מד מן 6.05: המבול

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 29/04/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" 6.05

Mad Men Season 6 Episode Photos

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה שתי תגובות

"למה אתה הורס את הבית הזה?"
(בטי לבובי)

"ידעתי שזה יקרה, הוא ידע שזה יקרה, אבל זה לא יפסיק שום דבר".
(פיליס, מזכירתה של פגי)

תודה, "מד מן", שאת מקשיבה לי: אחרי טרוניות הפרק הקודם, הגיע הנוכחי והיה פשוט יפהפה. לא זאת בלבד שקשה היה לא להתרגש, אלא לנוכח התחושה של דשדוש ועמידה במקום בראשית העונה, הפרק הזה הדהד לאירועים שדומים להם כבר נדונו בעבר בסדרה – בעיקר, כמובן, הזעזוע שלאחר התנקשות פוליטית – הציג אותם והשתמש בהם בדרך שמתכתבת איתם אבל עדיין שונה בתכלית.

גם אחרי רצח קנדי וגם במהלך הדיווחים על ההתנקשות בד"ר קינג נאלצו הדמויות להתמודד עם החדשות במהלך אירוע חגיגי: ב-1963 זה היה יום אחרי ההתנקשות כשבתו של רוג'ר התחתנה, ואילו הפעם זה קרה ממש במהלך טקס פרסים שבו נכחו. רצח לי הארווי אוזוולד, שבעבר שודר בשידור חי לעיניה המזועזעות של בטי, מביא לכך שכעת היא אוסרת על ילדיה לצפות בטלוויזיה אלא רק להאזין לרדיו. אבל אם רצח קנדי עמד בסימן התבגרות והתפכחות, רצח מרטין לות'ר קינג – בהתאם לקדרות ולצללים שהחלו מאז העונה החמישית – מבשר על חורבן הבית. החל בהרס העולם כמו בימי נוח או ב"כוכב הקופים", עבור בפורענותה של ארה"ב שהקפיטליזם והציניות מכרסמים בה, וכלה במפלתם של בתי האנשים עצמם.

Mad Men Season 6 Episode Photosלא בכדי שבנו דווקא הפעם אל מייקל ומוריס גינזברג אחרי זמן כה רב, אל שני ניצולי השואה הללו, נטולי הנשים, שחייהם נדמים ארעיים בעיניו של אחד מהם. עשרים ושלוש שנים חלפו אבל לדידו של מוריס הבן שלו עוד לא הצמיח שורשים, וניסיונות השידוך שלו נראים יותר הרי גורל מאשר אצל הורים אחרים. כדרכם של ניצולי שואה, צל תמידי שורה על מוריס. עבורו קטסטרופה כעין רצח ד"ר קינג היא תכונה לקראת המבול הבא, הוא רוצה שלבן שלו תהיה בת זוג שאיתה יעלה על התיבה.

גם פיט השליך מהאסון הלאומי הזה על אסונו הפרטי, פונה אל טרודי מתוך גישוש לבדוק אם היא בסדר. ואם היא כן, מה לגבי תמי? אבל זהו פיט שלא בסדר, שזקוק לנחמה שלא תגיע, לא מכיוונה של טרודי. כאשר הארי התכליתי והענייני מעצבן אותו, פיט שופך עליו את זעמו הקדוש – "תן לי לנסח את זה במונחים שתבין: לאיש היו אישה וארבעה ילדים". כמו פיט (וכמו דון), מרטין לות'ר קינג היה רודף שמלות שבגד באשתו תכופות. אבל קינג מת כגיבור נערץ, בעוד פיט לא מסוגל לחלוק עם אף אחד את תחושותיו, אפילו לא עם השליח.

הפרגמטיות של הארי היא כאין וכאפס לעומת תגובתו של רנדל וולש, חברו הביזארי של רוג'ר, או האופורטוניזם של המתווכת של פגי. האחרונה קפצה על ההזדמנות להוריד את מחיר הדירה וסחפה את פגי איתה, אותה פגי שהייתה כה אמפטית כלפי פיליס המזכירה שלה ובאופן כללי, שחיבקה אותה ממושכות חיבוק שנראה כן וקרוב (בניגוד, נניח, לחיבוק בין ג'ואן לשחר – צחקתי בקול רם). במקרה של וולש איש הביטוח מדובר יותר בלקות נפשית מאשר בציניות, והרעיון שלו סיפק בסופו של דבר האימג' המטריד – והממצה – ביותר שהציע הפרק: מודעה של בקבוק מולוטוב בוער שמתחתיו קופון.

האיש הוא כנראה קוקו רציני, אבל הרטוריקה המוארת שלו גורמת לו להישמע כנביא תנ"כי, זוכה לגילוי אלוהות בדמותו של ד"ר קינג. דון אמנם דוחה מכל וכל את האיש ואת הרעיון שלו, אולם משפט אחד מתוך הדברים שלו פוגע בדיוק בנקודה: "זוהי הזדמנות. מהשמים אומרים לנו להשתנות". דון, שבילה את היום ואת הערב בדאגה לסילביה הנמצאת בוושינגטון מוכת המהומות, ממשיך לכרסם ביסודות ביתו. את ילדיו שלו הוא שוכח, וגם כשהוא לבסוף איתם הוא בקושי איתם, אלא אם כן אין לו ברירה.

ההתנהלות שלו הזכירה אותו מהעונה החמישית, כמו צל של עצמו. בטקס פרסי האנדי הוא ואנשי הסוכנות שלו מקבלים את המקומות הכי פחות טובים באולם, אבל לא נראה שזה מפריע לו יותר מדי. הוא מסתכל על הצד החיובי – אליהם האוכל יגיע מהר יותר. מה קרה לרעב היצירתי הגדול שבזכותו זכו ביגואר ובאד בקסטר? אפרופו השוואות בין אירועים מקבילים, מעניין לראות את ההבדלים בין פרסי הקליאו מהעונה הרביעית, טקס שהתקיים בדיוק שלוש שנים קודם לכן ושדון זכה בו בפרס על הפרסומת שלו לגלואו-קואט, לעומת פרסי האנדי הפעם. כיום הם המרוחקים ביותר מהבמה, ושתי המועמדויות היחידות של הסוכנות היו עבור שתי נשים שכבר לא עובדות בה, אחת מהן אפילו זכתה. ההדגשה החד-משמעית של דחיקת הסוכנות הצדה, ואולי החוצה, די מפתיעה, אבל היא חוסה היטב תחת מטריית הבית הנופל.

