מד מן 6.08: ההתרסקות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 20/05/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 8

עקבו אחרינו בפייסבוק או בטוויטר.

Mad Men Season 6 Episode Photos

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה ארבע תגובות

דון: איפה למדת לעשות את זה?
קן: אמא שלי. לא, החברה הראשונה שלי.

אני יודע שזה טיפה מוזר, אבל הסצינה עם קן הייתה מכוננת עבורי בפרק כל כך מופלא כמו זה. רגעים כה רבים נראו סוריאליסטיים עד שקשה היה לדעת מה היה חלום ומה לא. מפתיע להיווכח שבסופו של דבר מאום ממה שראינו על המסך לא היה חלום או חזיון, בניגוד לפרק הסמים הקודם של "מד מן" – "מקומות רחוקים". הפעם גם לא דובר רק באחד או שניים שהיו מסטולים, אלא כמעט בכל הדמויות בסוכנות, מה שהפך אותם ואת הכל למעין הזיה סוריאליסטית א-לה "אליס בארץ הפלאות", שכמובן זכתה לאזכור.

ריקוד הסטפס הנפלא של קני, מעבר לעובדה שנראה כמו רגע במיוזיקל שבו הדמות פוצחת בריקוד, הגדיר את התעתוע שבבסיס הפרק, שבבסיסו של דון. באותה מידה שההתרסקות של קני עם המכונית בתחילת הפרק היא זו ש(כאילו) מתנוססת בשם הפרק, כך מי שלימדה את קני לרקוד משקפת עניין כה מהותי אצל דון. "אמו" של דון היא זו שסעדה אותו במיטת חוליו, החברה הראשונה שלו היא זו שאיבד לה את בתוליו, והן אותה אחת. אדיפוס במלוא הדרו.

ניתן להבין מדוע דווקא עכשיו דון נזכר באירוע הזה. מקום העבודה שלו הופך שוב לבית זונות, כך שבדעתו הוא שוב נסוג לבית הזונות שבו גדל. הוא דחוי, לבו שבור ("את יכולה לשמוע את זה?", וואו), אין לו במי להינחם, ולכן הוא נזכר בזו שניחמה אותו. אמיי. שם שבעברית מזכיר את המילה 'אמא', אני בטוח שזה לא מקרי. זהו השם שבו היא משתמשת בזמן שהיא סועדת את דיק, אך מוותרת עליו וחוזרת ל'איימי' רגע לפני שהיא מפתה אותו. מדהים לראות עד כמה עמוקה ההשפעה שלה על דון. הוא התאהב בה, כדרך שקורה אחרי חוויה אינטימית מרעישה כעין זו; בטח ובטח כאשר מדובר במישהי שהחליפה את אמו, בזמן שאביגיל פשוט נידתה אותו להתמודד עם חוליו לבד, מרוחק מכולם, במרתף. היא באמת הייתה אמא, איימי, תצלום התינוקת האלמונית על המראה המחיש זאת. היא כנראה הייתה זקוקה לדיק כשם שהיה זקוק לה.

Mad Men - 06x08 - The Crash poster

לא מרק אלא דייסה

אבל זה יותר מזה. בדעתו של דון איימי השתמרה כמעין מלאך, כי כאמור, בעִתות קשות כמו אלה, היא צפה בזכרונו. וזה גם יותר מזה. שנים רבות לפני כן, ב-1958 או 59, הוא הגה פרסומת שבמסגרתה אמא מביאה לבנה דייסה. האם היא בת דמותה של אמיי/איימי. זה פריט מידע די מהמם, כשחושבים עליו. זה אומר שדון ישב עם סאל (סאל!) ותיאר לו את דמותה כמו בקלסתרון משטרתי. זה גם אומר שהמראה שלה מקועקע במוחו של דון למרות כל הזמן שעבר ושכבות ההדחקה. בהתאם, לא קשה לנחש מיהו אותו ילד שבפוסטר. בעולם המושלם של הפרסום, אמו הזונה הייתה אם של ממש.

אבל זה אפילו יותר מזה. דון נאחז בסילביה כמו בקרש הצלה, הוא מעולם לא נראה כל כך פאתטי ונלעג, ועוד בשביל מי. נשים דחו אותו בעבר, אבל אף אחת מהן לא עשתה את זה בצומת דרכים כה מובהק בחייו, ולאף אחת מהן לא הייתה נקודת חן בולטת על פניה, כפי שהייתה לאיימי, אמו/זונתו. סילביה היא היא איימי, שכפול של השכפול, אבל אחת בתודעתו של דון, מה שמסביר כל כך הרבה בכל הנוגע ליחסו כלפיה לאורך החודשים האחרונים, כמו גם את האיפור המבגר שלה (כולל נקודת החן שאין במקור ללינדה קרדליני). תוספת מאוחרת (19/6/13): רפרוף אקראי על הפרק השלישי לעונה, שבו ראינו לראשונה את דיק וויטמן ואביגיל מגיעים אל בית הזונות של הדוד מאק, סיפק רמז מטרים שאי אפשר היה להבין בצפייה המקורית אבל נראה עצום בצפייה חוזרת: סילביה פתחה לדון את הדלת עם מטפחת על ראשה, דון הביט בה במעין מבט מזוגג, ואז מיד עברנו לפלאשבק. האימג' הראשון בגיחה לעבר? אמיי. 

"איך אני תופס את תשומת הלב שלה?", דון שואל מבלי משים. כל תכליתו בסוף השבוע הזה היה קמפיין פרסומי לכבוד סילביה/איימי – או כל אחת שתממש את הסלוגן לפרסומת הדייסה, "כי היא יודעת למה אתה זקוק" – להבטיח לה מה שלא יהיה, לשנות את חייה, לקחת ממנה את הכאב. לנקז מעצמו את הכאב. אין שום דבר פאתטי או נלעג במה שדון עושה. הוא ילד שעורג לאם.

Mad Men - 06x03-08

היסטוריה

כאשר התודעה של דון משתנה, כמו הפעם עם הסמים וכמו בעבר אחרי החגיגה שבעקבות הזכייה בפרס הקליאו, דון חוזר להיות דיק. וכמו אז, גם הפעם הוא מאבד נתחים שלמים מסוף השבוע שלו. "אולי יהיה לך קשה להאמין לזה, אבל אי אפשר להתעלם מההיסטוריה. אסור להתעלם מההיסטוריה". חיתוך חד מדון דרייפר של הזמן האחרון, שתמיד מציע ללקוחותיו את העתיד ואת הלא נודע. ההיסטוריה ממש מציפה אותו.

