רוחות הרפאים של הרלן

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 03/04/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר לכל העונה הרביעית של "צדק פרטי", כולל הפינאלה ששודרה אתמול.

Justified - 04x13 - Ghosts

אחד הרגעים היפים ביותר בעונה הרביעית של "צדק פרטי", וזה שאולי הכי הגדיר אותה בכללותה, היה השיחה של שלבי ואלן מיי בפרק השמיני לעונה. זה קרה עוד לפני שידענו ששלבי הוא דרו תומפסון, גילוי שהגיע רק פרק אחרי כן, והגם שבדיעבד יצק משמעויות אירוניות לשיחה הזו, הוא לא גרע כהוא זה מיופיה.

"מצחיק איך לפעמים שכשאתה לובש בגדים של מישהו אחר זה גורם לך להרגיש כמו בנאדם אחר", אלן מיי אמרה, "אבל לפעמים זה גורם לך להרגיש כמו עצמך משחק בתחפושות".
שלבי אמר, "עברה בטח שנה אחרי שהצטרפתי למחלקת השריף לפני שיכולתי ללבוש את המדים שלי בלי להרגיש שאני לובש תחפושת".
"אתה חושב ש.. שאני אי פעם אוכל להיות אישה מהסוג שלובש בגדים כאלה והולך לכנסייה, ולא גורמת לאנשים להגיד, 'אוי, זה לא מתוק? הזונה הגיעה כדי להיגאל'"?
"אני חושב… אם את מעמידה פנים שאת משהו מספיק זמן, זו לא העמדת פנים".

אם יש דבר שאהבתי מאוד, מאוד מאוד, לאורכה של העונה, זה העיסוק שלה בזהות. בתחילתה היא עשתה מעין רענון נראטיבי מעניין ביחס לעונות הקודמות, ובמקום רשע עונתי היא הציגה תעלומה מרכזית שהתוותה את העלילה: מיהו הצנחן האלמוני שנחת ובאמתחתו שלל קוקאין? בהתחלה הוא היה אלמוני, אחר כך נודע ששמו הוא דרו תומפסון ושאימץ לו זהות חדשה והשכבות הללו בתעלומת זהותו של הצנחן היוו אמתלה לעיסוק נפלא בהגדרות זהותן של רבות מהדמויות הקבועות של הסדרה, קטנות כגדולות, וגם של כמה חדשות.

אצל ריילן זה דווקא התבטא באופן מינורי יחסית, ובדרכים שכבר נחשפנו אליהם בעבר. יחסיו עם אביו תמיד היו צל מגדיר באישיותו, אבל מותו אילץ את ריילן להתמודד עם זה נכוחה. אין יותר דיכוטומי מלהתאבל על מישהו שהקפדת – ועדיין – לשנוא בכל לבך. ריילן אמנם עשוי להיות הגיבור האולטימטיבי – הגוונים האפורים שלו כמעט שקופים – אבל איכשהו האנשים הקרובים אליו תמיד מוצאים בו משהו אפל. בפרק האחרון הוא אמר לבויד, "אני חושב שאתה אוהב כל דבר שגורם לך לשים את הראש על הכרית בלילה באמונה שאתה לא האיש הרע". אחרי דין ודברים שהשתמע מהם שריילן יביא למותו של אוגוסטין ויהי מה, בויד החזיר לו: "מה שאני תוהה זה, מה אתה אומר לעצמך בלילה כשאתה מניח את הראש שמאפשר לך להתעורר בבוקר ולהעמיד פנים שאתה לא האיש הרע".

בויד עצמו, יחד עם אווה, סיפק את אחד מקווי העלילה הכי עדינים ומרגשים של העונה בכל הנוגע לזהות. השניים המחישו פעם אחר פעם עד כמה יצאו מגדרם האחד עבור השני, וביחד ניסו לפרוץ את תקרת הזבל הלבן. מנסים להשתלב במסיבת חילופי זוגות של העשירים, קונים בית בפרברים. על גבעה שנהג להגיע אליה תכופות בילדותו, בויד הציע לאווה נישואין וכסף לרכישת בית חלומות. "בעוד שלושה דורות", הוא אמר לה, "נהיה שם משפחה ותיק. אף אחד לא יחשוב פעמיים על הילד שלהם שמשחק עם ילד קראודר אחרי שעות בית הספר".

