המשרד 9.16: ממשיכים הלאה

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 15/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "המשרד" 9.16

זהו. תחילת הסוף. החל ממאי תשודר "המשרד". אם צוות הצילום השפיע על חייהם עד עכשיו, העובדה שחייהם (גם אם פרק היסטורי מהם) משודרים תשפיע לבטח. התיעוד יפסיק להיות מעניין, והצילומים יחדלו. כצפוי, זה מעציב אותי מאוד.

הצפיה בעונות 1-6 של המשרד הבהירו לי היטב את הבעיות של עונות 8-9. בעונות הראשונות של המשרד, הסדרה היתה על ג'ים ופאם. בעונות 1-2 ג'ים היה הדמות הראשית הברורה, ובשלישית הם חלקו את התפקיד הזה. מייקל סקוט היה עוד מכשול בחייו של ג'ים בעונות הראשונות. אחרי שהפרק הזה נחתם, בסוף העונה השלישית, מייקל קיבל יותר ויותר פוקוס, והסדרה הפכה להתרכז בו. ההופעה המוצלחת של סטיב קארל יחד עם כתיבה מעולה הפכה אותו לדמות מבריקה, ולמהות של המשרד. אבל אני לא חושבת שזה תוכנן להיות כך. סטיב קארל היה כל כך מוצלח בתפקיד מייקל סקוט, שהוא גרם לכולם לחשוב שהמשרד היא סדרה על הבוס. וכך, כאשר חיפשו בוס חדש, ומאוחר יותר כשאנדי קיבל את התפקיד (וכשנלי גנבה אותו), הסדרה התמקדה כמעט רק בהם. שינתה את הדמויות כדי להתאים לקונספציה הזו. אבל ה"משרד" היא על המשרד, לא על מישהו ספציפי בו. וזו הבעיה שלי עם העונה השמינית.

בעונה הזו מנסים לתקן את זה, עם חזרה לטיפול בג'ים ופאם. אלא שעברו חמש שנים מאז שהם קיבלו התייחסות משמעותית בפעם האחרונה (כלומר, משהו שהוא מעבר ל"הזוג הכי מקסים בטלוויזיה"), וההתייחסות ההולמת היא בעובדה שהם מתפתחים לכיוונים שונים. העובדה שזה ממחזר מאוד את מעללי פאם בניו יורק (בהבדלים משמעותיים, כמובן – פאם נסעה לזמן קצוב, ובפירוש מכיוון שמאוחר יותר תהיה לה משפחה והיא לא תוכל לנסוע [1]) קצת מצערת בעיני. כי עם האהבה העצומה שהיתה שם, יכולים להציג את המרחק שנוצר גם ללא מרחק פיזי (ג'ים לא היה חייב לנסוע לפילדלפיה). אני שמחה שפאם אומרת שהיא לא רוצה לנסוע, ובטח שהיא לא אמורה לחזור אחורה לתפקיד מזכירת הקבלה של מייקל סקוט (לא אהבתי את כל הקונספט הזה, אגב, של הבוס המייקל סקוטי), אבל אני לא בטוחה שהחשש הזה של פאם הוא לא סימפטום של הפחד הזה שלה משינויים, שליווה אותה מתחילת הסדרה. כפי שהיא אמרה למייקל סקוט פעם, היא נותנת לדברים לבעבע בתוכה, ואז עושה מחווה גדולה מדי. כמו להתפטר. או לעזוב את ג'ים? אני לא חושבת שזה יכול לקרות. אולי לשנייה, אבל לא לתמיד.

[1] אגב, האם אזניות הבלוטות' הן רפרנס לאזניות הקטנות בעולם שג'ים ופאם הרכיבו על מנת לשמוע אחד את השניה כל היום? אותו היום, שבסופו חברה של פאם מניו יורק אמר לה שהוא חושב שהיא צריכה להישאר?

דווייט ואנג'לה גם סוגרים את הסיפור עם חסד אחרון. רק לפני שבוע או שבועיים דווייט דחה בגסות את ההצעה של אנג'לה להצטרף אליה, אבל נדמה שאז היה האירוע החריג, ולא היום. סיכום הסיפור ביניהם (שאולי יתחדש לאור העובדה ש"החווה" מתה) היה נאה והולם, גם אם עצוב.