Mad Men Season 6 Episode Photos

את קשתי נתתי בענן

לא ראינו הרבה מבובי דרייפר לאורך השנים, תמיד הייתה זו אחותו שכיכבה. כעת אנחנו מגלים שהדפוסים שהיו לו כילד קטן, לשבור משהו ואז להכחיש מכל וכל, עדיין איתו. המעשה הסמלי ביותר בפרק אולי שייך לו, מגרד את שכבות הטפט על קיר חדרו, כמה אנושי וילדותי. הטרידה אותו חוסר האחידות בקו החיבור – למעשה, בכך ממש הוא תולה את הסיבה לעונשו, "הטפט לא התיישר" – הוא קולט שמשהו אינו תקין והאינסטינקט שלו הוא לקלף את המעטה. מידי עוללים ויונקים. הרגע הזה, מחוזק באירועי הפרק ובשמו המתפרש גם כ'שיטפון', הזכיר לי את אותו ילד הולנדי קטן שבעצם עשה מעשה הפוך: סתם באצבעו את החור בסכר. "גיבורה של הארלם", קוראים לסיפור.

"איך אבא שלך נראה?" בובי הקטן שאל פעם את דון.
"כמוני, רק גדול יותר", דון ענה.
עכשיו דון עצמו נראה כמו דון רק גדול יותר, הרבה יותר מוצק, לאה, מובס. רצח מרטין לות'ר קינג מביא אותו לבלות עם בנו, והבילוי עם בנו גורם לו לחשוב על ילדיו ועל אביו ועל עצמו. את הקישורים האלה הוא עושה בעצמו, ובעיניי זה רק מוסיף ליופי. כבר ראינו לא פעם את ההתנהגות החורקת שלו במחיצת ילדיו, כולל הודאה בפה מלא על תחושותיו בפני פיי מילר ("אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם"), אבל עצוב מאוד לשמוע מפיו מהי הסיבה לכך [1], ובמיוחד את האמונה הסבירה-למדי שאולי אביו לא אהב אותו כלל. החריקה הזו עם ילדיו היא סימפטום לכל אישיותו של דון, שמזייף את דרכו הרגשית בעולם האמיתי, ובזמן שכולם אבלים או עושים את עצמם אבלים על מותה של אישיות גדולה, הפעם דון כושל בהעמדת הפנים. מתוך דאגתו לסילביה, שלא מזמן הזהירה אותו כי אסור להם להתאהב, הוא פשוט משמיט את כל היתר. כאשר הוא נדרש להתייצב הוא עושה זאת, בערך, צפייה פעמיים רצופות ב"כוכב הקופים" תעיד על כך, אבל ברגע שהוא יכול הוא בורח.

[1] זה אני או שהסצינות הכי מרגשות בכיכובו של דון מתרחשות כשהוא יושב מותש על המיטה?

הילדים שלו הם בכל זאת נחמה עבורו. בעבר, אחרי שבטי דרשה להיפרד, הוא הלך לישון עם סאלי במיטתה. הפעם הוא שוכב במיטתו של בובי לשיחה לקראת שינה. הבן שלו חושש לחייו של הנרי, דון פוטר את זה ב"הנרי לא חשוב". אבל הוא חשוב, ויש לשער שדון יודע את זה. אחרי כן הוא עולה אל הגג ומצית סיגריה, הסירנות ממשיכות להישמע ברקע. "הוא שכנע אותי פעם לרדת מהגג", רוג'ר אמר לדון משפט כה עצום בשלוות נפש שהתקבלה באדישות. עוד אמר רוג'ר, איש כה שנון, לדון, איש שמאז ומתמיד ראינו אנשים מעריצים את הרהיטות שלו: "האיש (קינג) ידע איך לדבר. אני לא יודע למה, אבל חשבתי שזה יציל אותו. חשבתי שזה מה שיפתור את כל העניין". זה לא.

אבל בעיניי יש תקווה בפרק הזה, והיא מגולמת בבובי. השיחה הקטנה שלו עם המנקה בקולנוע הבהירה שמדובר בילד נבון ועירני, שמבין היטב מה קורה סביבו – איזו תמונה רבת משמעות, דון קורא עיתון ומרים את רגליו בזמן שהמנקה מטאטא מתחת, שוב השחור שמשרת את הלבן. אבל בובי מנטרל את הרגע הזה. הוא מנהל שיחת חולין עם האיש ולבסוף מבהיר לו, "אנשים אוהבים ללכת לקולנוע כשהם עצובים". כמו לומר, גם אנחנו עצובים, אתה לא לבד.

לאחר מכן דון לקח את החטיף שבובי קנה ופתח עבורו את האריזה, מה שהזכיר לי את השיחה היפהפיה ההיא ביניהם שמתוכה ציטטתי למעלה, כשבובי הקטן בא אליו בשעתו ודיבר איתו על אביו. הוא שאל מה הוא אהב לאכול ודון ענה, "חזיר. וסוכריה כזו בטעם של סיגליות. הייתה לה אריזה יפהפיה בצבע כסף-סגול". מחזוריות של אב ובן באמצעות ממתק, הגם שקשה להאמין שדון זכה לזמן איכות כזה עם אביו.

התקווה לא נתחמה רק לבובי. פגי אמנם מפסידה את הנכס שרצתה לקנות, אבל מנגד מקבלת הבהרה אגבית לכוונותיו של אייב להקים איתה משפחה, כלומר בית. אותה בחורה אשר שנה וחצי קודם לכן כה התרגשה כי חשבה שיציע לה נישואין, נעצרת מופתעת כאשר אייב פולט את התשקיף הזה ומחייכת לעצמה, היא תתפשר על הבית כי מה שחשוב לה זה להיות איתו. רגע כה מקסים. והנרי, שמתוך ההריסות רוצה לעשות משהו מצד עצמו, להשפיע, ושוב מסתבר שהוא באמת אוהב את בטי (משום מה). אמו טעתה כשאמרה פעם שהיא יודעת מה הוא מוצא בה.