החלום הזה התנפץ סופית בפרק האחרון. הניסיונות של בויד ושל אווה להשתיק את דבר מותו של דלרוי הם אלה שלבסוף הביאו לסופו. אלן מיי לא הייתה אומרת מילה, אווה בוודאי הכירה בזה בשלב מסוים, בוודאי כאשר קיבלה ממנה חיבוק חזק כשבאה לפדות אותה מאלסטין ליימהאוס, רגע לפני שהרסה את זה לגמרי כשהקריבה את שלבי ובתמורה חטפה מאלן מיי יריקה בפרצוף. ולבסוף, הניסיון של בויד לאיים על אנשים שהוא עדיין לא יכול לאיים עליהם, אותם אנשים שהוא רצה להיות כמותם והתרועע איתם במסיבת חילופי הזוגות, הפכה את הקערה על פיה. אווה קיבלה את שלה, רגע מפתיע למדי.

ריילן, בויד, אווה, אלן מיי, שלבי, קולט, טים ובוודאי אחרים נוספים – כולם עברו חקר זהות כלשהו בעונה הזו, הבנו מאיפה באו, מה מגדיר אותם ואילו רוחות רפאים רודפות אותן [1]. והדבר הכי יפה הוא שעם כל העיסוק שלה בנושא לאורך העונה, היא לא זנחה לרגע את האקשן (סצינת בני הערובה הקצרה של ריילן ו-ווינונה בפרק הזה, ובמיוחד ההשתחררות מחוטפיהם, הייתה מופרעת, בלתי צפויה ואדירה), את הפאסון ואת השנינות הבלתי נדלית.

[1] שם הפרק האחרון, "רוחות רפאים", מזכיר את פרק סיום העונה החמישית של "מד מן", "הפאנטום", שבמידה מסוימת עסק במוטיבים דומים.

בעיסוק שלה בזהות הבהירה "צדק פרטי" שהיא יודעת בדיוק מי היא. עונה כל כך מרתקת נהדרת, לדעתי טובה יותר גם מהעונה השנייה. כתוצאה מכך "צדק פרטי" הצטרפה אל סדרות אהובות אחרות שהעונה הרביעית שלהן שינתה לי את נקודת המבט על הסדרה כולה, וגרמה לי לרצות לראות אותן מההתחלה – "הסמויה" ו"מד מן". חברה טובה להיות בה.

תגיות:
  • miss bojarsky

    ספויילר צדק 4.13

    מבחינתי העונה הזו הייתה קצת underwhelming בתחילתה. לא שהיה רע, אבל זה הרגיש לא מגובש, מפוזר קצת, לא היה לי ברור לאן זה הולך. אבל בשלב כלשהו היא תפסה תאוצה, שהגיעה לשיא בארבעת הפרקים האחרונים שהיו האחד יותר מרהיב מקודמו. ובסופו של דבר התברר טיבו של הקשר בין כל אותן עלילות שנראו לא שייכות זו לזו בתחילה והכל חבר לו יחדיו בצורה מאד מספקת. אני לא חושבת שזו העונה האהובה עלי, אבל היא בהחלט הייתה נהדרת.

    אני תמיד ריילן. אני משוחדת, אני יודעת, הוא כה יפה. אבל זה לא רק זה, אני מרגישה שתמיד אפשר להבין את המניע שמאחורי הפעולה שלו. והוא תמיד מנסה לפחות לתת הזדמנות. אז גם הפעם תמכתי במהלך שלו נגד ניקי אוגסטין. מה? הוא אמור היה להשאיר את ווינונה והתינקות שעוד לא נולדה במצב כזה של סכנה?

