוא נתן למולי נשיקה על הלחי! אוי, מולי. טוב, אני יודעת שאני מנסה לקצר, אבל צריך בכל זאת להתייחס לדמויות המשנה בצורה קצת יותר מסודרת.

נתחיל מאנדרסון – עכשיו אנחנו יודעים מה בעצם קרה איתו, ואיך הוא עבר לצד של מעריצי-הולמס שמנסים למצוא רמזים שהוא עדיין חי, וההסבר (תחושת אשמה אחרי שהולמס [לכאורה] התאבד) די הגיוני. כמו שאמרתי לעיל, הוא במידה מסוימת משמש גם נציג הקהל. הוא לא פאנגירל כמו הזאתי עם הצמות והמבטא, הוא מנסה להיצמד למה שנראה בעיניו הגיוני יותר, אבל הוא במידה רבה בן דמותו של הגיק הניטפיקר האובססיבי, וזה התאים מאוד לפרק הזה (אני מקווה שירגיעו קצת עם העניין של המודעות-לפאנדום בהמשך, כי זה יכול להימאס די מהר). אה, והיה הקטע הזה עם השלד המסתורי, אבל זו הייתה בעיניי נקודה די חלשה בפרק, למען האמת.

גרהם גרג לסטראד לא הופיע כמעט, אבל הוא כ"כ חמוד. אני רוצה עוד לסטראד. גם גברת הדסון לא הופיעה הרבה, וזה בסדר, כי הקטעים שהיא הופיעה בהם הספיקו בהחלט. בעיקר השיחה שלה עם ווטסון בתחילת הפרק, עם הקטע הפולני בהתחלה, וההתרככות, וההבנה ההדדית של שניהם (והפליאה שלה מכך שווטסון סטרייט) – מינון מדויק של רגש שמעביר הרבה מאוד בדי מעט מלים. ראינו את ההורים של הולמס! היהי, זה היה קטע קטן ולכאורה מיותר – מבחינת העלילה הכללית – אבל לדעתי חביב ממש. בעיקר השיחה הנואשת ממייקרופט באמצע "עלובי החיים" (כאמור, היה כיף להיזכר כמה הומור יש בסדרה הזו). מולי היא מצוינת. היום שבו היא התלוותה להולמס בחקירת פשעים היה אחד החלקים האהובים עליי בפרק, גם בגלל הנסיון הכן שלה להיות ווטסון מוצלח, עם הפנקס ביד כל הזמן (והגלישה שלה לתפקיד הפתולוגית המקצועית עם השלד המסתורי, שהייתה החלק היחיד שאהבתי בתת-העלילה הזו) וגם בגלל הנסיון של הולמס להתמודד עם העובדה שהיא לא ווטסון.

ווטסון. הו, ווטסון. אני לא אפסיק לחזור על העובדה שמרטין פרימן פשוט שחקן נהדר. שמישהו ייתן לו את כל הפרסים שרק אפשר, בבקשה, כי מגיע לו. כבר הזכרתי בתחילת הרשימה הארוכה הזו את ההזדהות שיוצרת האמביוולנטיות שלו כלפי החזרה של הולמס, השילוב בין שמחה לכעס. תחושת הבגידה שלו כ"כ אמינה (ובאמת יותר מציאותית מאשר בסיפור, שם הוא מתעלף בהתחלה – בפעם הראשונה והיחידה בחייו – ואז שמח לקבל את ההסברים של הולמס ולהצטרף אליו שוב), והמורכבות של הרגשות שלו עוברת כ"כ טוב בכל ההבעות שלו ובכל מה שהוא עושה. זה מדהים. אני לא יודעת אם אני יכולה לומר יותר מזה. אה, ואני דווקא חשבתי שהשפם נראה די נחמד עליו (גם השפם, אגב, הוא רפרנס לקאנון, שם ווטסון היה משופם פחות או יותר מאז ומתמיד).

Sherlock

נראה לי שנשארה רק מרי מורסטן. כפי שכבר אמרתי, אני אתייחס יותר בפירוט לדמות שלה בסקירת הפרק הבא, "חותם השלושה", אז כאן רק אומר שבעיניי גם היא הייתה מצוינת. היא דמות מציאותית מאוד – ואני מתכוונת גם לעובדה שהיא דמות ריאליסטית עם דיאלוג שנשמע מאוד טבעי ואמין, בעיקר בשיחות הקטנות שלה עם ווטסון, וגם לגישה המציאותית והמעשית והישירה שלה. אני מקווה שנראה אותה בהמשך יותר מאשר בספרים, שם, כאשתו של ווטסון, היא בעיקר מופיעה לרגע פה ושם כשהוא מסביר למה הוא צריך ללכת עם הולמס להרפתקה הבאה.

אני בטוחה ששכחתי עוד דברים שרציתי לומר, אבל כבר מאוחר, והרשימה הזו ארוכה להחריד גם ככה. נמשיך לדסקס בתגובות, מן הסתם.

תגיות:
  • אתי

    אני קצת חלוקה. מצד אחד, איזה כיף שהם חזרו. קצת חששתי שאחרי כ"כ הרבה זמן משהו ישתנה אבל למעט כמה שדרוגים ותקציב גבוה יותר שום דבר לא השתנה, בנדיקט ומרטין החליקו חזרה לדמויות והיה כיף, מצחיק וחכם כמיטב המסורת. מכאן כמובן ספוילרים.

    סצנת הפתיחה הייתה טיזינג משובח, התחשק לי לצעוק על המסך על הפתרון המטופש עד שהגיע דארן בראון ואז פשוט עברתי לבהות בבלבול. בסוף לסטראד עשה את זה בשבילי.

    הפתרון האמיתי לזיוף מותו של שרלוק היה קצת מאכזב, אבל זה רק כי עברו שנתיים והתאוריה הזו הייתה שם מההתחלה. בעיני הסיפור הגדול אף פעם לא היה "איך הוא עשה את זה" אז זה לא ממש הפריע לי. התגובה המאוכזבת של אנדרסון שהיה עושה את זה אחרת בהחלט סיפקה את תגובת הצופים על המסך.

    כל הפרק בהמשך למיניסוד לא הפסיק להתכתב עם הפאנדום והצופים והביא אותו בצורה הכי בולטת שיש לתוך הפרק ולתוך העלילה עם אנדרסון שמייצג את חובבי התאוריות עם חבורת הגרופיז הפתטית שלו. זה מתחבר למגמה של סטיבן מאפט לטשטש את הגבולות בין הבדיוני לסדרה במציאות שהתחילה בדוקטור הו ונגררה גם לכאן (או אולי של גייטיס שחתום על הפרק הזה ונתן לו את הרעיון). זה היה עשוי טוב אבל לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה על שני הטרולים שמאוד מתאמצים להמשיך לשגע את המעריצים לאורך כל הפרק ובשלב מסוים זה כבר הרגיש מתאמץ מידי.

    לא שזה לא עבד עלי, כמובן. נפלתי כמעט בכל המלכודות חוץ מזו שכללה נשיקה עם מוריארטי.

    אהבתי: המפגש הראשוני של שרלוק וג'ון היה מופלא ומצחיק, המפגשים עם כל השאר, ההורים של שרלוק (שהם ההורים שלך בנדיקט! יחד עם אשתו של מרטין זה ממש איחוד משפחות), משחק ההקשות עם מייקרופט שחשף רגעים יפים של שרלוק שמדבר על בדידות ומשליך אותה על אחיו, כל רגע משותף של שרלוק ומרי ביחד, נסיעת האופנוע, החבר של מולי.