במפתיע, מאוד אהבתי את הסיפור של אנדי. כמה מכעיס מצד ארין ופיט לומר לו שפשוט יתקדם. כמה חסר רגישות מצידם לא להשתדל יותר להסתיר את הסיפור ביניהם (שאמנם נחשף על ידי אנדי, אבל משנחשף יכלו להישאר רגישים קצת יותר). כמו כן, גייב הוא דמות אדירה (בלי מספיק כוח בריאות כדי לשרוק במשרוקית!), וכמה חבל שהוא כבר לא במשרד. מה שכן, ליד גייב אנדי הוא באמת הגבר המקסים שהיה כשרדף אחרי ארין כשהיתה תפוסה, וליד אנדי פיט באמת נראה מקסים יותר, ובאופן אבסולוטי כולם די דפוקים).

ובמכלול, למרות שיש לי לא מעט מה לומר, קשה להגיד שמדובר בטלוויזיה הסוחפת, המרגשת, הנוגעת ש"המשרד" היתה בעונותיה הראשונות. אולי זה בגלל שהסיפורים של הדמויות מלפני 8 שנים, חבורה של רווקים אבודים, דיברו אלי יותר מהסיפור של חבורה של אנשים שמתמודדים עם חיי משפחה, עם מחוייבויות ועם הבטחות לא מקוימות. אני נוטה לחשוב שזה לא המקרה, כי שני הצדדים תמיד הוצגו שם.

אם לסכם, הצפייה בעונה הזו במקביל לעונות המוקדמות מבהירה עד כאב כמה אבדנו של מייקל סקוט היה קריטי למשרד. ואם מייקל לא יבוא לצפות בפרק הראשון של הסדרה עם החברים שלו, אם לא נשמע ממייקל שלפחות הוא הסתדר וזכה לסוף הטוב שלו, אז אני לא יודעת במה צפיתי בשנתיים האחרונות (אם לא יותר).

תגיות:
  • Yaara

    אני שמחה שעשית סיקור קטן של הסדרה, כי זה מאפשר לי לשפוך קצת מסקנות
    בעקבות מרתון 'המשרד' שעשיתי לא מזמן.

    1. בזמנו מאוד לא הערכתי את מייקל סקוט. הוא בהחלט לא היה הדמות
    החביבה עלי. ההומור שלו היה הומור-מבוכה שלא התחברתי אליו, אבל צפייה מחודשת גרמה
    לי להעריך אותו הרבה-הרבה יותר, כי בסופו של דבר עם כל הילדותיות והאטימות שלו יש
    לו לב טוב וסלחני. לכן גם מאוד לא אהבתי שאנדי נהיה הבוס – כן, גם הוא אגומניאק, אגואיסט,
    מחפש צומי וקטנוני, אבל אין לו את הלב של מייקל. הדמות שלו עברה הרבה גלגולים, ולא
    אהבתי אף אחד מהם. הוא היה נסבל בתור דמות שולית במשרד, אבל מהרגע שהפוקוס עליו
    גדל, אהבתי את הסדרה הרבה פחות.

    2. כמה הופתעתי לגלות שבתחילת הסדרה כל אנשי המשרד היו נורמליים
    לחלוטין, ולכל אחד היה שריטה משלו. עם העונות הנורמליות פחתה, ונשארה רק השריטה.
    הפן המציאותי בסדרה הלך לאיבוד עם כל פרק שבו אנג'לה נצפית מלקקת את החתולים שלה,
    או שמייקל גורר בכוח את מרדית לאשפוז במכון גמילה, או שקווין מנסה להחיות צב שהוא
    דרס במשך פרק שלם, או כל משפט שיוצא לארין מהפה.

