המשרד 9.24-25: פינאלה

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 17/05/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר לפינאלה של "המשרד"

the-office-finale

"הלוואי והיתה דרך לדעת שאני בשנים היפות שלי, לפני שעזבתי אותן"
(אנדי ברנרד)

"המשרד" היתה הסדרה של חיי. הייתה לאורך שבע שנים, ואז הפסיקה. היא לא נהייתה גרועה בין רגע כשמייקל עזב, אבל המהות שלה התחלפה, והיא כבר לא היתה עבורי מה שהייתה קודם. היא השתנתה פתאום, הפוקוס התחלף, והסדרה הפכה להיות אחרת. הסנטימנט נשאר, אבל בלי הרבה מאחוריו.

אני אוהבת פינאלות. זו פרידה מחברים טובים שביקרו בסלון בכל שבוע, רק שאפשר לחזור אליהם מתי שרוצים. היא יכולה להאיר את הסדרה שלפניה באור חדש, לתת לה סיום הולם, או אפילו לחרבש אותה לגמרי. אבל את השנים היפות אי אפשר לקחת. פינאלה גרועה לא תמחק סדרה נהדרת (ואני יודעת שיחלקו איתי שונאי הפינאלה של "אבודים", שאני, כידוע, אהבתי).

במשך שבע שנים "המשרד" היתה על אכזבות ועל שברון לב, על החיים שרצינו לחיות ועל החיים שאנו חיים במקום. על ההתעסקות בבלתי אפשרי במקום לנסות לעשות אותו, ומקסימום להתבדות ולהצליח. ובמקביל על החלומות הגדולים מדי שמשאירים אותנו קטנים. היתה למשרד משימה קשה, לרצות אותי עם הפינאלה, והיא כשלה. החצי הראשון שלה היה כל מה שבעייתי עם שתי העונות האחרונות – מסדרה שלקחה את הדברים לאט, שהבעיות וההתרות הגיעו אורגנית מתוך הדמויות ולא באקס דאוס מכינה, היא הפכה לסדרה שגרתית. בעיה מוצגת, בעיה נפתרת. ג'ים רוצה לנסוע ולא מספר לפאם. פאם כועסת ולא רוצה לנסוע. דמויות חדשות הגיעו והתפתחו בין רגע מה שלקח למייקל או לדוייט חצי סדרה. ובכלל, החצי הראשון של הפרק גרם לזה להראות כאילו "המשרד" היא הסדרה על דווייט. ודווייט היה דמות די סטטית לאורך הסדרה, עם כמה קפיצות מהירות בעונות האחרונות.

בסופו של דבר אני מסופקת. לא מרוצה, אבל מסופקת. מייקל הגיע, כפי שחייב היה להיות. הוא לא הגיע לפאנל, וזה לא מציאותי בעיני. הוא כן הגיע לחתונה, ואין באמת תרחיש אחר. הוא הגיע הישר לתוך that's what she said, ויצא עם דמעות והילדים שלו שהתבגרו. בשביל האיש שרצה המון ילדים בשביל שיהיו לו המון חברים, הכיוון ההפוך נראה טבעי. על הדרך למדנו שיש לו ילדים משלו, ברבים, והמון תמונות, ושהוא סוף סוף שמח. אני חושבת שמגיע לנו לראות את הסוף השמח שלו, לא רק של ג'ים ופאם, של דוייט ואנג'לה, קווין ואוסקר. אבל הוא כבר לא חלק מהסדרה יותר משתי עונות, ואני יכולה להבין את הבחירה הזו, גם אם בכאב.

את מקומו של מייקל מילא בפרק הזה אנדי, ששוב עבר מהפך, השלישי שלו לאורך הסדרה, נראה לי. הוא הגיע לסוף הטוב שלו, שהיה יכול להיות שלו לאורך כל הזמן, אלא שהוא ניסה לרצות יותר מדי אנשים. גם ארין זכתה לסגירת מעגל עם הוריה שהופיעו משום מקום. קלי וראיין חזרו ורצו יחד אל השקיעה, והוכיחו שנוכחותם המופרכת היתה חסרה. נלי חטפה תינוק, וזה קצת מוזר. אוסקר רץ לפוליטיקה, וקווין קנה בר – סופים הולמים גם להם. בוב ואנס נעדר, אבל פיליס נראית מרוצה כתמיד. אפילו מרדית' נראית טוב, חוץ מהאפיזודה הביזארית עם הבן שלה, שהיתה מיותרת לגמרי (למה לא לתת למרדית' רגע של כבוד, אחרי שב-Lice היא הסבירה איך הגיעה לאן שהגיעה, ולפייס אותה עם בנה המורד). היו גם הומאז'ים קטנים לעבר, כמו ההחזרה של דוון, העובד שפוטר כדי שקריד ישאר. יחד עם זאת, חבל שלא החזירו עוד כמה עובדים שעברו במשרד, כמו קארן פילפלי, שאמנם היתה שם לאורך עונה אחת בלבד, אבל חזרו אליה כמה פעמים, והיה לה תפקיד משמעותי במשרד ובדנדר מיפלין. או גייב, או רוי.