    לא אהבתי: עלילת הטרוריסטים לא הייתה מהמוצלחות בסדרה והפתרון היה קצת צולע במיוחד כי הוא בכלל לא הגיע משרלוק. הרגרסיה של שרלוק שהתחיל להתקדם קצת לעבר המין האנושי בעונה השנייה ועכשיו איבד שוב כל קשר לאנשים ולרגשות שלהם מאכזבת. אלה היו 90 דקות של התעללות מתמדת בג'ון. מילא המלצר הצרפתי, אבל האמנתי לחרטה שלו בסוף כדי לזכות בסליחתו של ג'ון ושנאתי לגלות שהוא כבר מזמן כיבה את הטיימר לפצצה.

    • ספוילר "שרלוק 3.01:





      אני עדיין לא לגמרי בטוח שמה ששרלוק סיפר לאנדרסון זה אכן מה שקרה. בסוף הפרק הוא אומר לג'ון שהוא עדיין לא יודע מי עומד מאחורי החטיפה שלו, ושבניגוד לסיפורים של ג'ון, המציאות אף פעם לא "מסודרת". אולי זו קריצה לצופים שלעולם לא נדע מה באמת אירע? כמו שנפלת (וגם אני) לכל אחת מהתיאוריות שהועלו, חוץ מזו עם הנשיקה בין שרלוק למוריארטי, כל אחת מהן עשויה להיות האמת.

      ההבדל הוא, כמובן, שהתיאוריה האחרונה סופרה ע"י שרלוק עצמו. מצד שני, למה שיספר דווקא לאנדרסון? הוא יכול פשוט להמשיך ולהתעלל באידיוט המסכן, ואכן הההתמוטטות הנפשית שלו לאחר עזיבתו של שרלוק היא גורל מתאים למי שסלד לשרלוק במשך תקופה ארוכה, עמד בדרכו, סייע בהרס המוניטין שלו וכמעט עלה למאות או אלפי אנשים בחייהם.

      מצד נוסף, את התשובה לזהות האחראי לחטיפתו של ווטסון כנראה נקבל בהמשך העונה (הנבל המיסתורי החדש? הבעיה היחידה שלי איתו זו הצגתו בערך באותו אופן בו מוריארטי הוצג בעונה הראשונה, כדמות אלמונית מאיימת מבין הצללים.)

      מסכים איתך בעניין עלילת הטרור, היא הייתה מאוד פושרת יחסית ל"שרלוק". גם את הקשר ל-5 בנובמבר וגאי פוקס היה ניתן להבין הרבה לפני שרלוק, כשהילדה – היחידה ששמה לב שמשהו לא בסדר במהלך הדלקת האש – אמרה לאביה ש"גאי פוקס לא אוהב את זה", וההודעה האחרונה שמארי קיבלה הייתה "John is quite a Guy!"

      לא מסכים ששרלוק ברגרסיה, לפחות לא מוחלטת. הוא עדיין מנותק מרגשות אנושיים יותר מבני אדם "נורמלים", אבל הוא עבר שינוי מספיק גדול כדי שתהיה לו הבנה כלשהי מהי חשיבות החברות ויחסי אנוש, בטח יותר ממייקרופט. ההסתייעות של שרלוק במולי, הייעוץ שלו ללסטראד, השהות אצל גב' האדסון, ובעיקר השותפותחברות עם ג'ון – מעידים על החשיבות שהוא מוקיר לסובביו, בדרכו שלו.

      תוספות:
      – הציוות של שרלוק למולי למשך יום אחד היה עקיצה לכיוונה של "אלמנטרי"? היא דווקא הייתה לא רעה, יחסית למתחילה.
      – את זה לא צפיתי, הדימיון של הארוס של מולי לשרלוק. העיקר שהיא התגברה עליו…
      – הקוד להפעלת הקרון במזוודה של הלורד היה "051113".
      – לא יודע אם יש לכך חשיבות כלשהי, אבל בתחילת הפרק המספר של המבנה בו יושב מייקרופט היה 10. זה היה גם המספר בכניסה למנהרת הרכבת בה נמצא קרון הפצצה. לא מצאתי עוד את המספר, אבל הכי קרוב היה השעון במשרדו של ג'ון, כשמארי הכניסה את הפציינט הראשון; הוא הורה על השעה 10:05.
      – אני מאוד מחבב את מארי. גם ג'ון, ברור. ושרלוק לא יודה בכך, אבל גם הוא. אה, והרגע גיליתי שאמנדה אבינגטון שמגלמת אותה היא זוגתו במציאות של מרטין פרימן. איכשהו פיספסתי את זה לפני תחילת העונה.
      – שרלוק כבר חבש את הכובע בעבר, נכון? בכל מקרה, נחמד לראות אותו חובש אותו, אפילו כבדיחה"סימן היכר".
      – שכחתי לפרסם את זה לפני שידור הפרק: בבאזפיד יש שאלון שיקבע איזו דמות אתם מ"שרלוק". לי יצא מולי.
      http://www.buzzfeed.com/ailbhemalone/what-sherlock-character-are-you

      • ספוילר 3.01:





        רק עכשיו הבנתי למה השם לורד מוראן נשמע לי מוכר. הוא היה נבל משני בספרי שרלוק הולמס, אחד מאנשיו של מוריארטי, ואני יודע זאת מפני שהופיע בעונה הראשונה של "אלמנטרי" בגילומו של ויני ג'ונס.

        (מצטער אם גנבתי פרט עתידי מהסיכום שלך, יעל…)

      • miss bojarsky

        ספויילר
        ספויילר
        ספויילר
        ספויילר

        אני בדעתך שגם התאוריה האחרונה היא לא בהכרח הפיתרון. חברותיי לצפייה ואנוכי הבנו שאנדרסון התמוטט עוד קודם ובעצם הזה את כל השיחה הזו עם שרלוק. ואם לא, אז שרלוק באמת משחק איתו.מתאים לו. בהחלט יש אפשרות שישאירו אותנו ככה, עם כל האופציות שהועלו פתוחות (נו, חוץ מהנשיקה, למרות שזה החלק הכי נהדר וגם אנחנו נפלנו בפח שוב ושוב) ובלי תשובה של ממש. יש בזה הגיון האמת, כי הפרק הוכיח שכל פתרון שייתנו עלול להיות מאכזב ועדיף אולי להישאר עם המסתורין. לא שאני אתלונן אם בסוף יתנו פתרון והוא יהיה מבריק. אבל אני אחיה גם עם אי הידיעה.

        מעבר לזה, חשבתי שהפרק היה נפלא. אולי עלילת הטרור לא הייתה סופר מתוחכמת, אבל היא הצליחה ליצור אצלי המון מתח, הגם שברור היה שלא ווטסון ולא שרלוק ימותו. ואני אוהבת את הסיפור של החמישי בנובמבר ושמחתי לזרוק לחלל החדר את ססמת ה"remember remember" ברגע שהילדה אמרה שגיא פוקס לא אוהב את זה. ונראה שלא באמת הייתה כוונה לפוצץ את הקרון, אחרת לא היה נרמז לשרלוק מה עומד לקרות באמצעות החטיפה של ווטסון.

