מד מן 5.07: בנשף הדגים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/05/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 5 פרק 7

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_507_1024_1777.jpg

פורסם לראשונה בעכבר העיר

על שנות השישים אוהבים לומר שמדובר היה בעשור של התפכחות, מאפיין שכמובן נוכח ב"מד מן" מאז יומה הראשון, אבל הפרק הזה סיפק התפכחות מהירה במיוחד עבור כמה וכמה דמויות. שם הפרק הוא At The Codfish Ball, כלומר "בנשף של דג הבקלה", שיר של שירלי טמפל מתוך הסרט "קפטן ינואר". השיוך המיידי של השם נוגע לסאלי, שאחיה מספר שהיא שונאת לאכול דגים ועל כן מייגן מגישה להם מנת ספגטי. באולם הנשפים נטול המדרגות, לבושה בשמלתה החדשה, סאלי דווקא מקבלת את מנת הדג וטועמת מבשרו בלי הרבה הנאה, אבל ילדים גדולים אוכלים את מה שמוגש לפניהם.

רוג'ר מזמין עבורה "שירלי טמפל", קוקטייל נטול אלכוהול, ומעט אחרי כן כשהיא הולכת לשירותים, היא מקבלת את סטירת הלחי כשהיא רואה את רוג'ר ומארי עושים את מה שהם עושים. סאלי חוזרת אל השולחן ושם המלצר שואל אותה אם סיימה עם המשקה. כן, היא מאשרת. "שירלי טמפל" תמימה מדי עבור סאלי, עכשיו כשהיא יודעת עד כמה העיר מטונפת. ההתפכחות המהירה הזו מזכירה במידת מה את הפרק "המבוגרים" מהעונה השלישית, כאשר נודע שהנשיא קנדי נרצח. אירוע מכונן שאילץ את האומה ואת הדמויות להתעורר. אצל סאלי אין קרבנות בנפש, אבל יהיה מעניין לראות אם וכיצד תושפע מהעניין.

מיקומו הבולט והלכאורה תמוה של "נשף הדגים" כשם הפרק, ממחיש שלא מדובר כמובן רק בקריאת ההשכמה שחטפה סאלי, אלא גם דמויות אחרות במקביל. מלבד סאלי ישבו לשולחן השפופים גם דון, מייגן והוריה חסרי שביעות הרצון. הבעיה של דון התחילה הרבה לפני כן, לקראת סוף העונה הרביעית. כאשר חברת לאקי סטרייק עזבה את סוכנות סטרלינג-דרייפר-קופר-פרייס, דון כתב מכתב לניו יורק טיימס שבו הפגין שביעות רצון על כך שלא יצטרכו עוד לייצג חברת טבק קוטלת חיים, ושחברות מהסוג הזה אינן מוזמנות עוד לעבוד עמם. כל השותפים צעקו עליו אז שזה היה אקט אובדני, קופר אפילו עזב את החברה בסערה, ופיט אמר לדון, "אתה לא מבין שהלקוחות יחשבו שאתה יכול לצאת נגדם בכל רגע?".

מסתבר שפיט דייק מאוד בהערכה שלו – דון קיבל סטירת לחי מצלצלת כאשר אד בקסטר, חמיו של קן, בכיר בחברת דאו-קורנינג וחבר באגודה האמריקנית למלחמה בסרטן, אמר לדון שעמיתיו באגודה אמנם מעניקים לו פרס על המכתב הזה, אבל לעולם לא יעבדו איתו אישית בחברות שהם מנהלים. הרי הוא נשך את היד שהאכילה אותו. בכך קרס באבחה הניסיון לנצל את חסות האגודה ואנשיה החשובים כדי לבנות מחדש את סטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס, לפחות כל זמן שדון הוא הפנים הקריאייטיבים שלה.

