כשהסכר נפרץ

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות

רבים מחבריי אמרו לי שוב ושוב שכדאי לי להמשיך לצפות ב"טרמיי" – זלגתי החוצה רגע לפני הפינאלה של העונה הראשונה, האורך תמיד גרם לי לדחות אותו עד שכבר היה מאוחר מדי – אבל אף אחד מהממליצים, לפחות לא ככל שאני זוכר, טרח לומר לי עד כמה העונה השנייה טובה עשרות מונים מקודמתה. היא לקחה את המבט הרחב על ניו אורלינס של אחרי הסופה, זה שבעונה הראשונה היה כה מענג בעיקר, שלא לומר רק, בזכות הפן המוזיקלי שלו, והפכה אותו למשהו גדול בהרבה. המבט הרחב התרחב עוד יותר, כמו שדיוויד סיימון אוהב, ולקלחת נוספו גורמים עירוניים קריטיים כמו יזמי נדל"ן, חברי מועצה, והמשמעותי מכל – המשטרה.

בעונה הראשונה (שצפיתי בה שוב לפני שהמשכתי לשנייה) הומחש שהסופה ניקתה גם את הפשע מהעיר, אבל כבר במהלכה חזרו העבריינים, יריות נורו במהלך מצעד וכיו"ב. בעונה השנייה, שמתחילה 14 חודשים אחרי הסופה, הסיפור כבר היה שונה בתכלית וחזק בהרבה. הפשע היה על כל שעל, ולאורך העונה הוא השפיע באופן הכי מהותי והכי עמוק על הדמויות שטרחנו להכיר עד כה. במקביל נחשפו בהדרגה עוולות משטרתיות מטורפות, שבסדרה עמדו בצל אירוע ירי אמיתי של שוטרים בחפים מפשע על גשר דנזיגר חודשיים אחרי הסופה, ובצלם של מקרי פשע מחרידים שאירעו באמת, בראשם הרצח של הלן היל (אותו אחד שבסדרה המשטרה בחרה להאשים את הבעל, שנורה בעצמו מספר פעמים בזמן שגונן על ילדם בן השנתיים) – ניצול בלתי נסבל של האנדרלמוסיה ששרתה בכל כדי להפר באופן שיטתי זכויות אדם ולנהוג כעבריינים בחסות החוק.

האלמנטים הללו הפכו את העונה הזו ליצירה משלהבת בהרבה מסך המוזיקה המתנגנת בה, אבל זה לא נגמר שם. הדמויות פשוט השתפרו לאין ערוך. כאלה שהיו בלתי נסבלות בעונה הראשונה, בעיקר דיוויס ובמידה פחותה אלבר (שעדיין נשאר קשה עורף נוראי, אבל לפחות ראינו פנים נוספים שלו, בעיקר בתחילת העונה), וגם קצת סאני, שאמנם היה סימפטי עוד בעבר אבל יפה היה לראות אותו עובר תהליך זיכוך. עוד אהבתי את החיבור של דיוויס ואנני, את החיבור של טוני וטרי – שבכלל אני מברך על זמן המסך שלו, אני אוהב את הדמות ואת דיוויד מורס שמגלם אותה – את ההתמודדות של טוני וסופיה, את ההרפתקאות של אנטואן ולהקתו, את הניו יורקרים הניו אורלינסים דלמונד וג'נט, וכמובן, את התהפוכות שעוברות על לדונה, שסיפקו כמה מהרגעים המטלטלים שראיתי לאחרונה בטלוויזיה. רגעים חזקים מעין אלה היו לכל אורכה של העונה, אם זה בדברים הגדולים והברורים, ואם זה בסצינות קטנות ששברו את לבי, במיוחד (ספוילרים קטנים בלבן) ג'נט שדומעת כשהיא נוסעת ברכבת הקלה ברחבי העיר, וסוף העונה עם דיוויס הנשנק באמצע הלילה כשהוא משמיע שיר, רגע ששיקף לאשורה את תחושתי שלי.

חבל שלא ראיתי את העונה הזו בזמן, הייתי נותן לה את קולי הסמלי – כי לא באמת היה לה סיכוי – בפרסי המיקי במקום ל"מד מן". עד כדי כך. תמיד נוהגים לסייג את "טרמיי" עם הפתיח "היא אמנם לא 'הסמויה', אבל…". אז זהו, שמבחינתי העונה השנייה יכולה בשקט לשכון לצד "הסמויה".

תגיות:
© עידו ישעיהו