התקווה הזו כל כך מהותית מבחינתי, כי כבר הרבה הרבה זמן ש"מד מן" לא הראתה לנו כזו. דווקא עכשיו מתוך השבר מבצבץ משהו להיאחז בו: המבול שטף את החמס, הייתה דמעה ובתוכה היו כל הדמעות שבעולם, כל החיות בכו. אבל זאת היא הזדמנות, מהשמים אומרים לנו להשתנות. וגם אם אחרי המבול העולם ישוב לנהוג כמנהגו, אלוהים מבטיח לא להוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. את קשתו הוא נותן בענן.

קטנות:
1) בזמן הטקס, כשהחדשות על הרצח מגיעות אל אנשי הסוכנות, ג'ואן בוכה וקן מניח יד על כתפה כדי לנחמה. גם כאשר ליין מת קני הוא זה שניחם אותה. איזה בחור טוב. בנסיבות אחרות הייתי מריע לזיווג ביניהם.
2) קשה להתרגש ממשהו כמו בפעם הראשונה שצורכים אותו, מאותה האזנה או צפייה בתולית, אבל סצינת הסיום של "כוכב הקופים" כפי שהוצגה כאן הייתה ממש מדהימה.
3)

תגיות:
  • יערה

    ספוילרים לפרק

    הופעות אורח – מצטערת, זה לא ראש החשבונות, זה האבא המניאק מ'ורוניקה מארס'. אני מניחה שיהיה לו תפקיד גדול יותר בהמשך, כי אין מצב שהביאו אותו ל-30 שניות האלה.

    וזה לא רנדל וולש, זה אית'ן הקריפי מ'אבודים', ועכשיו בתפקיד בו הוא מתנהג בצורה אפילו עוד יותר קריפית! אהבתי מאוד איך שרוג'ר מתמודד עם הפסיכיות שלו. ומה זה אומר על רוגר ודון אם רוג'ר יכול לזרוק בכזו קלילות הערה של 'הוא מנע ממני פעם לקפוץ מהגג' ודון פשוט מתעלם ועובר הלאה?

    נראה שהפרק הכותבים אומרים לנו סופית שפגי וטד שטים במסלולים שהולכים להתנגש עם כל ה'אופס ישבתי בכיסא של חבר שלך, wink wink nudge nudge'

    אגב, חשבתי שהקטע בו פגי מחבקת את המזכירה שלה יהיה הקטע הכי awkward בפרק, אבל זה לא התקרב לקרסוליים של החיבוק ג'ואן ודון והתגובה שלה של 'מה-לעזאזל-ממממממ אוקי, אתה צריך משהו?'

    לא אהבתי את הקטעים עם גינזבורג ואבא שלו. זה פשוט היה יותר מדי. והמבטא שלו נשמע ממש לא מוצלח.

    אהבתי את קטע ההארה של בובי בקולנוע – It was earth all along!

    שתי התבטאויות לא צפויות הפרק – פיט מראה שהוא לא בנאדם מבחיל לגמרי, למרות שכמו תמיד נדמה שהזעם הקדוש שלו נובע מסיבות יותר אישיות ופחות הומניטריות.

    הנאום של דון על אהבה לילדים – משהו שם צרם לי והרגיש מאוד Out of character , אבל זה יותר הסתדר לי לראות את זה כחלק מתוך מכלול – השיחה של בובי עם הסדרן השחור בקולנוע, הנאום של דון למייגן, ובסוף הפרק הדאגה ההו-כה-נאיבית של בובי להנרי, דמות האב האמיתית בחייו. נראה שדון חיכה יותר מדי עם רגשות אותנטיים שבאים להחליף רגשות מזויפים. סאלי, כיאה למתבגרת הזועפת שהיא, ביטאה את האכזבה שלה ממנו בצורה ישירה. בובי עשה זאת בצורה עקיפה והרבה, הרבה יותר פוגעת.

    • מבחינתי, לפני "ורוניקה מארס", הארי המלין הוא קודם כל מ"פרקליטי אל איי".

      • assafTV

        OMG כמה שהוא הזדקן!

      • מיס בוז'רסקי

        לגמרי.
        ולאחרונה הוא גם היה האבא של ג'ימי בשיימלס.

    • מיס בוז'רסקי

      גם לי החיבוק בין פגי והמזכירה שלי הרגיש לא נוח, אבל המזכירה שלה לפחות רצתה חיבוק, בנגידו לשחר. היה שם קצת היפוך אפילו – ג'ואן יזמה את החיבוק בלי שום רמז לכך ששחר מעונייננת בו ואילו פגי הציעה את החיבוק בהיסוס כשהיא הבינה שפיליס מחכה לזה.

      לי צרמה ההכללה שנעשתה מצד האנשים הלבנים – אנחנו כולנו נורא מצטערים, אנחנו לא מצפים ממך לעבוד היום וכו'. כאילו שכל השחורים מרגישים בדיוק את אותו הדבר ומגיבים אותו הדבר. ובתכלס פשוט לא נוח להם, הם מעדיפים שהשחורים יישארו בבית כי הם לא יודעים מה להגיד ואיך להתייחס.
      חוץ מבובי, שהביע הזדהות מקסימה עם המנקה בקולנוע.

      • מעקב – הזכרתי בתגובה על הפרק החמישי של העונה הקודמת את הדימיון של האשה משיעורי הנהיגה שמודאגת מתאונות לבטי המודאגת מהפצצה מהפרק הראשון. והנה פיט מנסה שוב להרוויח סימפטיה מהמצב הלאומי, אבל הפעם נתקל בהפרדה הברורה של טרודי בין מה שקורה בחוץ לחייהם האישיים.
        גם דון פתאום נכנס לתפקיד המושיע כאשר פגי נותרת ללא הסעה, למרות התקרית עם היינץ. פגי מצדה היא המפרנסת אשר רוכשת בית, אבל היא ואייב כלואים בנורמה חברתית שלא מאפשרת לו להיכנס איתה לשותפות אמיתית בהחלטות מתוך עמדה נחותה.

        לא אהבתי את ההתפרצות של פיט כלפי הארי, אבל לא בגלל התוכן – וינסנט פשוט עשה את זה בצורה מעצבנת מדי לטעמי.

        • וזה לא היה אמור להיות בשרשור בכלל. 🙁

      • מש"א. מה שתיארת בפסקה השנייה היה לדעתי המוטיב המרכזי של הפרק.

