המטרה

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 30/11/2012 בקטגוריה ‏כללי, כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "המשרד" 9.08

הפרק השבוע היה חצוי מבחינתי. חציו האחד עסק בסיפור שהוא המהות והלב של המשרד – הפחד של פאם מכשלונות והאופן שבו הפחד הזה מונע ממנה להצטיין, והרצון של ג'ים (ועכשיו גם של בן דמותו הצעיר) לא להכנע לשגרה. שתי העלילות האלו היו מעט צפויות (ברור שפאם מפחדת לצייר, וברור שפיליס וסטנלי יחפו על ג'ים), אבל הדרך היתה עשויה היטב, נאמנה מאוד לדמויות ולסיפורים שלהן בתשע השנים האחרונות.

מהצד השני היתה העלילה של אנג'לה, דווייט ואוסקר. בעוד שאהבתי את אנג'לה ודוייט מההתחלה, ותמיד חשבתי שהטירוף שלהם הוא מספיק הגיוני בשביל לעבוד בעולם הריאליסטי של המשרד, לא אהבתי את הפרידה שלהם, ובמיוחד לא אהבתי את כל עלילת הסנטור. השילוב של ה"מתנקש" בפרק הזה, היתה כבר ממש מופרכת, ואין לה כבר ממש הצדקה במשרד. החצי הזה השאיר אותי עם טעם רע, למרות שגם הוא היה עשוי היטב, עם העמידה של דווייט לצידה של אנג'לה, כמו פעם (למשל כשהתפטר למענה, בקו עלילה יפה מאוד), אבל זה לא מחפה על רעיון מפגר, בעיני. גם מצער אותי שהעיסוק היחיד כמעט בדמותו של אוסקר היא דרך הנטייה המינית שלו [כל הפרקים המוקדשים לו, דורשים אותה כנקודת מוצא), אם כי הרעיון שאהבת האמת נובעת מבגידה מבוססת במשרד (ג'ים ופאם, אפילו מייקל והולי, ארין ואנדי, וכנראה שגם ארין ופיט (וחבל שאחרי כל הבלאגן עם אנדי וארין בעונה שעברה, הכל ירד לטמיון בגלל שנזכרו להחזיר את דמותו של אנדי למקורות)].

בקיצור, אני מרגישה שכשהם מזגזגים יותר מדי, הם פוגמים בדמויות ובעלילה, וכשהם נאמנים לעצמם ומצליחים לחדש, זו שלמות.

תגיות:
  • זה אכן היה קיצוני, אבל לא הפריע לי במהלך הצפייה. אולי כי דווייט היה מעורב, וגם ככה יש לו נטייה להסתבך בדברים האלה, וקרוב לוודאי גם מפאת חוסר היכולת המשוועת של אותו חבר-מתנקש. השורה התחתונה היא שהפרק היה מצחיק מאוד ומקסים מאוד. הסצינה הסופית, שבה אנג'לה ודווייט מקבלים מטובי הדרכה בדרכי הגייז, הייתה היסטרית.

