קומיוניטי 4.01: מבוא להיסטוריה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר פתיחת העונה הרביעית של "קומיוניטי"

הרבה נח על פרק הפתיחה הזה של "קומיוניטי", הראשון אחרי פיטוריו המפורסמים של דן הרמון ותחת שרביטם של השואוראנרים החדשים רוברט גווארצ'יו ומוזס פורט. היה עליהם ליצור חוליה בשרשרת שתהלום את רוחה של הסדרה ולא תאכזב את המעריצים, ומקביל להיות נגישים במידת האפשר גם לצופים שאינם חלק מהבועה של אוהבי "קומיוניטי".

האופן שבו הם עשו זאת היה לטעמי מחוכם ומעולה. שילוב ממונן היטב של אלמנטים אהובים ומוכרים מאופיה של הסדרה, שחלקם אמנם נשחק עד דק, אבל הטיפול בהם בפרק הצליח להביא אותם בסופו אל מקום חדש. הדוגמה המרכזית היא כמובן "משחקי הדקאן", פארודיה/מחווה על סרט או ז'אנר, שכאשר ראיתי אותה בפרומו נאנחתי בלבי בלאות. הפרק ניטרל את הלאות הזו בכך שדחק אותה אל שוליו. מקרב שביעיית גרינדייל רק ג'ף השתתף במשחק, וזמן המסך שלו ככזה היה קצוב. יתר על כן, סוף סוף ג'ף נמצא במקום שבו הוא בעליל אחרי השלמת התהליך שלו, בניגוד לחזרתו התמידית אל נקודת ההתחלה, זו שבמסגרתה הוא שוב ושוב אנוכי ונאלץ ללמוד עד כמה חשובים החברים. זה לקח שלוש שנים אבל הנה יש "ג'ף חדש".

במקביל לאלמנט הקומיוניטיאי המובהק של הזה של המחווה, היה אחד נוסף מבריק במיוחד, שלמעשה מחולק לשניים: מוחו ההוזה של עאבד והיותה של גרינדייל סיטקום בעיניו. גם המאפיינים הללו של הסדרה היו על סף שחיקה בסופה של העונה השלישית, בעיקר אחרי הפרק (הנפלא בעיניי, אם כי שנוי במחלוקת כפי שמוכיחות התגובות שם) "ניתוח מערכות וירטואליות", אולם השימוש שלה פה פירק את המכלולים האלה למרכיביהם וקידם אותם הלאה. ראשית, ההתחפרות של עאבד בעצמו, שהפכה מסוכנת יותר ויותר, הדאיגה את חבריו והזכירה רגעים דומים בעבר, הסתיימה בסופו של דבר בלי התערבותם. כמו ג'ף, גם עאבד הוא עאבד החדש ומצליח להשתמש בדברים שהוא כבר יודע, כלומר בדיוק אלה שראינו בפעמים הקודמות, כדי למשוך את עצמו מגרסתם ל"חבובוטף", אל הסיטקום שהמציא [1] ואז אל העולם האמיתי. הוא השתמש בנאום של ג'ף מבלי שג'ף בכלל ינאם.

[1] בדימיונו של עאבד פרד ווילארד גילם את פירס. מעבר לעובדה שזה משעשע בפני עצמו, זו יכולה להיות הברקה של ממש אם ווילארד יחליף אותו באמת עכשיו כשצ'ייס עזב, אם תהיה עונה חמישית. זה לגמרי מסתדר עם עולמה הפנימי של "קומיוניטי".

שנית, היה משהו ממש כיפי בסיטקומיות הקלאסית הזו, משקל נגד כה חיוני ומלבב לחציית הגבולות המטורפת של "קומיוניטי", שבעבר הפכה תכופות להתבשמות בריח נפיחותיה. לא יכולתי שלא להיזכר ב"מפץ הגדול" המשודרת מול "קומיוניטי" בארה"ב ובוודאי זכתה לפי שלושה יותר צופים. הרגעים הספציפיים האלה לא רק פונים אל הקהל הרחב, אלא לנוכח יתר ההתרחשויות אולי נותנים טעימה מכוונתם של המנהלים החדשים. אני, כפי שכבר הצהרתי בעבר, בעד.

תגיות:
© עידו ישעיהו