"זו השאלה של כולם", אמרה וונדי לדון. כולם תוהים אם מישהו אוהב אותם, אין בך ייחוד. אבל זה לא נכון. בדון יש ייחוד, כי הוא, כמאמר אמו החורגת וכף העץ שלה, "מטונף, מביש, מגעיל, נוראי. אתה זבל. אתה טינופת. אתה יודע שזה מה שאתה. אחרי שהבאתי לך בית, אתה הולך ועושה משהו כל כך מחפיר". ראינו וידענו המון לאורך חמש עונות על הילדות הקשה של דיק וויטמן, אבל מעולם לא היה רגע כה חזק ובהיר כמו זה, רגע שמסביר כל כך הרבה על דון דרייפר. לא פלא שיחסיו עם מושג הבית כל כך שבורים, כל כך רוויי אשמה. לא פלא שהוא כה מנותק מהמציאות. לא פלא שפעם אחר פעם הוא ביקש מהזונה להכות אותו, כשהתחיל להתראות איתה בשעתו, אחרי הגירושין. "אחרי שהבאתי לך בית, אתה הולך ועושה משהו כל כך מחפיר".

Mad Men Season 6 Episode Photosהסוריאליזם ששרה בסוכנות חרג מגבולותיה. כאשר הפורצת ראתה את סאלי והחלה לשכנע אותה שהיא קרובת משפחה, שוב התחלתי לתהות אם מדובר בחלום. או אולי 'סיוט' היא המילה הנכונה יותר. ההיסטוריה של דון היא בדיוק מה שהיה חסר לסאלי כדי להבין מיד שהאישה הזו היא זרה גמורה. הרגעים הללו היו מעוררי אימה ממש, במיוחד כאשר אילצה את סאלי לבוא לתת לה חיבוק. זו הייתה הפעם השנייה בפרק שהקנתה לי תחושה כזו. הראשונה הייתה כאשר רוג'ר נכנס לרופא של ג'ים קאטלר והתריע מראש שיש לו בעיית לב, לא בדיוק הצרכן המתאים לסמי מרץ. מאז לא ראינו את רוג'ר בפרק, מה שלא ממש מניח את דעתי. זהו אותו רוג'ר שהפסיק לנסות להבין את מיתותיהם של אנשים צעירים ממנו, אותו רוג'ר שבפרק פתיחת העונה הסביר לרופא את טיבן של הדלתות שנתקלים בהן במהלך החיים, ועד כמה הן חסרות תועלת. "מסתבר שחוויות הן כלום. הן רק מטבעות שאתה אוסף מהרצפה ותוקע בכיס, ואתה פשוט הולך בקו ישר לאתה-יודע-לאן".

אזכורי הדלתות פשוט לא הפסיקו בפרק הנוכחי. "ישנה תשובה שתפתח את הדלת", דון אומר לאנשי הקריאייטיב. "אני לא רוצה לסגור את הדלת הזו", הוא שונה לעצמו את הנאום שיישא בפני סילביה. "אתה חייב להכניס את הרגל בדלת", גינזברג אומר לו. וכשדון חוזר הביתה הוא מדבר לעצמו, "אני אנקוש על הדלת שלה. סילביה, אל תסגרי עלי את הדלת… עוד לא שמעת מה יש לי להגיד, אל תסגרי עלי את הדלת". שעות לפני כן הוא הניח את ראשו על דלתה והאזין למוזיקה הבוקעת מהרדיו, וימים לפני כן הוא עישן בשרשרת מחוצה לה וניסה לחשוב על דרך לבקע אותה. עוד ועוד ועוד דלתות, אולם מלא מהן, וכולן בעצם אותה אחת. ובשעה שדון מנסה לעבור מבעדה מתוך כמיהה לשוב אל זרועות דמות-אמו, הוא משאיר דלת אחורית פתוחה בביתו שדרכה חודרת אמו המזויפת, מחפשת שעוני זהב ומאיימת על ילדיו (היא הייתה ממש ממש מעולה).

"אדם לא רוצה להשתנות לעתים כה קרובות, אתה יודע?"
"אני לא יודע".
"אני לא עצמי, אתה מבין?"
"אני לא מבין".
ואז היא מגיעה להצטלבות דרכים והיא אומרת לחתול הצ'שייר: "איזו דרך אני לוקחת?"
"לאן את רוצה ללכת?"
"אני לא יודעת".
"אז זה לא משנה, האין זאת?"

עם תום השפעת הסמים, אחרי שראה מה קרה בביתו כאשר לא היה שם, הדברים שנגרמו בגלל שהשאיר את הדלת פתוחה, דון בוחר בדרך מסוימת. במעלית עם סילביה, לאורך שניות ארוכות, הוא מתעלם ממנה. נראה שהוא סגר את הדלת האחורית הזו, אותה אחת שדרכה חמקה בעונה הקודמת האקסית שלו אל ביתו ואל תודעתו, ופיתתה אותו לבגוד במייגן. הפעם נכנסה מבעדה מישהי אמיתית, ואם יש משהו שניתן לדעת לבטח, זה שמכאן והלאה דון יוודא שהדלת הזו נעולה.

 

קטנות:

* סטן התחיל למנות את הרעיונות המשובחים שלו כאשר גינזברג הוריד לו את הרוח מהמפרשים עם הרעיון שלו: "אבא, אני עשוי למות בווייטנאם, אתה רוצה שתהיה לי מכונית?". בדיעבד הסתבר כמובן שזה בגלל שדודנו רובי קיפח שם את חייו. כבר ראינו פעם את רובי – הוא בא איתו למסיבת יום ההולדת שמייגן אירגנה לדון בתחילת העונה החמישית.

* בטי חזרה לבלונד והשילה ממשקלה, הידד!

* כל השירים במהלך הפרק היו מאוד סמליים: זה שכמובן דון שמע מבעד לדלתה של סילביה. "חלום עלי חלום קטן" שהתנגן בפלאשבק של דון בעת איבוד בתוליו, שיר שהתפרסם מאוד שוב בביצוע של להקת האמהות והאבות ב-1968. לבסוף השיר שחתם את הפרק היה אכן של אותם אמהות ואבות – "מילות אהבה". לא בכדי.

Mad Men Season 6 Episode Photos

 

תגיות:
  • ocean

    ללא ספוילרים

    בקלות, אחד הפרקים המסעירים בתולדות הסדרה. גם המיגרנה המזוויעה שלי לא יכלה לו ונכנעה למשך 47 דקות. ממליצה לראות בהקדם, רצוי יותר מפעם אחת.

  • maayan1

    וואו.. איזה פרק של מיינדפאק. היו לא מעט רגעים שהרגשתי שהדמויות הוזות את מה שקורה, או שזה חלום או כל מיני כאלה. הזמן היה נזיל וזה בין הפרקים הסוראליסטיים אני חושבת שהיו בכל הסדרה. וגם בין הפרקים הטובים שבה, והכי טוב של העונה הזאת.
    ניסיון מאוד ראשוני לגבש משהו קוהרנטי על הפרק הזה.