    וליבי נשבר בקרבי על בויד, על אף שהוא ואווה אכן הביאו זאת על עצמם.

  • Velvet

    ספוילר ספוילר ספוילר
    איזו עונה מצוינת.
    רגעים אנושיים פשוט מדהימים לכל אורכה, ובעיקר בעיקר בסוף.
    בויד ואווה קיבלו טיפול בכפפות של משי; במקום שיהפכו להיות סופר-קאפל רשע סטראוטיפי ונדוש, קיבלנו זוג מאוהב שרק רוצה לברוח, להתחיל מחדש.
    באופן מפתיע, טים קיבל יתר התייחסות העונה עם קולט, בכמה מהלכים ורגעים קורעי לב שהעלו זכרונות מהעונה השניה של אמפריית הטיילת (ברור שזה לא הגיע לגאונות שלה, אבל זו עדיין מחמאה עצומה).
    שלבי/ת'ומפסון גם הוא טופל נהדר, ובמקום לעשות אותו סתם עוד זקן הארלני החליטו לתת לנו דמות עגולה ואמיתית עם רגשות והכל.
    וריילן, שהרגעים המעולים שלו בעונה הזאת היו רבים מאוד, החל מדיאלוגים עם בויד (חייבים להודות שזה נהיה סוג של ברומאנס אדיר) וזה שציטטת ממנו במיוחד, וכלה במותו של אביו והמבט המיוסר(/רגיל של טימות'י אוליפנט) בסוף העונה.
    בוז'רסקי כתבה שהמהלך שלו נגד אוגוסטין הוא מקובל והגיוני, אבל אני עדיין נורא סקרן לראות את ההשלכות של המעשה הבלתי-מוסרי-בעליל הזה עליו בעונות הבאות!

    • miss bojarsky

      מקובל עלי, לא באופן כללי 🙂 ברור לי שמבחינה אובייקטיבית (יותר) זהו מעשה מאד בעייתי, אבל אני לא יכולה שלא להזדהות עם ריילן ולהיות בעדו. יש משהו מאד מרי-סו-אי בדמות שלו, הוא תמיד חכם יותר, מהיר יותר, טוב יותר מהיריבים שלו. הוא לא יכול להפסיד. אבל זה עובד, כי שמים את הלב שלו על השרוול ובכך הופכים אותו ליותר מאשר גיבור על קרטוני.

  • שיח רחב ועץ גבוה

    עונה שלקח לה לא מעט זמן להתניע קשרה בסוף את הקצוות המפוצלים לסיומת נפלאה. לקח לי זמן להתרגל לשינוי מרשע עונתי לתעלומה (שאגב, כלל לא הייתה עונתית, אלא חצי עונתית פלוס, ובעיני דווקא נחשבה לחלק החלש של העונה, בעיקר לאור העובדה ששני פרקים לפני התגלית אפשר היה לנחש מי הוא דרו, ובעיקר אחרי השיחה שציטטת עם אלן מיי), אבל אחרי שנפל האסימון, הסדרה הזו התחילה לשחק על כל הדברים שחזקים בה – דיאלוגים מצוינים, דמויות חזקות ועמוקות – והעיסוק שלהן עם עצמן, עם הקלפים שהן קיבלו וגם חילקו לעצמן ועם ההשלכות של בחירותיהן על הסביבה.

    היא עדיין לא טובה בעיני כמו העונה השנייה, אבל היא בהחלט שינתה את נקודת המבט שלי על הסדרה, וגרמה לי להעריך אותה הרבה יותר.

    (שתי הערות אגב:
    1. קצת חסרו לי רדנקים בעונה הזאת. לתחושתי לא היו מספיק.
    2. אחרי שבסוף העונה השלישית הצליחו להתעלם מזה, הפעם החזירו את השיר האדיר של בראד פרייסלי, you'll never leave harlan alive, בסוף הפרק. הידד!)

© עידו ישעיהו