אני, הטלוויזיה שלי ונישואיי עם נשואים פלוס

פורסם ע"י ‏מעיין זילברשץ‏
בתאריך 03/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות

בשביל לתאר מה המשמעות של "נשואים פלוס" עבורי, אני חייבת קודם לדבר קצת על המשפחה שלי. אני בת זקונים להורים אשכנזים, חנונים וזקנים. האחים שלי גדולים ממני בפער ניכר (הפרש של 12 ו-14 שנים, מיינד יו). אחד הערכים הכי בולטים במשפחה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי היה הבידוד. לא במובן הרשע, פשוט כי זה מה שידעו. אולי לפני שנולדתי זה היה פחות קיצוני, לא יודעת, לאחים שלי יש 10+ שנים של חיים במשפחה הזאת לפני שאני הגעתי, ולפי סיפורים מדי פעם היה נראה שזה היה קצת אחרת לפני, אולי לא באופן קיצוני אבל בכל זאת.

אני משערת שמגוון של נסיבות הביאו למצב שבו המשפחה שלי הייתה שרויה בו בערך ב-10 השנים הראשונות לחיי. הסיבה הראשונה הייתה, אני משערת, התזמון. כשהייתי בת 3 הפכה טלוויזיה הפכה למצרך נפוץ בכל בית, ובדיוק הגיעה בקול תרועה מערכת הכבלים הישראלית לראשונה. המשפחה שלי, כאחת כזאת שמאמצת כל פיתוח טכנולוגי בראשיתו, קפצה על המציאה וכמובן קנתה טלוויזיה ווידאו לכל חדר, ומינוי ביתי לכבלים. עבור האחים שלי שהיו בגיל הנעורים זה היה משהו חדש, אבל עבורי הטלוויזיה הייתה קיימת שם, מגיל 3, עם שלל ערוצים לבחירתי בנוסף לארון ענק עם קלטות וידאו. לא הכרתי עולם ללא טלוויזיה בחדר. היא הייתה הדבר הראשון שהדלקתי כשנכנסתי לחדר והדבר האחרון שכיביתי לפני שהלכתי לישון. היא הייתה שם דלוקה כשעשיתי שיעורים, כשהזמנתי חברים, בזמנים הטובים ובזמנים הרעים. היא הייתה לי להורה, למורה ולחברה.

לפני כניסתה לחיי המשפחה אני משערת שהמשפחה הייתה חייבת לעשות דברים ביחד, פשוט לא הייתה את הטלוויזיה שתרחיק אותנו אחד מהשני, כל אחד מבודד בחדרו, בעולמו, בחייו הפרטיים. "חיה ותן לחיות" הייתה האווירה בבית. לא נכנסים לחיים הפרטיים של אף אחד, ואף אחד לא מתערב לך במה לעשות. הגורם השני לתחושת הריחוק והבידוד במשפחתי עבורי היה, אני משערת, המיקום שלי בסדר האחים. ההורים שלי כבר היו זקנים ומותשים, בנוסף לעובדה שהם עבדו בפרך כל יום עד הערב, וככל שגדלתי אחיי כבר היו בעולמות אחרים. כשאני הייתי ביסודי הם היו בצבא, או בלימודים, או עם חברים ובעיקר כמעט תמיד מחוץ לבית כמו שבני עשרה אמורים להיות, אני מניחה.

את רוב שנותי הראשונות ביליתי כשסבתי הלא הכי יציבה נפשית שומרת עלי (בכל זאת ניצולת שואה וכו'), וכשנתקלתי בבעיה שהיא לא טכנית (כלומר נפשית), לא היה כ"כ למי לפנות. האחים לא היו שם, ההורים לרוב ניסו לפתור את העניין בלשלוח אותי לראות את התכניות שלי בטלוויזיה ולשכוח ממה שכואב, מהילדים שצחקו עלי בבית ספר, ממורה שהטילה עלי עונש, מריב עם חברה טובה. הטלוויזיה שימשה כזאנקס, תרופת הרגעה ללב עד שיעבור הכאב. תבינו, הם לא היו רעים. גם אם אפשר לטעון להתעללות. לא היה חסר לי כסף לעולם, לא הייתי ילדה מוכה, לעולם לא חסר לי אוכל או כל דבר חומרי אחר. אבל ההרגשה הזאת של הבדידות הייתה קיימת והייתה חלק ממני מבלי שיכולתי להסביר אותה. עולם שבו קרבה בין הורים (שלא לדבר על סקס) היא דבר שלא היה קיים שנים עוד מלפני שנולדתי, עולם שבו המטבח הוא רק מקום שהולכים אליו כדי להוציא משהו מהמקרר וללכת לאכול אותו בחדר מול הטלוויזיה, עולם שבו ש"ארוחת ערב משפחתית" או "ארוחת שישי" לא הייתה קיימת, עולם שבו הדרך של אבא שלי לדאוג שאני אוכל ארוחת ערב היא להכין לי חביתה ולהביא לי על מגש לחדר, לאכול מול הטלוויזיה, כמובן.