    ילדים והורים, בנים ואמהות, אמהות מזוייפות, אמהות של פנטזיה, היפוך תפקידים בין הורים לילדים, אמיתיים וסימבולים- כל הפרק היה מלא בזה בכל פנייה.

    # אמהות/אבות מזוייפים/ות:

    "הייתה לה תשובה לגבי כל דבר, ואז הבנתי שאני לא יודעת כלום עליך" (סאלי לדון).
    אלוהים, כמה עמוק התסביך האדיפאלי של דון, והאמת אפשר להאשים אותו? נולד לזונה. אמו החורגת גם הזנתה את עצמה כפי שראה בחור המנעול לפני מספר פרקים. וכמעת דמות שהתנהגה אליו באופן אמהי בבית הזונות, טיפלה בו כשהיה חולה, האכילה אותו מרק, ולקחה את בתוליו.
    כל אישה שהיא פוטנציאל אימהי בשבילו, היא אוטומטית גם זונה, כי כל דמות אמהית שהייתה לו כשהיה קטן הייתה זונה. הוא לא מצליח לברוח מהמלכוד הזה.
    דון מחפש באובססיביות את הפוסטר של המרק. עליו יש אם המאכילה את ילדה מרק והכתובת: "בגלל שאת יודעת מה שהוא צריך". תמונה מושלמת של אם, מה שדון כה כמהה אליו. אבל זה לא אמיתי, זה ייצוג, אשליה שטוחה. אידיאה, תמונה. פרסומת שמטרתה למכור לאנשים אידיאל שלא קיים. זו סיטואציה שטוחה. זו לא אם אמיתית, זו אם מזויפת.

    גם המטורללת שנכנסה לבית של דון הייתה אמא מזויפת. תחילה חשבתי שאולי היא באמת גידלה את דון דרייפר, המקורי- וזו באמת טעות. אולי היא לא ראתה את דון האמיתי שנים, ובאה לחפש אותו וגילתה את הבית שלו לפי השם. אבל זה לא היה הגיוני מההתחלה, כי היא אמרה לסאלי שנתנו לה מפתח, ושהיא אמרה לדון שהיא תהיה בבית. אבל איכשהו סיננתי את הדברים האלה, רציתי להאמין שבאמת ה"אומנת/אם" של דון האמיתי. אבל היא לא, היא אם מזוייפת לאיש מזוייף.

    # היפוך תפקידים:

    "הילד הוא האבא של הגבר" (פגי, בישיבת סיעור מוחות של הקריאייטיב)

    דון היה טיפוס אב לפגי. גם טד היה, סוג של. אבל פגי הייתה היום אמא סימבולית לשני גברים, ועוד אחד שקינא לה. הלכה לנחם את טד בשעת צערו. שמשה לו דמות אם. דון בוהה ביחסה אל טד ומרגיש צביטה, הוא היה האבא והיא הילדה, וכעת הוא מייחל שהיא תהיה אימו ותטפל בו כמו שהיא מטפלת בטד.
    גם לסטן היא הייתה אמהית. חבשה לו את הפצע, עודדה את רוחו. שמשה לו אוזן קשבת. הוא רצה מין, אבל היא אמרה לו- "אתה כמו אח בשבילי"- אתה כמו משפחה ופגי, בניגוד לדון לא מערבבת סקס עם משפחה. אלו שתי דברים נפרדים. האירוניה הגדולה כמובן היא האזכור של הילד שפגי מסרה- "גם אני חוויתי אובדן". היא מסרה את הילד האמיתי שלה אך מתנהגת כאם סימבולית לשני גברים שונים בפרק הזה. (אגב, ספרתי כבר 4 אינטראקציות של גברים עם פגי שקרו אחרי שחוו אובדן- אחרי שאביו של פיט נהרג הוא פונה אל פגי ומחפש בה נחמה, ה"מזוודה", היא הפרק שבו פגי ודון היו הכי קרובים משהיו אי פעם, וזה היה כשניסה לקבל את האובדן של אנה, פגי מנחמת את טד אחרי אובדן חברו וסטן מתוודה בפניה על האובדן שחווה).
    אגב, פגי נראתה לדעתי הכי טוב שנראתה במשך כמה עונות, ובמיוחד בעונה הזאת, שכמעט כל פרק ממש לא אהבתי את איך שהיא נראית, והייתה לבושה באופן דודתי למדי וממש לא מחמיא. בפרק הזה לראשונה מזה הרבה זמן אמרתי לעצמי- וואו, היא מושכת.

    "סאלי נראית כה מבוגרת, אבל היא בעצם רק ילדה" (מייגן).
    המשפט הזה הרבה יותר מתאים לדון מאשר לסאלי- עם החלפת השמות והמין- "הוא נראה כ"כ בוגר, אבל הוא עדיין ילד".
    גם אצל סאלי חל היפוך תפקידים. היא ילדה קטנה. אבל היא כבר משמשת אם לשני אחיה, היא מתנהגת בצורה כה אמהית ואחראית, אורזת את התיק לג'ין הקטן, פוקדת על בובי ללכת להביא אותו, כמו אם. ומסתבר שזה לא פעם ראשונה שהיא עושה להם ביביסיטר. בנוסף, האזכור של החצאית שקנתה בכסף שלה מרמז שהיא רואה את עצמה כאישה עובדת. היא מרוויחה כסף וקונה לעצמה דברים. היא לא צריכה כסף מההורים. היא יכולה לקנות אותו לבד.
    למעשה סאלי הייתה אחת הדמויות הכי בוגרות בפרק, היא באמת בוגרת, והיא כבר לא ילדה. זה לא שזאת אשמתה שהמטורללת השחורה נכנסה הביתה, והיא הראתה קור רוח מדהים לנוכח המצב, ופעלה בצורה אחראית ואמיצה כשהתקשרה למשטרה.

    ג'ים קאטלר היה אבא מטאפורי רע, כאשר הביא את בתו של פרנק לעבודה. אביה האמיתי מת, ומעכשיו יהיו לה רק אבות רעים. היא באופן מעגלי נותנת לסטן את מה שביקש מאמו המטאפורית בפרק, אך זו סרבה.

    # מכוניות:

    "כל פעם שאנחנו מקבלים מכונית, המקום הזה הופך לבית זונות". (דון לטד).

