לואי ה-2013

פורסם ע"י ‏מיכאל גינזבורג‏
בתאריך 21/08/2013 בקטגוריה ‏כתבות

גאון קומי/טראגי (והילדות שלו)

השבוע סיימתי את העונה השלישית של "לואי". וואו. איפה להתחיל? לואי סי.קיי. חותר תחת ערכי הסיטקום הקלאסי, מותח מחדש את גבולות המדיום בסדרה המתרכזת בחייו. סדרה של איש אחד, בה הוא עורך, מפיק, כותב, מביים וכמובן מככב. באתי ללא ידע מוקדם וחשבתי שאני עומד לצפות במוצר קומי נטו, פרי מוחו השובב של הסטנדאפיסט הגדול ביותר היום. מה רבה הייתה שמחתי כשהתברר לי, פרק אחרי פרק, כי זוהי בעצם סדרה הפוזלת לכל כיוון רגשי אפשרי. ההומור החל להפוך משני, פינה מקום גדול ונכבד לסצינות ארוכות, בהן ניכרה תשומת הלב לשקע הנפער בטיבם האמיתי של אושר ותהילה.

וכך, לואי מוצא עצמו אבוד למדי בבמה של החיים האמיתיים, בניגוד גמור לבמה בה הוא מבצע סטנדאפ מטריף מצחוק. ההתעכבות הנוגה על ניואנסים קטנים ככבירים, פורטת על נימי האמוציות בשלמות יתרה. נדמה כי לואי מעדיף פרסונה רצינית וכנה על פני זו של יצור שטותניק, מבלי לזנוח את הכישרון שלו במרחב הקומי. סי.קיי דוחס ב-20 דקות עצבות, בדידות, חיי משפחה, מערכות יחסים, בדיחות גסות על כל מיני, מבט נדיר בעומקו על אקראיות הקיום בניו יורק ובכלל. זוהי לא סדרה. זהו הישג. זן חדש ונדיר. תמונה התופסת את האדם בדייקנות מלהיבה.

עד שתגיע 2014, ועמה העונה החדשה, אמשיך להתפלא לטובה על האופן בו לואי הצליח להגיע ולגעת בתמצית של כל הטוב והרע בנו. וגם לתהות על מלאכת המחשבת ביצירת הפרדה בין בדיה ומציאות. "לואי" היא קומדיה טראגית שלא מתביישת להמציא עצמה כל פעם מחדש, גם על חשבון נגישות, כי היא מבקשת ליצור דו שיח חכם עם הצופה. והעונג כולו שלנו. הצצה בלעדית וחושפנית לעולם דומה אך אחר.

מדוע "לואי" היא השלב הבא באבולוציה של הסיטקום

© עידו ישעיהו