מד מן 5.08: ליידי לזרוס

"מד מן" עונה 5 פרק 8

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_508_MeganQuits.jpg

פורסם לראשונה בעכבר העיר

"במהרה, במהרה כל הבשר
שאכלה מערת הקבר יהיה
עלי בחזרה".
(מתוך "ליידי לזרוס" של סילביה פלאת'. תרגום של סבינה סבג בספר "אריאל ושלוש נשים", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

מוות ותחייה מחדש הם המילה האחרונה ב"מד מן". שם הפרק, "ליידי לזרוס", הוא העדות הכי גדולה לכך, קרוי על שם שירה של סילביה פלאת' העוסק בתחייתה החוזרת ונשנית. יש לה תשע נשמות, היא אומרת, וזוהי הפעם השלישית שמתה ושבה לתחייה, כמו לזרוס בברית החדשה. את השיר פלאת' כתבה ב-1962, שנה אחרי כן היא ניסתה לאבד עצמה לדעת בפעם השלישית, ובמקרה הזה הצליחה. בחייה היא הסתפקה רק בשלוש נשמות.

 

אני יודעת שאני מוכנה לעזוב

אז מי היא ליידי לזרוס ב"מד מן"? מייגן, שממציאה את עצמה מחדש, אחת מהבחורות האלה שטובות בכל מה שהן עושות? או אולי זה חל גם על הנשים האחרות במשרד, כמו ג'ואן הפרודה ופגי שמתחילה לבחון את חייה המקצועיים? התגובות של פגי ושל דון לרצונה של מייגן לעזוב היו דומות. שניהם מתקשים להבין איך היא, בחורה עם כישרון גדול וטבעי לתחום הפרסום כמו שלה, רוצה לעזוב משרה כל כך נחשקת כדי לרדוף אחרי הגשמה עצמית חמקמקה. דון ניסה לתקוף מכל חזית כאשר דיבר עם מייגן. אולי תרגישי אחרת כשתראי את העבודה שלך מתנוססת בראש חוצות? אולי במשרד אחר? מוקדם יותר פגי ממש כעסה עליה כאשר העזה להביע את חוסר אהבתה למקצוע. אבל דבר לא עזר, זהו לא הייעוד של מייגן.

"צריך הרבה אומץ בשביל זה", אומרת פגי. אבל מה כבר מייגן משאירה מאחור? סטן מנסח זאת היטב: "את קורעת את התחת חודשים, כוססת ציפורניים, ובשביל מה? שעועית אפויה של היינץ". שוב ושוב פגי נשארת במשרד עד השעות המאוחרות, לפעמים לגמרי לבד, דוחקת את חייה הפרטיים הצדה. כאשר התרגזה על דון בטלפון בשעת הערב המאוחרת וקראה, "אתה יודע איפה אייב?", זה אמנם היה מצחיק, אבל גם העלה את התמיהה – איפה הוא באמת? למה היא לא חוזרת אליו? האם זהו תסמין הרכבת המאוחרת שהאוורד הציג בפני פיט? יום אחד פשוט תמצא את עצמך חוזר הביתה ברכבת של 19:05 במקום 17:25.

 

כל האנשים הבודדים

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_508_1102_1170.jpgפיט עצמו ממשיך להידחק עוד ועוד לנעליו של דון דרייפר הישן. כשם שדון עשה לעצמו שם בתחום המקצועי אבל היה כלוא בחייו הפרטיים, פיט נעגן בתבנית הזו. רוג'ר מספר לו שהלקוח הביא לו שני זוגות מגלשיים כדי להעביר לפיט, בלי שאפילו פגש את הבחור. הוא ביקש אותו ספציפית, מה נחמד. במקביל נסחף פיט בחייו האישיים אל הרפתקה רומנטית שכמו נשלפה ממלודרמה נושנה עם ליהוק אומלל (אלקסיס בלדל, היא רורי גילמור, איומה בתפקיד בת' הרעיה) – לא סתם רומן פיזי קצר מועד עם אשת רעהו, אלא ממש התאהבות בה. היא נראית כה דומה לאשתו, שיער כהה ועיניים כחולות גדולות, אבל בניגוד לטרודי היא זקוקה לפיט שיציל אותה מבעלה הבוגדני, מחייה כעקרת בית נואשת.