למרות הביקורת, ולמרות שבעיני היא רחוקה מהשלמות המבריקה שהיא הפגינה לאורך עונותיה הגדולות (מבחינתי הן עונות 1-7, אתם כמובן יכולים לצמצם או להרחיב את הקבוצה הזו), "המשרד" עדיין הפגינה בסיומה את התמצית של מה שהיא היתה בעבר, קבורה בין כל החידושים. הסיפור על אנשים רגילים, משעממים אפילו, שהחלומות שהיו להם, וההבטחות שהבטיחו להם, לא הלמו את החיים הבוגרים שהם מצאו את עצמם בתוכם. בסופו של דבר, "המשרד" תמיד אמרה, אין חלום שהוא גדול מדי, רק חולם שמפחד. ובסיומה "המשרד" נתנה לכולם אומץ, והגשימה להם את החלום שלפעמים הם בכלל לא ידעו שיש להם.

תגיות:
  • הפרק הזה היה פרק עונות מאוחרות די טיפוסי. המשרד איבדה בהדרגתיות את העידון שלה (לדעתי החל מעונה 5) והיה אפשר לראות את זה פה עם קטעים כמו מרדית' שרוקדת עם הבן החשפן שלה וראיין שנוטש תינוק שלא ברור מאיפה הוא בא בכלל ודוויט שמפטר את קווין עם עוגה. הרבה פחות אפרוריות ויותר גיחוך. אבל היו גם רגעים יפים, החזרה של מייקל הייתה מושלמת, וגם הבדיחה על הילדים שלו שכולם גדלו והתחתנו אחד עם השני הייתה בדיחת מייקל קלאסית.
    זה יפה שכולם פחות או יותר קיבלו את מה שהם רצו, אבל הרגשתי שזה לא מתאים לסדרה שרוב הזמן (או לפחות בימיה היפים ביותר) הציגה תמונה מציאותית של חיים ועבודה ושגרה ותסכול, ומצאה את מה שמצחיק בזה.

    בסופו של דבר, זה היה סיום נחמד. מאוד נהניתי מכל מיני בדיחות קטנות (פיליס מפטמת סטנלי חדש, דוון שחזר הייתה הברקה), והיה יפה לראות את כולם ביחד. המשרד בלי קשר למה שהיה בכמה עונות האחרונות היא אחת הסדרות הכי טובות ומצחיקות ומרגשות שהיו בטלוויזיה.

  • מיכאל גינזבורג

    הפרק עדיין יורד לי ולמעיין, קשה לחכות!
    בינתיים אומר זאת – מה אהבת בסיום האיום והנורא של 'אבודים'? כל העונה ה-6 הייתה קטסטרופה 🙁

    • איימס

      אתה יכול לחפש ולקרוא את הדיון המקורי. מין הסתם אם חשבת שהעונה היא קטסטרופה, לא יהיה לנו יותר מדי על מה לדבר.

      • הטמעתי לינק לדיון שלנו על "אבודים".

  • מד-דוג

    לפי דעתי בוב ואנס הופיע לחצי שנייה בחתונה.

    בנוגע לפרק עצמו – כן, היה קצת יותר מדי מתוק, וכולם מקבלים בדיוק את כל מה שרצו אי-פעם, אבל עדיין זה כיף לראות את זה והיה פרק מהנה.

    בלטו בהיעדרם: קארן פילפלי, ג'ין (שהייתה דמות בולטת לאורך כמה עונות), גייב (מוזר שנעלם מפרק הסיום) ואפילו ביקור קצר או תמונה של הולי הייתה חסרה.

  • ocean

    ספוילרים ספוילרים

    המשפט של מייקל על הילדים, שכאמור היה מחווה מובהקת לחלום הילדות המתועד ושובר הלב שלו, והמשפט המצוטט בראש הפוסט, היו הדברים היחידים שריגשו אותי בפרק הנוכחי. אנדי אפילו גרם לי להזיל דמעה, אולי כי בניגוד לרובכם אהבתי את הדמות שלו למן הרגע הראשון.

