חופשי זה לגמרי על הבר

http://msnbcmedia.msn.com/i/MSNBC/Components/Photo/_new/tdy-121001-cheers-cast-01.jpg

סאלוט!

"זה היה הדור האחרון של כותבים שגדלו כשהם קוראים ספרים במקום לצפות בטלוויזיה. בזמנו לא היה לך שום דבר שנגזר מ'אני אוהב את לוסי' או 'היו ימים'. קיבלת דמויות אמיתיות כמו אלה שהם קראו אצל פ.ג. וודהאוס או דיקנס".
(ג'ון רצנברגר, שגילם את קליף ב"חופשי על הבר")

"בתוכניות מסוימות המפיקים אומרים, חייבים עשר בדיחות לכל עמוד. גלן ולס צ'ארלס אמרו, 'יודעים מה, עדיף להיפטר מהבדיחות שנועדו רק בשביל הגיחוך ולהיות מרוצים מהבדיחות המעולות'. אם יש לך מספיק בדיחות פחותות בדרך, הן מתחילות לכרסם בערכן של הטובות באמת".
(דיוויד לי, מכותבי הסדרה ולימים אחד מיוצרי "פרייז'ר")

לחיים

ב-GQ עשו לאחרונה פרויקט יפה ומרתק לכבוד 30 שנה להגחתה של "חופשי על הבר" לאוויר העולם, ולשם כך פנו אל הקאסט והצוות כדי שיגללו את דברי הימים של התוכנית במילותיהם.

כך התחיל הכל: כמו היום, גם ב-1981 הייתה רשת NBC במקום האחרון מבין כל הרשתות דאז (שעוד לא כללו את פוקס, אלא רק את CBS ו-ABC בנוסף ל-NBC), דבר שהשתרך לאורך עשור שלם שקדם לשנה הזו. באותה שנה נכנס יו"ר חדש ל-NBC, גרנט טינקר, ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה רכישת הסדרה "טקסי" אחרי ש-ABC ביטלה אותה. הוא אהב את הסדרה כמובן, אבל גם שם עין על שלושה מצוות ההפקה: ג'יימס בורוז והאחים גלן ולס צ'ארלס. למרות ש"טקסי" עדיין חיה, הצוות הזה ישב וחשב על רעיונות לסיטקום חדש, כאשר מה שהם יודעים הוא שהם רוצים שיתרחש במקום עבודה.

גלן היה זה שמצא את מקור ההשראה בבר בבוסטון בשם Bull & Finch, בו בעל המקום ועובדיו היו חברים והאווירה הייתה משפחתית. הוא שב ללוס אנג'לס וכתב את הפיילוט יחד עם אחיו. כאשר בורוז קיבל לידיו את טיוטת התסריט הראשונה, הוא מספר, "אמרתי לאשתי, 'אלוהים, הם החזירו את הרדיו לטלוויזיה'. הם כתבו סיפור חכם, אינטלקטואלי. אף פעם לא ראיתי משהו כזה בטלוויזיה לפני כן – פשוט חבר'ה יושבים להם, מדברים". בורוז הצטרף כדי לביים ולעזור להם להגיש את הרעיון לטינקר ול-NBC. שמם הטוב של השלישיה וטיב התסריט הביאו לכך ש-NBC הזמינו 13 פרקים עוד לפני שהפיילוט צולם.

במרכז הסדרה עמדו יחסים א-לה קתרין הפבורן וספנסר טרייסי, אישה וגבר שנמשכים אחד לשני אבל מסתירים זאת בעוקצנות ויריבות הדדית. ה-"Will They/Won't They", תבנית שהפכה לרווחת כל כך בעשרות קומדיות אחרי "חופשי על הבר", גולמה כאן על ידי סם מאלון, בעל הבר וספורטאי/אלכוהוליסט לשעבר, ודיאן צ'יימברס, המלצרית האינטלקטואלית.