    האמת פה אין לי תיאוריה מגובשת. ברור איך המקום הפך ל"בית זונות" בפעם הקודמת שהיה קמפיין למכונית. אך הפעם לא הייתה זנות מילולית. אולי מטאפורית.
    הקריאייטיב בטוח שהמפתח לקמפיין של שבי זה מתנה של אב לבן. האם זה משהו שהבן מבקש מהאב, או אב שמראה באמצעות המכונית כמה הוא אוהב את הבן. בין כה וכה, האהבה היא חומרית, היא מוצגת ומושגת ע"י חומר, מתנה. מכונית לבן = אהבה. אהבה נקנית בכסף, כמו שיחסי מין נקנים בכסף.

    "בשביל זה שבי משלמים לנו… והם ממש משלמים לנו" (ג'ים קטלר)

    האנשים של שבי גם "מזנים" את העובדים, בערך. אם זה בכפייה שלהם שקן יעשה כרצונם (ותיאור שלו בהמשך הפרק של העניין הזה היה אדיר וגם מיינדפאקי קצת).
    העובדים גם נדרשים לקחת סמים כדי לשפר את ביצועים שלהם. הם נדרשים להקריב את גופם למען העבודה.
    דון שהזנה את סילביה לאורח היחסים בניהם – במיוחד בפרק שעבר, אבל גם בפרק בו נתן לה כסף אחרי יחסי המין. ממשיך לנסות להזנות אותה, מטפורית. הוא שובר את הראש באיך לגרום לה לחזור אליו, אבל לא ע"י כנות, אלא ע"י פרסום. הוא מנסה למכור לה אשלייה, מה שהוא חושב שהיא תרצה לשמוע כדי לחזור אליו. כלומר- הוא רוצה לחזור לנהל איתה יחסי מין, ו"לשלם" לה באשליות נוצצות של פרסום, ברטוריקה ה"דונית" שמשכנעת את הלקוח שזה מה שהוא צריך. הוא מתייחס אליה כעוד לקוח שהוא צריך להציג לו פיץ', ואם היא תקנה את הפיץ', היא תשלם לו ביחסי מין.
    (אגב זה הפרק הראשון שבו ממש אהבתי את סילביה)

    סאלי קוראת במיטה את הספר "תינוקה של רוזמרי"*

    אבל מה יש ב"מכוניות" שעושה קישור מילולי ומטאפורי בסדרה לזנות, או ליחסי אב-בן? אולי מכונית משדרת בגרות מינית? (אחת ההצעות הקרייטיב הייתה- "אבא יש לי דייט אני צריך מכונית"). אולי מכונית של גבר משדרת לבחורה עד כמה הוא עמיד וזה גורם לה לחשוב עד כמה הוא שווה בשביל מערכת יחסים (כסף- יחסים). למרות שככל שזכור לי מכוניות בסדרה עד כה הופיעו בהקשר של יחסי הורים-ילדים. סבא ג'ין נותן לסאלי לנהוג במכונית ביום שהוא מת. דון נותן לחבר הקריפי של סאלי לנהוג במכונית כי הוא מרגיש רע. אבל זה קלוש. אין לי הרבה רעיונות.

    הסצנה בה דון מצוטט לדלתה של סילביה הזכירה לי את הפלשבק מלפני כמה פרקים בו הציץ מבעד לחור המנעול בבית הזונות. אולי גם הציטוט שלו בפיץ' של פגי של היינץ.

    אלו הדברים שעולים לי אחרי צפייה ראשונה, ועוד לפני שראיתי או קראתי שום דבר על הפרק.
    בטוח יהיו עוד כמה צפיות, ועוד תובנות.

    *לא קראתי את הספר "תינוקה של רוזמרי" (לא ידעתי שיש בכלל ספר), ראיתי את הסרט. אני הולכת לספלייר את הסרט כדי לקשר אותו לפרק. מי שלא רוצה ספויילרים שלא יקרא את הפסקה הבאה. בסרט בקצרה, מדובר על אישה ובעלה שעוברים לדירה חדשה. בעלה מסרסר אותה עבור השכנים (מה שזורק לי עוד קשר, הרומן של דון וסילביה- קשר של סקס בין שכנים. צרך לחשוב על זה)השכנים מעלים בעזרת כישוף את דמותו של השטן, שאונס אותה, ובגלל מאכל מסוים שאחת השכנות נותנת לה לאכול לפני המעשה, היא חושבת שהיא הזתה או חלמה את קטע האונס. היא נכנסת להריון, ובסוף הסרט יולדת את ילדו של השטן, והשכנים חוטפים אותו. היא מגיע לבית השכן, בהתחלה מהססת אם להסתכל על התינוק, לבסוף מחליטה שהיא אוהבת אותו- כי איך אפשר לא לאהוב את הילד שלך. גם אם הוא מילולית הבן של השטן?
    הסרט מתאר אהבה כה חזקה בין האם לבן שלה, שהאם תהיה מוכנה לקבל את הילד שלה בכל תנאי. אבל אף אחת מהאמהות שלו דון המטפוריות והאמיתות לא מקבלות אותו, אולי כי בעיניהן הוא הבן של השטן. אמו האמתית ביקשה לקרוא לו "דיק" כי כ"כ שנאה אותו כי היה תוצר של יחסים עם גבר ששנאה. אמו החורגת מרביצה לו ושונאת אותו כי הוא מייצג את הבגידה שלה בעלה.
    סטן אגב אמר אאל"ט שיש לו 666 רעיונות, מספרו של השטן. אולי יש קשר.

    • ocean

      ספוילר ספוילר

      בנוגע למכוניות: לא תיאוריה דגולה, אבל לא סתם אמרו (ועדיין אומרים) שגברים אוהבים את המכונית שלהם יותר מאשר את הנשים שלהם. זה משהו כל כך מובנה בתודעה, עד שכמעט אי אפשר לברוח מהמשוואה הזאת של מכונית = מאהבת / משהו סקסי ולא מוסרי. זה למה ההתנהלות סביב קמפיין של מכונית תמיד תציף דברים כאלה, ובפרט בית זונות לדון.

      תינוקה של רוזמארי – דווקא לא אהבתי את השימוש בו, זה היה צורם מדי ומיותר לנוכח סצינת המכות של אביגייל. אני גם בטוחה שזה לא היה הספר של סאלי במקור, אלא שהיא מצאה אותו בשידת הלילה במיטה של דון ומייגן.

      בנוגע לשאר הפרק: אין לי כוח נפשי לעשות לי סדר בראש. זה הרגיש כמו שעטנז של "סיפורי וולדורף" לבין "המזוודה" – שניהם פרקים מעונה 4, כשהאחד עוסק בילדות של דון, והשני בדרכי המילוט הכושלות ממנה. וזה היה מסעיר ונפלא.

      • maayan1

        ספוילרים מממממממ……

        – כן, כמובן שכל הקטע שמכונית היא כמו אישה וכו' וכו'. במיוחד התחדד בפרק של העונה שעברה עם במכונית (גם בפיצ' וכו'). אבל ניסיתי למצוא משהו מעבר לזה.