        והרי מה שבאמת היה חשוב בפרק, היה החזרה של שרלוק והאינטראקציה שלו עם ג'ון וזה בוצע בצורה יוצאת מן הכלל. אני לא חושבת ששרלוק ברגרסיה. אני מסכימה עם מה שכתבת שבהחלט רואים שהוא מעריך את החברויות שלו, את המשפחה האלטרנטיבית שהוא יצר לעצמו. אני גם בוחרת להאמין שהחרטה שהוא הביע בפני ג'ון כנה, הגם שהוא החביא אותה בתוך המתיחה הילדותית שלו.

        לא ידעתי (או לא זכרתי) גם בנוגע לבת זוגו של פרימן – כמה נפלא! כנ"ל לגבי ההורים של בנדיקט. באמת אפשר היה לראות את הדמיון והיה ברור לי כמעט מהרגע הראשון שאלה בעצם ההורים של שרלוק ולא לקוחות.

        • לא חושב שאנדרסון דמיין את השיחה, כי בהחלט מתאים לשרלוק לשחק בו כך, כנקמה. ניחא היחסים שלהם בגילגול הקודם והחלק שלו בהפלת שרלוק, אבל התרמית שלו עם השלד שהסיטה את שרלוק מחקירת איום הטרור? על זה מגיע לאנדרסון להיענש.

          • אני הבנתי את השאלה של ג'ון את שרלוק "איך עשית את זה?" בתור "לא סיפרת את האמת לאף אחד, אולי תספר לי?".

            כל התיאוריות היו תיאוריות שכבר קראתי באינטרנט איפשהו, לכן לא נראה לי שהן אמיתיות (אם כי האחרונה הכי הגיונית והגיוני גם שמעריץ אמיתי יבוז לה).

            • אה, אם כבר בוז, אז הזכרת לי ששכחתי לכתוב מה הפריע לי בסיפור של שרלוק: זריקת הגופה מהחלון. מה היה הטעם בזה? הרי שרלוק כבר קפץ מהגג ונחת על המזרון, את הדם המזויף היה אפשר להוסיף כשג'ון מבולבל, שזה גם כך מה שעשו בהחלפת הגופה עם שרלוק המאופר. הגופה של החוטף הכפיל, בהנחה שאכן היה קיים, בהחלט יכלה לשמש לקבורה המזויפת, אבל כחלק מזיוף הקפיצה ורגע המוות? פרט מיותר.

              • Saturn

                הוא אומר לגבי זה שג'ון 'היה חייב לראות גופה'. אבל אכן נראה שמבחינת הזמנים לא היה שום דבר שיימנע את זה ששרלוק היה ישר שוכב שם אחרי הנחיתה ושהיו מאפרים אותו בפוזיציה הזו.

      • אני יצאתי מוריארטי בקוויז של באזזפיד. האמת שציפיתי לשרלוק. או מקסימום איירין אדלר. (אל תברחו, בבקשה! אני לא אעשה לכם כלום, באמת)

        במקור גם אני לא הייתי בטוחה אם ההסבר של שרלוק לאנדרסון היה האמת. אני חושבת שאנחנו לא נחזור יותר לשאלת 'איך הוא עשה את זה' (למרות שרשמית הוא לא הסביר לג'ון) ושזה חלק מהמשחק בצופים, שלעולם לא נדע עד שמתישהו צמד הטרולים יודו באיזה ראיון שזה ההסבר האמיתי.
        הם לא תיכננו שיעברו שנתיים בין העונות ושבהן כולם יעסקו רק בשאלה איך הוא עשה את זה ויפתחו תיאוריות. היו תיאוריות שתיארו במדויק את הפתרון של שרלוק, כולל למה האמבולנס חנה איפה שהוא חנה וכו'. אני חושבת שהם לא חשבו שמישהו יטרח לנתח את זה ככה, או שזה יעסיק כל כך אנשים ובהחלט לא בנו על זה שמישהו יעלה על הפתרון.

        מכיוון שאת רייכנבאך הם שידרו והיה להם פתרון בראש אולי הם שיכללו אותו קצת אבל הוא נשאר בבסיסו אותו פתרון וכדי למנוע אכזבה במקום להפוך את זה לביג דיל הכניסו אותו כעוד אחת מהתיאוריות ולא יסגרו את הסיפור עד הסוף על המסך עם אישור סופי.
        זה די חכם כי כל עוד שרלוק נשארת ממוקמת בעולם האמיתי ולאף אחד אין כוחות על טבעיים, אני לא רואה איזה פתרון אחר הגיוני יכל לצוץ שגם היה מספק את הצופים ולא עלה כבר כתיאוריה.
        אנדרסון מייצג את הצופה האובססיבי לאורך כל הפרק וגם כאן, הוא מקבל את הפתרון האמיתי ובמקום להשלים איתו הוא רץ לחפש חורים בעלילה אבל בסוף גם הוא מוותר וקורע את לוח התיאוריות שלו כי זו האמת או כי עכשיו ששרלוק חזר זה כבר לא משנה.

      • ocean

        יצאתי שרלוק בסקר של באזזפיד, כצפוי.

        • miss bojarsky

          חשבתי שאצא ווטסון, אבל יצאתי לסטרד, שזה גם די מתאים:

          You try your hardest to play it by the book, but sometimes you take chances on people. And they usually pay off.

  • בעיניי הפרק נטה לשלמות. החלק הראשון שלו, עם חזרתו של שרלוק, היה לפרקים ממש היסטרי. השיא היה כמובן במפגש המחודש בין שרלוק לווטסון – כל כך בירכתי על כך שעשו זאת בפומבי ולא בפרטיות. המשחק של מרטין פרימן בעת המפגש הראשון היה מפעים, והמעבר שלהם עם כל רגע אלים מהמסעדה היוקרתית למסעדה מעפנה לדיינר עלוב, היה מבריק. מדהים כמה מרורים שרלוק יכול להאכיל את חברו, אבל מה לעשות, ג'ון אוהב אותו (וניחן בסבלנות מטורפת למדי). אני מסכים ששרלוק נוהג לבחון את הסבלנות של ג'ון עוד ועוד, והפרק הזה לא היה שונה גם ברגעים שבהם הוא נראה כן במיוחד, אבל זהו שרלוק ובכל זאת היה ניכר מאי פעם עד כמה איכפת לו מג'ון, כמו גם ממולי ומאחרים שצוינו מעלי.

    מעבר לכך אהבתי גם את יתר הפרק, כולל את התיאוריות על מה שבאמת קרה על הגג ואת האיום הגאי-פוקסי לפוצץ את הפרלמנט. אני לא רואה בעיה עם כך שהמדורה רמזה על מה שהולך לקרות, זה בסך הכל נעשה באופן אורגני והגיוני. הרי ליל המדורות – הל"ג בעומר של האנגלים – נועד לשרוף את הבובה של גאי פוקס, כך שלא נראה לי שזה אמור היה להיות עמום. כמו כן, מארי היא תוספת מבורכת. לא ידעתי שהיא אשתו של מרטין (או שאלה ההורים האמיתיים של בנדיקט), אבל זה לא מפתיע, היא חמודה ויש ביניהם כימיה מצוינת, כמו גם לה ולבנדיקט.