האודישנים לתפקידים הללו נעשו בזוגות כדי ללכוד כימיה, וטד דנסון את שלי לונג היו דווקא הצמד עם הכי פחות סיכויים: דנסון עצמו לא היה אהוד ב-NBC; בעברו גילם בלש פרטי בפיילוט שנפסל רק כי אנשי הרשת לא חיבבו את השחקן. בכל זאת המפיקים אהבו את השילוב של השניים, אלא ששלי לונג לא לגמרי רצתה את התפקיד והעדיפה להמשיך להתמקד בניסיונות לקריירה קולנועית, שבאותה עת עוד נראתה חצי ממשית. המפיקים חיזרו אחריה עד שלבסוף הסכימה בתנאים משלה: חוזה בן חמש שנים במקום שבע כמקובל.

"שלי ידעה מיהי הדמות שלה והיה לה מושג בטוח בהרבה מאשר יתר השחקנים", מספר לס צ'ארלס. "היא הצליחה לשאת את הסדרה בהתחלה בזמן שהאחרים חיפשו את דרכם. ככה זה פעל: השחקנים התקרבו יותר ויותר לדמויות שלהם. או אולי הדמויות התקרבו לאנשים". השידוך בין השניים התברר בדיעבד כאבן פינה בסדרה, כדברי לס. "התחלנו לקבל דואר מאנשים שהיו כותבים דברים כמו 'אם תפרידו בין סם ודיאן אני לעולם לא אצפה שוב בסדרה הזו'. הם התעניינו בדבקות ביחסי סם ודיאן, כאילו היו אנשים אמיתיים".

סוג של הפבורן וטרייסי

חבלי לידה

"עבדתי בבר אחרי הקולג', והיה לנו מישהו שהגיע כל ערב. השם שלו לא היה נורם, אבל הוא תמיד היה מתכוון לשתות רק עוד בירה אחת, ואז היה אומר, 'אולי אני אשתה עוד אחת'. היינו צריכים לעזור לו לדדות מהבר מדי ערב. אשתו הייתה מתקשרת והוא תמיד אמר, 'תגיד לה שאני לא פה'.
(לס צ'ארלס, אחד מיוצרי "חופשי על הבר")

"ניק קולסאנטו, שגילם את 'המאמן', סיפר שכאשר היה שותה, בכל פעם שמישהו מהקבועים נכנס אל הבר החביב עליו בניו יורק, כולם היו צועקים את שמו".
(ג'ורג' וונדט, שגילם את נורם)

בהקרנה מוקדמת של הפיילוט למבקרים הם אהבו את התוצאה, אבל כאשר שודר הפרק הראשון בטלוויזיה בסתיו 1982, הרייטינג היה איום. הפרק הגיע למקום האחרון באותו שבוע מכל התוכניות – 77 מתוך 77; אולם טינקר, יו"ר NBC, לא ויתר על הסדרה פשוט כי אהב אותה, כמו גם ברנדון טרטיקוף מנהל התוכניות, שהגן על הסדרה בכל מאודו. זה לא עזר לעונה הראשונה, שסיימה כולה בתחתית טבלת הרייטינג באביב 1983. הקאסט עצמו לא היה ממש ער לצרות. "לכולנו היה ברור שאנחנו נמצאים בסדרה שתמשיך לפחות חמש שנים", מספרת ריה פרלמן, שגילמה את קרלה. "פשוט לא היינו מודעים לכלום, כמו ילדים במחנה".

http://tvpedia.org/wp-content/uploads/2011/08/cheers-cast-photo.jpg

ילדים במחנה

בקיץ שאחרי כן צברה הסדרה מומנטום משלושה טעמים עיקריים: שידורים חוזרים בקיץ שחשפו אליה צופים חדשים, מסע יחסי ציבור שעשה הקאסט ברחבי אמריקה ו-13 מועמדויות להן זכתה באמי של אותה שנה, ולאחר מכן אף זכתה בקומדיה, בבימוי ובכתיבה הטובים ביותר, וכמו כן לשלי לונג כשחקנית הטובה ביותר, הראשונה מבין חברי הקאסט, שהיו מועמדים כולם על תפקידיהם לאורך השנים.

העונה השניה לפיכך כבר הצליחה בהרבה ושהתה בקביעות ב-20 הגדולים, מה שעדיין לא עזר ל-NBC ששמרה על מיקומה האחרון מול הרשתות האחרות. בשלב הזה עלה הרעיון לקבץ את כל הסדרות המבטיחות של הרשת לכדי ערב אחד, חמישי, כדי לבנות בלוק חזק: "משפחת קוסבי", "קשרי משפחה" ו"חופשי על הבר". ערב Must See TV נולד ו"צ'ירז" הלכה וגדלה.