        – לא חשבתי שהשימוש בספר תינוקה של רוזמרי היה צורם מדי. גם כי הוא לא מאוד היה בולט. וגם כי הוא דווקא מראה את ההשוואה בין שני סוגי היחס של שתי האימהות, זאת שבסרט וזו שבסדרה.
        סביר להניח (ואני מקווה) שזה לא ספר של סאלי. היא לא צריכה לקרוא ספרים כאלה בגיל הזה.

        – אני זוכרת דיי טוב את סיפורי וולדורף ואת המזוודה. שניהם פרקים נפלאים, אך הפרק הזה לא הזכיר לי במיוחד אף אחד מהם. הוא לא נראה לי כמעט כמו שום פרק שהיה עד היום במד מן..

        • ocean

          ספוילרייייייייייייים.

          אני משערת שזה הפריע לי כי כבר הבנו מתחילת העונה שדון נמצא בגיהינום, אז כל הכישופים של ונדי, מספרו של השטן, תינוקה של רוזמארי, והעובדה שאליבא דדון הוא לא יפסיק עד שיצליח לענות על השאלה שתפתח לו את הדלת (כאילו יש איזה שד ששומר על הפתח, כמו בספרים) – נראו לי מיותרים.

          • maayan1

            ספויילרים…..

            אוקי, מעניין, לא שמתי לב האמת כמה איזכורים יש לגיהנום/השטן בעונה.
            אבל בכל מקרה אני חושבת שבאזכור של הספר יש יותר מרק אזכור לגיהנום/שטן- אלא הספר (או הסרט בעצם, אני מסתכמת על הסרט, לא יודעת עד כמה הוא חופף לספר) בעצם מביע איזו אמירה על אהבה אימהית שאמורה לגבור על כל דבר, וחשבתי שזה יותר הדגש על זה, בפרק שעוסק ביחסי אמהות-ילדים.

            • ocean

              אלה היו רק האיזכורים שהופיעו בפרק הספציפי הזה 🙂

              אני מבינה מה שאת אומרת ומסכימה לגבי הרובד הנוסף של הספר, לכן כתבתי קודם שמבחינתי המכות של אביגייל הספיקו: כשתוכלי, תסתכלי על הסצינה החזקה הזו שוב, בעיקר על הפריים האחרון של אביגייל עומדת מעל דיק. היא נראית כמו אחוזת דיבוק, שטנית. בעיניי לא צריך שום עזרים כדי להעביר את המסר שהספר רק נועד לחזק: בן שטן שאיש אינו רוצה בו, גם לא מי שאמורה להיות אמו בפועל.

    • דברים מעניינים, אבל תיקון קטן: פגי ממש לא מתכוונת לבן שלה כשהיא מדברת על אבדן. להפך, זה משהו שהיא עשתה הכל כדי לברוח ממנו ולהשאיר מאחוריה, בניגוד לעצה שהיא משיאה לסטן. היא מתכוונת לאביה.

      • מירב

        קצת נחרצת הקביעה הזו, לא? היא עשתה עבודה יפה מול הכאב על התינוק וישו ואלוהיה בפרק שהיא מספרת לפיט. מאז אנחנו לא יודעים איך היא סוחבת את זה בפנים…

        • maayan1

          נכון, אני חושבת שזה נתון לפרשנות למה היא התכוונה. נתקלתי בעוד ניתוח שגם פירש את האמירה שלה כמכוונת לתינוק.
          אבל כל אחד יפרש איך שהוא רואה.

        • יש מצב, אבל זה נחרץ בהסתמך על מה שראינו עד כה. קרי, את פגי יוצאת מגדרה כדי להתכחש אל הילד ולהתנהג כאילו זה מעולם לא קרה, מתנהגת בשאט נפש בסביבת ילדים או לא חושבת פעמיים כשיש כפל משמעות כמו "הקטן שלך" שג'ואן זרקה אליה בפרק הקודם. שוב, ההתנהגות שלה אחרי שמסרה את הילד הייתה הפוכה לחלוטין מהעצה שפגי נותנת לסטן, "אתה מוכרח לתת לעצמך להרגיש את זה", כך שעל סמך הפרט הזה לבדו, ולו על דרך אלימינציה, ניתן להבין שלא על הילד היא מדברת. הפעם האחת והיחידה שבה ראינו אותה אומרת משהו עליו הייתה כאשר דון שאל אותה בפרק "המזוודה" אם היא לפעמים חושבת על זה. היא ענתה שהיא מנסה שלא, "אבל לפעמים זה צץ. גני שעשועים". בהתחשב בכך שהשיחה הקודמת בינה לבין דון שעסקה בנושא הייתה בבית החולים אחרי שילדה, ובה אמר לה "זה מעולם לא קרה. תידהמי להיווכח עד כמה זה לא קרה", סביר יותר להניח שמבחינתה זה אכן לא קרה. משמע, היא לא נתנה לעצמה להרגיש את זה.

          • מירב

            מעניין אם השיחה עם סטן וגם זו עם ג׳ואן זה פרומו לכך שיהיה עוד עיסוק בתינוק העונה. בכל מקרה תשובתה לסטן זה כבר לא פגי ההשתקפות הנשית של דון מהפרק שציינת, של אני משתדלת לאמ לחשוב על זה כמוטו לחיים

  • יריב גולד

    לאור החזרה [הרגעית] של ברט פיטרסון ובכלל הנטייה של ויינר להחזיר דמויות מהעבר (כי הרי גם בחיים אנחנו נתקלים בדמויות מהעבר הרחוק והקרוב מידי פעם] – מה עם להחזיר את סאל לעזאזל? [אלא אם הוא התאבד לאחר התקיפה של המגעיל מלאקי סטרייק/ השריפה במלון]? האם הוא עזב את אשתו גם?
    אני יודע שזה לא קשור לפרק אבל סתם תהיתי.

  • מתן

    אני די שנאתי את הפרק. כשדמות אחת הייתה בטריפ זה עוד היה שונה ומעניין, אבל כשכל הפרק הוא הזיה שהייתה באמת קשה לי לשמור על עניין.

    אגב, ברט קופר אמר במסיבה של דון שרובי הולך לחזור הביתה בארון. והגילוי שוונדי היא הבת של פרנק גליסון היה די מזעזע.

  • ocean

    עוד כל מני דברים שחשבתי עליהם בזמן הצפייה:

    * When in the course of human events = משפט הפתיחה של הכרזת העצמאות האמריקאית. משום מה דון מלמל אותו לפני ואחרי שאמר "סילביה, אל תסגרי עלי את הדלת". אני מקווה מאד שאכן מדובר ביציאה לדרך עצמאית ומשוחררת מכבלים כמו סילביה.

