המרדף אחרי ג'ון האדום

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 01/12/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות הללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו – חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?) פופולריות מאוד אבל גם מושמצות מאוד.

אני יכולה להבין את זה, אבל גם "האוס" היתה פרוצדורלית, וגם "על טבעי" ואפילו "דוקטור הו" במובנים מסויימים. "המנטליסט", בעיניי, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו "מדיום" הדרמטית ו"בניחוש חוקר" הקומית, אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סדרה בפני עצמה.

ב"המנטליסט" פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט לשעבר, פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. פטריק נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות ה-CBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אוויר מצוין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.

מעונה לעונה יש זניחה של הנוסחה ושל המקרים השבועיים והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה. כשכבר יש כאלה, הם עוסקים בחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפייה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.

"המנטליסט" היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לקאסט. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלווגר מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"נמלטים", עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד. ב"המנטליסט" היא לא מעצבנת בכלל ומהווה מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצדה בלי פאשלות כמעט בכלל. לצדה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קור רוח המונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.

הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם ל"האוס" שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר ל"המנטליסט " (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה והופכת למרתקת יותר ויותר.

מכאן והלאה ספוילרים עד עונה 6 פרק 8 – זהירות!

הרגעים הגדולים של הסדרה הם אלו בהם רד ג'ון נחשף, במקרה או בטעות, ושמקדמים את החקירה. רגע עצום כזה היה בסוף עונה 3, כשבראדלי וויטפורד, עם חיוך מלחיץ וקול דק, הגיע וחשף שהוא רד ג'ון. אני חושבת שראיתי את הסצינה הזו, של כחמש דקות, בלי לנשום בכלל. במקביל לסצינה הזו, חברי צוות ה-CBI מוצאים את הבית של חשוד, והארוס של הסוכנת ואן פלט מתגלה כסוכן כפול שמופעל על ידי רד ג'ון. כל זה לא מעניין, כי הכימיה בין וויטפורט ובייקר לא מאפשרת להתרכז בשום דבר אחר. הרוצח המתועב מספר לג'יין על הערב בו הוא רצח את אישתו ובתו, ומספר לו איך הוא יתחמק מכך. ג'יין מצליח להרוג אותו, אבל מבין מיד שזה לא היה רד ג'ון, אלא שליח אחד מרשת של פושעים ורוצחים שיצר.

בפרק השמיני בעונה השישית קורה משהו גדול יותר. אחרי כמה פרקים היסטריים שקידמו את עלילת רד ג'ון בקילומטרים, ג'יין מוצא סוף סוף את רד ג'ון האמיתי, אחרי שזייף את מותו. הוא מוכיח שהוא אכן רד ג'ון, וחומק, רק כדי שג'יין ירדוף אחריו וימצא אותו בפארק. פטריק ג'יין תופס אותו וידו על העליונה. הוא יכול לקרוא למשטרה, להתקשר לסוכנת ליסבון ולסיים את הפרק הזה בחייו. אבל ג'יין, שנשבע לנקמה ושיודע כבר כמה רחבה רשת השוטרים של רד ג'ון, מחליט לסיים את זה שם, בידיו החשופות. הוא חונק את רד ג'ון, בסצינה מזעזעת שהיא תצוגת המשחק המופלאה ביותר של סיימון בייקר לאורך שש עונות הסדרה. במשך 35 שניות המצלמה לא עוזבת את פניו של פטריק ג'יין, ברגע שחיכינו לו כל הסדרה. ברונו הלר, יוצר הסדרה, סיפר שהסצינה נכתבה ובויימה במידה רבה על ידי סיימון בייקר עצמו, שידע בדיוק איך הדמות שלו, אותה למד להכיר, היתה נוהגת בסיטואציה הזו. הסצינה הזו, שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, חותמת עלילה של חמש וחצי עונות.

בכל פרקי הסדרה יש וריאציה כלשהי על המילה "אדום", כדי לסמל את העלילה שמרחפת מעל תמיד. הפרק הבא, התשיעי בעונה השישית, יקרא My Blue Heaven. כלומר, לא משחקים משחקים. העלילה הזו נגמרה, במידה מסוימת "המנטליסט" נגמרה ועכשיו מתחילה סדרה חדשה. אותן דמויות, אותם אנשים, אבל מניעים חדשים ועולם חדש אחרי הגילויים עד כה בעונה השישית. סדרות אחרות לא היו מצליחות לנטוש את הפרמיס שלהן, בטח שלא בשיא יצירתי כמו העונה הנוכחית שלה. הן בטח היו מנסות למשוך אותו עוד קצת, להגיד שזו היתה סתם הטעיה. אבל לא "המנטליסט". ברונו הלר כבר אישר שזה אכן רד ג'ון, שם הפרק הבא כבר אישר שממשיכים עכשיו הלאה. יש עוד הרבה עניינים לא פתוחים, אבל דמותו של רד ג'ון היא לא אחת מהם. ובמקום לגרום לירידת מתח, זה גורם לסערה חדשה לגמרי להתחיל.

פורסם במקור בבלוג של איימס, "קסטיאל ועוד"

תגיות:
© עידו ישעיהו