ארסטד דיבלופמנט 1.01-03

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 27/04/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

פיילוט

Arrested Development, מהסדרות המוערכות וממועטות הרייטינג של שנות ה-2000. סדרה שיש לגבי האיכות שלה קונצנזוס כה רחב, אבל לא הצליחה לגייס מספיק צופים כדי להישאר באוויר. יש כבר לא מעט מקרים של סדרות שבוטלו על ידי הרשת המקורית שלהן וחזרו לשידור בעקבות לחץ המעריצים.

"איש משפחה" חזרה להפקה שלוש שנים אחרי שבוטלה בעקבות מכירות DVD מצליחות. "פיוצ'רמה" חיכתה חמש שנים, "סקראבס", "קוגר טאון", ואפילו באפי בוטלו ונרכשו מחדש על ידי רשת אחרת. אבל אף אחד מהן לא ירדה מהאוויר לשמונה שנים בהן השחקנים התבגרו, והלכו לעשות דברים אחרים בתכלית (ואצל חלקם, מצליחים הרבה יותר קופתית), רק כדי לחזור לבסוף לעונה נוספת (את המצויירות, מטבע הדברים, קל יותר להחזיר).

הפיילוט של "ארסטד דיבלופמנט", מציג בבירור מה הופך אותה לסדרה כה מיוחדת. מצד אחד, היא קומדיה סטנדרטית ומוצלחת מאוד. הדמויות מאופיינות למופת מהפרק הראשון, העימותים והחיכוכים משורטטים היטב מההתחלה, ולא מיצו אפילו חצי מהם בשלוש העונות המקוריות של הסדרה. ההומור נע בין פיזי (מופעי הקסמים של ג'וב, האופי המוחצן של טוביאס, התקפי החרדה של באסטר), ובין שנינה ואירוניה מודעת לעצמה. כל אלו מחוזקים בקריינות מצויינת (לא זכורה לי קומדיה עם קריין שהוא מספר כל יודע, וזו אחת מנקודות החוזק של הסדרה), וקטעי ה"בשבוע הבא בארסטד דיבלופמנט", שהם הקטעים המצחיקים ביותר בפרק.

כל אלו הולידו סדרה שלא מחוייבת להמשכיות אבל כן שומרת עליה, שלא מאמינה בריאליזם אבל לא מייצרת קריקטורות (למרות מה שנראה במבט ראשון). למרות שהפיילוט היה בקלות יכול ליפול למלכודת הבלאגן שמסתדר מהר מדי (כמו בפיילוט העגום של "החווה"), פה העובדה שכל בני המשפחה מוצאים את עצמם באותו בית הגיונית, ומגובה בשרשרת של נסיבות שאילצו את כולם לעבור לגור יחד. העובדה שמייקל כל כך חיובי לגבי זה, הגיונית בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים ממייקל בפרק הראשון (וכמובן גם בהמשך). ובמיוחד, 10 השנים שעברו מאז הפקת הפיילוט לא מורגשות בכלל, והיא מרגישה חדשנית וקצבית כמו ביום שבו נוצרה.

פרק 2: Top Banana

הפרק ממשיך עם ההצגה של הדמויות: מייקל הנואש לרצות, ג'ורג' מייקל המוקסם ממייבי, מייבי הפרועה, וטובאיס הלוזר. אני חושבת שמכל הדמויות, טובאיס הוא האהוב עלי. לוזר טלוויזיוני למופת, ובשונה מהרבה לוזרים טלוויזיוניים, הוא באמת לוזר. לא מאוד נאה, לא מוכשר, הוא כנראה חכם (בכל זאת, פסיכיאטר), אבל ממש טמבל (ולראיה האופן בו איבד את הרישיון שלו). יחד עם זאת, הוא מלא התלהבות ושמחת חיים, וזה הופך אותו לדמות חביבה עלי מאוד.

הבדיחה הכי טובה בפרק היתה זו של עוזרת הבית שמבריחה את הפרוות באוטובוס. אני לא חושבת שבקרב צופי "ארסטד דיבלופמנט" יש יותר מדי עשירים מושחתים כמו בני משפחת בלות', והביקורת על העושר המופרז שלהם (ביקורת שהפכה להיות הרבה יותר פופולרית ורלוונטית בעולם עכשיו משהייתה ב-2003 כשהסדרה החלה), היא נקודות האור האהובות עלי בסדרה. גם הלימודים המרובים של באסטר וקריירת הקסם + הסגוויי של ג'וב (שמגוחך היום בדיוק כפי שהיה ב-2003), הם סממנים של זה. והניגוד בין האוטובוס ומדי עוזרת הבית, לעומת שפע הפרוות שמסמלות שחיתות עמוקה במיוחד, ממש הצחיק אותי.

פרק 3: Bringing Up Buster

סטיב הולט! אני ממש אוהבת את מייקל סרה בתור ג'ורג' מייקל, ואת נסיונותיו הגמלוניים לגנוב נשיקה מבת דודתו האדישה. מאז הוא משחזר את הדמות הזו שוב ושוב, ויפה לראות כמה מוצלח הוא היה בגילומה כבר אז.

אלמנט נוסף שאני אוהבת בסדרה, הוא הקאסט הרחב שלה. הסדרה עוסקת בתשע דמויות (ששת בני משפחת בלות' הגרעינים, טוביאס ושני הילדים), ובגלל אופי מערכות היחסים ביניהם, כל שילוב דמויות יכול להתקיים ולהוליד סיטואציות קומיות. בפרק הזה התמה היתה מערכות היחסים של הדמויות עם הוריהם, מה שאיפשר לנו לראות את הצד האנושי של הדמויות האנושיות פחות (שזה כולם, מלבד מייקל אולי).

© עידו ישעיהו