סיפור אחד, והוא אמיתי: הייתה לי חברה ביסודי, חברה ממש טובה. כיתה ג', או ד'. אני זוכרת פעם ראשונה שביליתי אצלה ערב שישי. ההורים ערכו ארוכה ארוחת שישי חגיגית, על המקרר היה תלוי פתק ובו לכל אחד מהילדים היו מטלות לעשות, ואני עזרתי לערוך את השולחן. כשבאתי לשבת ראיתי ספרון קטן על הכיסא שלי וחשבתי שמישהו השאיר אותו שם בטעות, אז הנחתי אותו באיזה מקום. רק כשישבתי לאכול התברר לי שעל הכסאות של כולם היה מונח ספרון שכזה ושהוא מלא בשירי שבת ("היום יום שישי…" וכאלה), והמשפחה הזאת עשתה לעצמה מנהג לשיר שירי שבת כל פעם לפני ארוחת שישי. זה היה כ"כ מוזר עבורי, כאילו אני חוקרת תרבות אחרת כ"כ רחוקה ממני. מה שיותר מעניין שלא היה בטקס הזה שום מאפיין דתי. לא הדלקת נרות, לא תפילה או קידוש, הוא היה חילוני לגמרי, אך משפחתי, כאלה שרואים בסדרות של משפחה בטלוויזיה עם ילדים חמודים והורים אחראיים.

סיפור נוסף, וגם הוא אמיתי: פלשפורוורד לגיל 18 או 19. מדברת ביום שישי בצהרים עם מישהו שהתחלתי לצאת איתו ואנחנו קובעים לערב מה נעשה. אני שואלת אותו באיזה שעה אנחנו נפגשים, והוא זורק את השאלה הנונשלטית כ"כ – "מתי אתם מסיימים את ארוחת שישי?"
ואני כבר אחרי כ"כ הרבה שנים רגילה לשאלות כאלה, יודעת, מודעת. עונה בהומור מריר מלווה בצחוקים: "אנחנו אשכנזים! אנחנו לא עושים ארוחת שישי".
"מה, בכלל? אף פעם?" הוא שואל.
"אף פעם", אני עונה, "אנחנו לא אוכלים ביחד, כל אחד אוכל כשהוא רוצה, בחדר שלו בד"כ. אנחנו לא נכנסים אחד לשני לנשמה".
"ורגע…" הבחור מגמגם, "וגם חגים אתם לא חוגגים?"
אני ממשיכה לצחוק מהמבוכה שלו. "אנחנו יושבים לאכול בערך פעם בשנה… בסדר פסח, גם אותו לא חוגגים כל שנה. הייתה שנה אחת שוויתרנו, כי גם ככה זה לא כזה חשוב לנו. בשנים האחרונות, כי נולדו נכדים אנחנו חוגגים גם את ראש השנה (כמובן מקייטרינג שאנחנו מזמינים. אף אחד אצלנו לא מעוניין ולא יודע לבשל), ואיזה פעמיים בשנה הולכים למסעדה כדי לחגוג ימי הולדת של הנכדים".
הבחור נבוך במיוחד ונפלט לו בטעות: "את רוצה אולי לבוא לארוחת שישי עם המשפחה שלי", ואחרי שניה תופס את עצמו וקולט שזה נשמע ממש לא מתאים כי יצאנו אולי פעמיים, ומתחיל לגמגם: "כלומר, אני מתכוון.. בגלל שאת לא.. זה לא במשמעות של… זה לא שאנחנו מתארסים עכשיו כן?"
אני צוחקת. "כן, כן.. הבנתי. אל תדאג, תשמע, אתה לא צריך להרגיש רע מזה, אני דווקא מעדיפה את זה ככה. אני לא ממש סובלת לשבת באותו חדר עם המשפחה שלי, אז לעשות איתם ארוחה כל שבוע נשמע לי סיוט. תאמין לי, איך אפשר לא להיות מרוצים מזה שהמשפחה עוזבת אותך לנפשך ולא יושבת לך על הראש עם שאלות מעצבנות? ואני אוותר על ההצעה. זה לא שהבנתי אותך לא נכון, וזה לא שזה מפחיד אותי… זה פשוט… אני לא מרגישה נוח בארוחות משפחתיות… מעניין מאיפה זה הגיע".