  • Velvet

    מסכים עם יאדו.
    באופן כללי אני חושב שבבואך לבקר את המשרד בפרקיו האחרונים את נוטה להחשיב כל דבר יוצא דופן כרע, אבל זה ממש לא מייצג את מקורותיה של הסדרה. המשרד בשיאו הוא מייקל שנושא נאומים מופרכים שאין שום סיכוי שאדם שבינה בראשו ישא אי פעם ודווייט וג'ים מותחים אחד את השני בצורה הכי בלתי ריאליסטית שאפשר לדמיין. המשרד מרוצף בסיפורי שיגעון צדדיים ודמויות לא מציאותיות שלא קיימות בחיים האמיתיים.
    הגאונות האמיתית של הסידרה זה שהשגעונות האלה הם לא שגעונות סטייל קומיוניטי שמגדירים את הדמויות באופן חד חד ערכי, אלא תימוכין לאופי האנושי והנפלא של אנשי המשרד.
    אנחנו יודעים על אוסקר עוד דברים חוץ מזה שהוא הומוסקסואל, והוא אדם עגול ובעל אופי בעיני. 
    גם הסיפור עם הבגידה, והמתנקש וכל השטויות האלה – הוא לא יותר לא-ריאליסטי משאר הסיפורים שחלפו תחת עינהם המשתהות של ג'ים ופאם, הדמויות היחידות במשרד שהן אשכרה אנשים רגילים (וגם זה לא תמיד).
    דווייט, כמו תמיד, מציע את הדבר ההפוך והאידיוטי יותר שאפשר להציע, ובאופן מפתיע גם אנג'לה מצטרפת (עוד לא פגשנו בתולדות הסדרה את המצב צבירה הזה של אנג'לה, נדמה לי. הכרנו אותה רק 'רגיל', וגם אז היא אדם מזעזע, אז כשהיא נעלבת? ברור, ברור שהיא ישר תלך ל'רצח". מעולה), והמתנקש היה אידיוט מעולה.
    באופן כללי חשבתי שהפרק היה נפלא, והסיום של הסיפור של ג'ים ופיליס וסטנלי רגע-מעולה-טיפוסי של המשרד בעיני. ההודאה של פיליס של "we love you guys" מדהימה, ומקורצת בדיוק מהחומר שרגעיו החזקים של המשרד מקורצים ממנו.

    סליחה על הסרבול, לא מצליח להתנסח ברור היום.

    • באופן כללי, אני לא חושבת שמוגזם לשפוט סדרה לפי הסטנדרט שהיא קבעה לאורך שבע שנים. בעיני היא תמיד היתה אולטרא-ריאליסטית.
      אני מכירה המון אנשים שחיים בסרט כמו מייקל. להפך, החיים של מייקל היו כל כך קטנים ומשעממים, שהוא ניסה להפוך אותם לפומפוזים בכח. אנדי עשה את אותו הדבר בעונה שעברה, ומעולם לא אמרתי שזה מופרך. לגבי המתיחות, אני מסכימה שלפעמים זה היה יותר עתיק תקציב או זמן משאמור לג'ים להיות, אבל שני עובדים שלא מסתדרים זה עם זה זה קונספט שקיים בעולם, ומתיחות זה גם משהו שקורה.אבל אישה שמתחתנת עם סנטור, גיי בארון, שמנהל רומן עם עמית שלה? זה פחות שכיח. והאישה מגלה ושוכרת hit man כדי להרוג אותו? זה כבר כמעט ולא קורה. אני לא אגיד שזה אף פעם לא קורה, כי כתוב על זה לפעמים במדור העולמי בעיתון, בתור קוריוז, אבל זה בטח לא שכיח. אני מקווה שהפארסה של הפרק תסיים את העלילה הזו.מעבר לזה: מה עוד אנחנו יודעים על אוסקר? הפרק הראשון שהוקדש לו סבב סביב ההומוסקסואליות שלו, ולא היו הרבה פרקים שהתרכזו בו שלא התעסקו בכך. אפשר לתרץ את זה בכך שהוא אדם פרטי, אבל זה לא גורע מזה שאני אישית יודעת עליו פחות משאני יודעת על קריד. וזה אומר הרבה.לסיכום, נראה לי שאתה מסכים, כי ציינת את אותו רגע שאני ציינתי בתור הרגע המעולה של הפרק.