    זה לא היה פרק סיום טוב לסדרה. למען האמת, מדובר בעיניי בפרק בינוני שהדברים הקטנים בו (התינוק של ראיין, למשל. מאיפה הביאו את הפלא החייכני הזה?) הם אלה שהצילו אותו. חבל מאד שכך, שכן חרף העובדה שהסדרה איבדה רבות מזוהרה בעונות האחרונות, היא היתה ראויה לסיום הולם יותר.

    * הפריעו לי: היעדר סיום נורמלי לטובי, עניין החונק מסקרטון שנשאר פתוח, היעדרם של גייב והולי, הבדיחה המטומטמת של ההפקה לגבי היעדרו של סטיב קארל, כאילו שמישהו חשב לקנות אותה.

    * גילגלו את עיניי: ג'ים ופאם. העלילה הכי מופרכת עם הסוף הכי מופרך. כה חבל.

    * התגעגעתי: סטיב קארל. כמה שניסו לשים אותו בצד כדי שלא יקח את כל הפוקוס בפינאלה – לא עזר. מספיקה הבעה אחת שלו כדי להאפיל על קאסט שלם. ויפה לו שיער שיבה.

    * פריים הסיום עם מייקל תולה את התמונה שפאם ציירה (זו שהוצגה בתערוכה אליה רק הוא טרח להגיע), ואז חיתוך לדבר האמיתי – נפלא.

  • חנה

    הפרק היה בעיני סיום הולם ושלם לסדרה, גם אם הוא היה מעט סכריני. אבל זה לא באמת משנה לי.

    אהבתי במיוחד: את דמותו של אנדי שקיבלה תיקון וקיבלה מימד יותר אנושי אחרי שהפך לדמות בלתי נסבלת, את התינוק החייכן והמקסים של ריאן, את מייקל ואת ההצהרה של דווייט שפאם היא חברתו הטובה ביותר.

    לא אהבתי: שקוין חושב שאולי הוא הומו. זה היה טפשי.

    היה חסר: גייב.

    על אף שהעונה התשיעית היתה חלשה בעיני זו עדיין הסדרה האהובה עליי.

  • מיכאל גינזבורג

    פרק סיום לתפארת. כמעט חף מפגמים. 'המשרד' הגדירה מחדש את גבולות הפגמים באדם, בנראטיב, במציאות ובהיגיון. כל היופי טמון בכך.
    זה ריגש אותי מאוד וחייכתי כמו ילד קטן שמקבל צנצנת מלאה ממתקים בידיעה שהם יגמרו בבוא העת. וכך היה עם הסדרה הזו שגרמה לי לחשוב
    לא מעט על חיי ועל הבחירות שאני עושה או לא עושה.

    ג'יין הייתה ממש חסרה לי. קיבלנו עוד הצצה לראיין וקלי, הזוג הכי גרוע אי פעם שעושה את כל הבחירות הלא נכונות אי פעם.
    אני אתגעגע, מנגד, לזוג הכי חמוד אי פעם, ג'ים ופאם. הם דוגמה קלאסית לכל מערכת יחסים באשר היא, למעט הרפליקות התסריטאיות הלא רצויות מדי פעם.
    ההופעה של מייקל הרגישה קצת תלושה ולא במקום, מבורכת ככל שתהיה, ובאיזשהו מקום היה ניתוק מהדמות שלו. אילוץ כזה או אחר, מקבל. מה שכן, הוא הכניס
    כ"כ הרבה כריזמה לסיום כמעט מבלי לפצות את הפה. That's what she said

  • נדב רזון

    בסה"כ הייתי מרוצה מהפרק ואני חושב שהוא היווה סיום הולם לסדרה, בפרט על רקע החולשה הגדולה של הסדרה בשתי העונות האחרונות.

    נכון, היו רגעים חלשים ומיותרים – קוין חושש שהוא הומו (למה זה היה טוב??), ראיין והתינוק (למרות שהתינוק היה חמוד להפליא), הבן החשפן של מרדית', הפיטורין של קווין עם העוגה. חלקם בוצעו בצורה מאולצת ומחופפת מדי (הגילוי על ההורים של ארין, נלי משיגה את התינוק שתמיד רצתה), אבל בסה"כ החיובי עלה על השלילי והיו הרבה רגעים שהשאירו אצלי לחלוחית.