בעונה השלישית הצטרף לשבעה פרקים קלסי גרמר, שחקן שייקספירי, כפסיכיאטר ד"ר פרייז'ר קריין, ועד מהרה הפך לחביב הצוות. עם זאת, מעריצי הסדרה לא אהבו את פרייז'ר בתחילה. "קלסי סיפור לי פעם", אומר גלן צ'ארלס, "שאחרי העונה הראשונה שלו הוא היה בבר, ואיזה אחד ניגד אליו ואמר, 'אתה הזין הקטן שמשחק את פרייז'ר?' הוא ממש היה מעוצבן על כך שפרייז'ר הפריד בין סם ודיאן". לימים הפופולאריות של פרייז'ר גברה, כמובן, עד שאף קיבל את הספין אוף המצליח שלו.

גם שלי לונג לא הייתה שותפה לחיבה כלפי גרמר, שחשה שדמות אינטלקטואל נוסף בבר נוטלת את הפוקוס ממנה, וקבלה למפיקים על השורות המצחיקות שקיבל. אלה לא שעו לה והפכו את פרייז'ר קריין לדמות קבועה בסדרה. הצחוקים מאחורי הקלעים יצרו אווירת עבודה כיפית במיוחד, אבל לונג הפרפקציוניסטית לא הייתה שותפה לכך. היא ציפתה שכולם יבצעו את עבודתם ברצינות ובידלה את עצמה מהשאר.

בביוגרפיה שלו מ-1995 כתב גרמר: "שלי הייתה משוכנעת שסם ודיאן צריכים להיות ביחד, שזו הייתה טעות איומה להפריד ביניהם… המאמצים שלה להוציא אותי מהתוכנית היו בלתי נלאים. גיליתי שאחרי קריאות התסריט עם כל הקאסט היא התעקשה עם הכותבים שיוציאו את כל הבדיחות שקיבלתי".

כעת לונג מנצלת את ההזדמנות להעמיד דברים על דיוקם. "זה כל כך לא נכון", היא אומרת. "הוא כישרון מבריק, והוא היה מצחיק ונהדר בסדרה. אפילו צפיתי ב'פרייז'ר'. אין לי מושג מאיפה הוא קיבל את הרעיון, מעבר לעובדה שפעם אחת אמרתי בקול שהתינוק של דיאן לא צריך להיות של פרייז'ר". ההדורים ביניהם יושרו כבר ב-1996, כאשר דיאן ביקרה את פרייז'ר בסיאטל בסדרת הבת, ועל כך בהמשך.

נורם!

הקש בעץ

בפברואר 1985 נפטר ניק קולסאנטו עקב אי ספיקת לב. במקום המאמן נכנסה הדמות של וודי דל המחשבה, ובמקרה גם השחקן שגילם אותו נקרא באותו שם לא שכיח: וודי הרלסון. חסרונו של המאמן, הדמות הרגועה והמאזנת בבר, ובואו של הרלסון, גרם לכך ששאר הדמויות היו הרבה יותר משוחררות ועשו מה שבא להן כאשר חזרה הסדרה לעונה הרביעית בסתיו של 1985.

בפאנל של הסדרה כמה שנים אחרי כן, סיפר ג'ים בורוז שניק גרם לשאר להתנהג בכבוד כאשר היה בסביבה, אבל כאשר וודי הגיע, כפי שניסח ג'ורג' וונדט, "הכל התמוטט". אי אפשר היה להעלות את השחקנים על הבמה כי הם תמיד היו באמצע משחק, המולות נשמעו במסדרונות כי הם רדפו זה אחרי זה וכיו"ב, והכל בניצוח ההתנהגות הפרועה של וודי. נוכחותו של וודי גם הביאה את הצופים הצעירים והשאירה צופים של "קשרי משפחה" ששודרה לפניה.

