תהילה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/10/2012 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים
http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/nashville-connie-britton.jpg?t=1350139472

שירו איתי, ניצנים!

מצחיק, לקוני בריטן יש נטייה להופיע בסדרות שדורשות דיסקליימר: "ממש לא רק לחובבי הז'אנר". כמו "אורות ליל שישי" הרחוקה מלהיות מוגבלת לחובבי פוטבול (או סדרות נעורים) בלבד, כך גם "נאשוויל" לא מכוונת רק אל חובבי מוזיקת קאנטרי. וכמוה, גם הפיילוט של "נאשוויל" הוא לא פחות מנפלא. העובדה שהוא מצליח לשאוב את הצופה אל נושא מאוד ספציפי שמהווה את רוב עולמם של הדמויות בו, מהווה עדות לכתיבה המעולה. לא מדובר במוזיקת קאנטרי אלא בתשוקה למשהו, בדרך חיים, בדמויות אמינות. באופן הזה מצליח הפרק להפוך גם שונא-קאנטרי שכמוני לחובב שלה, ולו למשך 42 דקותיו (והאמת היא שגם אחרי כן, כשחקרתי קצת על מה שהושמע בפרק).

נקודת המוצא של "נאשוויל" רלוונטית מאוד לכל מוזיקה באשר היא, ובעיקר בעסקי הלהיטים: דחיקת רגלי הוותיקים מפני החדשים. במקרה הזה מדובר בריינה ג'יימס, כוכבת קאנטרי ענקית, שהאלבום האחרון שלה לא נמכר היטב וההופעות בהתאם. לעומתה ישנה הכוכבנית העולה, פחות כשרונית אבל סנסציה – ג'ולייט ברנז. הקהל כבר לא קונה אלבומים, השוק משתנה, ריינה היא כבר דינוזאור במונחים האלה.

בתווך ישנם גם יחסי הורים וילדים, פוליטיקה ומערכות יחסים, וגם כאשר מדובר בכל מיני סודות מהעבר ושאר אלמנטים סבוניים כמו בת שאולי נולדה לגבר הלא נכון, הטיפול בהם נעשה באופן ארצי ועם הרגליים על הקרקע; הדגש הוא על שברונות הלב ולא על ההרסנות שעשויה לצמוח מהם, וזה מרגש כמו שזה עשוי להיות. כשאחד מהגברים זוכה להצעה עסקית עם רמיזה לטובות הנאה אפשריות, הוא אומר לעצמו לבסוף "מה זה היה לעזאזל?", כשם שאדם אמיתי היה אומר.

זו לא רק התסריט המצוין, שכתבה יוצרת הסדרה קאלי קורי (זוכת האוסקר על התסריט ל"תלמה ולואיז"), אלא המשחק האדיר בראשותה של קוני בריטן. ולמרות נוכחותה הממגנטת, עדיין נותר מקום רב לאחרים, כל אחד מהם מושלם לתפקידו. למעשה, היידן פנטייר, שעל הנייר יכולה להישמע כמקל בגלגלים של כל המפעל הזה, מוכיחה שוב שעם התפקיד הנכון היא יכולה להיות מצוינת (היא עשתה זאת בעבר ב"מלקולם באמצע", עוד לפני "גיבורים").

התפקיד שלה פה כג'ולייט שואב מתדמיתה בחיים האמיתיים: כוכבת צעירה ועולה, לא בהכרח מאוד כשרונית אבל כזו שכנראה הייתה במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הלוק הנכון. המלאכותיות המסוימת של דמותה, פלרטטנית ויהירה, מתיישבת היטב עם הבוז שרוחשת לה ריינה, וגורמת לה להיראות כמו מישהי מסיפור אחר – יש בזה משהו מאוד מדויק. כרגע ג'ולייט היא הנמסיס, ואפילו יש לה תמונת ראי צעירה בדמותה של סקרלט אוקונור הביישנית והכשרונית, אבל יש לקוות שגם גווניה האחרים יצאו בהמשך. הפרק הראשון כבר סיפק נתח מההיסטוריה שלה, רק רצוי שיהיה פחות קלישאתי בהמשך.

מעבר לבריטן ופנטייר כולל הקאסט את פאוורס בות' הגדול (סיי טאליבר מ"דדווד") ואת רוברט וויזדום (באני קולבין מ"הסמויה"), שני אישים עם כריזמה לא קטנה שעומדים משני צדי המתרס, וגם, בליהוק שאותי מעט הפתיע אבל היה נהדר, צ'יפ אסטן, הזכור בעיקר מ"של מי השורה הזו בכלל" וכבוס של דאנדר מיפלין בסניף שג'ים עבר אליו בעונה השלישית של "המשרד". כאן הוא כה אנושי ורב הבעה, וגם מפגין קול מצוין. טריוויה נחמדת: בתור בנותיהם של ריינה וטדי (אריק קלוז, גם הוא מצוין פה) לוהקו האחיות לנון ומייזי סטלה, שקנו את עולמן כסנסציית רשת מוזיקלית.

הפרק הראשון של הסדרה זכה לרייטינג לא רע, ואני משער שרוב מי שצפה בפרק עד תומו, עם הדקות האחרונות שלבדן היו שוות את כל הפרק, יחזור גם לפרק הבא. יתר על כן, המוזיקה של הסדרה ודאי תהווה אפיק רווחי ביותר עבור ABC, כך שגם אם הסדרה לא תהיה הצלחה גדולה ברייטינג, היא עדיין עשויה להיות מחלבת כספים שתצדיק את המשך קיומה. המוזיקה מהווה חלק מהותי מהסדרה, אם להסתמך על הפרק הראשון בה, ואת השירים המקוריים כותבים כוכבים עולי בשמי הז'אנר.

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/nashville.jpg?t=1350139270

ישן מפני חדש

***

© עידו ישעיהו