לא היה לפיט אלא להישאב כך. לא היה מנוס לוואקום הרגשי האדיר שלו, ל"כלום" מה"אין לי כלום" שלו, מלהתמלא בלהט ובדרמה שהוא יצק לתוכם. מביט בהאוורד בשאט נפש ברכבת, איך הוא עושה זאת לאשתו. מגיע איתו לביתו כדי להחליף מילה עם בת', מחכה לה במלון באמצע הלילה, מטיח את הכוס בקיר כשהוא מבין שלא תגיע. כל אותה העת טרודי, אשתו עם השיער הכהה והעיניים הכחולות הגדולות, נשארה לבדה בעוד בעלה הבוגדני לא טורח לחזור הביתה.

 

היכנע לריק

עניין המוות והתחייה מחדש לא נגמר בסילביה פלאת' ובשם הפרק. לפני פרקיים ראינו את רוג'ר חווה טריפ שמאיר את חייו וגורם לו להיוולד מחדש, והפעם דון מאזין לשיר שמושפע מספרו של טימותי לירי על פי אותו "ספר המתים הטיבטי" שנדון במהלך חוויית האסיד של חברו, הספר שעוסק במוות כדי להיוולד מחדש. השיר הוא כמובן Tomorrow Never Knows המכשף, כי אם כבר יש תקציב לזכויות על השמעת שיר של הביטלס (לראשונה אי פעם בסדרת טלוויזיה), מוטב שזה לא יהיה משהו מובן מאליו, ושיאחז בשם כה קולע למצבו של דון.

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_508_JustTasteIt.jpgדון לא סתם כמה לפשטות של פעם. מבחינה מקצועית הוא אבוד בלעדיה. הוא תמיד היה זה שדחף קדימה, שרצה לחדש, אבל עם ההתבגרות המזורזת של אמריקה הוא נותר מאחור, וזה היה מהיר וחד. כל זמן שמייגן הייתה לצדו במשרד הוא יחסית בסדר, היא הייתה מיופת כוחו בכל הנוגע לעולם הצעירים. לא שחסרים כאלה במשרד להסתמך עליהם, סטן ומייקל יודעים בדיוק איזה תחליף-ביטלס ניתן לשלב בפרסומת, אבל דון מתעלם מהם. "יודעים מה? אשאל את מייגן, היא תדע".

ביום האחרון שלה במשרד, היא ודון מגיעים כמו תמיד ביחד, פוסעים במסדרון, סצינה שראינו פעמים רבות במהלך העונה הנוכחית. הפעם דון נעמד, מייגן ממשיכה ומותירה אותו לרגע לעמוד שם לבדו, חסרונה לצדו ניכר. ברגע שמייגן עוזבת מאוחר יותר, דון רוצה להיכנס למעלית אבל מגלה לפניו רק את הפיר, את התהום. הוא מוקף באפלה, זעיר וחשוף. רגע מצמרר כשם שהוא מפורש.

בלי מייגן קורסת ההצגה הקטנה והמושלמת שדון והיא הכינו ללקוח. "אבל מה זה?", "פשוט תטעם", כמה חמודים הם, מערכת משומנת. פגי נאלצת להיכנס לנעלי מייגן ברגע האמת, אבל המערכת חורקת עד כאב אוזניים. בניגוד לרוג'ר המואר, לא נראה שחייו של דון הולכים להשתנות לטובה. הוא עוצר את השיר של הביטלס באמצע. הוא, כידוע, מעדיף את הפשטות I Want to Hold Your Hand. אבל בסוף, על הכתוביות, השיר ממשיך בין אם ירצה ובין אם לאו.

 

והלהקה מתחילה לנגן

העיסוק במוזיקה בפרק היה משמעותי מהרגיל וכלל עיסוק רב בלהיטי פופ. בהקשר הזה מייקל גינזברג בלט במיוחד – כבר מההתחלה הוא הפגין ידע מוזיקלי נרחב, ומאוחר יותר, כשהלקוח שלח לבסוף את September in The Rain עבור הפרסומת, ההתנהגות של מייקל הייתה מוזרה. השיר הנבחר היה קטע בן שלושים שנה שזכה להמון ביצועים מאז שיצא (כולל של הביטלס), ובמקרה הזה מדובר בביצוע חדש יחסית מ-1964 של להקת The Wedgewoods. גינזברג שלל את הבחירה בתקיפות ובבוטות: "כבה את זה, זה דוקר אותי בלב המזוין שלי!".