פלאשבק: תקופת היסודי – כיתה ג'. אני מתוודעת לרצועת התכניות של 6+ והופכת למנהג קבוע את העניין שאני נשארת ערה עד שנגמרות כל הסדרות. חלק מהן מתחלפות, וחלק חוזרות על עצמן בלופים אין סופיים. יש שם כאלה שאני ממש אוהבת, כמו "שלושה בדירה אחת" (נו, מה אתם רוצים, זה מצחיק עבור ילדה בכיתה ג', וגם בזכותה למדתי מה זה "הומו". כל פעם שתירגמו שג'ק "עליז" ולא הבנתי איך זה מתקשר לעלילה, עד שלבסוף נמאס לי והכרחתי את אבא שלי להסביר לי למה מתכוונים), "הנסיך המדליק מבל-אייר", "רוזאן" ו – הו אלוהים – "אריזה משפחתית". וגם את אלה שלא סבלתי: "משפחת קוסבי" ו"צער גידול בנות", שבעיקר חיכיתי שהן יעברו כדי להגיע לתכנית הבאה.

הכוכבת של הרצועה הזאת הייתה "נשואים פלוס". היא הייתה שם הכי הרבה זמן, היא לא התחלפה מעולם. ראיתי כ"כ הרבה פעמים את השידורים החוזרים שאין סיכוי שאז הייתם תופסים אותי על פרק שלא הכרתי בע"פ וידעתי בדיוק מה הולך לקרות בו, והיא היא הסדרה שלה חיכיתי כל יום בערב.

הייתי קטנה. אני חושבת שאפילו לא ידעתי מה זה בדיוק סקס וכנראה שרוב בדיחות הסקס עברו מעל לראש שלי, ועוד הרבה בדיחות של מבוגרים כנראה לא הבנתי. לא היה צריך הומור מתוחכם כדי לבדר אותי, ולא חיפשתי אז תוכניות איכות. אני מניחה שאם עכשיו יבקשו ממני להשוות בין "נשואים פלוס" ל"רוזאן" או ל"משפחת סימפסון", היום במבט מבוגר ומפוכח אגיד שהשתיים האחרונות עדיפות בלי למצמץ. "רוזאן" והמבט הריאליסטי שלה על משפחה מתפוררת, ו"סימפסון" בימיה הטובים היא קומדיה שמתעלה לדעתי למופתיות שהרבה סדרות לא הגיעו אליה מעולם. אבל אז, ממעמקי גיל 8, היה קשה לי יותר להתחבר לאפור של "רוזאן" ו"משפחת סימפסון". ראיתי את העולם, כדרך רוב הילדים, בשחור ולבן. והיו לי מצד אחד סדרות כמו "משפחת קוסבי", "אריזה משפחתית" ו"צער גידול בנות", שאת הרתיעה שלי אליהן ולכל מי שאהב אותן [1] לא יכלתי להסביר בזמנו, ומצד שני את "נשואים פלוס".

[1] ו-אוהו, כמה שצער גידול בנות הייתה נערצת בקרב החברות שלי. כל פעם שאחת מהחברות שלי דיברו על איזה חמודות התאומות אולסון רציתי קצת לתלוש לעצמי שיערות מהראש ולהקיא בפה.