    3. ארין. מעולם לא הבנתי את הדמות הזו. גם קלי היא אהבלה לא קטנה, אבל
    איכשהו היא עדיין היתה דמות עגולה ונסבלת. קווין הוא ללא ספק הדמות הכי מפגרת
    במשרד, אבל לרוב זה יוצא לו במינונים קטנים ומשעשעים. אצל ארין הטיפשות היא כל מהותה,
    עם מעט מדי רגעים של חסד. זה כנראה לא היה מפריע לי אם זמן המסך שלה היה מועט, כמו
    שהוא היה כשהיא רק הצטרפה לתוכנית, אבל לדעתי ההתמקדות עליה היתה טעות, וכל פעם
    שאני רואה אותה הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא You never go full retard .  לכן גם לחלוטין לא היה אכפת לי מהמערכת יחסים שלה ושל… אף אחד, כולל הנוכחית עם פיט, שאין לי שום דרך להגדיר אותו חוץ מ'חיקוי חיוור לג'ים'.

    4. אני מסכימה שההתמקדות בג'ים ופאם מוזרה ולא שולבה בעלילה בצורה טובה. כל נושא ההתרחקות
    ביניהם הגיע מהר מדי ומרגיש כמו דרמה לשם דרמה כדי שבסוף הסדרה נוכל לקבל סוף שמח
    עם קצת קטרזיס. עד עכשיו לא ברור לי למה היה טוב כל הקטע עם הBoom operator.
    פאם בפרק הנוכחי היתה חמודה ביותר, וכל הקטע עם הבוס החדש היה מצוין, אבל אני
    כועסת על הסדרה שגורמת לי לרצות שיהיו כמה שפחות סצינות משותפות ולג'ים ופאם, ועל
    השינוי הפתאומי והלא-מבוסס לדמות של ג'ים.

    • maayan1

      לגבי ההקצנה של הדמויות ככל שעברו העונות. זה משהו שקורה בכל סטקום. תסתכלי על העונות המוקדמות של סיינפלנד, הדמויות הרבה יותר מתונות מאשר בעונות האחרונות. כנ"ל חברים למשל, כנ"ל כל סיטקום בערך… 

      • Yaara

        המשרד בתחילה היתה בנויה על זה שהיא סיטקום על אנשים ממוצעים (פלוס מינוס) בעבודה משעממת. הרבה דמויות כרגע מאוד התרחקו מהרעיון הבסיסי של התוכנית, ולכן השינוי מפריע לי.
        זאת בניגוד, למשל, לסיינפלד שמראש התמקדה בסיטואציות ואנשים יוצאי דופן. בחברים לא הרגשתי שהדמויות הפכו בסוף לקריקטורה של עצמן. במשרד זה כן לפעמים מרגיש ככה.

        • maayan1

          סיינפלד הייתה אמורה להיות "סדרה על כלום"- כלומר על כל השיחות המשעממות על הדברים השוליים בחיים. כשג'ורג' וג'רי רוצים לעשות סדרה (בתוך סיינפלד) והם מדברים על הרעיון של ה"כלום" הם מדברים נגיד על הפרק שהם הסתובבו בחניון, או שהם חיקו למסעדה. הם היו אמורים להיות סתם אנשים רגילים בסיטואציות רגילות ומשעממות בחיים, ובפרקים הראשונים הם היו הרבה פחות מוקצנים, בכלל לראות פרק מהעונות הראשונות ומהעונות האחרונות קשה להאמין מה עבר על הסדרה. 
          חברים לדעתי גם הקצינה מאוד את הדמויות עד הרמה שבעונות האחרונות כבר כמעט לא סבלתי אף אחד מהם. בהתחלה כולם היו דמויות נורמליות, אנושיות עם פגמים קטנים שדווקא הפכו אותם לחינניים, בעונות המאוחרות הגזימו את הפגמים שלהם וגרמו לי לסלוד מרובם…
          אני אף פעם לא ראיתי את האנשים במשרד כ"נורמליים  או ממוצעים. מייקל סקוט ודווייט היו ביזריים מההתחלה. את קווין באמת הגזימו, אבל זה לא ממש הפריע לי.. חוץ ממנו אני לא רואה שינויים כ"כ מהותיים בדמויות…