אפילו שלי לונג מצאה את וודי הרלסון מקסים, ולקחה על עצמה לנסות לרסן אותו על מנת שיהיה יותר מקצועי, מה שלא ממש קרה. התיידדותה עמו לא גרמה לה להתקרב לשאר הקאסט והיא תמיד נשארה מחוץ למעגל, קפדנית בחיים כמו בסדרה. השחקן ג'יי תומס, שהצטרף בעונה החמישית כאדי לבק, מושא אהבתה של קרלה, חש מיד באיבה ההדדית שבין שלי לונג ושאר הקאסט, והופתע שאף אחד לא ישב איתה לאכול צהריים.

המשטר הקפדני של לונג כלפי עצמה – שכלל סדר מסוים, מדיטציה וכהנה וכהנה – גרם לאיחור רציני בו המתין לה כל הצוות והקהל עד שתצא. לטד דנסון נמאס, הוא הלך נזעם לחדר ההלבשה שלה ועשה מהומה. זה היה הזרז של שלי לונג לבקש לעזוב, מנצלת בכך את החוזה המיוחד בן החמש שנים שלה ומסרבת לבונוס של 500,000 דולר תמורת המשך השתתפותה.

למרות תיעובו ללונג, טד דנסון חלק עם המפיקים את החשש כי היא חשובה לסדרה וכי "חופשי על הבר" לא תתמודד בלעדיה. התסריטאים נקטו בסוף השנה הזו בשיטה שבאה להקטין את דמותה של לונג; פחות טקסטים שנונים ניתנו לה ודמותה הפכה להיות שולית ולא נעימה. את הפוקוס הם שינו בכך שהכניסו דמות חדשה: לילית, חברתו של פרייז'ר קריין, אותה גילמה ביבי ניוהארט. היחסים העוקצניים שלהם שמרו בתקופה ההיא על עניין רב ביחס ליחסים של סם מאלון ודיאן צ'יימברס. אבל עדיין השאלה הגדולה והמפחידה ריחפה באוויר, וביתר שאת כאשר לונג לבסוף עזבה: האם "חופשי על הבר" תצליח בלעדיה?

פרידה

כן

בסתיו 1987, בעונה השישית הגיעה שחקנית חיזוק למלא את מקומה של שלי לונג: קירסטי אלי. כדי לנסות להשתלב בצוות ההדוק והקרוב, ביום הצילומים הראשון שלה היא באה לבושה כמו לונג ועם פאה בלונדינית, ופצחה בסשן של גינוני דיאן צ'יימברס. בכך שבתה את לבם הערל של השאר. דמותה בפרקים הראשונים לא התחבבה על הקהל, עד שהתגלה לצופים כעבור כמה פרקים כי היא מאוהבת בסתר בסם. ב-1988 "חופשי על הבר" הגיעה לראשונה למקום הראשון ברייטינג, כך שהתשובה היא כן, "חופשי על הבר" תצליח בלי שלי לונג.

לונג עצמה תמיד ראתה את הטלוויזיה כז'אנר נחות מדי בשבילה וציפתה להצליח בקולנוע כאשר היא מסתמכת על הצלחת הסרט "הנוכל, האוהבת והמאהבת", בו כיכבה לצד בט מידלר. היא טעתה מרות, והסרטים הבאים שלה כשלו נחרצות הן בביקורת והן אצל הקהל. בו זמנית היא נאלצה לראות את המחליפה שלה בסדרה, קירסטי אלי, שוברת קופות בסרט "תראו מי שמדבר", לצד ההצלחה הגוברת של הסדרה שנטשה.

יש חיים אחרי דיאן

מורטם

לכבוד הפרק ה-200 באותה שנה במהלך העונה התשיעית, ערכה עיריית בוסטון תהלוכה גדולה לכבוד צוות הסדרה והשחקנים. "התייחסו אלינו כמו אל בני מלוכה", מספר אנדי אקרמן, עורך-במאי בסדרה. "הם קראו לסמטה (alley) על שם קירסטי ונתנו לנו את מפתחות העיר. לאן שלא הלכנו: משקאות חינם, אוכל חינם".