    • וחוץ מאית'ן הקריפי מאבודים, הוא גם הבן דוד של טום קרוז.

  • may

    גם ספויילרים…

    בקשר לפיט- כיוון שהוא השתמש במילים של טרודי, וכיוון שהוא בן אדם שלא ממש מודע או מתעניין בכל דבר מלבד האינטרסים הצרים והחשקים הזמניים שלו עצמו, הייתי אומרת שזו פשוט דרכו הצדקנית לשחרר קיטור לאחר ההבנה שטרודי זרקה אותו סופית, היא לא זקוקה לו בשום מצב.
    משחק נהדר שלה, אגב…

    ואגב נוסף, קיבלתי את התחושה מרוב הדמויות -שהם אינם מתאבלים על ד"ר קינג, כמו ש'לא נעים להם'
    שזה יותר "מביש" מאשר מקור לאבל וצער

  • איימס

    לא יודעת אם זו אני או הסדרה, אבל השוואת הפרק הזה להוא שבו נרצח קנדי לא עשתה עם הפרק הזה חסד.
    בקצרה:

    1. בתחילת הפרק, בתחרות הפרסים, דון עומד ומדבר עם מייגן. אין לי מושג על מה, כי מאחורה היתה ג'ואן, ולא יכלתי שלא להתרכז בה. ב"כמעט מפורסמים" בסצינת ה-graduation יש ניצבת שקמרון קרואו מספר שכל הזמן הזיז אותה אחורה, כי היא היתה הניצבת הגרועה בעולם כי כל הזמן רק התרכזו בה. אז ככה זה עם ג'ואן. וגם רוג'ר, האמת.

    2. איך מייגן זכתה לבדה בפרס? הרי דון זכה על הרעיון של פגי. איך מייגן בכלל מועמדת לבדה? מי העביר את השם שלה?

    3. פגי קונה בית לבד. הל יה! וגם היום, אם גבר ואישה יגיעו למתווכת, יניחו קודם כל שהגבר הוא הקונה.

    4. נאום הרגשות המזוייפים של דון – איפה הם היו עד היום? מה בהתנהגות שלו יכלה לרמוז לנו שהוא מזייף עם הילדים (אם כי מזכיר לי את הפעם שהוא הרגיע את בטי שהיא אמא טובה)? מרגיש מאוד לא במקום.

    5. התגובות של כולם נראו קצת מוגזמות, שלא לומר צדקניות. בפעם האחרונה שג'ואן בכתה כך ממותו של זר, זה היה כי מרילין מתה.
    בכלל, העונה, עם העמדה הפוליטית הפתאומים שלה, מרגישה מנותקת מאי פעם.

    6. מכולם שם, פיט באמת הכי פחות גזען, אם כי הזעזוע שלו מן הסתם לא היה קשור לזה.

    7. ולבסוף, לראשונה הרגשתי שסרט תיעודי בן 46 דקות היה משקף טוב יותר את האירוע. ומד מן תמיד הצליחה לתפוס את האירוע במדוייק אבל לספק פרספקטיבה מאופקת (understated) ולכן היתה עדיפה.

    • באשר ל-4 – דון דיבר על ילדיו כתינוקות. מלבד ג'ין לא יצא לנו לראות את יחסו כלפי ילדיו כשהם תינוקות, ובמקרה של ג'ין אכן ניכר שהוא נרתע ממנו. אם בעבר תלינו את זה בשמו ובעובדה שהילד, כדברי דון, "נהרה ברגע של ייאוש ונולד אל תוך בלגן", הפעם דון מבהיר שהוא חש כך גם כלפי ילדיו הקודמים.

      • איימס

        אז בכלל אני לא מבינה את הדרמה. מילא אם בטי היתה אומרת שלא נקשרה לילדיה מיד. אבל דון? זה לא שהיתה אז ציפיה מגברים להיות קשורים או להפגין אהבה לילדיהם, וראינו שדון מוצלח בזה מגברים אחרים.

        • הוא לא דיבר על היקשרות אלא על אהבה, תגובה טבעית של הורים וילדים שאפילו אינה מוגבלת לבני אדם. לא רק שלדידו של דון התגובות שלו אינן טבעיות, מה שמוציא אותו מחברת בני האנוש, אלא הוא מתחיל לחשוש שאביו שלו סבל מאותה בעיה. הוא גם ככה היה ילד דחוי שלא באמת רצו אותו, כך שהתהייה הזו בנוגע לאביו רק מעצימה את תחושת הבדידות והתלישות שלו.

          • איימס

            נו, התכוונתי לאותה תגובה. הרגע הזה היה בעיני תלוש מכל מה שאנחנו מכירים על דון ועל העולם.
            בכלל, העולם הקר, המנוכר והמאופק של העונה הראשונה התחלף בעולם אולטרא רגשני בעונה הזו, ואני לא נהנית בכלל.

      • יערה

        עדיין בנוגע לסעיף 4 – מעניין, אני לא קיבלתי את הרושם שדון הרגיש כך כלפי ילדיו רק כשהם היו תינוקות. הוא אומר ש"…יום אחד הם מתבגרים ואתה רואה אותם עושים משהו…". לנו לא ברור מהי נקודת הזמן הזו, ומבחינתי הרגע הזה שדון מדבר עליו היה הפניה של בובי לסדרן בקולנוע. כלומר, 9-10 שנים עד שהוא הכיר בבובי כבנאדם קטן שראוי לאהבה.

        נראה לי גם שהבנתי מה מפריע לי בסצינה הזו – זה מרגיש כמו סצינה בתיאטרון. הזום על הפנים שלו, מייגן שנמצאת שם רק כדי שזה לא ייראה כאילו הוא פוצח במונולוג לעצמו. תוכן דבריו היה במקום, אבל הבניה של הסצינה הרגישה לי לא מאוד אמינה וזה כנראה מה שצרם לי בצפיה ראשונה.

        • אני לא חושב שרק עכשיו דון אוהב את בובי, ראינו מספיק פעמים בעבר עד כמה הילדים משמעותיים עבורו. בעיקר סאלי אמנם, אבל גם בובי, במיוחד בסצינה הזו מהעונה השנייה שצירפתי בסיכום.