      • Velvet

        ממש לא מטיל ספק שצריך לשפוט לפי הסטנדרט של הסדרה! מסכים איתך לגמרי לגבי זה..
        אבל לגבי השאר פחות 🙂
        נניח, את מצליחה לדמיין סיטואציה כמו הדאנדי'ז בחיים האמיתיים?
        את מצליחה לדמיין מישהו שיוצר סביבו סיטואציות מביכות ברמה של מייקל?
        את מצליחה לדמיין בחור כמו דווייט? כמו קריד? כמו מרידית'? כמו ארין?
        הנסיונות של אנדי ומייקל להפוך את החיים שלהם למעניינים הם משהו שלא הייתי מצפה לראות -בחיים- בחברה נורמטיבית במציאות.
        בעיני, החוזק של המשרד זה לא שהוא יוצר דמויות מציאותיות (כי זה משעמם נורא בקומדיות), אלא שהוא יוצר דמויות משוגעות, שכל אחת מהן נורמאלית בדרכה שלה (או הפוך? דמויות נורמאליות שכל אחת מהן משוגעת בדרכה שלה?)
        הריאליסטיות שלה היא לא במה שקורה בה, אלא ברגשות שצפים ממנה.
        אין בנאדם עצוב ומביך ומעורר רחמים ביאוש שלו כמו מייקל או אנדי, אבל הכמיהה שלהם לחברים ולהיות מקובלים ע"י החברה זה משהו שכולנו מכירים (אולי יש, אבל כמו שאמרת, זה קוריוז, לא הכלל).
        באופן כללי כל אנשי המשרד הם סטיריאוטיפים מובהקים (המשוגע, הנוצרית ההדוקה, ההומו, הטיפש, הנאיבית, יש עוד מלא), אבל ה"טוויסט" הוא שבעצם הם לחלוטין לא סטיריאוטיפים! הם דמויות שאפשר להתחבר אליהן ולהרגיש את מה שהן מרגישות ולחוש אמפטיה כלפיהן.
        שוב, זה בדיוק מה שאת אומרת – מה שיש בין ג'ים לדווייט זה ממש לא מתיחות בין עובדים – זה איובות, כל אחד מהם הוא ה-nemesis של השני והם מקדישים כמעט כל רגע במשרד בשביל למרר אחד לשני את החיים. לא הייתי קורא לזה "מתיחות" בכלל, אבל שוב, מתחת לכל הטירוף הזה מה שמסתתר זה אכן מתיחות רגילה ומשעממת בין שני עובדים שאנחנו הצופים מכירים.
        באותה צורה, מתחת לרומן הפומפוזי עם הסנטור (משעשע איך ש'סנטור' הופך את זה לדרמטי יותר P: ) מסתתרים רגשות בסיסיים וראליסטיים מאוד; הקונפליקט של אוסקר בין לדאוג לעצמו ולפגוע בחברה טובה שלו; העובדה שאנג'לה צריכה, פעם אחת בחיים שלה, להתמודד עם המציאות ולהבין שלא הכל הוא כמו שהיא מצפה שהוא יהיה.

        ולגבי אוסקר – האמת שזה נכון מה שאת אומרת, לפחות חלקית.. אני חושב עליו בתור אדם משכיל, פרטי, שאוהב את זה שהוא משכיל בסביבה של אנשים שפחות חכמים ממנו. שהוא הומוסקסואל מחוץ לארון שמחפש אהבה כבר הרבה זמן; שהוא אוהב את האנשים שהוא אוהב איתם, והוא קצת פחדן, ולא אמיץ במיוחד, ולא אוהב להתמודד עם קונפליקטים באופן ישיר.
        זה נכון שאת כל זה למדנו דרך עלילות שקשורות ישירות או בעקיפין להומוסקסואליות שלו, בזה את צודקת, אבל הוא מוגדר בצורה יותר רחבה.
        (לשם השוואה – את צופת קומיוניטי, מה את יודעת על צ'אנג חוץ מזה שהוא משוגע? או ב30 רוק, מה את יודעת על פרנק חוץ מזה שהוא חנון עם אובססיה לכובעים? ברור שזה לא השוואה פיירית כי זה סוגים שונים של סדרות, אבל עדיין, דינן של דמויות משנה בקומדיות הוא בד"כ להיות חד מימדיות למדי, וזה ממש לא המקרה עכשיו)

        • אני חושב שלאחרונה אוסקר מודגש כהיותו הומו בגלל שאנחנו מצויים בעיצומו של הסיפור הנוכחי, שכרוך ברומן שלו עם גבר, אבל עד כה זה ממש לא היה האישו של דמותו. מבחינתי הוא היה הרבה יותר חכם מתנשא מאשר גיי.