    בקיצור, פרק פתיחה מעולה, שאף שבר את שיאי הרייטינג של הסדרה בבריטניה, ולמעשה היה הפרק הכי נצפה בכל תקופת החגים (יותר מ"דוקטור הו", "אחוזת דאונטון" וכו').

    • הם לא נשואים, אע"פ שאני מניח שאחרי 13-14 שנה של חיים משותפים והקמת משפחה, אסמכתא רשמית לא באמת משנה.

      הבעיה שלי עם עניין גאי פוקס היא שנראה היה ששרלוק הגיע להבנה באיחור, רק למחרת. אפשר לתרץ את זה בכך שראשו היה נתון לשלומו של ג'ון, אבל באותה הזדמנות ראינו את המוח השרלוקי פועל כרגיל, מוצא נתיבים חלופיים ומהירים במהלך הרכיבה על האופנוע.

    • אני אשכרה חשבתי לעצמי "איזה כיף שמרי נראית כמו אישה רגילה וחמודה. מעניין אם אשתו האמיתית של מרטין פרימן נראית ככה"
      😀

  • אני חושבת שנפילת רייכנבאך הוא הפרק הכי טוב של שרלוק, פי כמה יותר טוב מהבא הכי מוצלח, והם כולם די מוצלחים. לקראת העונה הזו צפיתי בו שוב, והוא היה רק טוב יותר בצפיה נוספת (אולי אפילו שלישית?).

    הפרק הנוכחי היה מוצלח מאוד, אבל לא טוב כמו הנפילה, כצפוי. הוא היה מייגע לפרקים ומלא בעצמו לפרקים, אבל גם מאוד משעשע וכיפי.

    1. משחק "חדר ניתוח" של ההולמסים, האקדח במערכה הראשונה לפצצה שחייבים לפוצץ ולמסילות שאסור לגעת בהן.

    2. התגובה של ג'ון. מרטין פרימן מלך עצום וענק ומושלם ופי אלף יותר שווה משרלוק. המנעד שלו הפרק היה מושלם. הציג כעס, חרדה, כאב ואבדן בלי משחק מוגזם ועם שפם! נהדר.

    3. צחקתי מהתיאוריות על שרלוק. מופאט כבר אמר בקומיקון שלמי אכפת איך הוא עשה את זה, מעניין איך ג'ון יגיב, אז ידעתי שלא נדע וידעתי שהתגובה של ג'ון תהיה רוב הפרק.

    4. לכן הטרוריסטים לא הרשימו אותי. מה שכן, אני (אני מניחה שכולם) עליתי על עניין ה-underground הרבה לפני שרלוק. לפעמים בבלשיות זה רע, אבל פה זה רמז מטרים מצויין לכך ששרלוק שבור. מכל בחינה. וזה אחלה רמז.

    5. אבל הפרק היה מגה מטא. זה נחמד לפרק אחד אבל הם יהיו חייבים להפסיק עם זה.
    גם לא אהבתי את זה ששרלוק אמר שכל מה שקרה עם מוריארטי, שבירת המוניטין היפהפיה של נפילת רייכנבאך היתה מתוכננת על ידי האחים. אני לא חושבת שזה נכון, זה חלק מהסיפור שהוא מכר למעריץ המטורף שלו, אבל זה עדיין מגמד את אירועי הפרק הקודם.
    אני מקווה שבפרקים הבאים הם יצליחו להתנתק מזה. אין באמת סיבה שבלש, נאה (נניח) ואקסצנטרי ככל שיהיה, יגיע לפרסום כזה. זה גם לא מתיישב עם דמותו של שרלוק כפי שלמדנו להכיר אותו, צפוי יותר שהוא יתרחק מפרסום ורק יהיה סלב של שוטרים, אולי. בקיצור, יש הרבה טוב ולא מעט רע.

    • שכחתי את המשחק, זה היה כל כך יפה, לגרום לנו לחשוב שהם משחקים שחמט ואז הגילוי על המשחק הילדותי. ואז ההצצה לילדותם נטולת החברים עד גיל מסוים, שאיכשהו הפכה אותם למי שהם היום.

      הסלבריטאיות של שרלוק לא מפריעה לי, כי למיטב זכרוני גם במקור שמו נודע למרחקים כבלש הטוב ביותר. אז הגרסה המודרנית הפכה אותו לסלבריטאי, כוכב רשת, להיט ברשתות החברתיות וטאמבלר. שרלוק לאו דווקא נהנה מזה, אבל הוא משחק עם העניין ומשתעשע בתקשורת ובמעריצים, אז שיהיה.

  • ocean

    ספוילר ספוילר

    פרק נהדר. בסצינת העינויים ממש קיוויתי שלא מדובר בתואם גוף ורציתי שבנדיקט קמברבאצ' ירים את הפרצוף עם עיניי הזכוכית המהפנטות שלו ויתקע אותו במסך. אח"כ פלטתי צווחה ודברי זימה כדבעי.

    אכן הפריעה לי קלות ההתרככות של שרלוק מבחינה חברתית – לוקח קרדיט בענק, מעריך אנשים, נבוך ולא אליטיסט כתמול שלשום, וגם קלות הסוגיה שגולגלה לפתחו. מאידך הבנתי שזה אמור היה להיות כך, כסיפתח למה שהארכי נבל החדש מתכנן באמת. וזהו, לא מתכוונת לנתח ולא כלום, אלא רק ליהנות מזה שהסדרה חזרה, שכולם שם משחקים נפלא ושכיף לי מאד לראות אותה.

    נ.ב: לא מצאתי שום דמיון חיצוני בין ארוסה של מולי לבין שרלוק. משום מה הסקתי שיש לו קשר למזימה העתידית, בגלל המשפט ששרלוק זרק למולי מוקדם יותר בפרק לגבי האנשים החשובים לו (והיא אחת מהן).

    • miss bojarsky

      את יודעת מה חשוב באמת 🙂

      אני גם לא ראיתי הרבה דמיון, אבל רעות כן. אבל אני מקווה שהארוס של מולי לא קשור למזימה, לחלוטין לא מגיע לה.

      • ocean

        ספוילר

        כשהוא ניגש למולי ונישק אותה בתיאוריה המופרכת הראשונה שהועלתה לגבי זיוף מותו, איחלתי לה באופן טבעי למות.

        • miss bojarsky

          אני הייתי נדיבה ושמחתי עבורה 🙂 אבל מה שכן מרגיז אותי זה שנשיקה איתה רואים, נשיקה עם מוריארטי חותכים שנייה לפי שהיא "מתרחשת".

    • לא היה דימיון-דימיון, אבל הם חולקים את אותו מבנה גוף, מספר מאפיינים פיזיולוגיים זהים וסגנון לבוש דומה. אם זה לא מעיד על תחליף בדמות כפיל של מושא אהבתה האמיתי של מולי, אז לפחות שיש לה טעם מאוד מסוים בגברים.

      בכלל לא חשבתי ששרלוק חשד בו כמישהו שנשלח לפגוע במולי (אבל לקח לי רגע להבין למה הוא השתהה; בהתחלה חשבתי ששרלוק מזהה אותו מאיפשהו, אבל שוב, לא כמישהו שיפגע במולי), ולמה שיעשו לה את זה שוב אחרי מוריארטי? שרלוק אף התייחס לכך ישירות כשדיבר על הזילזול באי-חשיבותה.