          • יערה

            אוי יאדו, זה לא בובי, זה ילד אחר בכלל!

            • זה מסביר למה הוא לא אוהב אותם, הם כל הזמן מתחלפים.
              הבובי הזה הכי חמוד, חבל שהוא כבר לא שם.

              • יערה

                D:

              • Tomer Soiker

                זה אותו ילד שחקן שטינף על ג'נוארי ג'ונס אחרי שעזב? אם כן, ניתן לפרש אחרת את "בובי, תפסיק לשחק עם הרובוט" שאומרת בטי.

                • לא, ההוא שריכל היה זה שבא אחריו (ואחר כך עבר אל "עד עצם היום הזה").

        • maayan1

          מסכימה, גם אני לא הבנתי את זה שהוא לא אהב אותם רק כשהם היו תינוקות, אלא הוא מדבר עד עכשיו. ואני דווקא לגמרי נסחפתי במונולוג הזה, הוא היה אחד הסצנות הנוגעות/מרגשות עבורי בסדרה מזה הרבה זמן.
          קשה לי להבין את התגובות או את ההערות שזה לא מתאים לדמות. דון בקושי התרועע עם הילדים שלו, כשהוא היה עם בטי היו לו יותר אינטראקציות עם הילדים ויותר רגעים שנראו שהוא באמת מרגיש אליהם, אבל אחרי הגירושין היה ניתר לראות יותר טוב את הבעיה שלו, למשל כשסאלי הגיעה למשרד בעונה 4.
          גם לא ברורה לי השאלה- "מה בהתנהגות שלו יכלה לרמוז לנו שהוא מזייף עם הילדים?" – אם הוא מזייף אנחנו לא אמורים להרגיש את זה לא? אולי אני משליכה מעצמי, אני פשוט כ"כ יודעת מה זה לא להרגיש משהו שאני "כביכול" אמורה להרגיש, במיוחד עם ילדים קטנים (לא עם ילדים שלי, לא להיבהל!) ואת מזייפת כ"כ טוב שאף אחד לא יכול לשים לב ל-מה את מרגישה באמת.
          אבל זאת רק אני…

          • איימס

            מה ז"א? זו סדרה. לא החיים האמיתיים. דון הוא לא בנאדם אמיתי, הוא דמות. אז אנחנו נוטים לחשוב שמה שאנחנו רואים הוא בעל משמעות, למשל. בסדרות אין צירופי מקרים (כי מישהו תכנן הכל).
            בכל מקרה, אם ראינו את דון בתור אב אכפתי, בסביבה חברתית שלא דורשת או מצפה לאכפתיות אבהית, זה די טוויסט בעלילה לגלות שהוא מזייף.

            • maayan1

              מממ.. כמה כבר פעמים ראית אותו מביע אהבה לילדים? זכור לי נגיד הקטע שהוא הרגיע את סאלי אחרי שהיא צרחה מבובת הברבי הזאת, לא כ"כ זכורים הרבה לי רגעים נוספים. ודווקא כשהם קטנים מאוד זה הרבה יותר קל "לזייף" את זה. כשהם מתבגרים ומגיעים לגיל ההתבגרות אז הרבה יותר קשה – וראינו את הקושי שלו להתמודד עם סאלי הבוגרת בעונה 4.
              גם אל תשכחי שדון לא ראה את הילדים כ"כ הרבה כמו בטי- כמו שהיא אומרת בסצנה שקושרה בפוסט- "אתה מגיע בערב וזוכה להיות הגיבור" – כשרואים אותם ממש מעט קל מאוד להתנהג באופן אמפתי ואוהב, יש יותר אנרגיות לעשות את זה בצורה אמינה.

              ובכלל, עם דון יש הרגשה שהוא סוג של מזייף כמעט כל רגש שהוא. אני מתחילה באמת לפקפק אם הוא אהב אי פעם את בטי או את מייגן, למרות שהוא כתב לבטי מכתב מאוד מרגש בסוף עונה 2, למרות שהיה נראה שהוא מאוהב מעל הראש במייגן בעונה 5 – הייתה לי הרגשה גדולה שהוא פשוט walking through the motions ויותר מאוהב בפנטזיה (כמו שנרמז בצורה ברורה ב-"מקומות רחוקים").
              ואני חושבת שהוא רצה לאהוב את הילדים שלו באמת ולהגיד את הדברים הנכונים בזמנים הנכונים – לא כי החברה מצפה את זה ממנו (היא מן הסתם לא), אלא בגלל שהוא רגיש לזה במיוחד לאור הילדות שלו- לאור הפחד שלו שיתייחס לילדיו כמו שאביו ואמו החורגת התייחסו אליו- אז הוא מנסה יותר בכוח להרגיש את זה ע"י מחוות ומעשים, אבל כשמסתכלים בדיעבד על המעשים שלו, אחרי הנאום שלו בפרק הזה- זה לא נראה לי כה קלוש, וכן נראה לי משהו שאפשר לקבל. אולי הוא אפילו בעצמו לא לגמרי הודה שהוא חווה סוג של ניתוק רגשי עם הילדים- במיוחד כי זה נושא כ"כ רגיש- אפשר להבין איך בן חושב שע"י מעשים הוא מייצג גם רגשות, עד שלבסוף הוא לא יכול להתכחש לזה יותר.
              אני פשוט מבינה את התחושה הזאת כ"כ טוב שהשיחה הזאת נראתה לי מאוד אורגנית. אבל אולי זה בגלל המקום ממנו אני באה. זה בכל אופן הטייק שלי על זה.

              אגב, לא קשור- אבל בובי הנוכחי לדעתי יותר חמוד. הבובי שבסרטון מוזר כזה. לא יודעת. מה אתם לא אוהבים את בובי הנוכחי?

              • יאדה על הזיוף הרגשי של דון. כלומר, הזיוף הוא כל כך אינהרנטי להגדרה העצמית של דון, כך שגם כאשר הוא אינו מזייף, הוא מזייף, ומנקודת המבט השיכורה שלו פשוט נחשפת פרספקטיבה אחרת על המציאות.

