למה אני אוהב את "בנות"

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/63d4774e.jpgתגובה לפוסט "למה אני שונאת את בנות" של איימס

כי היא בניו יורק. כי היא על בנות. כי היא אותנטית במובן מה. כי היא חיה. לא את החלום האמריקני. ולא את החלום הניו יורקי. היא חיה את החיים הרגילים של כל אחד מאיתנו. נוגעת ומזכירה לנו חלקים מהקיום שלנו, מציגה בלי בושה את הכאב האמיתי. לינה דנהאם מיטיבה לתאר את הדור הצעיר והפוחז, מפשיטה את הכיסוי מדמויותיה, הבנות, וחוקרת בשנינות רבה את הקול האמיתי מאחוריהן.

החל מהפרק הרביעי קשה להישאר אדישים לסדרה, למסקנות שהיא נושאת עמה. מערכות יחסים, סקס, כתיבה ומחסום כתיבה, גברים, משבר גיל 25, בתולין, הריון לא רצוי, אין כסף, שאיפות, דיכאון – נדמה כי אין נושא או תחום שדנהאם לא דנה בו. והיא יודעת לדון. הדיאלוגים שנולדו לא מעט בזכות ג'אד אפטאו, מפיק בפועל וסוג של מנטור ואחראי על ביסוס הקריירה של דנהאם כוודי אלן נשית, מפרקים את הדמויות ממערכות ההגנה הרגשיות שלהן ונותנות להן, למעשה פוקדות עליהן, להתבוסס בתוך השלוליות שנוצרו מהתמוססות האני-עצמי-אנוכי שלהן.

בעיניי קשה להגדיר כראוי את "בנות". האג'נדה שלה מפנה הצידה מושגים מוכרים כמו "פמיניזם" ו"קומדיה". דנהאם נוטה להתרחק מהגדרות. באמצעות ארבע דמויות עיקריות של נשים היא תולה את הכביסה בחוץ, מוציאה את הזבל, שכולם יראו וייראו. דמויות מראה של בנות ניו יורק המודרניות שעולמן סובב סביב הסדקים המאיימים לפורר את הבועה הפרטית שלהן, ממנה הן יוצאות כשיש מה להרוויח, כשיש משהו מחוץ לבועה שיכול לעזור ולגרום לה לתפוח עוד יותר. וזה מקסים, עם כל הצער שבדבר.

אנה שונאת את כל מי שאוהב אותה ויוצאת עם בחור מוזר מדי המתייחס ללבה כאל בשר קופים, ציטוט מדויק, ומנסה לשרוד כלכלית בעודה מטפחת כישרון כתיבה בריא. מרני לא מסוגלת להתמודד עם בן זוג כי הוא נחמד מדי אליה ובכך היא מדחיקה את אוצרות הנפש הנשיים שהיו לה להציע לו זה מכבר. היא מבינה. הוא לא מבין. ולהיפך. ג'סה הבריטית המשוחררת מנפנפת במרומז במיניות שלה ודואגת לשלול כל גורם חיצוני הטורח להציע עזרה ולשנות סדרי עולמה. "נשים לא אמורות לומר לנשים אחרות מה לעשות, זה אבסורד!" שושנה הנוירוטית והבתולה מייצגת את שלושת הנשים האחרות כפי שהן היו לפני לא מעט שניםף ונותנת קצת פרספקטיבה על שינוי וקבלה, דחייה ורתיעה מהלסתות הגדולות של הדבר הזה שנקרא החיים.

הצהרת הכוונות הבוטה של הסדרה מגיעה לשיאה בכל פעם מחדש, מבלי שהבנות יגיעו הן עצמן לשיא פריחתן החברתי או לשיא באקט מיני. הדכדוך שלהן נוזל מכל מקום, ההזדהות עמן היא שלמה. אמנם לעיתים עלולים לחשוב כי הבעיות שלהן שמורות לבנות העיר הגדולה אך לא כך הדבר. אני בן 24 וחוויתי ועדיין חווה את הפחדים של בני גילי, בנים ובנות. בכלל, לו הסדרה הייתה מנותקת ומרוחקת מהמציאות ולא טורחת להתאים עצמה לחיבוטי הנפש האוניברסליים של גילאי ה-20 באשר הם, ספק אם כוחה היה גדול מספיק לגעת בנו באמת.

http://i1213.photobucket.com/albums/cc466/yyaddo/bfd30200.jpg

להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך, שרו המכשפות. הבנות של "בנות" הולכות לישון בתחושה חמוצה וקמות עם שנאה עצמית קלה הדואגת להתפוגג ולהגיח שוב מחדש כשמתחשק לה, ככה זה עם בני אדם. אנחנו פגיעים. המצב לא ממהר להשתפר. לא בשבילן ולא בשבילנו. התשוקה מניעה את דנהאם לחפש משמעות ואושר. זה מה שהצופה רוצה וזה מה שהיא יודעת. וזה מה שאנחנו רואים ומקבלים ממנה וממוחה המבריק – מנה קצובה של תקווה, בלי יומרות מיותרות. ישנן בנות.

Tags:
© עידו ישעיהו