  • Matoy

    אני גם חשבתי שהפרק טוב.
    בהתחלה לא הבנתי שהתיאוריה של הבחור המזוקן (עם דארן בראון, אגב היה מגניב לראות אותו שם), לא באמת קרתה וזה בסך הכל צילום מפורט של התיאוריה הפרטית שלו בנוגע ל"איך שרלוק עשה את זה".
    אני לא חושב שהפרק גילה לנו מה באמת קרה. כל התיעודים המוסרטים היו מעין גירסאות רשומון של איך כל אחד מהאנשים רואה בדמיונו את מה שקרה.
    השאלה איך באמת שרלוק הצליח להשאר בחיים, לא באמת חשובה בעיניי. ברור לנו מהפרק שזה היה בסיועו של מולי וכנראה גם מייקרופט, אז הפרטים הטכניים לא כאלה משנים.
    עלילת הפיגוע הטרוריסטי הייתה טובה, אבל קצת הפרסה ליותר מדי מקומות (ג'ון נחטף למדורה מסיבה מסתורית שעדיין לא הובנה, מחולץ, הולך עם שרלוק לרכבת, שרלוק שוב משחק איתו משחקים ולא מודה שהוא התקשר למשטרה ויודע איך לנטרל את הפצצה, קאט לתיאוריקן ששרלוק מתעלל בו בזה שהוא מספר לו גירסה לא הגיונית של ההתרחשויות רק כדי לראות אותו מתפתל, ואז חזרה לרכבת שם שרלוק שולף פין קסם שמנטרל את הפצצה).
    חוץ מזה מסכים שהמשחק של פרימן ובנדיקט היה מעולה. ההתייחסות לאופי הגיי של מערכת היחסים שלהם הולכת קצת לכיוון המוגזמות לאחרונה אבל בנתיים זה חמוד.

  • Leigh Lahav

    ALL THE SHIPS
    ALL OF THEM

  • Asaf Guttman

    אז ככה ,
    אהבתי את הרעיון שהפרק התכתב עם התאוריות של הצופים ,לדעתי זה היה לא פחות מאחד הרגעים הכי מדהימים בפרק .
    אהבתי גם את הלקח ששרלוק כביכול למד מהפרק האחרון (החשיבות של החברה בלה בלה בלה ) וזה שלאורך כל הפרק הוא בעצם מנסה לבקש את ה "אני סולח לך" מג'ון ,למרות שזה קצת הוריד מהשרלוקיות שלו .
    החטיפה של ג'ון הייתה קצת בינונית
    ויש לי שאלה ,אם יש כאן עוד משהוא שרואה דוקטור הו ,גם אתם חשבתם ברגע ששרלוק גונב את העניבת פרפר ,שזה רפרנס לשרלוק ? או שפשוט יש למופאט קטע עם עניבות פרפר .

  • Chen Honig

    ספוילר
    זפוילר
    שפוילר

    אחרי שנתיים של היעלמות זה נראה כאילו שרלוק קיבל פחות או יותר את מה שרצה – החברים שלו מלונדון השתנו כלפי חוץ, אך פנימה הכל נותר כהרגלו:
    1. מולי חמה עליו
    2. לסטראד זקוק לו יותר מכל
    3. ג'ון נותר המטען הרגשי של מערכת היחסים
    4. גברת הדסון… טוב, לא אומרים עליה כלום חוץ מזה שהיא התגעגעה להכין תה (נאמר בציניות לאחר קריאה על הסקסיזם בכתיבה של מופאט)

    אז מי כן השתנה? שרלוק. אם פעם הוא היה ליצן בלי לשים לב, עכשיו הוא קליל כלפי חוץ. לא ראיתי אותו מחייך כל כך רחב, עליז וחם כלפי אלה מסביבו כמו שהוא חייך בפרק הזה. נכון, הוא לא חיבק את לסטראד חזרה, הוא נתן למולי את אותה נשיקה קרה המוכרת מ"סקנדל בבלגרביה", הוא התעלל רגשית בג'ון, אבל הורגש שמדובר בדמות אחרת – מתלהבת יותר, פחות אפלה, ונכונה לטפח מערכות יחסים אישיות. זה לא מה שהיה לשרלוק שהכרתי בשתי העונות הראשונות. אני עדיין חלוקה בנושא הזה, האם השוני בדמות היה מהיר מדי או… אפשר לתת לקמברבאץ' להמשיך במשחק העליז שלו, שאותו הוא עושה כל כך טוב.

    מה שהפריע לי בפרק זו הקלילות שלו וגם העובדה שזו הייתה התכתבות מוחלטת עם המעריצים. מביקור בטאמבלר הבנתי שאפילו המעריצים שקוראים פאנפיק ושטויות ממין זה חשבו שמדובר בפרק ששירת אך ורק את גחמת הכותבים החובבנים, אלה שכתבו על המתח המיני בין שרלוק ומוריארטי, אלה שחלמו על נשיקה בין שרלוק למולי, אלה שכתבו שרלוק יותר רגיש. הבנתי שזו תכונה מופאטית לשבור את הקיר מול המעריצים, אבל לא יודעת מה הגבול לטעמי. בכל מקרה, היה משעשע כל הקטע עם "שריארטי", וכשראיתי את התאוריה הראשונה של "איך זה קרה", התפללתי שהיא לא נכונה, היה לי יותר מדי אקשן.
    אולי כל תיאוריה היא בעצם מה שהכותבים מנסים להבהיר למעריצים שהסדרה היא לא – לא אקשן ולא רומנטיקה בגרוש.

    אנדרסון היה מוזר. מגוחך אפילו.

    למרות ההפרעות, ולמרות המחלוקות שנוצרו אצלי בראש תוך כדי מחשבה על הפרק – אני חושבת שהיה מדובר בפרק חזרה מעולה. לא צריך לשוב מיד לזירת הפשע, יש פה הרי בחור שחזר אחרי שנתיים שרוב חבריו בילו במחשבה שהוא מת. אי אפשר בלי להתמקד ביחסים הבינאישיים, זה לא יכול להיות כמו בספר כשהיה רק את ג'ון להתעלף ולסלוח בעניין של פסקה.
    מרטין פרימן, המטען הרגשי, הציג מנעד כל כך רחב של פרצופים ורגשות, הוא היה הכוכב. לא בנדיקט קמברבאץ' (שכבודו במקום היפיוף האצילי והמוכשר מונח כן?). התגעגעתי לסצינות של השניים ביחד, הם באמת Power Couple טלוויזיוני, וכפי שהבנתי ממה שקראתי ב"שרלוקולוג'י", נהנה מעוד הרבה סצינות משותפות גם בפרק הבא. התגעגעתי אליהם, באמת ובתמים, תמים של ילדה בת 15 שצורחת כל פעם שמזכירים את השמות שלהם. הם עלו על הציפיות שלי השניים האלה, ואני מחכה לראות מה מצפה לנו בפרק הבא.

  • Saturn

    פרק פתיחת העונה, ספויילרים.

    אוקיי, זה היה מאכזב. חלק נכבד מהוייב של הפרק ואיך הסדרה ניגשה לחשיפות לא עבד לי. יותר מדי קונדסאות מצד שרלוק. בפעם הראשונה זה היה בסדר ומראה לגבי טבעו ואופיו אך הם overdid it לדעתי. לא יודע איך להסביר את זה אבל צפיתי למשהו עם יותר אימפקט מהרגע הראשון שבו שרלוק מגלה את פניו לג'ון. וגם מצד לסטראט, הרי כל הזמן אמר לאנדרסון להפסיק עם השטויות ולהמשיך האלה אבל התגובה שלו כששרלוק מפתיע אותו לא כל כך התאימה לי. התהליך עובר במהירות והוא מגיב משהו בסגנון 'חתיכת ממזר אתה'.