אבל למרות העיטורים והשבחים, הקאסט כבר הרגיש משועמם אחרי כמעט תשע שנים באוויר. הארי אנדרסון, שגילם את הארי הקוסם בעונות הראשונות עד שעבר ל"בית דין לילי", חזר בעונה העשירית לבר באותו תפקיד נושן, ונתקל באווירה שונה בתכלית, לא נעימה. הם היו משפחה סגורה, העיד, ונראה שכולם כבר נמצאים במקום אחר ולא ממש בסדרה. גם שחקנים אורחים נוספים בסדרה העידו על דברים דומים, כאשר היו מגיעים בבוקר לחזרות ונאלצים להמתין עד 12:00 עד שיגיע הקאסט הקבוע.

http://classmatesmemorylane.files.wordpress.com/2011/05/may-20.jpg

ימים מאושרים

אחרי ההצלחות של שני סרטי "שלושה גברים ותינוקת", הפך טד דנסון לשחקן יקר ביותר, ובפתח העונה ה-11 נערך משא ומתן בינו ובין NBC על שכרו. עובדת היותו דמות מפתח הורידה את הרשת על ברכיה ובכך הפך דנסון לשחקן היקר ביותר בטלוויזיה עד אז, עם 450,000 דולר לפרק. התסריטאים בשלב הזה התקשו למצוא נושאים לכתיבה – עשר שנים האנשים האלה יושבים בבר ומדברים, בכל זאת עניין מוגבל – וכך הפכה הסדרה למאוד פיזית וסלפסטיקית.

יחד עם זאת, היא עדיין הייתה הסדרה הרווחית ביותר בטלוויזיה באותה עת. NBC הרוויחה עליה 30,000 דולר לחצי דקת פרסומת, כפול מתוכניות מצליחות אחרות, כך שניתן רק לשער כיצד הגיבו בסתיו 1992 כאשר הודיע דנסון כי העונה ה-11 תהיה האחרונה מבחינתו ולא משנה כמה כסף יציעו לו. והם הציעו, 20 מיליון דולר לעונה, אבל דנסון נשאר נאמן למילתו ודחה את ההצעה. NBC עוד גיששה ותהתה אם וודי הרלסון – שהפך לשחקן קולנוע מבוקש אחרי הצלחות כמו של "גברים לבנים לא יכולים" – יכול למשוך לבדו את הסדרה באותה הצלחה, אבל הוא עצמו לא היה מעוניין בלי דנסון. בסופו של דבר צוות היוצרים, ג'ים בורוז והאחים צ'ארלס, הכריע וקבע שאין לסדרה זכות קיום בלי דמותו של סם מאלון.

הפרק האחרון המשולש היה אירוע. ההפתעה הגדולה שבו הייתה שובה של שלי לונג לתפקיד דיאן. אחרי שש שנים שבהם לא זכתה להצלחה לה ציפתה בקולנוע, ציפתה לאיחוד החד פעמי הזה בבר. לצערה, נתקלה בקבלת פנים צוננת. נראה שעמיתיה לא שכחו את ההתנהגות שלה. למרות זאת הצילומים עברו באופן חלק ובמאי 1993 שודר הפרק האחרון וזכה ל-80.4 מיליון צופים, רחוק אמנם מה-125 מיליון שצפו בפרק האחרון של "מאש", אבל שני לו. בדומה לביטלס, לא מה ששודר אחרון גם הוקלט אחרון – הפינאלה צולמה במרץ כדי להתאים ללו"ז של שלי לונג. הפרק האחרון שצולם בפועל שודר רביעי מהסוף.

"העבודה שלי כששיחקתי את סם מאלון הייתה לתת לקהל להיכנס, לאהוב את הבר המלא אנשים", מסכם טד דנסון. "וזה הפיח בי חיים. כלומר, אנחנו כל כך שונים בקאסט, חלקנו. הבדל תהומי. אבל כשאני רואה אנשים מהימים ההם, נדלקת אצלי אהבה מיידית כלפיהם. לא איכפת לי מה הם עושים, מה הם אומרים, עד כמה הם שונים – אני אוהב אותם, בגלל שבמשך שמונה שעות בכל יום, לאורך 11 שנה, גרמנו אחד לשני לצחקק ולצחוק ולהיות חבורה. לא הייתה חוליה חלשה".