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_507_1020_0981a.jpgאמנם עבר לא מעט זמן מאז שלאקי סטרייק פיטרה את הסוכנות ובינתיים החברים הצליחו להשתקם לא רע, אבל עבור דון עצמו זוהי מכה קשה נוספת. החושים העסקיים והיצירתיים שלו השתבשו דראסטית, ואם חשבנו – כמו קופר שנזף בו בפרק שעבר – שזה קשור לחופשת האהבה שלו ולחוסר ריכוז, עכשיו מסתמן שזה התחיל עוד קודם. אחרי פרק שלם שבו מייגן האפילה עליו בענק, הן ברעיונות שהעלתה והן במצגת המאולתרת מול ריימונד מחברת היינץ (אגב, יפה היה לראות שמייגן עוזרת לדון ומונה מסייעת לרוג'ר), דון לגמרי מחוץ לאלמנט שלו, והוא מתחיל להבין את זה. האיש שכולם העריצו הוא עכשיו דחוי, אם זה על ידי הלקוחות שחשב לעבוד איתם, אם על ידי אשתו של ריימונד או אביה של מייגן.

 

הכי טוב שיש

את מייגן ראינו עד כה בעיקר דרך הפריזמה של נישואיה לדון, וכעת, אחרי העימות הגדול ביניהם בפרק הקודם שבמסגרתו גם התלוננה על כך שהוא לא מאפשר לה לעבוד, הפעם היא עובדת ומלבלבת. עם זאת, למרות הריגוש הגדול בהתחלה, ובעיקר כאשר נאלצה יחד עם דון להציג את הרעיון לריימונד במהלך ארוחת הערב, נראה שהיא אינה מרוצה. אולי זוהי הנוכחות של הוריה בביתה שמזמזמת לה כתזכורת לשאיפותיה המקוריות, הרי מייגן בכלל רצתה להיות שחקנית, אבל כשפגי מדרבנת אותה לשמוח על ההצלחה שלה, אומרת לה שאלה הרגעים הכי טובים בעבודה, נראה כאילו מייגן חושבת לעצמה, "זה הכי טוב?".

מייגן לא צריכה להרחיק כדי לדעת מהו מרמור, יש לה את זה מהבית. "בכל פעם שאנחנו רבים זה גורע מאיתנו קצת", היא אמרה לדון בפרק הקודם, ולאור יחסי הוריה נראה שידעה על מה היא מדברת. "הבת שלי מעמידה פנים שהיא מתעניינת במה שאני מתעניין כי היא אוהבת אותי", אמר אמיל, אביה של מייגן, לדון. ומאחר שהבת לרוב תחפש גבר בדמות אביה, מסתמן שמייגן עושה דבר דומה עם דון.

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_507_1014_0271.jpgגם בחזית של פגי אין שביעות רצון הורית כלפי מהלכיה, במקרה הזה הרומנטיים. הסיפור שלה ממש מעניין, כי ראינו את פגי שונה בתכלית מכפי שהייתה בעבר. אנחנו רגילים לראות אותה מוכוונת קריירה, מנותקת מרעיונות התמסדות. שנה וחצי לפני כן ניסתה לשכנע את פרדי שהחשיבות של המוצר הנשי נטועה בטקסיות שבו, ולא ברצון של כל אישה להתחתן, כדבריו. מי חשב לפיכך שתתרגש כך מהרעיון שאייב יציע לה נישואין? האכזבה שלה מהדבר שהציע בפועל הייתה כה ניכרת ושובת לב, מאלצת את עצמה לקחת צעד אחורה מהדבר שייחלה לו לרגע, נושמת בכבדות שעה שהיא מחייכת בניסיון להסוות את ההפתעה וההתבדות. המבט שנתנה באייב בעוד הוא מלהג, חסר ביטחון, היה מפגן משחק נפלא מצדה של אליזבת' מוס. "את עדיין רוצה לאכול?" הוא שאל אותה לבסוף. "I do", היא ענתה.