לא היה לי מושג אז עד כמה התכנית חתרנית, כי מה באמת הבנתי על טלוויזיה בגיל 8? אבל הסדרה הזאת הייתה עבורי בראש ובראשונה כזו שאמרה לי את האמת; האמת על החיים, על משפחה, על אנשים, בזמן שהרגשתי שכולם משקרים לי ומראים לי מצגות שווא של משפחות מושלמות שלא קיימות. הורים אכפתיים עם אינטליגנציה רגשית שיכולים להעניק את הביטחון והאהבה שילדה קטנה צריכה, בני אדם טובים ומושלמים שתמיד יעזרו ותמיד יהיו שם בשבילך ולא ישאירו אותך אף פעם לבד. ולא, אני לרגע לא אטען שהמשפחה שלי גרועה כמו משפחת באנדי, גם לא חשבתי את זה אז. כמו שאמרתי, הם לא היו הורים מתעללים, לא חסר לי מעולם אוכל, לא הייתי מעולם בסכנה בגללם ובכל זאת, הם היו אנשים פגומים, והיינו משפחה פגומה בדרכנו, כמו שרוב המשפחות ה"נורמליות" (כלומר כאלו שאינן על סף לקיחת הילדים ע"י עובדת סוציאלית) פגומות בדרכן. אחרי הכל… עצם העובדה שראיתי "נשואים פלוס" בגיל 7 או 8, בלי שום פיקוח ובלי שום הורה שמונע ממני לראות את הסדרה הזאת, שבלי ספק לא מיועדת לעיניה של ילדה בת 8, כבר אומר משהו).

היה לי ברור שזו פארודיה, היה לי ברור שהכל שם מוקצן ושהחוקים של העולם הזה בו הם חיים כנראה בלתי אפשריים [2]. אבל המסר עבר אלי, חד וחלק. הסדרה הזאת היא היחידה שאז, שם בתקופה, נתנה מענה לאותה תחושה רעה בבטן לגבי החיים והעולם, ואנשים, למועקה הזאת שלפעמים תקפה מבלי שהיה לי את המילים להסביר למה או מה היא בדיוק. היא הסדרה שנתנה קצת היגיון לעולם שלי, היא הייתה הנחמה שלי, הסוכריה המתוקה שלי, מנת העונג היומית שלי בסוף כל יום בדיוק כשהתחלתי להבין שהחיים ברובם הם ערימת חרא, ובגיל הרבה יותר מדי צעיר.


[2] אני זוכרת שפעם ניסיתי לעשות רשימה של הדברים הלא הגיוניים בסדרה. למשל: אל אמור להרוויח פרוטות ופגי עדיין מבזבזת כסף על דברים טיפשיים, הם אמורים להיות בחובות ואמורים לעכל להם את הבית, אבל זה לא קורה. קלי טיפשה ברמה שהיא לא יודעת לקרוא, אבל היא בכל זאת בתיכון, היא אמורה להיות בבית ספר לילדים עם פיגור מוחין או משהו. אל לא מתקלח אף פעם, הוא אמור להיות מסריח ברמות שבלתי אפשרי לעמוד לידו, ועדיין הוא לא ופגי עוד שוכבת איתו! והכי הכי – הם לא אוכלים ולא מתים! וכו' וכו'.

מבחינתי אז ועד היום הוא ישאר כפרק שלא פחות מיצירת מופת – והוא פרק המחווה שלה ל"אלו חיים נפלאים". הכרתי את הסרט בגיל הזה. אני זוכרת שאמא שלי, שנורא אהבה אותו, הראתה לי אותו בגיל מאוד צעיר והוא היה סרט פולחן בביתנו. אני גם זוכרת שכל סיטקום שכיבד את עצמו דאג לעשות פרק מחווה לסרט הזה, בפרקים שהוקדשו לכריסמס. אני זוכרת שהטייק של "נשואים פלוס" עליו הימם אותי עוד אז מהגאונות שלו, מהטוויסט החריף מהתעוזה שלו. כשהמלאך אומר לאל בסוף הפרק שהוא טעה ושהעולם באמת יהיה יותר טוב בלעדיו, זה היה רגע מכונן בטלוויזיה מבחינתי. וכשאל עונה לו "אני מתחרט, אני רוצה לחיות, אני לא יכול לשאת את הידיעה שהמשפחה שלי מאושרת בלעדי", זה רגע שיא טלוויזיוני מבחינתי מכל רמה שהיא. זה פרק שנראה לי לא פחות ממופתי היום, ממרומי גיל 26. אם אי פעם אעשה רשימה של 10 פרקים הכי טובים שראיתי בטלוויזיה ever, אין לי ספק שהפרק הזה יהיה שם.

תגיות:
© עידו ישעיהו