                בכלל, מה שעובר עליו כרגע זו בעיקר הדאגה לאישה שאיתה הוא בוגד בתא המשפחתי שהקים על חורבות התא המשפחתי הראשון שלו. כאשר הוא נדרש פתאום לדאוג שוב לאותו תא משפחתי ראשון, זה עשוי לגרום לו לרגשות אשמה כלפי הילדים, או לרגשות אשמה כלפי מייגן, או לזיוף רגשות כלפי הילדים או כלפי מייגן.

        • איימס

          מסכימה לגבי הסיפא. ואני שונאת תיאטרון, אולי בגלל זה לא אהבתי.

    • maayan1

      2. נכון!! באמת לא הגיוני.. בטח דון דחף את הקרדיט אליה איכשהו, אבל זה באמת פאק די גדול.

      3. לגמרי! לגמרי! וזה נכון גם להיום ועוד יותר נכון לאז. ואיזה חמוד אייב שהוא לא לוקח את זה קשה והופך את זה לאיזה משחק אגו מפגר. לצערי אני לא בדיוק אמורה להריע להתנהגות כזאת כי היא אמורה להיות נורמטיבית, אבל היא לא. ופגי הייתה לגמרי חמודה כשהיא התרגשה ממה שהוא אמר.. אם היא בוגדת בו עם טד אני חונקת אותה!

  • Saturn

    לא הבנתי את הציוץ. זה אמור להיות נסיון לבדיחה?

    • כן, אותי זה שעשע.

  • ocean

    ספוילרים

    משערת שאהבתי את הפרק בעיקר בגלל הריפרור המובהק שלו לעונה 4, בה דון סוף סוף חושף לצופים חלק מצפונות לבו:

    "הבחינה הזו תוכננה… כדי להבין מה הרגשות האמיתיים שקיימים מתחת לפני השטח. לדוגמא: איך היית מתאר את אביך?"

    "למדתי הרבה עליך. אתה מסוג האנשים שלא רוצים לעשות את הבחינה… ראיתי את הפרסומת הזאת, כולה עוסקת בילדות של מישהו… אני לא מתביישת לומר שמדובר בלעזור לאנשים לפתור את הקונפליקט העמוק ביותר שלהם… בקליפת אגוז? הכל מסתכם במה אני רוצה, לעומת מה שמצופה ממני"

    כיאה לטיפוס שלא עונה על השאלות בבחינה של פיי מילר, דון גם לא עונה באמת למייגן על השאלה: "כיצד אתה מרגיש?". בניגוד לבנו שמקלף את הטאפט ובסוף חושף מה מציק לו כל כך, דון חושף עוד קרע קטן בדפוס של הטאפט שלו. האיש שחלם להיות מושלם וחשב שהוא מלאך, מתפכח שוב לתוך האישיות הכה פגומה שלו.

    * זה הקסים אותי שכמו דון, גם בובי בורח לקולנוע כשהוא עצוב.

    * דון תמיד רצה רק להשוויץ בבטי, ואילו הנרי רוצה שהקולגות שלו באמת יכירו אותה. חרף כך, מבחינתה של בטי אשה של סנאטור = אשה לתצוגה = קטליזטור לשינוי במראה.

    * אני בצד של הארי = הצד של דואן. החיים ממשיכים, ובמקום לשבת בצד בחוסר מעש ולראות את העולם נהרס, עדיף לנסות לבנות משהו. כמו כן אהבתי שהראו לנו מפורשות וללא צביעות שלא היה פה אבל לבן, אבל כן הזדהות / השתתפות בצער והמון מבוכה מהסיטואציה. ככלות הכל, מרטין לות'ר קינג לא היה המנהיג של הלבנים (להבדיל מקנדי, שהירצחו סחט מקארלה דמעות והצתת סיגריה).

    * ברוך השב, מייקל גינזברג!

    * הסצינה האהובה עלי בפרק: אפילו לא סצינה, אלא אפקט סאונד – גינזברג סועד עם השידוך כשהידיעה הרדיופונית על הרצח ממלאת את החדר, ואז רעש של צלחות נשברות במטבח השחור מפלח את האוויר.

  • מירב

    אכן איזו הקלה! וינר לא מאכזב, פרק מעולה! ונהניתי מאד לקרוא מה שכתבת. בקשר לבטי ולתקוה ובניגוד לדון ולהתנהגותה ברצח קנדי )״מה רצית שאעשה, שלא אתן להם לצפות״? איסור הצפיה מראה שהיא במקום אחר. אמא נוכחת. ואגב צפיתי שוב בפרק קמפיין קוקה קולה ונסכים שלא להסכים..

  • מירב

    ודון המיס והפתיע! והקול רחוק מקולו של פול ניומן האל.

  • תתש

    מעניין אם הם ישר ימשיכו לרצח של רוברט קנדי בפרק הבא, או שהם יעדיפו לחכות לפרק אחרי.

  • מיס בוז'רסקי

    כרגיל, כתבת נפלא. אני גם חשבתי שהיה פרק מצויין ונוגע ללב.

    אני לא מאמינה לדון שהוא לא אוהב את הילדים שלו, או לא אהב אותם כתינוקות, או המ שזה לא יהיה שהוא התכוון אליו. אני חושבת שהוא פשוט לא יודע לזהות את הרגש שלו כלפיהם כאהבה, שהוא לא יודע להתחבר אליהם והוא מבלבל זאת כחוסר אהבה. הוא לא הרגיש אהוב כילד והוא מפחד כל כך שגם ילדיו ירגישו כך, שהוא כמו אבא שלו, שהוא בורח. אבל הוא לא אבא שלו והוא כן אוהב את הילדים, גם אם הוא לא יודע להראות זאת.

    פיט ממשיך ביויו שלו בין להיות אדם מבחיל לבין להיות אדם בודד ועצוב ומכמיר לב.

    אני מהמרת שמייגן תנהל רומן עם הארי המלין.

  • Tomer Soiker

    שקוף מדי שמתפתח משהו בין פגי לבין טד. הם חלקו מבט קצר ומאוד משמעותי במהלך הטקס.

    כשראיתי את אית'ן מ"אבודים" רציתי לצעוק להם שיזהרו כי הוא חלק מהאחרים. אז הוא הוציא משפט הזוי ולא היה שום ספק שהוא אחד מהאחרים. אח"כ הוא היה סתם קוקו, אבל העיקר שסטן שועשע.