    האמת היא שניחשתי שג'ים עובד על דווייט כדי שהוא יוכל להציג את מייקל, אבל למרות שזה היה ברור לי עדיין היה לי קשה שלא להתרגש כשראיתי את הפרצוף של סטיב קארל. וכשהוא אמר את ה"זה מה שהיא אמרה" כבר נפלתי על הרצפה מרוב צחוק. זה היה כל כך במקום… ובכלל, כמו שרחלי רוטנר כתבה – לקארל יש יכולת לרגש עם הבעות הפנים המדהימות שלו. איזה שחקן עצום. כפי שציינתי בעבר כמה וכמה פעמים – השחקן הקומי הגדול של העשור האחרון בטלוויזיה האמריקאית.

    חוץ מזה, אהבתי את הקטעים עם ג'ים ופאם ובמיוחד את הטאץ' הנוסטלגי, ועוד הרבה רגעים קטנים, כמו בין סטנלי ופיליס, אנג'לה שסוף סוף מתנצלת בפני פיליס אחרי ששוב מוציאה עליה את העצבים, המבט של פיליס כשהיא רואה את האושר של ארין (חשוב מאד, בהתחשב בעובדה שהיה שלב שבו הן חשבו שפיליס היא האמא האמיתית שלה), פיליס מפטמת את ה"סטנלי החדש והרזה", אנדי שמצליח לגאול את עצמו בצורה יפה, קריד שמסיים את הסדרה באופן ש…הולם את הדמות, אנג'לה שלא מפסיקה לחייך על רחבת הריקודים, הפרצוף של דווייט כשהוא רואה את הבאזוקה, כל ה"גוטה פראנקס" המקסימים של ג'ים, אוסקר שרץ לסנאט ונראה מרוצה, דאריל שמגשים את עצמו ואשכרה מוצא עצמו עצוב לעזוב, הציור המרהיב והמקסים של פאם וכמובן, פריים הסיום שהיה כל כך מושלם – גם שיקף את מהות הסדרה, גם הוקרא ע"י פאם – הלב של הסדרה – וגם סיים את הסדרה בפעולה שמבוצעת ע"י מייקל – הדמות שעליה נבנתה הסדרה כולה. היה מרגש ונפלא. בכלל, לאורך כל הפרק הייתה לי תחושה של "זה פרק סיום" ודווקא אהבתי את זה. היה בזה משהו סנטימנטלי ויפה שפיצה על הרגעים החלשים הרבים מדי מהעונות האחרונות.

    אגב, לפני סיום – בסצנה שבה פאם מציגה את הציור וכולם מצטלמים ואז נדחף לידה מישהו והיא מעירה ש"התכוונו רק לאנשים שהם באמת מהמשרד" – האיש הנדחף הוא לא אחר מאשר גרג דניאלס, יוצר הסדרה והמוח הגאוני שמאחוריה.

    וזו הזדמנות טובה לומר שבעיניי דניאלס הוא אחד היוצרים החשובים והמבריקים בטלוויזיה בשנים האחרונות. למעשה, בתקופה שבה הוא עזב את הסדרה והשקיע יותר ב"פארקס אנד רק" ניכר היה בסדרה שהיא איבדה הרבה מהחדות שלה ומהיכולת לספר סיפורים אנושיים בצורה פשוטה ומבריקה (כשבאותו זמן "פארקס" הרוויחה את אותם כישורים שלו והפכה לסדרה האהובה עליי). בשלב מסוים, בעונה השמינית כבר לא יכולתי יותר לצפות בסדרה ופשוט נטשתי אותה. אבל כששמעתי שהוא יחזור להיות מעורב בעונה האחרונה חזרתי לצפות בה, ולמרות שהעונה עצמה לא הייתה מבריקה, ראו מדי פעם את הטאץ' הגאוני שלו, ואני שמח שנתתי לה את הצ'אנס. לאן שדניאלס יילך בהמשך דרכו המקצועית, אני אהיה שם כדי לפחות לתת צ'אנס הוגן.

    ולסיום, בנימה אישית כלפי הסדרה – למרות הכל, ואף שבשלב מסוים אפילו נטשתי אותה זמנית, אני אתגעגע אל הסדרה…

  • Saturn

    בסך הכל היה טוב ומרגש. אכן היו כמה דברים שחרקו אבל אם בסוף דמעתי – אז פרק הסיום עשה את שלו.

    החלק של מייקל היה מצויין וכן ג'ם ודווייט ועוד רגעים אחרים.