איזו תגובה משונה. גם להתרעם כך וגם לקלל. מהי בדיוק ההשפעה של השיר עליו? מילים תמימות על אהבה שהתרחשה בספטמבר, בגשם, אהבה שכאב בסופה. אולי מדובר באהבה נכזבת שהשיר מזכיר למייקל, אולי אסוציאציה אישית עגומה אחרת. כך או כך, השיר נוגע מאוד גם לדון. באותו פרק של "מקומות רחוקים", כשדון נסע הביתה מוטרף מדאגה למייגן ודמיין את משפחתו ברכב, היה זה ספטמבר קר וגשום. "למרות שהאביב כאן, עבורי זה עדיין ספטמבר", אומר השיר, בדומה לערגה של דון לאותה נקודת זמן. הכאן והעכשיו נראים הרבה פחות נעימים. "היא לא נעלמת, נכון?", שאלה אותו ג'ואן. "לא, היא לא", דון ענה, אבל נראה שאולי בדיוק מזה הוא חושש.

ג'ואן פוטרת את נישואיו השניים למייגן, משווה אותה לבטי הדוגמנית לשעבר, אבל הסימנים מראים שג'ואן טועה. דון מנסה לא לחזור על השגיאות שעשה עם בטי, הוא אפילו אומר זאת בפירוש לרוג'ר, וכתוצאה מייגן באמת מאושרת. אבל מעבר להתנהלות של דון ולניסיון שלו לשפר את עצמו, מייגן בבסיסה, בנקודת הפתיחה שלה, שונה מבטי.

בביקור האחרון של דון אצל אנה בקליפורניה, כשישבו במועדון והביץ' בויז של פעם התנגנו ברקע, הוא סיפר לה על רגע הפרידה מבטי: "ידעתי שברגע שהיא ראתה מי אני באמת, היא לא רצתה להסתכל עלי שוב". מייגן, לעומתה, שיודעת היטב על עברו של דון, אומרת לו בפרק הנוכחי, "אתה כל מי שקיוויתי שתהיה". ניתן להתווכח על האופן שבו בטי הייתה מתייחסת לדון לו ידעה מראש שהוא דיק וויטמן, אבל קשה להאמין שהייתה מזכה אותו במבט נוסף, לא כל שכן מתמסדת איתו. עם מייגן היחסים מושתתים על אמת, כי לא היא ולא דון עסוקים בהעמדת פנים תמידית.

משהו מתחיל להתבסס בשלב הזה של העונה, שהייתה מאוד לא אופיינית ל"מד מן". אחרי ארבע עונות שהתרכזו בראש ובראשונה בדון, בנוכחית הוא נדחק אל השוליים וזכינו ממנו רק לטעימות. בפרק הזה נראה שהעיסוק האינטנסיבי-יותר בדמויות אחרות – מייגן, פגי, רוג'ר ובעיקר פיט, שבאופן מאוד חריג קיבל פרק שלם משל עצמו – מקרין על דון עצמו. זה תמיד היה נכון, אבל בעונה הזו במיוחד. הוא פיתח תלות במייגן; פגי הופכת לבת דמותו בעבודה; הוא עובר תהליך הפוך לשל רוג'ר; פיט מייצג במלוא עזוז את חייו הקודמים של דון. אולי עכשיו, כשמייגן לא תהיה לצדו על כל שעל, נראה יותר את דון בפני עצמו.

 

קטנות לסיום

עברו של מתיו וויינר בסיטקומים היה ניכר במיוחד בפרק הזה, שהוא עצמו כתב. פיט יושב בתא הטלפון והארי עובר, כל ניסיונות ההתחמקות של פגי מדון בטלפון ("פיצה האוס!"), גינזברג מזדעק כשהוא חושב שדון פיטר את מייגן, עוזרת המחקר של "קול וויפ" שהייתה שם לאורך כל המריבה בין דון לפגי, ובכלל סצינת ההצגה שקדמה לה והייתה מצחיקה ומביכה עד כאב.

ג'ואן נפרדה מבעלה, רוג'ר מתגרש מאשתו – לא שחייבים מיד לאחד ביניהם ושיחיו באושר ובעושר, אבל נראה כאילו לא הייתה להם סצינה משותפת זה זמן רב.

מייקל גינזברג בעליל דחוק כספית. הוא מפרנס את אביו, עד הפרק הזה נראה שהוא לבש תמיד את אותם בגדים, וה-15 דולר שמייגן חייבת לו ללא ספק יחסרו לו. מתי כבר יהיה פרק שיעסוק בו יותר?

Tags:
© עידו ישעיהו