    ההתחלה הייתה טובה ואכלתי את ההטעויות האלה לגמרי. המזימה בפרק אכן הייתה קצת פשטנית. משחק הדדוקציה בין האחים היה טוב. מולי שליטה. מי זו לעזאזל מארי – רציתי שבת זוגו של ווטסון תחזור להיות זו הרופאה החביבה מהעונה הקודמת. בוז.

    גם לא ברור לי איך שרלוק עשה את דרכו לתוך המסעדה ודיבר עם המארח בלי שאף אחד לא יקפוץ עליו – ראינו שמדובר בבחור מפורסם לכן מוזר שאף אחד לא זיהה אותו בטווח הזמן הזה.

    אני אתחייס לגרסה של שרלוק לתחבולה שלו כעובדה עד שיאמר אחרת. וזה באמת היה MEH לא משנה כמה חביבים יהיו ניסיונות המטא עם אנדרסון וכמה אנשים יגידו שה'איך' זה לא משנה. כל התוכנית היא על ה'איך' ורגעי השיא של כל פרק זה שאנחנו לבסוף מקבלים תשובה כיצד הולמס עלה על זה ואיך הוא חיבר 1+1+1+1.

    והתשובה כאן לא סיפקה אותי. לא אהבתי שבעצם הכל היה תוכנית אחת ענקית של האחים ושהם היו שני צעדים לפני מוריארטי כל הזמן בעונה הקודמת. זה מוריד מדמותו, זה מוריד מקו העלילה, זה מוריד מהתוכנית של מוריארטי ומהתגובות של שרלוק אז. אני לא חושב שסוציופת כמו שרלוק יכול היה לשחק כלפי חוץ בצורה כזו אפקטיבית.

    לא אהבתי שהכל היה מאורגן עם כל הרשויות. עזרה ממולי? בודאי. אבל שהכל היה מחושב? לסגור את הרחוב? כולם שתולים? יותר מדי.
    הבעיה הגדולה שלי היא שוב שהנזק שהגופה ספגה לא נראה תואם בעליל לנפילה מגג הבניין הזה על מרצפות הבטון האלו. אני לא מומחה בנושא ולא עשיתי ניסויים, אך נראה לדעתי שנפילה שכזו תמחץ ותרסק את הפניםפרצוףגולגולת באופן שלא יהיה ניתן להסתיר. זה פשוט יותר מדי לסספנד שזה הנזק שהם חשבו לעשות לשרלוק ושזה לא יראה מוזר לכל אדם ולבטח לרופא. בנוסף, מוזר לי שג'ון לא ראה את הגופה לפחות פעם נוספת לפני הקבורה כך שהוא היה יכול היה להבחין שמדובר במישהו שונה, דומה ככל שיהיה דומה הכפיל.

    ואם יש להם גופת כפיל כה מוצלחת אז למה היה צריך בכלל ששרלוק שוב יתחלף איתה? שירסקו את הגופה כהוגן בנזק שמתאים לנפילה מגובה שכזה ואז לא היו צריכים לסספנד דבר. ואם החשש הוא שג'ון היה מזהה שלא מדובר בשרלוק כשהוא בא קרוב לבדוק את הדופק אז הנזק הקיצוני לפנים ולפרצוף שהיו גורמים לגופה היה פותר את זה. ושוב, אם הוא כן היה מזהה שמדובר בגופה של אדם אחר אז לבטח הוא היה מזהה זאת כאשר הוא היה צריך לראות את הגופה לפני הקבורה. באמת לא חושב שה'פרידה' של ג'ון הייתה זאתי על המרצפה ושהוא לא ביקש אולי זמן לבד עם הגופה בחדר המתים.

    אנדרסון שואל לגבי הצלף שהיה על ג'ון ושרלוק עונה שאנשי מייקרופט הרגו אותו. למה בכלל היה צריך לעשות משהו לצלף? כל התוכנית של מוריארטי היא ששרלוק יהרוג את עצמו. הוא אומר את זה שחור על גבי לבן, הצלפים עוקבים אחרי האנשים הקרובים אליו: ג'ון,האדסון ולסטראד. במידה ושרלוק לא יהרוג את עצמו, הם יירו בהם. הם חייבים לראות גופה. והם ראו, ולכן לא ירו. למה הפרק הזה משכתב את הקטע הזה שלכאורה הצלף היה יורה בג'ון גם לאחר ש'המשימה הושלמה'?

    ולא הבנתי את הקטע עם המשימה בסרביה. למה שרלוק היה שם (במסווה?). לא הבנתי אם זה משהו שהם אמורים להסביר בהמשך. האם זה היה חלק מהתוכנית הגדולה שבזמן שכולם חושבים שהוא מת ישתמשו בו למשימת אנדרקאבר?

    • הבעיה שהחלטת לקבל את התשובה של שרלוק כעובדה ואז ממהר לפרק אותה (בצדק), מה שאומר שהסיפור שלו עמוס כל כך הרבה בעיות שאין מצב שזו האמת.

      הדבר היחיד ששרלוק אמר על סרביה, זה שהיה מדובר ביעד האחרון שלו במסע בן שנתיים של התחקות אחר כל הרשת של מוריארטי. אין לי מושג מה הוא עשה שם חוץ מלחטוף עינויים ולהבריח את המענה אל אשתו הבוגדנית, ואם בכלל יוסבר מה קרה מסביב.

      • Saturn

        כפי שאמרתי, אני אתחייס לגרסת שרלוק כאמת עד הודעה חדשה. גם הייתה הרגשה שזו האמת – במהלך הפרק העלו תאוריות ובסופו מתקבלת התשובה אמיתית. גם זה שהם חתכו סצנה באמצע ועשו פלאשפורוורד לוידוי של שרלוק באוזני אנדרסון הקנה הרגשה שזו האמת.

        אשמח להתבדות.

  • eclipse

    אני ממש התאכזבתי. זה אכן כרגיל היה פרק עשוי מאד טוב. אבל לא היה בו שום רגש, למעשה במיני פרק של השבע דקות היה יותר רגש.

    שרלוק חוזר אחרי שנתיים. ג'ון הרוס נפשית. מראים לנו את ג'ון הרוס נפשית? לא, בקושי, מדלגים לקטע שהוא כבר די בסדר. ואז הוא מגלה ששרלוק חוזר – ושרלוק לוקח הכל כבדיחה! וכולם משתפים איתו פעולה!

    אז אני מבינה שהם רוצים שהפרק לא יהיה כבד מדי, אבל זה כבר מוגזם. אז הם נתנו לנו הצצה פה ושם למה היה לשרלוק בשנתיים האלה – הוא עבר עינויים בין היתר ומפנטז לעצמו את ג'ון בראש. אבל זה כל כך לא מספיק, רוב הזמן הוא מתייחס לזה כאל הרפתקאה נחמדה – שזה ממש מאכזב, הייתי בטוחה שהוא יסבול להיות שנתיים בלי החברים שלו ובלי ההרגלים שלו.