          • אתה צודק, זה גם צד באישיותו שהכרנו, אבל קיבל לכל היותר התייחסות שווה לנטייתו המינית. אני צריכה להזכיר את gay witch hunt? גם מועדון ה-finer things שהוא ייסד נחשב (על ידי אוסקר עצמו!) למאפיין של נטייתו המינית.
            בכל מקרה, לתחושתי, כל דבר שלמדנו על אוסקר היה בצל נטייתו המינית, ומרגע שהחליטו לעשות את אוסקר גיי (לא מההתחלה, הרי), מזכירים את זה הרבה מאוד.

        • האמת שאני אזכרתי את הסנאטור משום שפוליטיקאים באמת נוטים להסתיר את נטייתם המינית יותר, ובעיני פחות סביר שהוא יסתכן ברומן עם עמית של אשתו.
          בכל מקרה, הדיון עקר, כי אני חושבת שאני רואה את הסדרה אחרת מאחרים (אני תוהה מה זה אומר על חיי), אז נקודות המוצא השונות גורמות להכל להראות אחרת.
          הקפיץ אותי מה שאמרת שמפריע לי כל מה שהוא יוצא דופן, בעוד שיש הרבה דברים יוצאי דופן שלא מפריעים לי (בעיניך הכל מופרז, והרי לא הכל מפריע לי).
          חשוב גם לזכור שלמרות שאני חתומה על הפוסט הזה (ולא על תגובה), זה בסך הכל דעתי על הפרק. אפשר לא להסכים, אבל אני לא חושבת שיש מקום לבקר את הדעה שלי (כלומר, לבקר את התוכן, לא את העובדה שזו דעתי).
          [גם אני לא בשיא הניסוחי שלי היום.]

          טוב, אני רק חייבת להוסיף – בטח שיש אנשים מעוררי רחמים כמו מייקל. ברור שיש. אתה אולי לא רואה את זה, כי נחשפנו לחייו של מייקל כמכלול, ולא כמו שאנשים אחרים רואים אותו – רק בתור בוס, או בתור חבר לסדנת האלתור, או בתור לקוח וכו', והאנשים האלו לא חושבים שמייקל כל כך חסר תקווה, אבל יש אנשים כאלו, בוודאי.

          • Velvet

            וואו, זה ממש לא היה אישי, לא התכוונתי לזה בצורה כזאת.
            מתנצל אם זה עבר ככה..
            בכל מקרה כוונתי הייתה נטו שאני לא מסכים עם דעתך.

            • לא התכוונתי ככה 🙂
              הכל בסדר.

      • Yaara

         אני ממש לא רואה את הסדרה כאולטרה ריאליסטית (אולי סתם התמזלתי בסביבה יותר שפויה), אבל גם אני מצאתי את כל עלילת הרוצח השכיר כמוגזמת, וגם השימוש במתנקש שממש גרוע במקצוע שלו לא ריכך את המכה. אני חושבת שבהחלט היה אפשר ליצור עלילת נקמה הזויה כיאה לאנג'לה ודוויט, ולעשות את זה באופן פחות צורם ממה שראינו בפרק.

        • חנה

          אבל זה בדיוק מה שזה היה: עלילת נקמה הזויה כיאה לאנג'לה ולדווייט.

          בכל אופן, המופרכות הזו לא הפריעה לי, ודווקא אהבתי את העובדה שדווייט הוצג כדמות השקולה והרציונלית, לשם שינוי.

    • לונה

      אני חושבת שיש עוד כמה אנשים רגילים במשרד חוץ מג'ים ופאם: לפחות אוסקר, טובי, דריל ופיט.
      השאר הם קריקטורות (מוצלחות).

  • נחמד: הנה כמה כרטיסי תלונה על עובדי דאנדר מיפלין.
    http://www.nbc.com/the-office/photos/complaint-cards/12203

  • מיכאל גינזבורג

    איימס, מסכים.
    הפכו את הדמות של אנג'לה לקרה ואפלה מדי, אכן מופרך. 

© עידו ישעיהו