    * יש לשער גם שהתאריך ביום א' של אותו סופ"ש הזוי נשק יום העצמאות האמריקאי, שכן דון מציין בתחילת הפרק שעברו 6 שבועות של ניסוחי קמפיינים לשברולט, והמיזוג ארע ב-17/5 (=התאריך שפגי הדפיסה בהודעה לעיתונות).

    * אם לפי התת-מודע של דון/דיק, מה שקושר באמת אנשים אחד לשני זו ההיסטוריה (וכבר ראינו שזה מה שהוא חושב לגבי החיים הפרטיים בפיצ' של הקרוסלה והנוסטלגיה), אז מה זה אומר מבחינתו? ומה זה אומר מבחינת הקשר שלו עם סאלי, זו שאין לה מושג מהי ההיסטוריה של אביה? והקשר שלו עם נשים – האם הוא יכול להתחבר באמת רק למי שתבין אותו, כלומר מישהי שגדלה בתחושה שאיש אינו אוהב אותה?

    * ואולי התשובה טמונה בתמונה של התינוקת בחדרה של אמיי, להלן עוד ילדה שסביר שגדלה הרחק מאמה הזונה. בהנחה שהיא חיה, היא אמורה להיות בסביבות גיל ה-30 שלה. האם התמונה היתה סתם מרכיב שנועד להסביר את הרגש האימהי של אמיי, או שיש משהו מעבר לכך?

    * דון לפגי ושות': "בלבי אני יודע שלא ניתן יהיה להכניע אותנו, משום שקיימת תשובה שתפתח את הדלת. יש דרך לעקוף את המערכת הזו". וזה כל כך הזכיר לי את העכבר מפרק "המזוודה", זה שדון אמר לפגי בעקבותיו: "יודעת מה? יש יציאה מהחדר הזה שאנחנו לא מכירים".

    * "את לא ראויה לבית, את לא ראויה לי" – הדוד מק לאיימי הזונה. עוד דמות אב שמרחיקה מעליה את בת חסותה. לא פלא שהיא ודיק הצעיר התחברו. שניהם היו דחויים.

    * זה לא הדמיון היחיד שעלה לי לראש לפרק "המזוודה". פגי נשארת עד מאוחר בגלל עבודה, ומוצאת את עצמה מטפלת בגבר פצוע פיזית ונפשית. אז זה היה דון ואנה, הפעם זה סטן ובן הדוד שלו. האינסטינקט שלה אמר לה לרוץ אחרי דון, אבל הפעם, כלמודת ניסיון, היא עצרה את עצמה והלכה הביתה בהפגנתיות.

    * זה תמיד מקסים בעיניי שסאלי עודנת את השרשרת שביקשה וקיבלה מדון לחג המולד הראשון כילדה להורים גרושים. גם אהבתי את הגאווה בתשובתה לגבי המראה המצודד של אביה, ואת הגיחוך בעקבות התיאור: piece of work הדו משמעי לגבי אמהּ. רוצה לומר: מנסה כלפי חוץ להתנהג כבוגרת, אבל בפועל היא אכן עדיין ילדה.

    * דון קורס כשהוא מבין שהוא נטש את ילדיו וזה הזיק להם, כמו שהוא עצמו ננטש בילדותו וזה הזיק לו. (בכלל, כשם שמעיין ציינה שם למעלה כל הפרק עסק בילדים שרחוקים מההורים שלהם ונפגעו מתחליפי-ההורים בשל כך). הוא אמנם גרוע בלהביע זאת במילים, אבל הגוף שלו מביע את חרדתו ואהבתו לילדים באופן עקבי.

    זהו! (אני מקווה :)) וגם מקווה שהפעם וורדפרס המעאפן יסכים לפרסם את התגובה במיקום הנכון שלה, קרי, בתגובה לפוסט ולא משורשרת לשום דבר אחר.

    • דנה

      תגובה מקסימה ומפורטת
      אני רוצה להוסיף לגבי נקודת החן של סילביה
      אכן הרחקתי ובדקתי כמו עידו….וללינדה(סילביה) אין נקודת חן במקור…
      אין ספק שהקשר כאן בולט מאי פעם

      • ocean

        תודה.

  • Saturn

    אני לא משוכנע מהחשיבות והכבירות שמנסים לייחס לפלאשבאק ההכאה (ששוחק בצורה מביכה ברעותה) על חייו של דון.

    מה גילו של דיק בפלאשבאק הזה? נראה לי בערך 14. אולי אני ממעיט בעניין אבל אני לא חושב שמאורע בגיל כזה אמור להצרב בצורה שכזו שתהווה את 'אבן הפינה' של חייו מהנקודה הזו ואילך.

    דיק הוא הראשון שמתקן אנשים ומבהיר שהאישה הזו היא לא אימו ובכללי לא נראה שהקשר בינהם הוא כזה שהתנהגותה אליו היא ה underlying לתסביכי המשפחה שלו.

    • זה לא "מאורע" אלא מן הסתם מאורעות ברבים, מכות שהוא ספג לאורך כל ילדותו (הוא כבר אמר שאביו היה מכה אותו מכות רצח וזה רק גרם לו לרצות לרצוח אותו), כמו גם התעללות מילולית מהסוג שראינו בפלאשבק. לכן התייחסות כמו של איימי כל כך מהותית עבורו.

  • יערה

    יאדו, התעלית על עצמך הפעם, היה ממש תענוג לקרוא את הפרשנות שלך.

    גם בשבילי, ולא ממש ברור לי למה, קטע הריקוד של קני היה רגע מכונן בפרק. אולי בגלל הרגע שבו עברנו מלהיות בטוחים שזו הזיה להבנה שזה קורה במציאות, אך עם זאת זה המעשה עצמו היה סוריאליסטי. גם מה שקני אומר כל כך מדויק ותמציתי ומתאים לאיזו דמות סרקסטית על בימה בבורדוואי.

    כל הקטע עם הגנבת בדירה היה קריפי לחלוטין, והסתיים במסקנה שוברת לב – לסאלי אין מושג מיהו אבא שלה.

  • Tomer Soiker

    אני מניח שצריך גם להתייחס לבגידה האולטימטיבית של אמיי\איימי בדיק: כשהיא מסולקת מבית הבושת היא דורשת את הכסף ש"מגיע" לה על גאולת בתוליו. לא רק שברגע השפל שלה דיק הפך ללא יותר מלקוח, הוא גם הושפל פיזית ומילולית ע"י אמו החורגת. אולי זה הרגע בו הבועה של דיק התפוצצה, בדיוק כפי שדון יצא מהטריפ והפנטזיה על סילביה כשגילה שילדיו היו בסכנה באשמתו?