  • סטיבי

    אין לי הרבה מה להוסיף למה שנכתב לעיל – קארל היה נפלא, היו רגעים מביכים-מיותרים, היו דברים יפים והיו דברים חסרים או נמהרים (הם ניסו לחפות על זה באמצעות הכתובית "שנה אחר כך", שגם כך היתה מיותרת כי באמת לא היינו צריכים שיגידו לנו בדיוק כמה זמן עבר, אבל הרי עבר שבוע). בקיצור, פרק של "המשרד". זה לא היה פרק טוב "אובייקטיבית" אבל זה היה סיום ראוי לסדרה, שהראה את הדברים החזקים והחלשים בה (שתמיד היו לטעמי, גם אם פחות כשהיתה בעונותיה הגדולות באמת), והבהירו עד כמה שניתן עד כמה מדובר בפרידה ובסופה של תקופה – פחות עבור הצופים, ומאוד עבור המשתתפים והעושים במלאכה (וזה גם מה שהיה באמת מרגש ומדמיע בפרק).

  • איימס, רק רוצה להגיד שאני לא מסכים עם "החצי הראשון של הפרק גרם לזה להראות כאילו "המשרד" היא הסדרה על דווייט". הסדרה תמיד התמקדה במי שניהל את המשרד. כך היה בעונות של מייקל סקוט/קארל וכך בתקופה שבה אנדי היה המנהל (עד שהוא יצא לשיט). הפינאלה לא ניסה להגיד שהסדרה היא על דווייט, אבל מכיוון שהוא המנהל של המשרד עכשיו וגם כי זה "הזמן שלו" (החתונה וזה), זה היה טבעי שיתמקדו בו.

    אה, ועוד משהו. אף אחד לא הזכיר איזה גדול היה קריד! הוא תמיד היה גדול, אבל נתנו לו קצת יותר פוקוס בשניים-שלושה פרקים האחרונים (בקטנה כמובן) ואני נהניתי במיוחד מכל רגע שלו על המסך.

    • איימס

      זה ממש לא נכון, כי בשלוש העונות הראשונות הסדרה התמקדה יותר בג'ים ופאם ופחות במייקל.

      חוץ מזה שההחלטה להעביר את הפוקוס לאנדי אחרי שהוא קיבל את הניהול היא בעיני מההחלטות הגרועות של המשרד. הסדרה היתה על מייקל סקוט, הוא במקרה היה הבוס.

  • dorel310

    פרק מאכזב מאוד, אני מאוד אוהב את המשרד וקל לרגש אותי אבל פשוט לא התרגשתי.

  • Pingback: שבועות – מתכונים והמלצות | קסטיאל ועוד()

  • יערה

    נגמר, הא?
    זה היה פרק סיום טוב יחסית לעונות האחרונות.
    היו הרבה חלקים טובים. רובם כללו את סטיב קארל לא אומר הרבה.
    היו הרבה חלקים מביכים וכפויים, רובם כללו את הפאנל ואת הדמויות מגיבות על הסדרה.

    הדבר הכי טוב בפרק סיום?
    הספיישל בן 40 הדקות ששודר לאחריו.
    הוא ריגש אותי באופן שפרק הסיום לא הצליח, והצחיק אותי הרבה יותר מכל עונה 9 בערך.
    יש הרבה דיבורים על תחילת הסדרה, והדמויות, ותהליך הכתיבה וכו'.
    אני חושבת שפשוט הרבה יותר הגיוני להקשיב לשחקנים מדברים על רגעים שהיו משמעותיים עבורם בסדרה, מאשר להקשיב לדמויות בסדרה מדברות על רגעים שהיו בסדרה שבתוך הסדרה. די עם המטא, המוח שלי לא עומד בזה.
    אני חושבת שגם לא במקרה רוב הסצינות שרואים בספיישל הן מהעונות הראשונות.
    לא ייאמן שמייקל סקוט לא היה בסדרה רק שתיים וקצת עונות. זה נראה כאילו זה היה כל כך הרבה יותר זמן.
    אני חושבת שאחד הדברים שהכי הפריעו לי אחרי עזיבתו (מלבד עצם עזיבתו, כמובן) היה ההתמקדות המוגזמת באנדי וארין. בעיני הם הניקי ופאולו של אבודים, רק שפה אף אחד לא השכיל לקבור אותם בחיים אחרי ארבעה פרקים.

    לסיכום, אם מישהו נשאר קצת מאוכזב לאחר פרק הסיום, ולא מסיבות טובות – תראו את הספיישל. חיוך על השפתיים והרגשה חמימה בלב מובטחים.

  • תתש

    רק אחרי שמייקל אמר את זה, הבנתי כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה ש-That's what she said נאמר.

  • Michael Ginzburg

    האם מסתבר כי ג'ים היה הנבל של הסדרה לכל אורכה? שימו לב גם לתגובות
    http://uproxx.com/tv/jim-halpert-the-office-bad-guy/3/

© עידו ישעיהו