חתרנים בלתי נלאים

פורסם ע"י ‏גיא הרלינג‏
בתאריך 24/04/2013 בקטגוריה ‏כתבות
Veep

ויפית

החזרה של Veep לעונה שנייה מילאה אותי בחדווה ובציפיה. העונה הראשונה לא היתה יצירת מופת, אבל כמעט כל פרק בה סיפק חצי שעה של תמהיל מדויק בין הומור אינטלינגטי, תזמון קומי, סלפסטיק בגבולות הסביר וגם טיפ-טיפונת חתרנות בריאה.

היוצר הסקוטי, ארמנדו יאנוצ'י, שכבר התמקצע בז'אנר האנדרלמוסיה הפוליטית במולדתו עם "במסדרונות השלטון" (The Thick of It) ו"בסוד העניינים" (In the Loop) – את שתיהן, לבושתי הרבה, אני עדיין צריך להשלים – עשה פה את מה שהוא יודע הכי טוב: מעין גרסת שנות האלפיים ל"כן, אדוני השר".

בקצרה, למי שלא מכיר: ג'וליה לואי-דרייפוס המעצבנת היא הליהוק המושלם לסלינה מאייר המעצבנת-עוד-יותר, אישה לא טיפשה אבל גם לא מבריקה במיוחד שמוצאת את עצמה מכהנת כסגניתו של נשיא עלום (איש עדיין לא ראה אותו ולא אמר את שמו המפורש מאז שהתחילה הסדרה – כולם רק מתייחסים אליו בראשי התיבות של תפקידו – POTUS – כינוי כל כך מגוחך שלידו אפילו "רוֹהַ"מ" נשמע לגיטימי), ומוקפת בחבורת עוזרים אינסופית, שכל אחד מהם נראה כסובל מהפרעת אישיות בלתי-מאובחנת אחרת. תקציר העלילה: בלגן.

שני הפרקים הראשונה של העונה השנייה הותירו אותי ברגשות מעורבים: מצד אחד, כיף לפגוש שוב חברים ישנים, מצד שני שום דבר לא באמת השתנה שם. כן, נוספו כמה דמויות חדשות (קווין דאן הנוירוטי וגארי קול בדמותו הרגילה כקאובוי קשוח שלא רואה אף אחד ממטר), וכאילו מתרכזים קצת יותר בחיים הפרטיים של הדמויות (הבת הסוררת של סלינה; האבא המאושפז והמשפחה הלוחצת של איימי, ראשת המטה; החברה של גארי), אבל בתכל'ס – הבלגן ממשיך כסדרו.

חד פעמי

אבל כאמור, זה עדיין כיף. הכתיבה, גם כשהיא גולשת לבדיחות פיפי-קקי, שנונה ומדויקת. המשחק של כולם מצוין (אני לא יכול לחשוב על דמות משעממת אחת בכל הקאסט), ובכל פרק יש לפחות שתיים-שלוש בדיחות קורעות מצחוק. שלא לדבר על תחושת המעודכנות הפוליטית – בפרק השני הבת של סלינה כותבת באוניברסיטה עבודה על 'חמש מצלמות שבורות', מה שכמובן מכניס את כולם לחרדות מפני אובדן הקול היהודי.

איכשהו נראה כאילו העונה השנייה היא הקצנה של הראשונה, בייחוד מבחינת תחושת אובדן-ההיררכיה המוחלט. גם אם התרגלנו בשנים האחרונות לחשוב על הפוליטיקאי בתור בובה-על-חוט שנשלטת על ידי פמליית יועצים ועוזרים, כאן זה בולט עוד יותר. מאייר לכאורה רודה באנשיה, אבל היא גם תלויה בהם אנושות, והם יודעים את זה ומנצלים את זה. אבל אובדן ההיררכיה הזה ניכר גם ביחסים בין שאר הדמויות: אין שום חשיבות לוותק, לבכירות מעמדית, אף אחד גם לא נזהר יותר בכבודה של אישה. כולם יורדים על כולם, כולם מקללים את כולם. אין אפילו סכינים בגב – כל הסכינים ננעצות בחזה, תוך כדי מבט בלבן של העיניים.

אולי אם יאנוצ'י לא יחדש קצת, מתישהו זה יימאס. בינתיים אני נהנה. מאוד. ואם יש סיבה אחת שבגללה שווה לראות את הסדרה הזאת, הרי זו דמותו החד-פעמית של ג'ונה ריאן, המתאם בין הבית הלבן לבין לשכת סגנית הנשיא, בגילומו המופתי של טימות'י סימונס. אם למישהו בהוליווד יש קצת שכל, הילדון המגודל הזה (שאפילו ערך בויקיפדיה עוד אין לו) עוד יהפוך לכוכב.

תגיות:
© עידו ישעיהו