    • נקודה טובה. אני בטוח שלדבריה של איימי הייתה השפעה על דיק, אבל אני מאמין שזה בכל זאת לא פגם באופן שבו הוא תופש אותה. אילולא כן הוא לא היה עורג אליה והופך אותה לתמונת הפוסטר, פשוטו כמשמעו, של דמות אם.

      • Tomer Soiker

        בהחלט. אני רק חושב שיש חשיבות לנקודה הזהה בה הסתיימו שני המקרים הללו בחייו.

      • מירב

        התמונה בפוסטר מזכירה לי יותר את המזכירה של צ׳ואו, שאכן מזכירת את אמיתי, מה שהופך את הסוריאליסטיות של הפרק ליותר מתוחכמת

        • מיה

          נכון, ולדעתי כשהוא הסתכל על המזכירה ושאל אותה מהיכן הם מכירים, זה מה שהזכיר לו את הקמפיין למרק

          • ייתכן שגם היא הזכירה לו אותה, אולי היא אפילו הייתה הטריגר, אבל במשולש של איימי, סילביה והפוסטר, לשלושתן הייתה נקודת חן על הלחי ולמזכירה של טד לא.

  • עמרי

    פרשנות (בהעדר תואר אחר) נהדרת, תודה

  • miss bojarsky

    פרק מופלא, סיכום מופלא.

  • ניתוח נהדר, תודה.

  • גילי

    אחד הפרקים הגדולים בתולדות הסדרה.
    הזכיר לי את פרקי החלומות מהסופרנוס

  • pez

    איזה פרק מעולה! אהבתי את הניתוח שלך, יאדו ואת זה שיש כל כך הרבה רגעים מענגים שפשוט דורשים צפיה חוזרת.
    עוד רגע מלבב היה כשדון יורד במדרגות אחרי הביקור אצל הרופא ומסתכל בחשדנות על פגי, מניחה יד על כתפו של טד האבל. אני חושבת שיותר מאוחר גם הוא הניח יד על הכתף שלה כשהוא דיבר אליה.

  • הנה ראיון קצר עם ארון סטנטון, הוא קן קוסגרוב, בנוגע לסצינת הריקוד.

    • pez

      נפלא, באמת רציתי לדעת איך הוא ביצע את הריקוד המדהים הזה.
      הסצנה הזו הזכירה לי קצת את יואן מקגרגור ההוזה במשרדו ב"שפתון על צווארונך".

    • maayan1

      נהדר, תודה על הקישור. ללא ספק אחד הרגעים הגדולים בסדרה כולה.

      באמת שחכתי מהריקוד של טרודי ופיט שהיה נהדר וגם קצת wtf-י.

      http://www.youtube.com/watch?v=E7NLF6eNXNc

      • אני זוכר היטב את הריקוד שלהם, אחד מהרגעים המרנינים של הסדרה (ובאותו פרק ג'ואן ניגנה באקורדיון).

        • הדס

          ההתרסקות החלה בפריים הראשון עם הנהיגה המטורפת בעיניים עצומות.
          דון המסכן מחפש כל חייו חום ואהבה של אמא. אבל אמו מתה, זו שגידלה אותו לא ממש מסוגלת לטפל באף אחד וזו שטיפלה בו מנצלת אותו מינית מיד כשהוא מבריא. מאז הוא חוזר למקום הזה שוב ושוב ובמקום למצוא חום הוא מדרדר את נשמתו עוד יותר. דווקא סילביה, מכל המאהבות שלו הייתה אימהית מכולן. אומרת לו מילים מנחמות ומתפללת בשבילו שימצא שלווה לאחר מעשה האהבה. אולי בגלל גילה הבוגר יחסית, אולי כי היא אמא בעצמה. אותה הוא נעל במלון שתחכה לו. שתהיה זמינה עבורו בכל עת. כמו אמא שמחכה לילד שלה. אבל זו אמא מעוותת לבושה בשמלת תחרה אדומה של זונה. לכן, כשהיא מסיימת את הקשר ביניהם ליבו נשבר.
          היום דון נשאר ללא דמות נשית יציבה אחת. בטי מעולם לא היתה חמה במיוחד ועכשיו חוץ מלנבוח עליו היא לא מתקשרת אתו בכלל. אנה, שבאמת אהבה אותו נתפטרה, מייגן הפליגה לה למחוזות אחרים והוא הולך ומתרחק ממנה ופגי שתמיד היתה כמו סלע, עברה למתחרים וחזרה כמישהי אחרת לגמרי. )אפילו אני מתגעגעת אליה).
          נרא שהוא הגיע לבור כל כך עמוק שאין לו ברירה אלה להתרסק ולקום מחדש כשהוא מעונב

          *מעניין מה יהיה מצב רגלו של קן אחרי הריקוד הווירטואוזי שרק בהשפעת הסם, כשזו תחלוף.

    • הדס

      אני אוהבת את הדמות שלו החל מהעונה השנייה. הוא, כמו מייגן טוב בכל דבר שהוא עושה ומעל הכל, הוא אחד האנשים המוסריים והטובים שבסדרה.

  • גם אני הזדהיתי עם האימה שבכניסתו של רוג'ר לחדר הרופא. אבל לא רק מהפחד לאבד אותו.

    שאלת ה"מי ימות?" תמיד מחוללת ציפיות, והסדרה עד כה ידעה לכבד את מתיה בדרמה מעולה (ההתאבדות של ליין לדוגמה).

    הפחד שלי לא היה מהשאלה *אם* הוא ימות אלא *איך* הוא ימות. מהאגביות של המוות הזה, האנטי קליימקס שבו.

    אותה מחשבה עברה לי גם בסצנת התאונה של קני, שפתחה את הפרק. קני הוא אמנם דמות שולית, אבל לבטח מגיע לו יותר מזה.
    אולי באמת מתכננים לנו איזושהי "הפתעה"?

  • Eat it, LA Law! הנה "מד מן" 6.08 לו התרחש רק בפייסבוק. ספוילר.

  • נדב רזון

    איזה פרק נפלא ומופלא!

    יאדו – יופי של סיכום. התעלית על עצמך!

    הרבה דברים שנכתבו בביקורת של יאדו וכאן בתגובות משקפים את תחושותיי ורעיונותיי לגבי הפרק, אז לא אחזור על הדברים.

    מה שאני כן אוסיף ואומר זה שבעיניי הגדולה של הפרק היא שבמסווה של פרק מיוחד ששם דגש על התנהגות משונה ומשעשעת של מרבית הדמויות קיבלנו כאן את המחקר העמוק והמקיף ביותר שפרק כלשהו בסדרה עשה על הדמות של דון (וברוך השם לא חסרים כאלה לאורך הסדרה).