    למעשים יש תוצאות, ואצל שרלוק אין. הוא עושה מה שהוא רוצה, ואז הוא מארגן סצנה קורעת לב בו ג'ון חייב לסלוח לו, ואז הוא צוחק עליו בפנים. זה וסצנת ההתרגלות שלו לג'ון פשוט הופכים את שרלוק לחלאה.
    מעצבן אותי שפתאום היוצרים של הסדרה הופכים הכל לבדיחה כי פוחדים מרצינות ורגש. בחיית, המיני פרק היה כל כך הרבה יותר טוב מזה.

    • eclipse

      הם גם ממש לא תרצו למה אסור היה שג'ון ידע ששרלוק חי. אוקי, אז הוא לא רצה שג'ון יספר בטעות. יספר למי בדיוק?… ניחא אם שרלוק היה אומר שעקבו בטירוף אחרי שג'ון או משהו, אבל פשוט עזבו את זה ככה. למה כל כך חשוב שג'ון לא ידע ששרלוק חי, אבל זה בסדר שמייקרופט, ההורים שלו, מולי, ועוד 30 אנשים אחרים ידעו?…

      וגם בסופו של יום כל המזימה לזיוף מותו של שרלוק – כולה – זה רק כדי שג'ון יחשוב שהוא מת. כל שאר האנשים שראו אותו קופץ כביכול הם הרי מימלא שתולים. למה זה היה כל כך חשוב שג'ון יראה אותו קופץ? שרלוק יכול היה להתקשר לג'ון כשהוא במונית ולהגיד לו "קפצתי, ביי", פשוט לרדת מהגג, ושעדיין יהיו מליון עדים + נתיחת הגופה של מולי, ואז לא היה צריך לזייף הכל.

      הפתרון לתעלומה עצמה לא כזה מאכזב אותי, מימלא אף פעם לא היה אכפת לי איך שרלוק זייף את זה. אבל עצם העובדה שכל הזיוף היה לגמרי מיותר – זה כבר מרגיז ממש.

      • Saturn

        שרלוק היה צריך לזייף את מותו בדרך הזאת כי זה מה שהוא היה צריך כדי שמתנקשיו של מוריארטי לא יהרגו את ג'ון,האדסון ולסטראד. המתנקשים היו חייבים לראות את שרלוק מת.

        מדוע שרלוק לא יכל להתקשר מתישהו אחר כך ולהסביר את זה לג'ון, זה לא ברור. אני גם לא חושב שאם שרלוק היה חוזר בפומבי אז לפתע המתנקשים היו חוזרים. אני לא יודע אם אכפת להם אחרי שמוריארטי מת ושאנחנו לא יודעים מי המנהיג החדש ומה הוא רוצה לעשות. אם כי יש לציין שעניין החטיפה של ג'ון בפרק זה קרתה לאחר ששרלוק צף בחזרה לפני הקרקע. אז יכול להיות שחייו של ג'ון שוב בסכנה.

        בנוגע לזיוף המוות, באמת שלא היה צורך ב30 מושתלים ושיתוף של כל מיני רשויות ושזה יהיה בעצם תוכנית אחת גדולה ששרלוק ומייקרופט תמיד היו צעד אחד קדימה לפני מוריארטי. אפשר היה לעשות בדיוק אותו דבר עם שרולק היה משתף רק את מולי ואת רוכב האופניים.
        למה בדיוק רוכה האופניים היה צריך להתקל בג'ון רגע אחרי ששרלוק קופץ? זה היה צריך לקרות אחרי ששרלוק נפרד מגון בטלפון וזורק אותו ואוטוטו קופץ. בדיוק ברגע זה, הרוכב נכנס בג'ון ומפיל אותו. בפרק זמן זה שרלוק יכול לרוץ במהרה ולרדת מהגג כאשר מולי מפילה את הגופה שאופרה ורוצצה מבעוד מועד. ג'ון מתעשת ורואה את 'שרלוק' שרוע ומת. FIN.

        לא צריך להסתבך עם מזרנים, לא צריך לסגור רחוב, לא צריך 50 מושתלים, לא צריך פתאום להגיד שכל העונה השנייה הייתה בעצם תוכנית אחת גדולה של שרלוק, לא צריך להפחית מהעונה השנייה וממוריארטי כדמות וכנבל.

        באמת לא מובן לי הכביכול הפתרון הזה ולמה הם מחכים אז אם זה לא הפתרון האמיתי.
        מדובר בפרק שהכי לא נהנתי בו לצד 'בני באסקרוויל'.

  • ocean

    להלן. מבחר ציטוטים בסדר כרונולוגי מהדיון על "נפילת רייכנבך". אני חושבת שבראיה לאחור זה די משעשע לקריאה 🙂

    "הכימיה בין שרלוק ומוריארטי הייתה מהממת, כל כך רציתי שם יתנשקו שם על הגג" (בוז'רסקי).

    "משהו מבעוד מועד בלם אותו בדרך למטה… התעקשות של הולמס ללכוד את תשומת לבו של ווטסון מחפה על משהו שאירע מחוץ לשדה הראיה של האחרון. האם מולי ניפקה גופה שאופרה והולבשה כמו הולמס? צוות פראמדיקים מזוייף? האם שדה הנחיתה רופד ורוכב האופניים דאג להעיף את הראיה משם (מה שאומר שמולי סייעה בסיפוק דם וחומר מאט דופק)? ולמה היונים עפו בדיליי, מה הפריע להן שם בקומה השניה?" (ocean).

    "התאוריה שלי היא ששרלוק שלט במה שמתרחש ברחוב – אולי הוא קיבל את הרעיון
    כאשר הוא התעמת עם מוריארטי בדירה של העיתונאית ושכר שחקנים שיהיו באזור
    באותו זמן ויבצעו את ההוראות שלו (אולי מולי זו שתיאמה את כל העניין), לא
    היה לו קשה להופיע בתחפושת בכל ההמולה ולהשכב על הרצפה בזמן שכל הצוות שם
    מאפר אותו ודואג להכין את הזירה לווטסון שהופל באופן נוח ע"י רוכב
    האופניים".

    "אני חושש שהם לא הולכים להסביר את מה שקרה כאן בתחילת העונה השלישית… התאוריות מעניינות וזה כיף לעסוק בהן, אבל אני לא צריך הסבר. אני רק צריך
    סיפורים טובים ודמויות טובות, והסדרה הזו סיפקה את הסחורה עד היום בצורה
    מענגת ממש" (דובי שרגא).

    • miss bojarsky

      הא! מעולה!

    • מצחיק! מסתבר שצדקתי.

  • מאוד נהניתי מהביקורת שלך, יעל. כבר מזמן שמתי לי כמשימה לקרוא את הספרים, קראתי סיפור אחד או שניים בתור ילדה ולא נהניתי מהם בזמנו אבל זה היה תרגום ארכאי והייתי קטנה מידי. בינתיים אני מסתפקת בניתוחים שלך וההסבר לרפרנסים לקאנון נהדרים, היה שווה לחכות. 🙂

    • פשוט יעל

      תודה על המחמאה!

      אני בהחלט ממליצה לקרוא את הסיפורים, זה כיף גדול. אם את יכולה באנגלית, האתר הזה נאה למראה ונוח לשימוש:
      http://168.144.50.205/221bcollection/canon/index.htm
      (אני לא יודעת כמה הקישור הזה נחוץ, כי הפניתי אליו גם בתגובות לסקירה הקודמת, וממילא כל הקישורים ששמתי בשתי הסקירות היו ממנו, אבל נו, שיהיה.)