    לא ציפיתי לתגובות כה קיצוניות של פיט, אבל ניכר שזה נובע בעיקר מהבדידות ואובדן נישואיו. המתקפה שלו על הארי הייתה במקום, הבחור הפך לאדם נאלח. אין לי בעיה עם הרצון להרוויח סכום כסף נכבד עבור משפחתך, אבל הוא יוצא פוץ חסר התחשבות, וזה עוד לפני ההערות המיניות שלו שהתרבו עם השנים.

    חיפשתי מידע על העיתון שדון קורא בזמן ההמתנה להקרנה השנייה (The Ape) וזה היה עיתון פרסומי שיצא כחלק מקידום הסרט בשעתו. לכל המשכי "כוכב הקופים" שהגיעו אחריו בשנות ה-70 היו מהדורות מיוחדות.
    http://planetoftheapes.wikia.com/wiki/Promotional_Newspapers

    • Tomer Soiker

      השבוע גם סוף סוף ירד לי האסימון מי מגלם את ד"ר רוזן, משהו שהציק לי מתחילת העונה. משום מה לא זכרתי שזה מפקד מחלקת המשטרה ב-Continuum, אבל צפייה בפרק פתיחת העונה השנייה ריעננה את זכרוני. אפילו שכחתי שציינתי זאת כשגילם את הנבל בפרק הבכורה של "החץ".

      • אני בעיקר זוכר אותו בתור השוטר מקפריקה, אבל בפעם הראשונה שראו אותו העונה תהיתי לרגע אם זה ויינר שהחליט לסדר לעצמו תפקיד.

        • ocean

          אם אינני טועה ווינר טען באיזה ראיון שלדעתו רופאים בעת ההיא היו כמו אלוהים. מאחר שאביו של ווינר עצמו הוא נוירוביולוג, אני משערת שהדמות של ארנולד כמו גם המראה שלה לא בכדי מזכירים לך (וגם לי) את וויינר עצמו.

  • מסתבר שבניינטיז סטן ריזו מ"מד מן" היה אליל נערות חתיכי.
    http://www.pajiba.com/trade_news/did-you-know-that-stan-from-mad-men-was-a-90s-teen-heartthrob-.php

    • תתש

      עדיין פחות מופרך מזה שג'וני דפ היה פעם אליל נערות חתיכי.

      • Tomer Soiker

        לפחות את דפ (ואחרים) רובנו ראינו הופך מצעיר מבוקש לשחקן מזדקן. ג'יי ר. פרגוסון היה אנונימי עד "מד מן".

    • Tomer Soiker
    • ההרצליינית

      גם בעונות הקודמות, בלי הזקן והכרס, הוא נראה יחסית לא רע. העונה הוא נראה כמו הכפיל של ההוא מסרטי "הנגאובר" (זאק שם-משפחה-יווני-מסובך).

  • שוקשוקית

    גזענות, גזענות, בכל הצבעים והצורות.. מבוכתם וצביעותם של הלבנים, האימה שלהם מהמייהם ברחובות. יש הקבלה ברורה בין כוכב הקופים למה שקורה במציאות: הקוף=האחר, הפראי, הכושי, משתחרר מהלבן, כובש את הכוכב. הבעתה על פניהם של דון ובובי בסוף הסרט כשהם מבינים: זה הכוכב שלנו הרוס, בעתיד.. זה מה שיקרה עם ה"כושים"?

    שוביניזם כפן של גזענות: פגי קונה בית בכספה (סחתין!) אבל מניחים שהגבר הוא הקונה, מייגן מוצגת בטקס כאשתו של דון, כאשר *היא* מועמדת לפרס ולא הוא, הוא זה שמתלווה אליה הפעם.. היא גם זוכה בו (סחתין#2!)
    שתיהן מנסות להוריד בערך ההישג שלהן, שתיהן מפחדות שזה ירחיק את הגבר שלהן
    ומי משרת את פיט? זר נוסף שאפילו לא יודע אנגלית.

    דון לא רואה אף אחד ממטר, גם לא את צרכי ילדיו. הוא משותק מדאגה לסילביה צופה בעיניים כלות בלופ החדשותי מוושינגטון. ברגעים אלה הוא מעורר אמפטיה יותר מאשר במונולוג על הילדים.

  • It's unclear how I'm feeling. Still searching through these emoticons.
    הנה הפרק החדש של "מד מן" לו התרחש כולו בפייסבוק (ספוילר 6.05).

  • Tomer Soiker

    הגרסה האינסטרומנטלית של "Love is Blue" שהושמעה על רקע כתוביות הסיום:
    http://www.youtube.com/watch?v=VIKpko4Ln90

    עם מילים:
    http://www.youtube.com/watch?v=WKFju5j-Gug

    • יערה

      תודה על הלינק לגירסא עם המילים, קצת מוזר לי שהם שמו את האינסטרומנטלית

      • אולי לא קיבלו את הזכויות.

        • יערה

          בטח שלא קיבלו, ויינר שרף את כל התקציב המוזיקלי של הסדרה על שיר של הביטלס.

          • Tomer Soiker

            LOL

            לא האזנתי למקור הצרפתי, אבל אני מעדיף את האינסטרומנטלית על פני גרסת השירה שקישרתי אליה.

          • זה היה שווה את זה.

  • ההרצליינית

    בינתיים לא אכתוב הרבה. רק אומר שהפרק היה מדהים! אחד הפרקים הטובים ביותר שהיו בסידרה לפי דעתי. נהדר לקבל פרק כזה, אחרי 2 פרקים די שגרתיים בסידרה.

    הרגע שבו מישהו צעק באולם שד"ר מרטין לותר קינג מת, היה מפתיע, וממש הגיע משום מקום. בדיוק כמו אגרוף פתאומי לפרצוף וללב- גם לפרצוף ולב הצופים, וגם לפרצוף ולב הדמויות הנוכחות באולם. כולם- גם הצופים, וגם הנוכחים באולם- עסוקים בנאום של פול ניומן (עכשיו אני מבינה למה הראו אותו כ"כ מרוחק- הראו אותו מנקודת המבט של העובדים ב-SCDP, שישבו במקום גרוע ומרוחק באולם), ופתאום מישהו צועק שד"ר קינג מת, ומזעזע את כולם.
    כמו בפרק המעולה על רצח קנדי, גם כאן מתיו ווינר ידע להעביר את התחושות של הדמויות בסידרה לצופים, בצורה כמעט בלתי מורגשת. כאילו הצופים עצמם נוכחים בפרק, שותפים לאירועים הקשים ולתחושות ולמחשבות שמלווים לאותם אירועים.