        • המשרד מראש מכוונת ליציאה מתבניות סיטקומיות קלאסיות, אז ההשוואה לא לגמרי ברורה לי. בין היתר היא גם סדרת אנסמבל בצורה שחברים וסיינפלד לא היו, ובסדרה כזו אמור להיות הרבה יותר קל להמנע מזה.
          מייקל סקוט לא הפך לקלישאה בשום צורה, וזו הגדולה שלו. מסתבר שכבר בעונה החמישית התלוננתי, למשל, שאוסקר מקבל רק עלילות סביב נטייתו המינית. זה צמצום של דמות לתכונה אחת, וממה שאני מבינה על כך את מתלוננת, וזה באמת מתכון לסדרה מאוד משעממת. אנשים אמיתיים הם בלתי צפויים, וזה לא מאוד מעניין כשברור שקווין יהיה טיפש, או שאוסקר יהיה הומו, וזה יצור מצבים מעניינים. הרבה יותר מצחיק כשאת מצפה שמייקל יהרוס לכולם כי זה מה שהוא בדרך כלל עושה, אבל בסוף מישהו אחר הורס לעצמו (נניח ג'ים בחתונה).

          בסך הכל זו הבעיה של כל סדרה שממשיכה הרבה זמן, וצריך להזהר כדי לא לעשות את זה. אני לא יודעת אם זה תוצר של עצלות תסריטאית או של לחץ מהרשת, אבל זו בעיה קשה של הרבה מאוד סיטקומים.
          דווקא בסיינפלד הדמויות בעיני התחילו וסיימו באותה רמת פיתוח. היו סיטואציות יותר מוזרות, אבל במהות עדיין התעסקו בסיטואציות יום-יומיות (זו גם היתה הדרישה של לארי דיוויד כשהכותבים האחרים הציעו לו קו עלילה. שזה יהיה משהו שבאמת קרה למישהו), והדמויות לא היו ממש משונות (זולת קריימר, שאף פעם לא היה מציאותי, ובו זמנית מבוסס על דמות אמיתית וקיימת).

          • מיכאל גינזבורג

            לא מדויק, עסקו בחוכמתו של אוסקר גם כן, יחסית לשאר עובדי המשרד. 

          • Yaara

             ההשוואה באה בתגובה למעין שהביאה את הסדרות האלו כדוגמא להקצנה של דמויות. לדעתי ה'עצלנות' כן הופיעה בהתחלה באופן נקודתי בפרקים ספציפיים ואז הפכה למשהו יותר קבוע. גורם ההפתעה הוא בדיוק מה שחסר לי, וזה מאוד מורגש כשרואים המון עונות ברצף. בעונות הראשונות באמת לא ידעתי למה לצפות מהדמויות, בהמשך זה כבר נהיה ברור לאן כל דמות תיקח את העלילה, וחבל.
            הפסקתי את המרתון איפשהו באמצע עונה שישית, אחרי רצף של פרקים מאוד בינוניים.

            • אני עכשיו באמצע עונה שש, אחרי אחד הפרקים האהובים עלי (Murder המקסים). בכל מקרה התוכנית שלי היא לצפות בהכל שוב לפני הפינאלה. (זה כמובן חורג מהדיון :)).

              אני מסכימה, כפי שמשתמע גם מהפוסט המקורי שלי על הפרק, שיש סטייה איטית של הסדרה מהמטרה המקורית שלה, וכרגע הסדרה רחוקה מאיפה שהיא היתה כשהיא התחילה, ולא תמיד לטובה. בכל זאת, למרות שאני מסכימה, אני חושבת שאם היה להם את מייקל סקוט להשען עליו, זה לא היה נראה ככה.

              וברור לי שההשוואה לא שלך…

    • אני מסכימה איתך במידה מסויימת לגבי ההקצנה, אבל לא לגמרי. מרדית' היתה כזו כמעט מההתחלה (האמת שזה החריף ככל שבעיית השתיה שלה החריפה, וזה נעשה די בהדרגה, וראינו העונה [lice] מאיפה זה מגיע). קווין הכי הוקצן ברמה בעייתית בעיני. וטוב שהזכרת את ליקוק החתולים של אנג'לה, שהכי עצבן אותי בהיסטוריה של המשרד.

      • Yaara

        זה ואכילת הסנאי שלה
        (:
        דמויות כמו סטנלי, פיליס ודריל מהוות בעיני מעיין אי של שפיות. אפילו קריד, כי הוא נמצא שם נטו בשביל הפוגה קומית (ופסיכופטית).