למרות הדוק העגמומי, זה היה פרק עם לא מעט רגעי קסם ואופטימיות. מייגן, פגי ודון אולי נמצאים במקום שאינם רוצים להיות בו, מי בקריירה ומי בחיים האישיים, אבל רוג'ר המואר הטרי ניסח זאת היטב גם עבורם: "התעוררתי יום אחד והבנתי, באיזו נקודה צריך להפסיק לנסות?". מסתבר שחוויית ה-LSD שינתה את חייו של רוג'ר לא רק בכך שהביאה אותו להיפרד מג'יין, אלא הניפה רוח במפרשיו ושינתה את האופן שבו הוא מסתכל על החיים, וזה נהדר למראה. השיחה הרגועה שלו עם מונה, אשתו הראשונה (ורעייתו במציאות של ג'ון סלאטרי), והחיבור שלו עם סאלי במהלך הנשף, הדביקו את שלוות הנפש הוורדרדה שלו גם בהן ובסובבים. לראייה: מארי קאלבה, אמה של מייגן (שגילמה אותה ג'וליה אורמונד, נחמד להיתקל בה כך ללא התראה), שנסחפה בקסמיו. מדהים איך רוג'ר/סלאטרי מצליח ליצור כימיה עם כל אחד, ועונג גדול לראות אותו שוב נינוח ו"מנסה".

הפרק גם שפע אחווה נשית מחממת לב. היינו מצפים שפגי תצר עינה לנוכח ההצלחה של מייגן במקום שהיא עצמה כשלה בו, אבל היא באה ומחמיאה לה במלוא הכנות, שמחה בשמחתה באמת, ובדיעבד אפילו יותר ממנה. גם השיחות של פגי וג'ואן סיפקו תחושות דומות, כאשר ג'ואן נכנסה שוב לנעלי המדריכה שלה בהלכי הנשים. מסתבר שזה לעולם לא נגמר, ומסתבר גם שהאישור של ג'ואן תמיד חשוב לפגי בכל הנוגע למהלכים מעין אלה. מעניין לראות את ההבדל בין ג'ואן לפגי – הראשונה הצליחה להבין שכוונותיו של אייב חיוביות, אבל לא קלעה בדיוק לטיבן. ההפרש של שמונה שנים בין שתי הנשים מספיק כדי שרעיון המגורים המשותפים יהיה כמעט זר לג'ואן, מתוחכמת ומנוסה בהרבה מרוב הנשים, אבל תוצר של שנות החמישים ולא של השישים.

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_RJ_507_1020_0273a.jpg

בחצי הדרך

חצי העונה כבר מאחורינו, מי היה מאמין. בינתיים היא מסתמנת כהרבה פחות עשירה ורבת רבדים מאלה שקדמו לה. יותר מדי רגעים בוטים וברורים, מעט מדי ניואנסים, לא כמו שניפקה הסדרה בעבר. הפרק הקודם, עם טריפ האסיד האניגמטי שלו, היה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואם חשבנו שבכך היא חוזרת לתלם שלה, הפרק הנוכחי הפריך זאת. לא שחייבים חלומות והזיות על תקן תשבץ היגיון, אבל אחרי שהתרגלנו לסטנדרט מסוים מ"מד מן", העונה הזו מעט חורגת ממנו בלי סיבה נראית לעין. מספיק להיזכר בכך שהפרק המקביל בעונה הרביעית היה "המזוודה" המופלא, כדי להבין את עומק ההבדלים בין העונה הנוכחית לקודמתה, או לפחות בין החלקים הראשונים שלהן.

הפרק הזה עשוי להוות נקודת מפנה. הפיכחון של הדמויות, ובעיקר של דון דרייפר, ודאי יביא שינוי בהתנהלות שלהן. אם ניתן להניח את האצבע על הבדל מהותי בין העונה הזו ליתר הסדרה, הרי שמדובר בעובדה שדון דרייפר נדחק אל השוליים. יש תחושה שמעולם לא ראינו כל כך מעט ממנו, נעדר גם כשהוא נוכח. פגי אמרה כבר בפרק הראשון לעונה שהיא אינה מזהה את האיש הזה. אולי עכשיו, אחרי שדון הבין היכן הוא עומד, פגי עתידה להיזכר מי הוא.

תגיות:
© עידו ישעיהו