    וכמה שמחתי שכמעט לא הראו את סילביה בפרק הזה. אומנם היא הוזכרה בכך, שדון דאג לה (ע"י הסוואה של דאגה לבעלה) בעת ששהתה בוושינגטון, אבל היה מצוין לא לצפות פעם אחת, בה ובסצנות האהבים שלה עם דון.

    יש לי עוד די הרבה מה לכתוב על הפרק הזה. אמשיך בפעם אחרת :-).

  • יערה

    בסיכום האופנה השבועי של טום ולורנזו –

    פגי חוזרת לצבע הכוח הצהוב שלה, ולראשונה בסדרה לובשת מכנסיים.
    נשות הפרק לבושות בכחול כהה.
    גינזבורג נבלע לתוך הרקע בדיינר בו הוא נמצא בדייט עם פגי אולסון היהודיה.
    דון ומייגן במוטיב חוזר שבו אחד מהם לבוש והשני בפיג'מה, שאולי מייצג את תחרות הכוחות המתמדת שלהם.
    בטי בוחנת שמלה שלא ראינו אותה לובשת מאז העונה השניה, בערב בו נישואיה לדון החלו להתפורר.
    כמו תמיד, מומלץ בחום.

    http://www.tomandlorenzo.com/2013/05/mad-style-the-flood.html

    • ocean

      אהבתי את התגובה של המלבישה של מד-מן לגבי השמלה של בטי, וכמובן גם את התגובה שלהם עצמם. לא ממש נפלתי מתובנת חוסר הסינכרון בבגדים של מייגן ודון כסמל למצבם במציאות. וצבע כוח או לא, צהוב/זהב מאד לא מחמיא לאליזבת' מוס, ובאופן כללי פגי נראית דודתית על סף המטרונית מדי בעונה הזאת. אולי זה מה שמושך את טדי שואו, שאשתו תמיד נראית מבוגרת ממנו.

      • יערה

        אני לאו דווקא מסכימה עם כל תובנה ותובנה שלהם, אבל הן תמיד מעניינות ואני לרוב מבינה מאיפה הם באים. גם הקטע עם הפיג'מה – אני לא יודעת עד כמה זה מכוון, אבל זו בהחלט פרשנות מעניינת שמתאימה לאיך שאני רואה את מערכת היחסים ביניהם.
        בקשר לפגי – נראה לי שזה מאוד תלוי בגוון, ולדעתי צהוב חרדל דווקא נראה עליה סבבה. אני מסכימה שבעבודה היא נראית מאוד מבוגרת, אבל לדעתי זה בא כדי להראות שהיא נמצאת בתפקיד עם יותר אחריות, או לפחות שהיא מנסה לעשות רושם יותר רציני על עמיתים והעובדים שלה. מחוץ לעבודה – במקרה זה במסיבה או בבית שלה היא היתה לבושה בצורה הרבה יותר צעירה ותואמת את גילה.

    • ocean

      "זה אני או שהסצינות הכי מרגשות בכיכובו של דון מתרחשות כשהוא יושב מותש על המיטה?"

      לאו דווקא על המיטה, אבל כשחושבים על זה הסצינות הכי מרגשות = אישיות של דון אכן התרחשו בישיבה או שכיבה: הוידוי לבטי ולפיי על זהותו האמיתית, סיפור דבר מותה של אנה לפגי, הפרידה מפגי, הידיעה על מותו של אדם, הגעוגעים לאדם על כס רופא השיניים. כאילו שהוא תמיד צריך להיות במקום כזה נמוך כדי לחלץ רגשות אמיתיים.

  • ההרצליינית

    עוד כמה דברים:
    – בובי חושש לחייו של הנרי ודון פוטר את החששות במשפט "הנרי לא חשוב". עוד קודם לכן, ראינו שהנרי מתכנן להיות חשוב- הוא מתכנן לרוץ למשרת סנאטור, בכל הכוח. בדיון על פרק הפתיחה הכפול, הימרתי שעם עננת המוות שריחפה על פרק זה, אחת מהדמויות בסידרה תמות. פתאום נכנס לי לראש, שאחרי שהנרי יהפוך לסנאטור, ל"אדם חשוב", מישהו יירה בו למוות. במלים אחרות: החששות של בובי יהפכו למציאות וההימור שלי, באשר למותה של אחת הדמויות בסידרה, יתגשם. רק מה? אני לא רוצה שהנרי ימות- אומנם הוא דמות משנית בסידרה, אבל דמות נורא סימפטית. הייתי מעדיפה שפיט ימות. ואם אפשר, שימות בייסורים (ויפה שעה אחת קודם).

    – השיחה בין דון למייגן, באשר לכביכול הסיבות שדון לא טוב עם ילדיו, אני חושבת שזאת הפעם הראשונה, שבה ראינו את שניהם משוחחים וקרובים בעונה הזאת, שעומדת, כאמור, בסימן מגמת ההתרחקות ביניהם.

    -בטי נראית כמו קריקטורה עם השומן העודף* והשיער הצבוע לשחור.
    *למרות שנראה לי, שהיא פחות שמנה מאשר בעונה שעברה.

    – מייקל גינזברג חסר נסיון עם נשים. עוף די מוזר בסידרה ובמשרד, שמתהדרת ומתהדר, בגברים שמשגלים על ימין ועל שמאל.

    – טדי שואו, היה ממש מגעיל שאמר לפגי מראש שלא זכתה בפרס.

  • מיה

    אולי זה רק נדמה לי, אבל בתחילת הפרק נראה היה שדון בוחן קצת יותר מדי את סילביה, ולפי ההערה של הדוקטור הוא מתחיל לשים לב שמשהו לא בסדר. בכל מקרה יש תחושה שהפעם זה הולך להתגלות, ביחד עם הכיוון הכללי שהעונה הולכת אליו

  • Michael Ginzburg

    ראיתי לפני השינה ואז היה לי קשה להירדם עם כל המחשבות המתרוצצות והרגשות הצובטים,
    פרק נהדר מכל בחינה.

© עידו ישעיהו