הסדרה זוכה בפרס האגדה של TVLand ב-2006

פוסט-מורטם

בכך לא נגמר הסיפור של "חופשי על הבר", כי היא זכתה לחיים נוספים בספין אוף המוצלח והמצליח "פרייז'ר". נדרשו כמה הבהרות: ג'ון מהוני, שגילם את אביו של פרייז'ר (למרות שהפרש הגילאים ביניהם הוא רק 15 שנה), התארח בפרק אחד של "חופשי על הבר" בתפקיד אחר, כמו גם פרי גילפין, שב"פרייז'ר" גילמה את רוז. יתר על כן, ב"חופשי על הבר" אמר פרייז'ר כי שני הוריו מתים ואף צוין כי הוא בן יחיד, ובאותה הזדמנות טען שאביו היה מדען חוקר.

העניין הראשון זכה להתייחסות כאשר הגיע סם מאלון להתארח בסדרת הבת ופרייז'ר הודה ששיקר כי הוא ואביו רבו והוא כעס עליו. כאשר ראה סם מאלון את ניילס העיר שהוא נראה בדיוק כמו שפרייז'ר נראה כאשר פגש אותו לראשונה בבוסטון. זו בדיוק הסיבה לכך שדיוויד הייד פירס זכה בתפקיד ניילס: מלכתחילה גם בסדרה הזו אמור היה פרייז'ר להיות בן יחיד, אך כאשר ראה אחד המפיקים את תמונת הראש של פירס אמר כי הוא נראה ממש כפי שקלסי נראה בתחילת דרכו ב"חופשי על הבר". על כן נתפר תפקיד ניילס לדיוויד הייד פירס, השבח לאל.

במהלך השנים שיחזרו כוכבי "חופשי על הבר" את דמויותיהם בפרייז'ר: דנסון ב-1995, וודי הרלסון ב-1999, ולאחר מכן בעונה התשיעית בו נסעו אנשי משפחת קריין ודפני לבוסטון, שבו ג'ון רצנברגר, ריה פרלמן וג'ורג' וונדט לגלם את קליף, קרלה ונורם. ביבי ניוהארט התארחה כמובן בשלל פרקים לאורך השנים. מלכתחילה הוצע לה לשחזר את תפקידה כלילית כשחקנית קבועה, אך היא דחתה את ההצעה כי העדיפה להמשיך להופיע על במות ברודוויי.

שלי לונג עצמה התארחה אף היא, כאמור, וזכור במיוחד פרק מ-1996 שבו פרייז'ר צופה בחזרה הגנרלית של המחזה החדש שלה, ומזהה שם לתדהמתו את הבר מ"חופשי על הבר" תוך טיפול מניפולטיבי בדמויות וביחסים ביניהן. קלסי גרמר התייחס לפרק כאחד האהובים עליו מכיוון שכמו שדמויותיהם זכו להשכין ביניהן שלום, כך עשו גם גרמר ולונג עצמם. זה היה הפרק השני בו התארחה לונג במסגרת "פרייז'ר", ומלבדם היא שבה לשני פרקים נוספים, יותר מכל שחקן אחר של "חופשי על הבר" שדמותו לא קשורה לפרייז'ר. קירסטי אלי הייתה היחידה שלא התארחה מעולם בספין-אוף.

קלסי גרמר עצמו גילם את דמותו של פרייז'ר קריין במשך 20 שנים רצופות, שיא שהוא חולק רק עם ג'יימס ארנס, שכיכב בסדרה "אקדח מעשן" בשנים 1955-1975, יותר מכל שחקן אחר בסדרות פריים טיים (כלומר, לא באופרות סבון). דמותו לא תוחמה רק לשתי הסדרות הללו, אלא הוא התארח בתור פרייז'ר גם ב"כנפיים", שחלקה את אותם יוצרים של "פרייז'ר". בשלוש התוכניות הוא אף היו מועמד לאמי בגין משחקו.

טד דנסון עצמו כיכב בסיטקום נוסף, "בקר", שאמנם הרבה פחות הצליח והיה הרבה פחות מוצלח מ"חופשי על הבר", אבל המשיך לאורך שש עונות ותם ב-2004. בשנים שאחרי כן הציג מנעד שזיכה אותו בשבחים בסדרות כ"נזקים" ו"משועמם". שמונה שנים אחרי שעזבה את הסדרה זכתה שלי לונג להצלחה בקופות כאשר כיכבה כקרול בריידי ברימייק הקולנועי ל"משפחת בריידי". יחד עם זאת, היא לא ממש הצליחה מעבר לזה.

