העולם של האנה, אנחנו רק חיים בו

פורסם ע"י ‏נטליה ירמין‏
בתאריך 13/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "בנות" 2.05

פרק 2.05 של "בנות", 'זבל של אדם אחד', היה משונה. אני בטוחה שהצופים הוותיקים יסכימו כי כמו הפרק השישי בעונה הראשונה שעוסק גם הוא רק בהאנה, כך גם הפרק הנוכחי נותן את ההרגשה שהוא מתקיים בסוג של יקום מקביל. הפרק אירח את פטריק ווילסון, שגילם את ג'ושוע – הבחור המבוגר, השווה והעשיר שמחליט לקחת את האנה תחת כנפו. או יותר נכון, למיטתו. תכל'ס, לינה דנהאם היא גאונה. לקחת את השחקן שהיא הכי רוצה להתמזמז איתו ולכתוב בשבילו פרק באחת הסדרות הכי מוערכות של השנה האחרונה כך שהוא לא יוכל לסרב להשתתף בו? גאונות צרופה.

אבל נעזוב את זה רגע. נתחיל בחלקו הראשון של הפרק, בו האנה מציגה את עצמה כבחורה די מטורפת לזר מוחלט, נכנסת לביתו ואוזרת אומץ להתחיל לנשק אותו באמצע המטבח שלו. הוא, באופן מפתיע-לא-מפתיע, מחליט להיענות וכך מבלים השניים יחדיו יומיים שלמים של סקס, פינג פונג בעירום ובטלה, בבית חלומי באמצע ברוקלין שנראה פחות או יותר כמו גן עדן של היפסטרים. הכל היה כל כך מושלם, שברגע מסוים חשבתי שזה היה חלום. הסיבה העיקרית שהמחשבה הזו עלתה בראשי הייתה כנראה בגלל ששאלתי את עצמי את מה שרבים מחבריי לצפיה שאלו גם הם באותם רגעים – אין מצב שבמציאות מישהו שנראה כמו פטריק וילסון יילך על מישהי שנראית כמו לינה דנהאם, ולא רק יזרום איתה, אלא יתחנן שהיא תישאר… נכון? חשבתי שאני נכנעת לאותן מחשבות שטחיות שאותן ציפיתי לשמוע מהדהדות ברחבי הרשת לאחר שידורו של הפרק. והן אכן הדהדו. נראה כי הדעה הרווחת הייתה שהפרק הזה היה אחד החלשים בסדרה עד כה וכמובן, נראה שלכולם כבר נמאס לראות את הציצים של דנהאם.

עם זאת, ככל שהמשכתי לחשוב על הפרק הבנתי משהו אחר. חוסר האמינות לא היה טמון במשיכה הרומנטית והפיזית בין ג'ושוע להאנה. חוסר האמינות היה בדמות של ג'ושוע עצמו. הוא לא היה בן אדם אמיתי, אלא דמות שטוחה ומושלמת מדי שהייתה תוצר הפנטזיות של האנה. עכשיו, יגידו רבים כי כן, זאת הייתה כל המטרה של לינה דנהאם. היא הבינה שהיא יכולה להפוך את הפנטזיות שלה לפרק טלויזיה וכך עשתה. כן, אבל לא רק. החלק שבו האנה חווה את רגע המשבר, בו היא מתפרצת בבכי על ברכיו ומכריזה כי היא רוצה להיות מאושרת, הוא החלק בו הפנטזיה מתפוגגת. ומדובר בפנטזיה דו-כיוונית. אם האנה ראתה את ג'ושוע כאותו זר מסתורי, נאה ועשיר שרוצה להיות איתה ויכול לגרום לה לגמור, ג'ושוע בתורו ראה בהאנה את התגשמות הפנטזיה אודות הנערה העגלגלה, האינפנטילית, סוג של לוליטה (גרסת הספר) שבאה להשכיח ממנו את החיים האמיתיים. ודרך עיניהם, חווינו גם אנו את אותן הפנטזיות. אם כך, אין פה מקום לדבר על כמה כל הסיטואציה הייתה סבירה או לא סבירה כי למעשה באותו הרגע, הייתה זו התגלמות הפנטזיה הפרטית של כל אחד מהם. וכולנו ידענו את זה.

כבר ציינתי את רגע המשבר, והייתי רוצה להקדיש לו עוד מספר שורות. אני חייבת להודות שכאשר התחילה האנה להתייפח, היה בי רגש של תקווה. תקווה שהנה, סוף סוף, היא תודה כמה באמת רע לה. ואולי זה יהיה רגע שבו קהל הצופים מסתכל וחושב שהיא לא רק עוד סתם בחורה אגואיסטית ומעצבנת, ויבין אותה קצת יותר. אבל לא, האנה במקום זאת החליטה להגיד שהיא כל כך מותשת מלחוות את כל החוויות האלה, להתעלל בעצמה… והכל בשביל שאחר כך היא תוכל לספר אותן לאנשים אחרים. כן, מטוב לבה היא רוצה לחוות ולהרגיש הכל, כדי שהמסכנים האחרים יוכלו אחר כך לשמוע על כך ולהתפעל מכמה שהיא אמיצה ומיוחדת. גלגלתי את עיניי וחשבתי לעצמי, לינה דנהאם תמיד מוצאת את הדרך להפוך את האנה לדמות יותר נוראית ולגרום לנו לשנוא אותה עוד יותר. נאלצתי להודות שבעוד שזה בטח ממש מפתה לעשות את ההיפך, דנהם נשארת נאמנה למקור והופכת את האנה לדמות אנטגוניסטית מרשימה למדי.

ולבסוף, לאחר שהאנה מבינה שזה נגמר ושג'ושוע למעשה אינו כריסטיאן גריי הפרטי שלה, אנו מוצאים את עצמנו פנים מול פנים עם האנה הטובה והמוכרת, אשר לבטח חושבת לעצמה שהנה היא אספה עוד חוויה לאוסף, עוד סיפור לכתוב. ואותה הקלות, אותו המבט בעיניים שאיתו היא יוצאת מדירתו ומחייו של ג'ושוע, מזכירים לנו שוב שהאנה אינה פה בשביל אף אחד, פרט לעצמה. כמו סערה שמגיעה במפתיע, היא באה, לפעמים קצת מייללת, לפעמים קצת בוכה, לפעמים עושה קצת רוח. ולבסוף עוזבת ולא משאירה כל זכר למה שהיה, בדרכה אל הקורבן הבא. לוליטה.

נטליה ירמין מפעילה את הבלוג המצוין אום כולתורה.

תגיות:
© עידו ישעיהו