  • me

    תודה על הניתוח, עוד רפרנס קטן –
    שם הפרק "תעלומת הקרון הריק" הוא כמובן מחווה לסיפור החזרה "תעלומת הבית הריק", אבל הקרון עצמו מזכיר את "הבעיה הסופית", זה שווטסון והולמס ניסו לברוח באמצעותו ממוריארטי.
    יחסית לא היו הרבה רפרנסים לספרים בפרק הזה, מה שעשה אותו שונה איכשהו מהקודמים.

    • פשוט יעל

      תודה גם לך.
      אני לא חושבת שקרון (הרכבת) הוא מחווה ברורה עד כדי כך לסיפור 'הבעיה הסופית'.
      קודם כל, כפי שציינתי כשכתבתי על המיני-פרק (שם בהקשר של האובססיה הקלה שלי לנסות להבין מה עושה דגם הקטר ההוא בקופסא עם החפצים של הולמס), רכבות מופיעות בהרבה מאוד מהסיפורים, כי זה היה אמצעי תחבורה מרכזי מאוד בתקופה שעליה מדובר. נכון שכשנמלטו ממוריארטי היה שם גם קרון ריק (כלומר, שווטסון והולמס לא עלו עליו כדי להערים על מוריארטי), אבל זה נראה לי קישור די חלש.
      ומעבר לזה: המשחק הנחמד שנוצר מהשימוש במלה 'קרון' הוא רק בעברית. באנגלית שם הפרק הוא The Empty Hearse, כלומר 'קרון המתים הריק' – שזה, מסתבר, השם של מועדון הקונספירציות(/פאנפיק) הקטן שהקים אנדרסון. אין כאן שום התייחסות לקרון רכבת.

    • פשוט יעל

      כמו כן, אני דווקא חושבת שהיו די הרבה רפרנסים לקאנון – יותר מבחלק מהפרקים הקודמים.

  • Saturn

    ואה, עוד משהו שלא הבנתי:

    נאמר שתחנת הרכבת לא נמצאת במפות מכיוון שהיא נסגרה לפני שנפתחה. ונאמר שבין שתי התחנות שבהן נעלם הקרון אין שום דרכים וכיוונים אחרים – פשוט קו ישר בין תחנה אחת לשנייה. אז איך למען השם הקרון הזה הגיע לתחנה הנטושה? נאמר שהנהג שחרר את הקרון והסט אותו לתחנה הזו אז אם כך אמורה להיות מסילה נוספת בדרך בין התחנות שמובילה לתחנת סומטרה. אז איך אף אחד לא ראה שיש עוד מסילה שמובילה למקום לא ידוע?

    • ocean

      בין התחנות הידועות על המפה עוברת רק מסילה אחת בקו ישר. בין התחנה הסגורה שלא נמצאת על המפה לבין התחנה הסמוכה לה עוברת מסילה עם הסטה. גם אם העובדים ונהגי הרכבת היו מודעים לקיומה (והגיוני שכן), למה להם לתהות על קנקנה אם הם יודעים שהיא נבנתה למטרה מסוימת שנגוזה? הרי סיפור האדם שנעלם בקרון לא פורסם, הוא הוגש לשרלוק על ידי מעריץ רכבות או משהו כזה.

      • Saturn

        כן, אבל אם הקרון נעלם בין התחנות והדרך היחידה להעביר אותו היא על מסילה אז שרלוק ואחיו היו יכולים לגלות במהרה לאן הקרון נעלם אם היו סורקים את קטע המסילה בה הקרון נעלם.

  • miss bojarsky

    תודה על הניתוח הנפלא יעל, מאד נהניתי לקרוא.

    • פשוט יעל

      תודה!

  • פשוט יעל

    ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יותר ויותר מגיעה למסקנה שבאופן כללי העלילות הבלשיות בסדרה נוטות להיות לא משהו. חלק מזה הוא הנטייה ליצור קונספירציות מסובכות (בעיקר מסביב לנבל ראשי סופר-מתוחכם), חלק אולי נובע מהקריצה המתמדת לקהל המעריצים האובססיביים שיושבים באינטרנט ומנתחים כל פרט (ולכן מארגנים להם כל מיני פרטים קטנים שיוכלו לשים אליהם לב בצפייה מדוקדקת, ושלפעמים סתם מוסיפים סרבול מיותר לעלילה), וחלק מזה הוא פשוט מפני שקשה לכתוב עלילה בלשית טובה. תכל'ס, גם לא כל העלילות הבלשיות בסיפורים המקוריים הן טובות. יש כיום כ"כ הרבה בלשים, ואנשים הם כ"כ מודעים לז'אנר ומודעים למודעות-לז'אנר וכו', שקשה ליצור משהו באמת מקורי ומעניין בלי שיהיה מסובך ומופרך מאוד.
    אולי בגלל זה המקרים שאני הכי מחבבת, בתוך הסדרה, הם המקרים הקטנים והפשוטים שנותנים לנו לראות כדי למלא כמה דקות בהיקשי-שרלוק-מבריקים, כמו שהיה בפרק הזה ביום שבילה עם מולי. מצד אחד, הייתי רוצה לראות יותר כאלה. מצד שני, יש את זה פחות או יותר בכל סדרת בלשים או פרוצדורלית כיום. ותכל'ס, העלילות הבלשיות הן לא מה שאני אוהבת בסדרה. אני אוהבת את הדמויות ואת הדינמיקה ביניהן, אני אוהבת את הרפרנסים לקאנון, אני אוהבת את האווירה הכללית של הסדרה. אז כן, הקטע הזה עם הקרון הממולכד היה קצת מטופש, והקטע עם החטיפה של ווטסון היה בלתי ברור בעליל (אני מניחה שנקבל איזה הסבר בהמשך, אבל אני לא מצפה שזה יהיה הסבר *מוצלח*), וכו', אבל מילא. זה לא ממש מפריע לי.

    • miss bojarsky

      ממש כך.

  • אפשר לדבר עכשיו על הפרק השני? אל חשש, אני לא אספיילר. פשוט מאוד רוצה ת'רד לפרק ששודר עכשיו.

    • אפתח לו פוסט בדקות הקרובות.

  • יעל וזהו

    השלמתי צפייה היום.
    וואו, ואני חשבתי שבדוקטור הו מופאט מתיש את הצופה לעייפה, מסבך שלא לצורך ומשאיר אחריו חורים שאוטובוס דו מפרקי יכול ליפול לתוכם. שעה וחצי שלמות של זה, אלליי! אחרי ארבעים דקות התחלנו לתהות מתי העלילה תתחיל.
    אני נזכרתי בספרי הארי פוטר, שבהם יש 600 עמודים משעממים שזזים בקצב צב כאקספוזיציה, ואז העלילה כולה רצה במהירות האור בחמישים דפים ועוברת כל כך מהר שאתה לא זוכר ממנה כלום.
    אז כן, יש בדיחות ולא מעט רעיונות טובים, צריך רק עורך שיעשה מזה משהו מעניין מספיק להחזיק שעה וחצי על המסך, או לפחות יותר מחמש דקות אחרי במוח שלך לאחר הצפייה.

© עידו ישעיהו