    בעיניי, מד מן, היא מעל הכל "Character Study" מבריק, וכמובן שהדמות של דון עומדת מעל לכולם. למדנו עליו המון בפרקים קודמים, אבל אני לא חושב שלמדנו עליו *כל כך* הרבה כמו בפרק הזה. ידענו שהייתה לו אמא זונה ואם חורגת לא סימפטית, אבל רק בפרק הזה אפשר להבין עד כמה הוא דפוק ואומלל. עד שיש אשה אחת שהתייחסה אליו כמו שאמא מתייחסת לבן שלה, הוא מצא את עצמו שוב אתה (בעל כורחו, יש לומר), אז מה הפלא שהוא כל כך מבולבל ומתקשה להבדיל בין משיכה מינית לבין רצון להיות נאהב כמו ילד? ומה הפלא שהוא נמשך לסילביה שמזכירה לו את מי שהיוותה עבורו דמות האם? (אוי, פרויד היה חוגג על הפרק הזה…).

    אני קלטתי בשלב די מוקדם שכל הדיבורים של דון לעצמו הם בכלל לא על שברולט אלא על סילביה, והיה מדהים לראות אותו נמצא כמעט בטראנס. באחד הפרקים הקודמים הוא דיבר על הקושי שלו להתחבר לילדים שלו, ופתאום הכל נראה עוד יותר ברור והגיוני, בעולם המעוות שהוא נולד לתוכו. מה הפלא שהוא רצה לברוח ממנו ולאמץ זהות חדשה (משהו שכבר ידענו הרבה לפני העונה הזו ורק התחזק עוד יותר עכשיו)? ומה הפלא שהוא ידע למכור לאנשים את האשליות שהם רצו כפי שהוא עצמו רצה (עוד משהו שלמדנו כבר בשלב מוקדם של הסדרה ורק מתחזק)?

    יש עוד כל כך הרבה פרטים קטנים וגדולים בפרק הזה, שכאמור כבר התייחסו אליהם כאן (כמו, למשל, הקשרים בי הורים לילדיהם, ובמיוחד מוטיב ההזנחה של הילדים שגורם לנזקים או הקשר בין גברים למכוניות שלהם). אני מקווה שייצא לי לצפות בו שוב. זו הייתה פשוט יצירת מופת.

    אה, וקן רוקד! איזה קטע אדיר ונפלא! רק זה היה יכול להיות שווה את כל הפרק… 🙂

  • Tomer Soiker

    חשבתי על נקודת השקה נוספת בין איימי\אמיי לבין סילביה: בפרק הקודם דון שמר את סילביה לעצמו, סוד מהעולם, סגורה בחדר. בפלאשבק אמיי החזיקה וטיפלה בדיק בחדרה, כולו לעצמה, סוד מאמו, מהסרסור, מבית הבושת, מהעולם.

    • miss bojarsky

      נקודה יפה

  • ocean

    נתקלתי בכל כך הרבה ביקורת קוטלות / תמהות לגבי הפרק בארץ ובחו"ל, ומשום מה זה ממש מציק לי. אני בעד שנפיץ את הפוסט הזה בפייסבוקטוויטרגוגלפלוסאלוהיםיודעאיפה, למען הסיכוי לפתוח לצופים את הצ'אקרות (ובכלל, כי זה פוסט נהדר) 🙂

    • maayan1

      בעיה קטנה, זה בעברית 😛

    • miss bojarsky

      אני בעד 🙂

  • לפני שבועיים החלטתי להפסיק לצפות במד מן. לא צפיתי בשבוע שעבר, וגם השבוע לא, אבל אחותי אמרה לי לחזור, והבנתי מרוח הדברים שכולם ממש אהבו את הפרק. גם ככה נגמרו כל העונות, אז פיניתי זמן מה וישבתי לראות אותם.
    בעיני שני הפרקים האחרונים היו המשך של הזוועה שהיא העונה השישית. דמיון קלוש למד מן שאהבתי. הפרק הזה הוא בקלות אחד הפרקים שהכי פחות אהבתי בסדרה. דון דרייפר הפך לדמות נלעגת, הזניית כל הדמויות האחרות בעיצומה. אז אני חוזרת לפרישתי. אולי אצפה במרוכז לקראת הפינאלה שלה, מתי שהיא לא תהיה.

  • אני חייב להודות שאני לא חובב פלאשבקים ואנשים תחת הזיה (פסיכודאליה). לא מת על זה. הפרק אכן היה מוזר ולא כל כך נהנתי ממנו כמו פרק 6 למשל (אחד הפרקים הטובים בכל הסדרה). אני יותר בעד דרמה אנושית שמתרחשת במציאות, שלרוב הנה מציאות קשה. התמודדות יומיומית, סיזיפית ומלחיצה עם אנשים, מצבים, אירועים ורעיונות: אלה הקטעים החזקים באמת של הסידרה.

    דון לא חביב עלי והוא לא כל כך מענין האמת.

    דווקא פגי וג'ואן הרבה יותר מענינות, וכך גם האנשים האחרים בחברה, במיוחד לאחרונה טד.
    מייגן בעונה הזאת פשוט נעלמה וחבל.

    פחות נהנתי מפרק 8.

  • הוספתי לפוסט גילוי מאוחר: רפרוף אקראי על הפרק השלישי לעונה, שבו ראינו לראשונה את דיק וויטמן ואביגיל מגיעים אל בית הזונות של הדוד מאק, סיפק רמז מטרים שאי אפשר היה להבין בצפייה המקורית אבל נראה עצום בצפייה חוזרת: סילביה פתחה לדון את הדלת עם מטפחת על ראשה, דון הביט בה במעין מבט מזוגג, ואז מיד עברנו לפלאשבק. האימג' הראשון בגיחה לעבר? אמיי. התמונות למעלה.

  • דון דרייפר

    הפרק הזה הזכיר לי לכל אורכו את פרק החלום בסוף הסופרנוס. פה כמו שם דון / טוני מאבדים חלקים מהימים שעוברים עליהם בשל הזיה.
    בעיניי זה אחד הפרקים הנפלאים של מד מן, ולו בשל זה שעד הרגע בו כולם נמצאים בסלון של דון, אי אפשר לדעת אם מה שעבר על סאלי היה חלום או מציאות.
    מי שכמובן נראית מטופשת יותר מתמיד היא בטי עם ההערה שכ"כ שייכת למקום "אתה יודע שהנרי מתמודד למשרה?" כאילו אומרת לו (ולעצמה) תראה אותו ותראה אותך…
    עוד סצינה ממש מעולה היא זו שבה דון וסילביה יורדים במעלית. היא מצפה שהוא יאמר לה משהו (והיא תתנגד אליו שוב) והוא בשלב מסוים מעפעף כפי שהוא עושה תמיד כשעומד לפתוח בדברים, אבל אז משתלט על עצמו…

© עידו ישעיהו