  • מיכאל גינזבורג

    איזה פרק נפלא! 40 דקות של כיף, כמו בזמנים הטובים של המשרד.

    מסכים איתך בנוגע לבוס המייקל סקוטי – הסיכוי שיהיה עוד בוס כמוהו נמוך יחד עם הסיכוי שפאם תיתקל בכמוהו שוב. לא מסכים איתך על פיט וארין. סליחה? הם חצופים? הם צודקים! אנדי חסר רגישות שעזב, תרתי משמע, את ארין במשך 3 חודשים אז שלא יתפלא. זה מצב הגיוני מאוד ושיפנים כי הוא האשם וזכותה המלאה של ארין להתקדם הלאה. וגם הוא צריך להתקדם הלאה ולא לרקום מזימות הזויות של החזרת גייב (הוא ממש נורא, לא יודע מה את מוצאת בו… כזה משעמם..) ואליס, האקסית המאוד יפה של פיט (איכשהו, המשרד תמיד מביאים דמויות נשיות יפות עד כאב). אבל איזו מזימה! נשפכתי מצחוק.

    אני חושב שפאם עושה טעות גדולה. מה קרה לשאיפה שלה? היא מעדיפה לדרוך במקום כי סקרנטון נעימה לה?
    ג'ים לא החליט על דעת עצמו ללכת ולהיות חלק מחברה מבטיחה והיא מבקשת בסיום ישירות, עם המבט שלה, שהוא ישוב לסקרנטון. הרי אני בטוח שיש סניף של דנדר מיפלן בפילי בסביבה ודיוויד וואלאס יכול לסדר לה
    משרה ניהולית כפי שמגיע לה, היא עמלה קשה כל השנים הללו.

    הסיפור של דווייט ואנג'לה כ"כ מרגש ומתוק, הם מושלמים יחד ומקווה שזה יגיע לכך שהם יחזרו להיות יחד.
    ראינו עד כמה התכונות הדומיננטיות שלהם מסונכרנות כמקשה אחת ושניהם "אלפא" קלאסיים…

     טובי WTF החונק חנק אותו?? LOL

    • maayan1

      תגובה.. ספויילר:

      1. מסכימה לגבי דווייט ואנג'לה- זה היה קו העלילה הכי מרגש ומכמיר לב בפרק. למה היא לא יכולה להיות איתו? כשהיא הלכה זה היה ממש עצוב. 

      2. מסכימה לגבי פיט וארין, וכל מה שכתבת בנושא. גייב הוא קריפי אבל הוא דמות מצחיקה…

      3. אני חושבת שפאם ויתרה על השאיפות. אם כבר היו לה שאיפות בתחום כלשהו- זה הציור, אבל אני חושבת שהיא ויתרה על החלום הזה. ובהיעדר חלום לרדוף אחריו, אני בהחלט מבינה את הקושי שלה לעבור לעיר אחרת לגמרי מעבודה מנהלתית אחת לשניה. היא מעדיפה את סקנרטון- בגלל הנוחות, החברים שלה כבר שם, האנשים שהיא מכירה כבר שם. היא לא רוצה שינוי. או לפחות היא צריכה יותר זמן להתרגל. אני נורא אמביוולנטית לגבי סיפור ג'ים ופאם השבוע. השאיר בי טעם מריר ללא ספק..  

      4. !!!Saul Goodman, cause It's all good, man

      5 השוט הסופי – הפופ-אפ במחשב של אוסקר- פרייסלס!!!

      • מיכאל גינזבורג

        4+5 = כ"כ! 🙂 

  • Saturn

    פרק מצויין.

    גייב פשוט אדיר. חייבים יותר ממנו.

    וכמו שקראתי במקום אחר אפשר להגיד שפאם הפכה להיות הרוי של ג'ם.

  • אגב חוסר היכולת לשרוק במשרוקית – למריס קריין ב"פרייז'ר" הייתה אותה בעיה בדיוק (בין היתר).
    איזה כיף שגייב חזר.

© עידו ישעיהו