הבחורים החדשים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 22/09/2012 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "המשרד" 9.01

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/TheOfficeUS-09x01-TheNewGuys640_zps628f4329.jpg?t=1348322779

"אה כן, אני מניחה שהיינו די דרמטיים בהתחלה"
(פאם)

טוב, זה היה נפלא. אגדיל ואומר שאני אוהב את פתיחת העונה הזו יותר מאשר את פתיחת העונה של "מחלקת גנים ונוף". מדהים, כאילו שובו של גרג גרסיה דניאלס אל כס השואוראנר – אחרי שעזב עם מייק שור בעונה החמישית כדי ליצור את "גנים ונוף" – השיב דברים למקומם, ועוד עם פרק שהוא עצמו כתב וביים. זה היה כל כך מדויק עד שבסופו של דבר הייתה לי תחושה של "וואלה, כך זה צריך להיות".

נדמה היה שבראש ובראשונה הוא בא לעשות סדר. אנדי היה תחליף חיוור למייקל סקוט? הוא בכלל לא צריך להיות כזה, פעם, לפני תקרית האגרוף בקיר, אנדי היה אדם שונה בתכלית ומאוד בטוח בעצמו, והמסע בן החודש שאליו שלח אותו דיוויד וואלאס מזכיר מאוד את אותה דמות מאז. לנוכח המראה הזה קשה שוב שלא לחוש פליאה של ממש על דמותו המיותרת של רוברט קליפורניה, גם מלכתחילה וגם בדיעבד. כל מה שהיה צריך זה לדאוג לאפיון נורמלי של הדמויות הקיימות והאהובות, ואחרי כמה פרקים שבהם אנדי מנסה להתחבב על הצוות, לצאת למסע שיקום-הביטחון-העצמי הזה. דוגמה נוספת לסדר שעורך דניאלס: סיפור התינוק-של-אנג'לה-עם-הסנטור-הוא-בעצם-של-דווייט נמחק כבר בטיזר, וכאילו כדי לסמל את נחיתותו (לא בעיניי, מבחינתי קו העלילה הזה דווקא היה חביב), דווייט מקיא עליו ועל אנג'לה את משקה האנרגיה שיצר, העשוי שאריות הסלק.

המיקוד של העונה החדשה כמסיימת ניכר היטב בפרק הראשון בשלושה היבטים מרכזיים. שניים מהם כבר היו ידועים מראש: חשיפת הצוות שמאחורי המצלמות התיעודיות ופרישתו של דווייט מ'סייבר' אל החווה שלו. השלישי הוא האופן שבו תיגמר הסדרה עבור שתי הדמויות הבולטות בה לצד מייקל סקוט ודווייט – ג'ים ופאם.

כל הסיפור הזה נעשה באמצעות כלי עלילתי חכם ופשוט. כשמו הפיקחי של הפרק – "הבחורים החדשים", ג'ים החדש ודווייט ג'וניור ("אני מעדיף 'פלוץ'"). כל אחד מהם גורם לדמות המראה הבוגרת שלו לבחון את עצמו, על פניו מסיבות שונות אבל בפועל דומות למדי. קלארק, AKA דווייט ג'וניור, הוא לא באמת דווייט. שזה הגיוני, כי אין בעולם הרבה אנשים כמו דווייט. קלארק בחור הרבה יותר שפוי, עם רגליים עם הקרקע, ונרתע מדווייט כפי שכל בר דעת היה נרתע. מבחינת דווייט הוא התגלמות של החוסר בחייו – ראשית כדמות הבן שאין לו ושנית כמישהו שמאיים על מעמדו בחברה. הניסיונות הסמליים של דווייט ללכת על החבל סיפקו כמה נפילות מרהיבות, סחתיין לריין ווילסון.

https://fbcdn-sphotos-b-a.akamaihd.net/hphotos-ak-ash4/421294_10151089877189748_1840095940_n.jpgבמקרה של רעהו של קלארק, פיט, הוא בהחלט יכול להיות ג'ים של לפני עשור ומשהו (כמה זמן הוא כבר עובד בחברת המזון לכלבים הזו?), אפילו לא היינו צריכים את הפרשנות השפופה של ג'ים אחרי דבריו של פיט, שכמו תיארו את שאיפותיו המנותצות: "אני רוצה לפתוח עסק משלי. אני רוצה להיות מיליונר. הרבה דברים… לטייל, להפוך את העולם למקום טוב יותר, לעשות תואר שני במנהל עסקים בערבים". "נקטת בצעדים קונקרטיים?" שואלת אותו אנג'לה. "טוב", הוא אומר, "אני עדיין רק מתאקלם כאן. את יודעת, מתרגל לעבודה החדשה. אבל זה לגמרי על סדר היום" [1].

[1] אני אוהב את זה שהסיפור הכאילו שולי של אימוץ החתול של אנג'לה, הוביל גם לחשבון הנפש של ג'ים וגם לחשיפה שאוסקר והסנטור מנהלים רומן. מצד שני – הילד שלה אלרגי לחתול אחד בלבד?

כל זה לא רק פוגע בדיוק בנקודה המתאימה אצל ג'ים – שנשאר בדאנדר מיפלין רק כדי להיות קרוב לפאם, אשר בשעתו הייתה מאורסת לאחר וכעת נשואה לו עצמו ולא מצפה לשום עניין בחייהם – אלא אין לדברים האלה לפגוע כמו חץ בכל מי שהיו לו חלומות גדולים והחיים הכריעו אותו. כלומר רובנו. החלומות השבורים הללו דרים בכפיפה אחת נוחה ומובהקת עם הווייתה של "המשרד" מקדמת דנא, כפי שאיימס ניתחה היטב (ומדכא) בעבר. חזרה למקורות.

הסיפור עם העבודה החדשה שתדרוש עקירה לפילדלפיה, ועומדת בניגוד להצהרת פאם שאוהבת את חייה המשעממים בדיוק כפי שהם, הגיונית בהרבה ומתיישבת עם הדמויות הללו. במילים אחרות, זהו קונפליקט של ממש, בניגוד לשטות עם קת'י, שבעונה שעברה ניסתה לפתות את ג'ים, כאילו למישהו היה ספק שהבחור הרומנטי שבקושי עשה צעד כדי להתחיל עם פאם כל זמן שהייתה מאורסת, יעלה על דעתו אי פעם בגידה בה.

אז כן, סיפור העבודה הזה צץ יש מאין. וכן, ג'ים יכול היה לדבר על הנושא עם פאם לפני שהוא מתקשר להגיד 'כן', אבל אפשר לתרץ את זה באלף ואחת סיבות, בראשן האומץ שהוא עצמו אזר מול עינינו כדי לעשות את הצעד הזה. וגם אם לא, אני יכול לסבול כשלים קטנים כאלה, ובלבד שהם מגובים ביצירה כל כך מהודקת ומעולה.

תגיות:
© עידו ישעיהו