המחזה שכתבה דיאן על ימי צ'ירז

הנגאובר

המורשת של "חופשי על הבר" נוכחת היום בסיטקומים רבים. יוצרים של סדרות כמו "מחלקת גנים ונוף", "איך פגשתי את אמא", "קומיוניטי" ואחרות, מצביעים עליה כעל השראה. אפילו שון ראיין, יוצר של דרמות אפלות כמו "המגן", היה מעריץ שרוף. "הרבה פעמים ב'חופשי על הבר'", הוא אומר, "בראש ובראשונה באו הדמויות, ולאחר מכן הבדיחות, מה שהיה נדיר. הכותבים לא פחדו להניח לבדיחה להיות פחות טובה אם זה קידם את הדמויות. 'צ'ירז' הייתה קיצונית. הדמות הראשית הייתה אלכוהוליסט לשעבר, והיו פרקים שהוא באמת נאבק עם זה. והפוליטיקה המינית טופלה באופן מאוד מתוחכם… הסדרה לקחה נושא רציני, אבל לא הפכה אותו ל'בואו-ניצור-דיון-על-כך'. הם טיפלו בו בדרך שבה זה היה קורה בחיים".

http://i102.photobucket.com/albums/m85/hulk6785/100%20Greatest%20TV%20Shows/Cheers_cast_photo.jpg

תמיד בפנתאון

ראיין ממשיך בצער ואומר: "אני לא מרגיש ש'חופשי על הבר' נערצת על ידי צופים צעירים כמו ש'סיינפלד' ו'חברים' ו'הסימפסונס' הם כנראה אבן הבוחן של הדור הזה. מבחינתי זו סדרה שתמיד, תמיד, תמיד תהיה בפנתאון. אבל האם אי פעם היא תהיה משמעותית עבור דורות עתידיים כמו שהייתה עבורנו? כשמשהו משנה את הטלוויזיה, קשה להסתכל עליו אחורה, עשורים אחרי כן, ולהעריך את השינוי".

"כל תלמיד תיכון אומר, 'שמעת את הלהקה הזו, לד זפלין?'", אומרת איימי פוהלר מ"מחלקת גנים ונוף", "אז אני מקווה ומניחה שלכל כותב קומי טוב, לא משנה באיזה גיל, יש רגע שבו הוא מגלה עד כמה 'חופשי על הבר' גדולה. ואני מפצירה בכל אדם צעיר שנכנס לענייני הקומדיה לשבת ולצפות בתוכנית הטלוויזיה הכי טובה ששודרה אי פעם, ולראות את המבנה שלה. כי הבדיחות שלהם תמיד רלוונטיות. הם לא עשו דברים אקטואליים, אז שום דבר לא מרגיש מיושן. אין בדיחות על מכוניות דלוריאן או הממשל של ג'ימי קרטר. צפיתי שוב בפיילוט לפני כמה שנים, והוא עדיין מצחיק בטירוף ולגמרי רענן וכתוב טוב יותר מאשר 90 אחוז מהדברים שאי פעם קראתי".

כריסטופר לויד, אחד משני יוצרי "משפחה מודרנית" ובעבר מפיק בכיר ב"פרייז'ר", מספר מה למד מסדרת האם: "אני חושב שזה מה שהיה גאוני בסדרה הזו – אהבת להיות בחברתם, ומעולם לא שאלת שאלות. לא שאלת למה אף אחד לא שילם על הבירה. זרמת עם זה, בגלל שרוח התוכנית הייתה כל כך גדולה. והדמויות לא היו מרושעות. אז מבחינתי, אני חושב שלקחתי את זה הלאה בקריירה שלי: במקום לכתוב משהו שבו כולם סרקסטיים וחדים ומרושעים, עדיף לי לכתוב משהו שבו הקהל יכול להיות משועשע מהדמויות, אבל בנוסף גם ליהנות באמת מחברתם".

פורסם בגרסה מקוצרת בעכבר העיר אונליין

היכן שכולם יודעים את שמך

© עידו ישעיהו